פסקי דין על דן אבי יצחק עו"ד | פסקי דין על עופר נמרודי | פסקי דין על מעריב החזקות | פסקי דין על מעריב הוצאת מודיעין | פסקי דין על חברת החדשות הישראלית | פסקי דין על שלום קיטל | פסקי דין על גדי סוקניק | פסקי דין על עמנואל רוזן | פסקי דין על גיא זוהר | פסקי דין על הוצאת עיתון הארץ | פסקי דין על חנוך מרמרי | פסקי דין על ראובן שפירא | פסקי דין על גדעון אלון | פסקי דין על דוד מקובסקי ואח' |

3614/97 רעא     23/06/1998




רעא 3614/97 דן אבי יצחק עו"ד, עופר נמרודי, מעריב החזקות בע"מ, מעריב הוצאת מודיעין בע"מ נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, שלום קיטל, גדי סוקניק, עמנואל רוזן, גיא זוהר, הוצאת עיתון הארץ בע"מ, חנוך מרמרי, ראובן שפירא, גדעון אלון, דוד מקובסקי ואח'




בבית המשפט העליון בירושלים

רע"א 3614/97
בפני
: כבוד השופט א' גולדברג

כבוד השופט ת' אור

כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
המערערים: 1. דן אבי יצחק
עו"ד

2. עופר נמרודי

3. מעריב החזקות בע"מ

4. מעריב הוצאת מודיעין בע"מ
נגד
המשיבים: 1. חברת החדשות הישראלית בע"מ

2. שלום קיטל

3. גדי סוקניק

4. עמנואל רוזן

5. גיא זוהר

6. הוצאת עיתון הארץ בע"מ

7. חנוך מרמרי

8. ראובן שפירא

9. גדעון אלון

10. דוד מקובסקי
11. עו"ד שמואל (אשל) לינצר
12. יתדות ת.ש.מ.ו. הוצאה לאור
ופרסומים בע"מ
13. נתן זאב גרוסמן
14. אריה זיסמן
15. פלסטין פוסט בע"מ
16. ג'ף ברק
17. רשות השידור
18. רזי ברקאי

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי
בירושלים מיום 28.5.97 בהמרצות 4109/97 ו-
4110/97 שניתנו על ידי כבוד השופט צ' כהן
בשם המערער 1: בעצמו

בשם המערערים 4-2: עו"ד ז' שרף
בשם המשיבים 5-1: עו"ד ח' מלצר
, עו"ד ד' פדר ועו"ד י' נקדימון

בשם המשיבים 10-6: עו"ד ז' ליאונד

בשם המשיב 11: עו"ד צ' בן תורה ועו"ד מ' חדד (ספיר)

בשם המשיבים 14-12: עו"ד י' אמסטר

בשם המשיבים 16-15: עו"ד י' רובין ועו"ד ב' רובין

בשם המשיבים 18-17: עו"ד ט' ליבליך ועו"ד ט' פדרבוש
פסק - דין

השופט א' גולדברג
:
פתח דבר

1. עו"ד דן אבי יצחק
(להלן: המבקש 1) ועופר נמרודי
(להלן: המבקש 2), שהוא יו"ר הדירקטוריון של מעריב החזקות בע"מ
(להלן: המבקש 3) ושל מעריב הוצאת מודיעין בע"מ
(להלן: המבקש 4), הגישו לבית המשפט המחוזי תביעות על לשון הרע, בשל פרסומים בעיתונות הכתובה ובשידורי הטלוויזיה. בפרסומים נאמר כי המבקש 2 והמבקש 1 קשרו קשר, לפיו יפעל המבקש 2 למינוי המבקש 1 למשרת היועץ המשפטי לממשלה, והמבקש 1 הבטיח להטות חסד למבקש 2, אם ייבחר למשרה, בקשר להליכים התלויים ועומדים נגד המבקש 2.

בכתבי ההגנה נכללו טענות החורגות ממסגרת הפרסומים המקוריים. הטענות הנוספות נוגעות לסיבות לאי התאמתו של המבקש 1 לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, ולסיבות שהניעו את המשיב 2 להגיש את התביעה, ולצרף כתובעים גם את המבקשים 3 ו4-.

המבקשים ביקשו מבית המשפט קמא לאסור פרסום ברבים של הליכי בית המשפט בתביעות, לרבות הליכי ביניים וכתבי בי-דין. זאת על יסוד סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה1965- (להלן: החוק), הקובע כי:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע רשאי בית המשפט, מיזמתו או לבקשת בעל דין, לאסור או לעכב זמנית, מנימוקים שיירשמו, פרסום ברבים של הליכי בית המשפט - לרבות כתבי טענות כתבי בי-דין אחרים, כתב אישום ודבר הגשתם של אלה ולרבות

פסק דין
כל עוד אינו חלוט - במידה שראה צורך בכך לשם הגנה על שמו של אדם הנוגע במשפט; ואולם לא יאסור בית משפט ולא יעכב זמנית את פרסום דבר פתיחתו של הליך משפטי, או את הפרסום של כתב אישום, תביעה או

פסק דין
, אם התנגד לכך הנפגע; העובר על איסור לפי סעיף זה, דינו - מאסר ששה חדשים או קנס 5000 לירות".

לטענת המבקשים נובע הצורך באיסור הפרסום מהוראת סעיף 13(7) לחוק, השוללת את זכותם לקבל תרופה בדיעבד, ועל כן גובר הצורך במניעה מוקדמת של הפרסומים. שכן קובע סעיף 13 לחוק, בין היתר, כי:

"13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי -

......

(5) פרסום על ידי שופט... שנעשה תוך כדי דיון בפני
הם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור.
.....

(7) דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע בפיסקאות (5) ... בישיבה פומבית, ובלבד שהפרסום לא נאסר מכוח סעיף 21".
2. בתאריך 15.5.97 נתן בית משפט קמא צו ארעי בו הורה "לעכב זמנית פרסומם ברבים של כתבי הטענות בת"א 1206/97 ובת"א 1213/97 (ובכלל זה כתבי התביעה שהוגשו בתיקים הנ"ל), בין פרסום של כתב הטענות גופו ובין פרסום של כתב בי-דין אחר המביא מתוך כתב הטענות". בתאריך 18.5.97 התקיים דיון במעמד שני הצדדים, שבסיומו הסכימו הצדדים כי עד להחלטה בבקשה "רשאים המשיבים וכל אדם לפרסם ברבים את עובדת הגשתם של כתבי הגנה בשתי התביעות, ואת העובדה שכתבי הגנה אלה מכחישים את התביעות".

3. בתאריך 28.5.97 החליט בית המשפט קמא לדחות את בקשת המבקשים. לדעת בית המשפט, אין הוראת סעיף 13(7) לחוק מעניקה הגנה ביחס למסמכים שהוגשו לבית המשפט. לענין סעיף זה יש להבחין, לדעתו, בין דברים שנאמרו בישיבה פומבית של בית המשפט, לבין דברים שבכתבי בי-דין. ביסוד האבחנה מונחת ההנחה כי תיק בית המשפט אינו פתוח לעיונו של הציבור הרחב. פרסום המסמכים ברבים, בין על ידי בעל דין בין על ידי אדם אחר, חורגת מן ההיתר שבהוראת סעיף 13(7) לחוק. כמו כן, הדגיש בית המשפט קמא כי "כלל לא ברור, כי ישיבתו הפומבית של בית המשפט היא נקודת הזמן המפשירה באחת את התבנית הנ"ל ומחילה מניה וביה את הוראת סעיף 13(7) על פרסומו ברבים של המסמך. דבר שאמר שופט או עשה שופט, בעל דין (ובא כוחו) או עד בישיבה פומבית כאמור עשוי לגרוף את המסמך או חלקים ממנו, אך לא בהכרח".

אשר לסעיף 21 לחוק סבר בית המשפט קמא כי, ככלל, אמת המידה להפעלת הסעיף היא, אם יש מקום לחשוש כי פרסום הליכי המשפט יוסיף נזק לסאת הנזקים של התובע. וכך אמר:

"הקשר בין 'הליכי בית המשפט' ובין 'ההגנה על שמו' של פלוני מלמד לכאורה על הגנה מפני אותה פגיעה שמקורה בהליכים, ובהם בלבד. מדובר בלשון השאלה, בערך המוסף לנזק שכבר נגרם קודם לכן, לאמור בנזק המוסף מכוח ההליך. נזק מוסף זה עשוי ללבוש צורות אחדות (א) פרסום (הליכים) ברבים אשר עלול לפגוע בשמו הטוב של מי שאינו צד למשפט... (ב) פרסום (הליכים) ברבים אשר מרחיב את חוג האנשים שניזון בשעתו מן הפרסום שבגינו מתנהל המשפט; (ג) פרסום (הליכים) ברבים אשר מוסיף לשון הרע על זו שבגינה מתנהל המשפט... לעומת זאת חזרה על אותה לשון רע מושא המשפט, אף שגם היא בגדר נזק נוסף, היא דבר שתופש בכל משפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע" (עמ' 8).
עם זאת, כלל זה נסוג, לדעת בית המשפט קמא, כאשר הפרסום נשוא התביעה הוא בעל אופי ציבורי. הסייג האחרון מיוסד על שני טעמים "היסטורי וענייני". אשר לטעם הראשון, שעיקרו כוונתו ההיסטורית של המחוקק, ציין השופט המלומד כי בעבר הוצע לכלול סייג זה בחוק, אולם ההצעה נדחתה עקב ההנחה כי הלכה למעשה אין בתי המשפט נוהגים להטיל חסיון על פרסום הליכים בעלי אופי ציבורי. וכך נאמר בהחלטת בית המשפט קמא:

"התוצאה היא, כי מעיקרא הציגו חברי הוועדה והממשלה לפני הבית תמונת מצב עובדתית שבה ממילא מוגבל השימוש בסעיף 21 לענינים שאינם בעלי אופי ציבורי, כי סמוך לאחר שהוצגה תמונה זו, ולפי דרכו של עולם - משום שכך הוצגה, לא עוגנה היא בגוף החוק" (עמ' 9).

אשר לטעם השני, שעיקרו מדיניות ראויה, הדגיש השופט המלומד את משקלה של זכות הציבור לדעת ואת פניה הרבים. וכך אמר:

"הרובד השני קשור להנחה מיושנת, כאילו כל הוראה כדוגמת זו שבסעיף 21 לחוק היא מיום לידתה ועד עולם 'לטובת' הנפגע, וכמעט אמרנו - כאילו הציבור מקבל כעובדה מוכחת כל פרסום ברבים.

זמנה של ההנחה הנ"ל חלף, הן משום תמורות אשר חלו בכמות המידע המוצעת לציבור והן משום תמורות אשר חלו באיכות הצריכה של המידע. כיום עשוי ענין שיהא בעל אופי ציבורי לאו דווקא מבחינת מה שהפרסום ייחס לנפגע אלא, לא פחות, מבחינת דרכי עבודתו של המפרסם. ענינו של הציבור הוא דו כווני: מיליוני צופים בטלויזיה ומאזינים לרדיו, עשרות ומאות אלפי קוראי עיתונים, זכאים לדעת, מידי יום ולא מתוך

פסק דין
אשר ניתן לאחר זמן, אם המידע שהם צורכים אכן נבדק, באלה דרכים נבדק ובאלה טענות מתגונן מי שפרסם אותו, זכותם היא, משום שרק כך יוכלו להטמיע מייד את לקחיהם" (עמ' 10).

במקרה זה, ציין השופט המלומד, מתקיים הסייג של פרסום בעל אופי ציבורי, ולכן אין לחסות את הליכי בית המשפט. למעלה מן הצורך הוסיף, כי נזק נוסף מפרסומם ברבים של הליכי בית המשפט אינו נראה לעין, שכן:

"(א) לא נטען כי שמו של צד שלישי עלול להיפגע מפרסומם ברבים של הליכי משפט. לענין זה אין הצדקה לראות בעו"ד אבי-יצחק צד חיצוני לתביעתה של קבוצת נמרודי ובקבוצת נמרודי צד חיצוני לתביעתו של עו"ד אבי-יצחק.

(ב) לאחר שהפרסום הראשון נעשה בערוץ טלויזיה חשוב, קשה להמשיך ולהרחיב את מעגל האנשים אשר קלטו את הדברים.

(ג) לשון הרע נוספת על זו שכבר פורסמה אכן מופיעה כאמור בחלק מכתבי ההגנה, בשני מקרים גם מן הסוג המשקף מידה צנועה במיוחד של אחריות מיקצועית. את ביעורה מתוכם יהיה על המבקשים לנסות ולעשות תחילה בדרך המלך - בכלים מתאימים ולפי המבחנים המקובלים".

לפיכך, דחה בית המשפט קמא את הבקשה, ועל מנת לאפשר למבקשים "להשיג על החלטה זו, יותלה כוחה המבטל את הצו הארעי... תקופה נוספת של 21 ימים מהיום".

4. על החלטת בית המשפט קמא הגישו המבקש 1 והמבקשים 4-2 שתי בקשות נפרדות לרשות ערעור, אליה צרפו בקשה לצו איסור פרסום זמני. בתאריך 28.7.97 נתנה חברתי השופטת שטרסבברג-כהן "צו להארכת תוקף צו איסור הפרסום עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור, עד אז לא יתקיימו הליכים בבית המשפט המחוזי". בתאריך 28.9.97 הוחלט לתת רשות ערעור ולראות את הבקשה כערעור שהוגש על פי הרשות שניתנה, וזאת בכל הנוגע "לפירסומים שבכתבי ההגנה ובכתבי בית דין נוספים מטעם המשיבים, ושיש בהם חריגה מהאמור בפירסומים המקוריים המהווים את עילת התביעה". כמו כן, הוחלט כי "הצו הארעי יעמוד בתוקפו עד לפסק-הדין".

האינטרסים המתנגשים

5. סעיף 21 לחוק מאפשר מניעתו המוקדמת של פרסום ברבים הנוגע למהלכה של תביעה בגין לשון הרע, כשמובן מאליו כי במניעה זו טבועה פגיעה בעקרון פומביות הדיון. העילה היחידה המצדיקה זאת היא "הגנה על שמו הטוב של אדם הנוגע במשפט".

כבר נאמר כי כל אימת שמתבקש בית המשפט להגביל את עקרון פומביות הדיון "הריהו ניצב לא רק בפני
הצורך להכריע בדבר קיומה של עילה העשויה לכאורה להוות בסיס לבקשה, אלא גם בדבר משקלם היחסי ההדדי של שיקולים ואינטרסים שונים וסותרים, מהם של הצדדים המתדיינים ומהם של כלל הציבור" (ע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישאל, פ"ד מה(2) 444, 451). לפיכך, יש לבחון מהם האינטרסים המתגוששים, ומהו האיזון הראוי ביניהם.

עקרון פומביות הדיון

6. על כף המאזנים האחת מונח עקרון פומביות הדיון, ששורשיו נטועים בשיקולי מדיניות ציבורית ראויה, ולאו דווקא באינטרסים הפרטיים של בעלי הדין. ראיה לדבר, שהסכמה דיונית בין בעלי הדין לחיסוי ההליכים אינה, כשלעצמה, עילה לסטייה מעקרון פומביות הדיון (ברוח זו ראה גם ר"ק "זכות הציבור למשפט פומבי" הפרקליט ח' 186).

הרציונאל הראשון לעקרון פומביות הדיון מושתת על ההכרה בזכות הציבור לקבל מידע על דרך פעולתן של הרשויות הציבוריות, ובכלל זה הרשות השופטת. עקרון פומביות הדיון מהווה מימוש הזכות האמורה. על רציונאל זה עמד הנשיא ברק בהקשר לסעיף 41 לחוק בתי המשפט (היום סעיף 71 לחוק בתי המשפט), באומרו:

"נקודת האיזון הישראלית קבועה בסעיף 41 לחוק. נקבע בו, כי פרסום ידיעה בתום-לב על דבר שנאמר או שאירע בישיבה פומבית של בית המשפט הוא מותר, גם אם יש בו כדי להשפיע על מהלכו ועל תוצאותיו של משפט (זה או אחר). הצורך להבטיח פומביות הדיון והרצון ליתן מידע לבני הציבור על הנעשה באולמו של בית המשפט הכריע את הכף בכיוון חופש הפרסום (השווה: sheppard v. (axwell (1966)" (ע"פ 696/81 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2)565, 573)(ההדגשה שלי-א.ג.).
ההשקפה כי עקרון פומביות הדיון מהווה מימוש של זכות הציבור לדעת על דרך פעולתו של בית המשפט, מצאה את ביטויה בחוק חופש המידע, התשנ"ח1998-, שבא למסד זכות זו. הגדרת "רשות ציבורית" בסעיף 2 לחוק כוללת "בתי משפט, בתי דין, לשכות הוצאה לפועל, וגופים אחרים בעלי סמכות שפיטה על פי דין - למעט לגבי תכנו של הליך משפטי". ולא בא הסייג שבסיפא, אלא כיוון ש"הרשות השופטת מקיימת, ככלל, את דיוניה בפומבי והחלטותיה עומדות בפני
ביקורת שיפוטית וציבורית". (מתוך הצעת חוק חופש המידע, התשנ"ו1996-, הצ"ח תשנ"ו בעמ' 609).

7. הרציונאל השני לעקרון פומביות הדיון הוא בערובה לאיכות ההחלטה הניתנת בסיום ההליך. על רציונאל זה עמד השופט ד' לוין בע"פ 334/81 (הגינזר נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 827, 832), באומרו:

"כלל גדול במשפט הוא, שבית המשפט ידון בפומבי. עיקרון זה הוא מעמודי התווך של סדר הדין הפלילי כאזרחי, ואחד האמצעים החשובים ביותר, המכוונים להבטיח ניהול משפט הוגן וחסר פניות. מכוח עיקרון זה עומד, מחד גיסא, בית המשפט בפעולתו חשוף לעיני הציבור ולשיפוטו, במה שנוגע לניהול המשפט באובייקטיביות, בכושר שיפוט ושיקול-דעת. מאידך גיסא גם בעלי הדין ניצבים לעיני הציבור, השומע את הדברים ובהיותו מודע לעובדות המוצגות בפני
בית המשפט, יכול, על-פי המידע המצוי בידיו, להציע בדרך הנאותה ראיות להפרכתן. על-ידי כך יישמרו ויירתעו, אולי, בעלי דין מלהציע לשופט הדן בעניין עובדות לא בדוקות או לא מהימנות".
8. רציונאל נוסף לעקרון פומביות הדיון, אשר נגזר משני קודמיו, מתמקד בתרומתו ל"ביצור אמון הציבור בבתי המשפט" (ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רנה מרום, פ"ד מט(1) 341), כשחיסוי ההליכים מעין הציבור פוגע במראית פני הצדק.

9. זכות הציבור לדעת, אף הוא רציונאל לעקרון פומביות הדיון, בהיות הפומביות אמצעי להזרמת מידע לציבור, וזכות זו מקבלת משנה תוקף בסוגיות בעלות חשיבות ציבורית. נקודת המוצא היא שבעניינים כאלה גוברת במיוחד זכות הציבור לקבל מידע, העשוי לסייע לפרטים לכלכל את צעדיהם ולעצב את השקפותיהם ודעותיהם. ברוח זו קבעה דעת מיעוט בע"א 550/75 (מורלי נ' בגון, פ"ד ל(2) 309) כי אף אם הוסכם למסור ענין בעל חשיבות ציבורית לבוררות, הרי שיש במהות הנושא לשמש עילה לעיכוב הליכי הבוררות, והעברתו לדיון פומבי בבית משפט. וכך נאמר:

"חושבני שדוקא נימוק זה (חשיבותו הציבורית של הענין - א.ג.) הוא המדבר במקרה זה בעד קיום הדיון בפומבי בבית-המשפט ולא בבוררות המתנהלת בצנעה בחדרי חדרים... הסכסוך הנדון יש בו ענין לציבור, כי בתנאי הארץ רבים מבני הציבור נזקקים לקבלני בנין לרכישת דירותיהם, וסכסוכים ביניהם על רקע זה אינם חסרים. הנשיא המלומד של בית-המשפט המחוזי, שבוודאי יודע ומכיר את המציאות בשטח זה, ציין כי סכסוכים מסוג זה בין קבלני בנין ורוכשי דירות מהם הם די שכיחים בארץ. משום כך חשוב לדעתי, מבחינה ציבורית כללית, שהסכסוך הנדון שבין הצדדים כאן יבורר דוקא בבית-המשפט ובפומבי לעיני הכל למען ישמעו ויידעו את אשר לפניהם במשאם- ומתנם בענינים אלה. נראה לי כי די בטעם מיוחד זה כדי להכריע את הכף לטובת בירור התובענה בבית-המשפט ונגד עיכוב הדיון בה והעברתו לבוררות" (בעמ' 314 וכן ראה אוטולנגי בוררות - דין ונוהל (תשנ"א) 130-131).
אכן, דעה זו בע"א 550/75 הנ"ל נותרה במיעוט, אך זאת לא משום שלא נתקבל הרציונאל האמור לפומביות הדיון, אלא בשל משקלו הרב יחסית של האינטרס שהיה מונח על כף המאזניים השנייה, הוא הרצון לחזק את מוסד הבוררות.

10. העולה מן האמור, כי הרציונאלים לעקרון פומביות הדיון, מתמקדים כולם באינטרס הציבורי, ועקרון זה, שעל חשיבותו הרבה אין עוררין, מקבל משנה תוקף כאשר מושא הדיון הוא ענין בעל חשיבות ציבורית. אולם במשפטי לשון הרע עשוי עקרון פומביות הדיון לקדם גם את ההגנה על האינטרס הפרטי של הנפגע מפרסום לשון הרע. שכן, יש בפרסום דבר הגשת התביעה או כתב האישום לתת ביטוי למחאתו של הנפגע על הפרסום הפוגע. לא ייפלא על כן, כי בסיפא של סעיף 21 לחוק נקבע כי "בית המשפט לא יעכב זמנית דבר פתיחתו של הליך משפטי, או את הפרסום של הגשת כתב אישום, תביעה, או

פסק דין
, אם התנגד לכך הנפגע". במקרה שלפנינו לא ניצב שיקול זה, כשהנפגעים מן הפרסום הפוגע הם שעותרים לחיסוי ההליכים, וזאת מפאת החשש לפגיעה בשמם הטוב עקב הפומביות.
הרציונאלים להגנה על הזכות לשם טוב במסגרת הליך שיפוטי

11. לאחר שעמדנו על טעמיו של עקרון פומביות הדיון, נפנה לבחון את האינטרס המונח על כף המאזניים השנייה, הוא ה"הגנה על שמו של אדם הנוגע במשפט".

ככלל, ההגנה על שמו הטוב של אדם אינה זקוקה לצידוקים חיצוניים-תועלתניים, והיא מושתתת על ערכו העצמי והפנימי של השם הטוב. "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר. בתודעתנו החברתית תופס שמו הטוב של אדם מקום מרכזי. מקורותינו מציינים, כי 'לשון הרע הורגת', וכי כל המלבין פני חבריו ברבים 'כאילו שופך דמים'" (ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840, 856-855). בתרבות המודרנית נתפש שמו הטוב של אדם כזכות יסוד, ובישראל מוגנת זכות זו באמצעות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

12. אף כי, ככלל, ההגנה על שמו הטוב של אדם אינה זקוקה לצידוקים תועלתניים-חיצוניים, הרי שככל שמדובר בהגנה על שמו הטוב של אדם במסגרת ההליך השיפוטי, עשויה ההגנה לשרת גם מטרה חיצונית חשובה, והיא הסרת המחסום מפנייה לבית המשפט, והגנה על זכותו של כל אדם לפנות לרשויות השיפוטיות לשם הגנה על זכויותיו.

אם בהליך שיפוטי "רגיל" קיימת סכנה לפגיעה בשמו הטוב של אדם, על אחת כמה וכמה שסכנה זו קיימת בתביעות לשון הרע. הפגיעה בשמו הטוב של התובע בתביעת לשון הרע יכול שתהא מניצול הבמה השיפוטית לרעה. ביטוי לחשש זה ניתן בדברי ההסבר לסעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, בהם נאמר:

"סעיף זה בא לשלול ממוציאי דיבות את האפשרות לנצל את המשפט המוגש נגדם, כדי לחזור ולהוציאן ולתת להן פומביות נוספת במסווה של עשיית חוק ומשפט" (הצ"ח, תשכ"ב, 146).
אולם שאלת קיומה של הפגיעה בשמו הטוב של התובע אינה כרוכה דווקא בנפסדות מניעיו של המפרסם. הסכנה לפגיעה בשמו הטוב של התובע קיימת גם כאשר טוהר מניעיו של המפרסם אינו מוטל בספק. פרסום ההליכים לא רק שהוא נותן תהודה נוספת לביטוי הפוגע, ובכך נמנע עמעום הפגיעה שטבע הפרסום הראשוני בזיכרון הציבורי, אלא שיש בפרסום כדי להעמיק את הפגיעה שטבע הפרסום הראשוני. מכאן, שפרסום ההליכים אשר חוסה בצילו של ההליך השיפוטי, "ממסד" את לשון הרע. העובדה כי שמו הרע של התובע היא עובדה רלבנטית במשפטי לשון הרע, ולו לצורך הערכת הפיצויים, אף מגבירה את הסיכון לפגיעה בשמו הטוב.

13. הסכנה המוגברת לפגיעה בשמו הטוב של התובע המגיש תביעת לשון הרע, מהווה תמריץ שלילי לפנייה לרשויות שיפוטיות, ויש בה להרתיע תובעים פוטנציאליים מלהגיש תביעות, לשם הגנה על זכויותיהם. ההגנה על שמו הטוב של התובע בלשון הרע, היא שמסירה את המחסום מפני הגשת תביעה ומקלה על התובע לממש את זכותו להגן על שמו הטוב בבית המשפט. כפי שנאמר בע"א 772/88 (הוצאת מודיעין בע"מ נ' חובב, פ"ד מו(5) 441, 445-444):

"הרציונאל שמאחורי הוראה זו הוא למנוע מהנפגע מלשון הרע נזק נוסף כתוצאה מעצם 'הפרסום על אודות הגשת תביעה או קובלנה או כתב אישום, משום שפרסום כזה יש בו כדי להסב את תשומת הלב לדברי הדיבה, שאין הנפגע חפץ בפרסומם החוזר', 'ולאפשר לנפגעים מפרסום לשון הרע לעשות שימוש בחוק להגנתם בלי לחשוש מפרסום נוסף ומזיק שיתלווה להליכי המשפט' (כאמור בדברי ההסבר להצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 2), תשל"ח1978-, ה"ח תשל"ח 1352 בעמ' 263).

......

כל זאת, מתוך מגמה שלא להוסיף ולפגוע במהלך הדיון במי שנפגע מהפירסום עצמו (אם אכן יימצא בסופו של דבר כי היה בפירסום נשוא הדיון משום לשון הרע), וכדי שלא לחסום בפני
ו את מיצוי זכותו להגן על שמו הטוב בבית המשפט, בלי לחשוש שפירסום כל פרטי הדיון יגדיל את נזקו" (ההדגשות שלי-א.ג.).
לצורך להגן על שמו הטוב של התובע במשפטי לשון הרע יש, אם כן, גם יסוד תועלתני, שהוא מעבר לאינטרס של התובע הספציפי, ומטרתו לפתוח את שערי בית המשפט בפני
תובעים פוטנציאליים. משקל שיקול זה אינו מבוטל, וראיה לכך כי בית המשפט מוסמך לתת צו איסור פרסום מיוזמתו, וללא בקשה של בעל דין בהליך.

האיזון בין האינטרסים המתנגשים

14. מהו, אם כן, האיזון הראוי בהתנגשות שבין עקרון הפומביות לבין הזכות לשם טוב?

שאלת האיזון הראוי בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, כאשר הסעד המבוקש הוא מניעה מראש של הפרסום הפוגע נדונה בע"א 214/89 הנ"ל. על פי פסק-דין זה יש לתת, במסגרת איזון האינטרסים, משקל מיוחד לחופש הביטוי, במיוחד בעניינים בעלי חשיבות ציבורית. כמו כן, הובהר כי כאשר הסעד המבוקש הוא מניעת הפרסום, טרם ההכרעה אם הוא מהווה לשון הרע, יביא משקלו הכבד של חופש הביטוי לדחיית הבקשה, אלא אם כן ישתכנע בית המשפט כי הגנתו של המפרסם היא הגנת סרק, או שאין בפרסום כל עניין לציבור (ראה גם רע"א 3418/91 העולם הזה בע"מ נ' סני שירותי החזקה, פ"ד מה(4) 283).

15. חוק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אינו מעניק הגנה מפורשת לזכות לשם טוב, אולם נראה כי ההגנה על הזכות לכבוד, הקבועה בסעיף 3 לחוק היסוד, כוללת גם הגנה על הזכות לשם טוב (ראה א' ברק פרשנות במשפט (תשנ"ד, כרך ג') 427).

בית משפט זה נדרש לשאלת איזון האינטרסים בין הזכות לחופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב גם לאחר חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בבג"ץ 2888/97 (נוביק נ' הרשות השניה לטלויזיה, שטרם פורסם) נתבקש בית המשפט למנוע שידור תוכנית טלוויזיה שלטענת העותרים פוגעת שלא כדין בשמם הטוב. בית המשפט המשיך לצעוד בתלם שנחרש בע"א 214/88 הנ"ל, מבלי לדון בשאלה אם ראוי - לאור חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - לגבש נוסחת איזון חדשה, וכך נאמר:

"העותרים הלינו כי שידור הסרט יפגע בשמם הטוב וברגשותיהם. לצורך הכרעה בעניינם הנחנו כי הם אכן חוששים וחרדים מפני פגיעה שכזאת. גם אילו הנחנו, שלחששם ולחרדתם מפני הפגיעה האמורה יש לכאורה יסוד, לא היה בכך כדי להועיל להם. פגיעה בלתי-מוצדקת בשמו הטוב של אדם מקימה לו עילות, לפי חוק איסור לשון הרע, הן לתביעת פיצויים והן להגשת קובלנה פלילית נגד הפוגע. פגיעה צפויה בשמו הטוב של אדם, ולוא גם פגיעה צפויה שלכאורה היא בלתי-מוצדקת - ככלל, ובנתון לחריגים נדירים - אינה מקימה זכות לקבלת סעד מניעתי".
16. במקרה שלפנינו אין נחוצה הכרעה בשאלה העקרונית אם נוסחת האיזון שנקבעה בע"א 214/89 הנ"ל נשארה על מכונה, גם לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. נוסחת האיזון שנקבעה שם ממילא אינה יפה למקרה הנדון, לאור השוני בין האינטרסים המתנגשים. בע"א 214/89 הנ"ל עמד רק צידוק אחד להגנה על שמו הטוב של האדם, הוא הצידוק הפנימי-עצמי, ואילו במקרה זה עומד צידוק נוסף להגנה על שמו הטוב של התובע, הוא הצידוק החיצוני-תועלתני, עליו עמדנו. כן קיים קשר ענייני הדוק בין האינטרסים המתגוששים, הנובע מכך שתנאי לקיום דיון שיפוטי הוא פומביותו.

הערכת עוצמת הפגיעה בעקרון פומביות הדיון

17. מהי עוצמת הפגיעה בעקרון פומביות הדיון עקב מתן צו איסור פרסום לפי סעיף 21 לחוק?

נקודת המוצא היא שפגיעה קשה בעקרון פומביות הדיון קיימת כל אימת שעקרון זה מוגבל בלי תלות בנושא הדיון. שכן, לעקרון פומביות הדיון שלושה צידוקים כלליים, שהם מנותקים מטיבו של הענין הנדון (פומביות הדיון כמימוש זכות הציבור לקבל מידע אודות דרך פעולת הרשות השופטת; פומביות הדיון כערובה לאיכות ההחלטה הסופית; ופומביות הדיון כמרכיב בבניית אמון הציבור ברשות השופטת). עם זאת, הפגיעה בעקרון פומביות הדיון מוחמרת כאשר נשוא הדיון הוא ענין בעל חשיבות ציבורית, כשאז מצטרף הרציונאל הרביעי לעקרון פומביות הדיון (פומביות הדיון כאמצעי להעברת מידע לציבור) אל שלושת הרציונאלים הכלליים. ניתן איפוא לומר שקיים יחס ישיר בין עוצמת הפגיעה בעקרון פומביות הדיון לבין חשיבותו הציבורית של הענין הנדון.

18. אמת המידה השנייה להערכת עוצמת הפגיעה בעקרון פומביות הדיון היא משכה של ההגבלה. הפגיעה בעקרון פומביות הדיון לפי סעיף 21 לחוק היא מעצם טיבה זמנית, במובן זה שעם מתן פסק הדין תבוא הפגיעה על תיקונה החלקי. בע"א 772/88 הנ"ל נאמר (בעמ' 445):

"בהתנגשות שבין האינטרס של 'זכות הציבור לדעת', שבפומביות הדיון, ובין הזכות על שמו הטוב של האדם, בשלב קיום ההליך, איפשר המחוקק לבית המשפט הדן בענין, להעדיף בנסיבות מסוימות, את האינטרס השני, עד להכרעה סופית בנושא. מכאן ואילך, וכשהופך פסק הדין לחלוט, הריהו נעשה בכל מקרה נחלת הכלל, ו'הפגיעה' בציבור עקב אי פומביות הדיון כולו, באה על תיקונה החלקי" (ההדגשות שלי-א.ג.).
עוצמתה של הפגיעה הזמנית תלויה, בעיקר, בחשיבות המיוחסת לדיווח שוטף ב"זמן אמת". כידוע, "פירסומים רבים יפים לשעתם, ואם לא יפורסמו עקב ציווי לשעה, ופירסומם יעוכב עד לסיום ההתדיינות בין הצדדים בתביעה על לשון הרע, יאבד הפירסום טעמו, וחופש הביטוי וזכות הציבור לדעת יימצאו נפגעים" (רע"א 3418/91 הנ"ל בעמ' 286). מידת הצורך בדיווח מיידי תלויה, אם כן, בראש ובראשונה בטיבו של נשוא הדיון. כאשר נשוא הדיון הוא ענין בעל חשיבות ציבורית רבה, כי אז המידע חיוני באופן מיידי. מידת הצורך גם תלויה בעיתוי של הדיון השיפוטי, כשלא מן הנמנע כי בפער הזמן בין הפרסום המקורי לבין הדיון השיפוטי כבר איבד הפרסום מטעמו. על זאת יש להוסיף את הערכת משך הדיונים השיפוטיים הצפויים. לא הרי פגיעה בעקרון הפומביות עקב עיכוב ממושך של הפרסום, כהרי פגיעה עקב עיכוב קצר.

19. לטענת המבקשים, מאפשר סעיף 21 לחוק לבית המשפט למנוע פרסום מהלכו של דיון ברבים, גם אם אין הוא מסמיך את בית המשפט לקיים את הדיון בדלתיים סגורות. אולם עצם ניהול הדיון בדלתיים פתוחות אינו מחליש את עוצמת הפגיעה בעקרון פומביות הדיון, אם יוגבלו אמצעי התקשורת לפרסם את מהלך המשפט. פומביות הדיון אינו מתבטא רק בעצם פתיחת דלתות בית המשפט, ויש להבינו גם על רקע הכרה ביכולתו המוגבלת של כל אדם מהציבור לפקוד את אולמות בתי המשפט. הכרה זו הביאה לתפישת עקרון הפומביות במובנו הרחב ככולל את "החירות לפרסם את פרטי המתרחש בין כותלי בית המשפט" (ר"ע 176/86 פלונית נ' פלוני, פ"ד מ(2) 497, 499), והיא שעומדת ביסוד תפישת הציבור כזכאי "לעקוב אחר מהלכיו של משפט באמצעי התקשורת" (ע"פ 353/88 הנ"ל בעמ' 451). פן זה של עקרון פומביות הדיון זוכה להגנה רחבה בדין הישראלי. כך, לדוגמא, המסקר מהלך משפט מוגן מפני תביעה בגין לשון הרע (כאמור בסעיף 13(7) לחוק). הוא חסין מפני תביעה בגין פגיעה בפרטיות (כאמור בסעיף 18(1) לחוק הגנת הפרטיות התשמ"א1981-), ומפני העמדה לדין בעבירת הסוביודיצה (כאמור בסעיף 71(ג) לחוק בתי המשפט). הגנה זו מלמדת על חשיבותו הרבה של פומביות הדיון במובנו הרחב בחברה דמוקרטית, וכי אין יסוד לטענה כי החובה לקיים את הדיון בדלתיים פתוחות מחלישה את עוצמת הפגיעה בעקרון פומביות הדיון עקב איסור פרסום מהלכו ברבים.

20. בהקשר לדיוננו מתעוררת השאלה אם יש לעקרון פומביות הדיון פן שלישי, המתבטא בפרסום תוכנם של כתבי טענות, כתבי בי-דין, תצהירים, ושאר מסמכים הנספחים לאלה, שהוגשו לבית משפט, וטרם נתקיים דיון לגביהם (כל אלה ייקראו להלן: המסמכים). ואם אמנם גלום פן זה בעקרון פומביות הדיון, מהי עוצמת הפגיעה בעקרון עקב הגבלתו.

שאלת מעמדם המשפטי של המסמכים שאך הוגשו לבית המשפט, וטרם נתקיים דיון לגביהם, היא שאלה מורכבת. על פי גישה פורמלית זכות העיון במסמכים - וכל שכן הזכות לפרסמם - אינה נגזרת מעקרון פומביות הדיון. זכות העיון מוסדרת בתקנות הארכיון, 1936 (ראה ע"פ 7528/95 הלל נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 89). ביסוד גישה זו מונחת התפישה כי אין לשייך מסמכים אלה בעצם הגשתם לפעילות השיפוטית. עם זאת, נבקעו בגישה זו מספר בקיעים. כך, לדוגמא, ניתן בשנת 1959 היתר לעתונאים לעיין במסמכים שבתיקי בית המשפט, מכוח תקנה 3א לתקנות הארכיון (וראה גם דברי ההבהרה של הנשיא שמגר מתאריך 3.6.90). כמו כן, התעוררה בפסיקה השאלה אם מוסמך בית המשפט לאסור פרסום דיון, מכוח שילובן של הוראות סעיפים 68(ב)(4) ו70-(א) לחוק בתי המשפט, כשהטיעונים היו בכתב ולא באולם המשפטים. בית משפט זה השיב על שאלה זו בחיוב. בהדגישו כי:

"'דיון' ראשיתו למן פתיחת ההליך והוא חולש על כל המתרחש במסגרת אותו הליך, כולל כתבי טענות, הבקשות למינהן וכולי וללא קשר לצורת הטיעונים, אם בכתב המה או בעל-פה" (ר"ע 176/86 הנ"ל עמ' 500).
בשנת 1994 הגישה ועדה בראשות השופט י' גרוס את מסקנותיה לענין ה"גישה לתיקי בתי-המשפט והעיון בהם". דעת הרוב בוועדה הציעה להדק את הקשר בין זכות העיון לבין עקרון פומביות הדיון, כך שבדיונים המתנהלים בדלתיים פתוחות תהא זכות עיון לכל מסמכים המצויים בתיק בית המשפט.

סבורני, כי השאלה האמורה אינה מחייבת הכרעה בענייננו. שכן, גם אם נניח כי מניעת פרסום תוכנם של המסמכים שטרם נתקיים דיון לגביהם, מעצימה את הפגיעה בעקרון פומביות הדיון, הרי שמול הפגיעה בעקרון זה עומדת הסכנה המוגברת לפגיעה בשמו הטוב של אדם במסגרת פרסום המסמכים (כמובהר להלן).

הערכת עוצמת הפגיעה בזכות לשם טוב

21. בהערכת עוצמת הפגיעה בזכות התובע לשם טוב אם לא יינתן צו איסור פרסום, יש להביא בחשבון את מידת הפגיעה הנוספת עקב הפרסום הנוסף של הדיון בתובענה. נקודת המוצא היא שפומביות הליכי המשפט מוסיפה נזק לתובע, ולו מן הטעם, עליו עמדנו, שהיא מונעת את טשטוש רישומיו של הפרסום המקורי בתודעת הציבור. אולם יש ותוספת הפגיעה מוחלשת בנסיבות מסויימות. כך הוא (בין היתר) אם עוצמת הפגיעה המקורית בזכות לשם טוב - היתה כה גדולה, עד שהיא מגמדת את תוספת הפגיעה עקב פרסום מהלך הדיון, כשההנחה היא כי קיים מתאם בין עוצמת תהודתו של הפרסום המקורי לבין חשיבותו הציבורית.

22. בהקשר זה מתבקשת הבחנה בין פגיעה מפרסום ההליך השיפוטי לבין פגיעה מפרסום המסמכים. שכן, וכפי שיובהר להלן, הסכנה לתוספת פגיעה בזכות לשם טוב עקב פרסום המסמכים, גדולה מן הסכנה לתוספת פגיעה בזכות לשם טוב עקב פרסום מהלך המשפט.

לכאורה, מוגבר הסיכון לפגיעה בשמו הטוב של אדם בעת קיום הדיון, עקב רלבנטיות הטענה בדבר שמו הרע, ולו לצורך הערכת הנזק. עם זאת, מובנה בחוק מנגנון למיזעור הפגיעה. סעיף 22 לחוק קובע כי מועד הבאת הראיות שאינן נוגעות במישרין ללשון הרע המשמשת נושא למשפט, נדחה לשלב גזירת העונש (סעיף 22(1)) או הערכת הפיצוי (סעיף 22(2)), אלא אם כן הביא הנפגע כבר בשלב קביעת האחריות ראיות על אופיו הטוב (סעיף 22(3)), או שהבאת הראיה דרושה לעשיית צדק ולגילוי האמת (סעיף 22(4)) (ראה רע"א 3576/94 השיקמה נ' רום, פ"ד מח(4) 388). פיצול הדיון ממזער את הפגיעה בשמו הטוב של התובע במסגרת הדיון השיפוטי גופו. זאת בנוסף לכך שיש בידי בית המשפט למנוע ניצול לרעה של הבמה השיפוטית בעת קיום הדיון.

לא כן כאשר מדובר במסמכים המוגשים לבית המשפט. הבקרה השיפוטית על תוכן המסמכים מוגבלת, כשאלה מוגשים באופן חד צדדי לתיק בית המשפט. תקנה 91 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, המורה כי "בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להורות כי יימחק או יתוקן כל ענין בכתב הטענות ... שהוא מביש", אינה יכולה לשמש תרופה לפגיעה בזכות לשם טוב עקב פרסום תוכן המסמכים. ראשית, יכול הפרסום להקדים את הדיון בבקשה לפי התקנה האמורה. שנית, המבחן להפעלת תקנה 91 הינו רלבנטיות הטענה המבישה (ראה זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שישית, 1991) 383), ובתביעות לשון הרע טענות הנוגעות לשמו הרע של התובע נחשבות לרלבנטיות, באשר הן משפיעות על שיעור הנזק. לפיכך, נתבע המבקש לטעון להפחתת שיעור הנזק עקב שמו הרע של התובע רשאי - ואף חייב - לכלול טענה זו בכתב ההגנה, בכפוף לכך שיציין במפורש כי טענות אלה מועלות רק לעניין הנזק (ראה ע"א 34/71 פרידמן נ' חן, פ"ד כו(1) 524, וכן א' שנהר "דיני לשון הרע" (תשנ"ז) בעמ' 434). מטעם זה אין גם משמעות רבה לאפשרות ליתן סעד של עיכוב זמני של הפרסום עד לדיון בבקשה לפי תקנה 91 (ראה בר"ע 41/70 רפאל נ' קשת, שלא פורסם).

23. בהקשר זה מתעוררת השאלה אם הגנת סעיף 13(7) לחוק חובקת גם פרסום של המסמכים, או שהיא מוגבלת רק לפרסום מהלך הדיון. שאם לא חלה ההגנה שבסעיף 13(7), הרי שיהא בידי הנפגע לקבל סעד בדיעבד בדרך של קבלת פיצוי על הפגיעה בו עקב הפרסום.

הפרסום המוגן מתואר בסעיף 13(7) לחוק כ"מה שנאמר או אירע כאמור בפסקאות (5)... בישיבה פומבית", ולמונח "ישיבה פומבית", התוחם את היקף הפרסום המוגן, עשויה להיות פרשנות מצמצמת ופרשנות מרחיבה. לפי הפרשנות המצמצמת מגן הסעיף רק על דברים שבאו לידי ביטוי בישיבת בית המשפט, ואילו פרסום תוכן המסמכים שרק הוגשו לבית המשפט, לא נחשב לפרסום שנעשה ב"ישיבה פומבית". לפי הפרשנות המרחיבה למונח "ישיבה פומבית", ניתנת ההגנה לפרסום המסמכים והדיון, ובלבד שהדיון לא התקיים בדלתיים סגורות.

את תמצית השיקולים המונחים ביסוד כל אחת מהפרשניות הציג א' שנהר בספרו הנ"ל (בעמ' 209) באומרו:

"הגנה מוחלטת לדיווחים על כתבי טענות ומסמכים שרק הוגשו לבית-משפט עלולה להיות מנוצלת לרעה, אם מסמכים הפוגעים קשות בשמו הטוב של אדם יוגשו לבית-המשפט במטרה לאפשר את הפצת תוכנם ברבים ללא כל הגבלה. מאידך גיסא, קיים אינטרס ציבורי חשוב בכך שהציבור יוכל לקבל דיווח על הליכים אזרחיים ופליליים המתנהלים בבית-המשפט. הליכים אלה נפתחים בהגשת כתבי אישום או כתבי טענות בבית-המשפט, ואין זה סביר שהציבור ייאלץ להמתין עד לקיום הישיבה הראשונה בתיק טרם יקבל דיווח על פתיחת ההליך".
כאמור, הסכנה לפגיעה בשמו הטוב של בעל דין מוגברת מפרסום המסמכים שרק הוגשו לבית המשפט, ויש בסכנה זו, כשלעצמה, כדי להעדיף את הפירוש המצמצם להגנה אשר נותן סעיף 13(7) למפרסם.

24. אם, כפי שקבענו, חשוף מי שמפרסם תוכנם של המסמכים לתביעה נזיקית, כי אז עולה השאלה על שום מה יש להחיל את סעיף 21 לחוק גם על המסמכים?

סבורני, כי כאשר מורה בית המשפט מכוח סעיף 21 לחוק לחסות את הדיון גופו כי אז פועל יוצא הוא כי יש לאסור גם את פרסום תוכנם של המסמכים. שאם לא כן, קיימים איסור והיתר בכפיפה אחת.

רק כאשר נדחית הבקשה לחסות את הדיון מכוח סעיף 21, נדרשת הכרעה בדבר ההשלכה של האפשרות לקבל סעד בדיעבד על קבלת ההחלטה אם להורות על מניעת פרסומם של המסמכים. ניתן לטעון - ברוח ההלכה שנפסקה בבג"צ 2888/97 הנ"ל - כי האפשרות לקבל סעד בדיעבד מכריעה את הכף לצד אי מניעת הפרסום. אולם בעוד ששם עמדו לשיקול הפגיעה האינדיבידואלית ואפשרות הפיצוי בדיעבד, הרי שבסוגיה בה אנו דנים יש להוסיף לכפות המאזניים אינטרס ציבורי בעל משקל, הוא האינטרס עליו עמדנו, הבא להסיר את המחסום מתובעים פוטנציאליים למצות את זכותם להגן על שמם הטוב בבית המשפט, בלי לחשוש כי נזקם יגדל. לפיכך, אין לייחס במקרה זה משקל מכריע לאפשרות לקבל סעד בדיעבד, ויש מקום לבחון את עוצמת תוספת הפגיעה בזכות לשם טוב עקב פרסום תוכנם של הממסכים, ובמסגרת בחינה זו יש לשקול איסור פרסומם של טענות מקלינות, החורגות מן הפרסומים המקוריים. עמדנו על כך שטענות מסוג זה רלבנטיות בעיקר לצורך קביעת שיעור הפיצוי. סעיף 22 לחוק דוחה את מועד שמיעתן של טענות אלה לאחר בירור שאלת האחריות, ומתן צו האוסר פרסום טענות מקלינות המצויות במסמכים ישלים את ההוראה שבסעיף זה, ויגשים בצורה מלאה את הרציונאל שעומד מאחוריה.

מסקנה

25. ניתוח עוצמות הפגיעה בעקרון פומביות הדיון - מזה, ובזכות לשם טוב - מזה, מוביל למסקנה זהה, בדבר זיקת גומלין בין החשיבות הציבורית של הפרסום, שהגבלתו מבוקשת, לבין הפעלת הסמכות שבסעיף 21 לחוק. דהיינו, כי האינטרס של פומביות הדיון יועדף ככל שגדלה דרגת החשיבות הציבורית בענין, או ככל שקטנה תוספת הפגיעה הצפויה בשמו הטוב של התובע. וכפי שהוסבר, קיימת חפיפה חלקית בין שני המקרים, כשתוספת הפגיעה בשמו הטוב של התובע יכול שתהא קטנה, דווקא בשל חשיבותו הציבורית של נשוא הדיון.

ענין בעל חשיבות ציבורית - מהו

26. משקבענו כי קיימת זיקת גומלין בין חשיבותו הציבורית של הפרסום, שהגבלתו מבוקשת, לבין הנטייה להפעיל את הסמכות שבסעיף 21 לחוק, נדרשים אנו לתת סימנים לענין בעל חשיבות ציבורית.

המונח "ענין ציבורי" הוא מושג דינמי. דרגתו משתנה בהתאם למהות הענין ועיתוי פרסומו, כשלא מן הנמנע הוא שפרסום שנחשב כבעל ענין ציבורי רב במועד מסוים, ייחשב כבעל ענין ציבורי קטן במועד אחר. אשר למהות הפרסום המעורר "ענין ציבורי", נציין כי המחוקק השתמש במושג זה בלי שנתן בו סימני היכר (ראה סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע וסעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות, וכן שנהר לעיל עמ' 233-230). מחוקק המשנה הגדיר "ענין ציבורי" בכלל 1 לכללי הרשות השנייה לטלויזיה ורדיו (אתיקה בפרסומת בטלויזיה וברדיו), התשנ"ד1994-: "לרבות גילוי של עבירה פלילית, חשיפה של התנהגות אנטי חברתית, הגנה על בריאות הציבור, שלומו ורווחתו ומניעת הטעיית הציבור".

ספק אם ניתן ורצוי לגדור את המונח "ענין לציבור", נוכח מגוון המצבים העשויים להתעורר במציאות. יש, על כן, להסתפק באמות מידה כלליות, שלצורך התוויתן ניתן להיעזר באמות המידה שפותחו בקשר לפרשנות סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות. וכך נאמר:
"המונח 'ענין ציבורי'... (ה)מתייחס רק לפירסום המביא עמו משום תועלת לציבור, ולא די שיש בפירסום משום ענין לציבור, שיש בו לעיתים אך כדי לספק מזון לסקרנים או למלא יצרם של רכלנים (ע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ נגד עתון הארץ בע"מ, פ"ד כג(2) 87, 91). פירסום עשוי להביא תועלת לציבור אם תורם הוא לגיבוש דעתו בעניינים ציבוריים, ואם יש בו כדי לגרום שיפור אורחות חייו (ז' סגל, "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת" עיוני משפט ט' (תשמ"ג) 175, 196)" (ע"א 439/88 מדינת ישראל נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808, 826).
כך ניתן לומר, כי פרסום הנוגע במישרין למילוי התפקיד הציבורי של נושא משרה ייחשב לפרסום בעל חשיבות ציבורית רבה. בין שמדובר בהבעת עמדה על מדיניותו של האיש, ובין שמיוחסת לו רשלנות מקצועית או שחיתות. אולם, כפי שציין השופט בך בע"א 439/88 הנ"ל:
"לא רק באינטרס הציבור לדעת פרטים הנוגעים לדמויות ציבוריות או לנושאים חדשותיים מתמצה העניין הציבורי. בהחלט יתכנו מצבים בהם פירסום ברבים של עניינים הנוגעים לאדם פרטי עשוי להביא תועלת לציבור, למשל כאשר משרת הפירסום את האינטרס הציבורי שבאכיפת החוק, או הדאגה להגנת הציבור בפני
סיכונים שונים, לרבות סיכונים בריאותיים" (עמ' 826).
מן הכלל אל הפרט

27. בית המשפט קמא סבר כי הענין הציבורי שבפרסום מצדיק את פומביות הדיון. לשיטתו, נובע הענין הציבורי ממיהות הנתבעים, שהם אמצעי תקשורת, אשר תורמים תרומה נכבדה להפצת מידע בקרב הציבור. אולם איני סבור כי יש לומר באופן גורף כי כאשר הנתבע הוא אחד מאמצעי התקשורת, יש בכך בלבד כדי לדחות בקשה למניעת פרסום מהלך המשפט ברבים.

לפיכך יש להכריע בגורל הבקשה לפי תוכן הפרסומים.

הבקשה שהוגשה לבית משפט קמא היתה כללית, והיא סבה הן על פרסום חוזר של הפרסומים המקוריים המהווים את עילת התביעה, והן על פרסומים החורגים מן הפרסומים המקוריים.

28. ליועץ המשפטי לממשלה השפעה רבה על דמותה של החברה הישראלית, באשר הוא מופקד, בין יתר תפקידיו, על מדיניות אכיפת החוק. אין צורך להכביר מלים מדוע מעורר תהליך בחירת היועץ המשפטי לממשלה ענין ציבורי רב. אכן, חל פיחות בצורך בפרסום מיידי, נוכח הזמן שחלף מאז בחירת היועץ המשפטי לממשלה, והדיון הציבורי שהתקיים בסוגייה זו לאחר החלטת היועץ המשפטי לממשלה בפרשה והעתירה שהוגשה לבית משפט זה כנגד ההחלטה. ניתן איפוא, לומר כי הפגיעה בעקרון פומביות הדיון, אם יינתן צו המונע פרסום ברבים, אינה מוחמרת בצורה ממשית. לפיכך היה מקום להצדיק את הפגיעה האמורה בעקרון פומביות הדיון, אם היה יסוד להניח כי תוספת הפגיעה בשמו הטוב של משיב 1 הינה רבה. אולם תהודתו הרבה של הפרסום המקורי, בצורה כה אינטנסיבית ובמשך זמן ניכר, מאפילה על תוספת הפגיעה עקב הפרסום, של מהלך הדיון, ככל שהוא נוגע לפרסומים המקוריים.

29. שונים פני הדברים באשר לפרסומים אשר יחרגו מן הפרסומים המקוריים. לגבי פרסומים אלה אין לומר כי דיון בשאלת מידת אי התאמתו של מבקש 1 לתפקיד שאינו ממלא, הינו מסוג הנושאים המעוררים עתה ענין ציבורי רב. לטענת המשיבים נובע הענין הציבורי מהיות המבקש 1 עורך דין מצליח ומפורסם, או מהיותו מקורב לעמדות מפתח. טעמים אלה - ובכך איני מבקש לקבוע עמדה לגבי אמיתותם - אינם הופכים את הפרסום לבעל ענין ציבורי רב, והפגיעה בעקרון פומביות הדיון אינה מוחמרת מאי הפרסום. ומאחר שאין להקל ראש, גם בפגיעה שנותרה, יש לבחון את עוצמת הפגיעה בשם הטוב. בעניין זה סבורני כי תוספת הפגיעה הצפויה בשמם הטוב של המבקש 1 ושל המבקש 2 מהתרת פרסומים אלה, אשר כמעט ולא זכו לפרסום קודם, היא רבה. זאת במיוחד כשהפרסום הנוסף נוגע גם לטוהר מידותיו של משיב 1. עוצמת הפגיעה בשמם הטוב של המבקשים מפירסומים כאלה גוברת, על כן, במקרה זה על עוצמת הפגיעה בעקרון פומביות הדיון. לפיכך, יש מקום ליתן לגבי עניינים אלה בלבד צו לפי סעיף 21 לחוק, אשר אוסר את הפרסום, הן של מהלך הדיון בהם והן של האמור במסמכים (כפי שהוגדרו לעיל) בנוגע לאותם עניינים.

30. העולה מן האמור, כי הייתי מקבל את הערעור בחלקו ונותן צו האוסר את פרסומם ברבים של הליכי בית המשפט ושל המסמכים (כהגדרתם לעיל) ככל שהם חורגים ממסגרת הפרסומים המקוריים שבגינם הוגשו התביעות, כפי שהם מפורטים בתביעות.

נוכח התוצאה אליה הגעתי לא הייתי עושה צו להוצאות.

ש ו פ ט

השופט ת. אור:

1. דעתו של חברי, השופט גולדברג, היא כי יש להורות על איסור הפרסום של הליכי בית המשפט, לרבות כתבי הטענות והמסמכים שהוגשו ויוגשו לתיק בית המשפט, ככל שאלה חורגים ממסגרת הפרסומים המקוריים שבגינם הוגשו התביעות, כפי שהם מפורטים בתביעות. מסקנתי שונה. דעתי היא, כי בשלב זה עלינו להכריע רק בשאלת איסור הפרסום של כתבי הטענות אשר הוגשו לתיק בית המשפט, וטרם הגיעו לדיון בפני
ו. לדעתי, יש לדחות את הבקשה לאסור את פרסומם של כתבי הטענות. אשר להמשך ההליכים, דעתי היא כי אין זה ראוי ליתן בשלב זה של ההליכים צו גורף האוסר את הפרסום. מן הראוי כי בית המשפט, המנהל את הדיון, ידון בשאלת הוצאתו של צו כזה על בסיס פרטני, ביחס למסמכים, ראיות, עדויות או הליכים ספציפיים, כפי שאלה יבואו בפני
ו. את השיקולים העומדים ביסוד המסקנות אליהן הגעתי אפרט להלן.
מסגרת הדיון

2. בקשת הרשות לערער עוסקת בהחלטת בית משפט קמא שלא לעשות שימוש בסמכות המסורה לו בהוראת סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה1965- (להלן: חוק איסור לשון הרע). כותרתה של הוראה זו היא "סייג לפרסום הליכים". הוראה זו מסמיכה את בית המשפט, הדן במשפט בשל לשון הרע, לאסור או לעכב זמנית פרסום ברבים של הליכי המשפט. למען הנוחות, אביא את לשון ההוראה במלואה:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע רשאי בית המשפט, מיזמתו או לבקשת בעל דין, לאסור או לעכב זמנית, מנימוקים שיירשמו, פרסום ברבים של הליכי בית המשפט - לרבות כתבי טענות כתבי בי-דין אחרים, כתב אישום ודבר הגשתם של אלה ולרבות

פסק דין
כל עוד אינו חלוט - במידה שראה צורך בכך לשם הגנה על שמו של אדם הנוגע במשפט; ואולם לא יאסור בית משפט ולא יעכב זמנית את פרסום דבר פתיחתו של הליך משפטי, או את הפרסום של כתב אישום, תביעה או

פסק דין
, אם התנגד לכך הנפגע; העובר על איסור לפי סעיף זה, דינו - מאסר ששה חדשים או קנס 5000 לירות".
בהיותה מיוסדת על הוראה זו, הבקשה נשוא ההליך שבפני
נו חובקת אך פרסום ברבים של הליכי המשפט בתביעת לשון הרע שהוגשה נגד המשיבים. אין מדובר בבקשה לאסור פרסומים אחרים אודות המבקשים, או מי מהם, במסגרת כלי התקשורת השונים - ובהם כלי התקשורת המשיבים, חברת החדשות הישראלית בע"מ
(המפיקה את החדשות המשודרות בערוץ 2), והעיתונים "הארץ", "יתד נאמן", ו"הג'רוסלם פוסט".

3. להבחנה זו יש השלכה על ענייננו. גם אם יינתן הצו המבוקש, לא יהיה בו כדי למנוע מכלי התקשורת המשיבים, או מכלי תקשורת אחרים, לעשות פרסומים אודות המבקשים, או מי מהם, אשר אינם בבחינת דיווח על הליכי המשפט בתביעת הדיבה שהוגשה על ידי המבקשים. אכן, כפי שמציינים המבקשים עצמם, גם אם יינתן הצו המבוקש, יהיו המשיבים, כמו גם כלי תקשורת אחרים, רשאים לעשות פרסומים כאלה. זאת, תוך נטילת סיכון לכך שאם יוציאו לשון רע על התובעים או מי מהם, מבלי שתעמוד להם אחת מן ההגנות שבחוק איסור לשון הרע, הם עלולים לשאת בתוצאות האזרחיות או הפליליות הנובעות מכך על פי חוק איסור לשון הרע.

4. מדוע נתבקש, אפוא, צו לפי סעיף 21 לחוק? מדוע נדרשים המבקשים דווקא לפרסומים אשר עניינם בהליך השיפוטי? הטעם העיקרי לכך נעוץ בהוראת סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע. הוראה זו קובעת שורה של "פרסומים מותרים", כאמור בכותרת הסעיף. פרסום הנופל לגדריה של הוראה זו חסין מאחריות על פי החוק. כלשון הרישא לסעיף, פרסום כזה אינו יכול לשמש "עילה למשפט פלילי או אזרחי". ההוראה הרלוונטית לענייננו, בהקשר זה, היא הוראת סעיף 13(7), המקנה חסינות ל:

"דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בפסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית, ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21".
הוראת סעיף 13(5), אליה מפנה סעיף קטן (7), עוסקת בשני סוגים עיקריים של פרסומים: (א) פרסום על ידי בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית, לרבות שופט, "שנעשה תוך כדי דיון בפני
הם או בהחלטתם". (ב) פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור. פרסומים אלה הם פרסומים מותרים. בעיקרו של דבר, הוראת סעיף 13(7) מקנה חסינות למי שמפרסם דין וחשבון נכון והוגן אודות הפרסומים האמורים, שנעשו "בישיבה פומבית".

5. הוראת סעיף 13(7) מעניקה, אפוא, פטור מאחריות על פי החוק למי שחוזר על דברים שהם בבחינת לשון הרע, אשר נאמרו במסגרת דיון שיפוטי. בכך נקבע חריג לעיקרון הכללי בדיני לשון הרע, לפיו עצם העובדה שפרסום מסויים הוא בבחינת חזרה על פרסום אחר, אשר יש בו משום הוצאת לשון הרע, אינה מקנה הגנה לפרסום החוזר. חזרה על פרסום הנעשה "בישיבה פומבית" בבית משפט - בתנאים המנויים בסעיף 13(7) - אינה מצמיחה אחריות בלשון הרע.

6. על רקע תיאור זה ניתן לשוב להוראת סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע. ביסוד בקשת המבקשים לכך שייעשה שימוש בהוראה זו ניצב החשש, שמא במהלך בירורה של תביעת הדיבה שהגישו נגד המשיבים תוחמר ותועמק לשון הרע המשמשת עילה לתובענה. המבקשים חוששים, כי אם לא ייאסר פרסום ההליכים, יינתן להם פומבי בכלי התקשורת השונים, לרבות באלה של המשיבים, מבלי שעושי הפרסומים ישאו באחריות כלשהי. לטענת המבקשים, במצב דברים זה קיים חשש ל"הפקרות" בפירסומים, תוך פגיעה קשה בשמם הטוב, מבלי שכנגד הפרסומים יעמדו תרופה או סנקציה כלשהי.

7. דברים אלה מספקים את הרקע לדיון בבקשה שבפני
נו. מהלך הדיון יהיה כדלקמן. תחילה, אעמוד על העקרונות הכלליים התוחמים את פעולתו של סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע. על רקע עקרונות אלה, אתווה את מסגרת השיקולים להפעלת שיקול הדעת בבקשה על פי סעיף 21. לבסוף, אחווה דעתי בשאלה הדורשת הכרעה בענייננו, היא שאלת מתן צו לאיסור פרסומם של כתבי הטענות שהוגשו לבית המשפט.

סעיף 21 - עקרונות כלליים

8. עניינה של הוראת סעיף 21 באיסור של פרסומים אודות המתרחש בהליכים שיפוטיים. המדובר בהוראה המאפשרת לבית המשפט למנוע מראש ביטויים, שעניינם ההליך השיפוטי. אמת המידה שנקבעה בהוראה זו היא, כי בית המשפט רשאי לאסור את הפרסום, "במידה שראה צורך בכך לשם הגנה על שמו של אדם הנוגע במשפט". הוראה זו קובעת נוסחת איזון סטטוטורית החולשת על הפעלת הסמכות. נדרש, כי בית המשפט ישתכנע כי יש "צורך" בצו האמור על מנת להגן על שמו של אדם הנוגע במשפט. על הוראה זו, והוראות שכמותה, נאמר כי "נוסחה זו, כנוסחאות איזון אחרות, מחייבת את הרשות השופטת ליתן לה תוכן נורמאטיבי, כללי ומיוחד כאחד. התוכן הנורמאטיבי הכללי מחייב קביעתם של כללים ועקרונות, שעל-פיהם ייעשה האיזון על פי אותה נוסחת איזון" (ע"פ 696/81 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 565, בעמוד 573 לפסק הדין). בגדר זה, על בית המשפט לפעול "באופן המאזן כראוי בין הערכים, העקרונות והאינטרסים שיש לקחתם בחשבון" (בג"צ 3914/92 לב נ' בית הדין הרבני האיזורי, פ"ד מח(2) 491, 501). מהם אותם "ערכים, עקרונות ואינטרסים"?.

9. הוראת סעיף 21 באה לקדם את ההגנה על שמו הטוב של בעל דין בתביעה בגין הוצאת לשון הרע. חברי, השופט גולדברג, עמד בחוות דעתו על חשיבותה של הזכות לשם טוב. לדברים אלה של חברי אני מסכים. אכן, על זכות זו כבר נאמר, כי היא משקפת את התפיסה של כבודו וערכו של כל אדם באשר הוא אדם, תפיסה העומדת ביסודה של כל חברה שוחרת חרות (ראו gertz v. robert welch inc. 418 u.s. 323 (1974) at p. 341). באופן ספציפי, תכליתה של הוראה זו היא להסיר מכשול אפשרי מפני תביעות פוטנציאליות על הוצאת שם רע. ההסדר הקבוע בהוראה זו מניח כי פרסום אודות המתרחש בהליכים עלול להחמיר במידה ניכרת את הפגיעה בשמו הטוב של אדם, אשר נגרמה על ידי הפרסום המקורי. זאת, הן בשל עצם החזרה על הפרסום המקורי, והן בשל האפשרות להוספה על לשון הרע המקורית, למשל במסגרת של הטענות לענין גובה הנזק לשם הטוב. אגב כך, עלולה להגרם פגיעה גם בשמו הטוב של אדם אחר, אשר אינו צד למשפט, אך יש לו נגיעה לתובע או לפרשה נשוא המשפט.

הוראת סעיף 21 מבוססת על ההנחה, שתובעים בכוח, אשר הוצאה עליהם לשון הרע, עלולים להגיע למסקנה כי מנקודת המבט של הגנה על שמם הטוב, מוטב להם להמנע מנקיטת הליכים אשר יעוררו מחדש את הפרסום הדיבתי מתרדמתו. המכשיר של איסור הפרסום ברבים נועד לשכך חשש זה. כפי שצויין באחת ההזדמנויות בהן הוכנס תיקון בסעיף 21 (הצעת חוק איסור לשון הרע, (תיקון מספר 2), תשל"ח1978- (הצעות חוק 1352, כח' בסיוון תשל"ח, 3.7.78),

"... יש נפגעים מלשון הרע הנמנעים מהגשת תביעה אזרחית או משפט פלילי משום החשש מפני הפרסום הנוסף והנרחב של לשון הרע העלול להילוות להליכי בית המשפט ... סעיף 21 נועד להבטיח את הנפגע מהרחבת הפרסום והגדלת הנזק ... [הוא] בא לאפשר לנפגעים מפרסום לשון הרע לעשות שימוש בחוק להגנתם בלי לחשוש מפרסום נוסף ומזיק שיתלווה להליכי המשפט".
מדובר, אם כן, בהוראת עזר. מטרתה של הוראה זו היא לקדם את האפקטיביות של חוק איסור לשון הרע כמכשיר בהגנה על השם הטוב, בדרך של הסרת תמריצים שליליים אפשריים לשימוש בחוק זה.

10. בבואנו לעמוד על מובנה של הוראת סעיף 21, עלינו ליתן את הדעת גם לכך, שככל איסור פרסום, גם זה הקבוע בסעיף 21 גורם לפגיעה בזכות לחופש ביטוי. מבין הסוגים השונים של פגיעות בחופש הביטוי, מדובר בפגיעה מן הסוג החמור ביותר - מניעה מוקדמת (ראו דברי השופט ברק בבג"צ 806/88 universal city studios נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מג(2), 22, בעמוד 35).

המדובר כאן בחופש הביטוי בהקשר ספציפי - מידע על הליכי משפט. ההגבלה על פרסום מידע כאמור אינה, על כן, רק הגבלה על חופש הביטוי. היא גם - ובעיקר - הגבלה על העיקרון של פומביות הדיון. פומביות הדיון תוארה כעיקרון הבסיסי ביותר של עשיית צדק (g. robertson, a. nicol, media law (2nd. ed.) (london, 1990) at p. 233). בהקשר זה ידועה אמרתו של bentham, לפיה "publicity is the very soul of justice". לפומביות הדיון משקל מיוחד בשיטת משפט דמוקרטית, האמונה על אספקה חופשית של מידע אודות פעולת הרשויות השונות בה, ובהן הרשות השופטת (ראו דברי חברי, השופט גולדברג בבג"צ 6005/93 עליאש נ' השופט שמואל צור, פ"ד מט(1) 159, בעמודים 163-162).

ויודגש: הצידוקים לעקרון הכללי של פומביות הדיון בבתי המשפט אינם מבוססים על הענין הציבורי בדיון המסויים. הטעם לעיקרון הכללי האמור אינו נעוץ בחשיבותו של סכסוך פרטי פלוני, אשר התגלגל אל אולם בית המשפט, לציבור כולו. הצידוקים לעקרון פומביות הדיון הם מוסדיים. עיקרון זה בא להבטיח, כי מנקודת מבטו של הציבור כולו, תהיה ערובה מתמדת לכך שבתי המשפט יעשו צדק. כפי שציין השופט holmes, באמירה ידועה,

"it is desirable that the trial of causes should take place under the public eye, not because the controversies of one citizen with another are of public concern, but because it is of the highest moment that those who administer justice should always act under the sense of public responsibility, and that every citizen should be able to satisfy himself with his own eyes as to the mode in which a public duty is performed" (cowley v. pulsifer (mass. 1884) 137 mass. 392, 394; emphasis added).
11. בשיטת המשפט הישראלית, הועלה עיקרון פומביות הדיון למעלת עיקרון חוקתי, הקבוע בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה. על פי הוראה זו, "בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק". על רקע זה נאמר, כי "עקרון פומביות הדיון ... הינו אחד העקרונות החוקתיים המרכזיים שביסוד שיטת המשפט שלנו" (דברי השופט ברק בע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 444, בעמודים 451-450). כפי שצויין באותה פרשה, הרי שבהקפדה על עיקרון זה, "טמונה, כידוע, אחת הערובות העיקריות לתקינותו של ההליך השיפוטי, הן בתחום עשיית הצדק ובירור האמת, הלכה למעשה, והן בתחום מראית פני הצדק קבל עם ועדה ... מכאן חשיבותו כ'גורם-בלעדיו-אין לאמון, שרוחש הציבור לרשות השופטת'..." (בעמודים 451-450).

12. סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע אינו מסמיך את בית המשפט לאסור על הגישה הפיזית לאולם בית המשפט. הוא אינו מסמיך את בית המשפט לסגור את דלתותיו בעת הדיון בהליך לפי חוק איסור לשון הרע. הוא אינו מונע מן הציבור להיות נוכח בהליכים, ואף אינו מונע את הפרסום הנעשה בדרך של דיווח מפה לאוזן. הוא אוסר רק את הפרסום "ברבים" - היינו, באמצעי העברת מידע המוניים, בין כתובים ובין אלקטרוניים.

חרף זאת, בסמכות שבסעיף 21 אצורה פגיעה ממשית בפומביות ההליכים. הטעם לכך הוא, שמימושו של עקרון הפומביות של ההליכים המשפטיים נעשה, במידה רבה, באופן שילוחי. הוא נעשה באמצעות כלי התקשורת ההמוניים. רובם הגדול של אזרחי המדינה אינם שואבים את המידע שבידם על הליכי המשפט מתוך נוכחות פיזית באולם הדיונים. כפי שציין חברי, השופט גולדברג, יכולתו של אדם מן הציבור לפקוד את אולם בית המשפט מוגבלת. בשל כך, מסתמכים בני הציבור בדרך כלל על כלי התקשורת ההמוניים כדי לקבל מידע על פעולתה של מערכת המשפט ועל המתרחש בה. כפי שציין הנשיא שמגר בב"ש 298/86 ציטרין נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין, פ"ד מא(2) 337, 358):

"העיתונות היא גם זרועו הארוכה של הציבור, המופעלת לצורך איסוף המידע שידיעתו ופרסומו חיוניים לציבור, לצורך קיום משטר חברתי מתוקן, חרות ביטוי וממשל תקין ... כלי-התקשורת הם גורמים המסייעים בעיצוב דעתו של האזרח ומאפשרים לו שקילה ובחירה חפשיים, תוך ידיעה של המתהווה ותוך יכולת להעריך טיבו וטבעו של כל אירוע, כל הצעה וכל דבר ביקורת".
אכן, ל"כלי התקשורת ההמוניים תפקיד בעל חשיבות ראשונה במעלה. הם המאפשרים פרסום משמעותי ברבים של מידע, על כל תחומי החיים, מה שהופך אותו לנחלת הכול..." (בג"צ 372/84 קלופפר-נוה נ' שר החנוך והתרבות, פ"ד לח(3) 233, 238). בגדר תפקידה האמור של העיתונות, היא ממלאת תפקיד מרכזי בהבטחת מימושה המעשי של פומביות הדיון. כפי שציין שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית, השופט white, בפרשת cox broadcasting corp. v. cohn 420 u.s. 469 (1975), at p. 491 - 492:

"in a society in which each individual has but limited time and resources with which to observe at first hand the operations of his government, he relies necessarily upon the press to bring to him in convenient form the facts of those operations. great responsibility is accordingly placed upon the news media to fully and accurately report the proceedings of government ... with respect to judicial proceedings in particular, the function of the press serves to guarantee the fairness of trials and to bring to bear the beneficial effects of public scrutiny upon the administration of justice".
ושומר המגילות, שופט בית המשפט לערעורים באנגליה, lord donaldson, עמד על שיקול זה בפרשת a-g v. guardian newspapers ltd. (no. 2) [1988] 3 all e.r. 595. בדונו בצידוקים שביסוד זכויות יתר שונות מהן נהנים עיתונאים באולמות בתי המשפט שבאנגליה, אומר שומר המגילות:

"it is not because of any special wisdom, interest or status enjoyed by proprietors, editors or journalists. it is because the media are the eyes and ears of the general public. they act on behalf of the general public. their right to know and their right to publish is neither more nor less than that of the general public. indeed it is that of the general public for whom they are trustees" (at p. 600).
במקרה שבפני
נו מתקיים, אפוא, יחס של תלות הדדית בין חופש הביטוי לבין עיקרון פומביות הדיון. מצד אחד, פומביות הדיון במובן הצר - קרי, קיומו של הדיון בדלתים פתוחות - היא תנאי לקיומו של חופש הביטוי, בגידרו מתקיימת "מסירת מידע על הנעשה בהליכים משפטיים התלויים ועומדים בבתי המשפט", על מנת לאפשר "תהליך של בירור האמת" (פסק הדין הנ"ל בענין אזולאי, בעמוד 571 לפסק הדין). מצד שני, החופש לפרסם ברבים את המתרחש בין כתלי בית המשפט הוא הערובה למימושו של עיקרון פומביות ההליכים במובנו המלא, של יכולת הציבור לדעת על המתרחש בבית המשפט. מניעת הפרסום, באמצעי התקשורת, של המתרחש בהליך שיפוטי מונעת את הגשמתו של עיקרון זה: עבור רובו המכריע של הציבור, משמעות הדבר היא חסימת האפשרות לדעת דבר על המתרחש בהליך.

13. דברים אלה מקרינים על פירושה של הוראת סעיף 21. הם מלמדים, כי מדובר בהוראה המהווה חריג לעקרון הבסיסי בדבר פומביות הדיון בבתי המשפט. על פירושה של הוראה זו חלה, על כן, ההלכה המושרשת, לפיה "....על בתי המשפט להקפיד עד למאוד בשמירה על פומביות הדיונים שבפני
הם ואל להם לחרוג ממנה אלא לאחר שקילה זהירה ועל דרך הצמצום" (ענין וילנר הנ"ל, בעמוד 451 לפסק הדין; ראו גם ר"ע 176/86 פלונית נ' פלוני, פ"ד מ(2) 497, 499). ואמנם, גם ביחס להוראת סעיף 21 עצמה, צויין כי "אך מובן הוא כי צו בדבר איסור הפרסום, בהיותו חריג לעקרון פומביות הדיון, לא יינתן כדבר שבשגרה" (דברי חברי, השופט גולדברג, בע"א 772/88 הוצאת מודיעין בע"מ נ' חובב, פ"ד מו(5) 441, עמודים 446-445 בפסק הדין).

14. גישה בסיסית זו להוראת סעיף 21 לחוק יונקת גם מתוך התבוננות בהסדר שבחוק איסור לשון הרע כמכלול שלם. לענין זה קיימת הנחה פרשנית לפיה ישנו תיאום בין ההוראות המצויות במסגרת הסדר נורמטיבי מסויים. ההנחה היא כי יש לפרש את הוראותיו של הסדר נורמטיבי כולל באופן שאלה יתלכדו לכלל מכלול שלם וקוהרנטי. לכן, עלינו ליתן להוראה בה אנו עוסקים פירוש העולה בקנה אחד עם חלקיו האחרים של החוק ומתיישב עימם.

ואמנם, העיקרון בדבר פומביות הדיון מקבל ביטוי ברור בחוק איסור לשון הרע. על מנת לעמוד על כך, עלינו לחזור להוראת סעיף 13(7) אותה כבר הזכרנו קודם לכן. הוראה זו מקנה חסינות לפרסום "דין וחשבון" אודות הליכים בבתי משפט, אם הפרסום הוא "נכון והוגן". על מובנה של דרישה זו עוד אעמוד בהמשך. בהקשר דברי כאן, חשיבותה של הוראת סעיף 13(7) טמונה בכך, שהיא נועדה להבטיח את פומביותם של הליכי משפט מנקודת מבטו של הציבור הרחב. הוראה זו שוללת את קיומה של עילה - פלילית או אזרחית - בלשון הרע ביחס לפרסומים על דיונים בבית המשפט. בכך, נשלל קיומו של תמריץ שלילי לביטוי בכלי התקשורת על שאירע בבית המשפט. הדין שואף, בדרך זו, להגדיל את כמות הידיעות אודות דיונים בבתי משפט, ולהבטיח את פומביותם בפועל של הליכים שיפוטיים.

על מנת להשיג מטרה זו, מעניקה הוראת סעיף 13(7) חסינות למפרסם, אשר אינה מותנית באמיתות הפרסום. חסינות זו גם אינה מותנית ביסוד נפשי מיוחד של המפרסם. כל שנדרש הוא, כי הפרסום ישקף באופן נכון והוגן את שאירע בהליכים אליהם הוא מתייחס. האירוע עליו מושם הדגש בבחינת נכונות הדיווח הוא הדיון בפני
בית המשפט. תיאור הדיון הוא שצריך להיות שלם ומדוייק. המפרסם, המתאר את ההתרחשות בפני
בית המשפט, אינו אחראי לאמיתות או להגינות הדברים שנאמרו בדיון עצמו. הוא רשאי לפרסם את אותם הדברים, ללא חשש מפני חבות בלשון הרע, גם אם הוא יודע כי אינם אמת. הוא מוגן, גם אם הדברים שהוא מפרסם אינם "נכונים והוגנים", ובלבד שהדיווח אודותם "נכון והוגן" (ראו ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב(1) 797, 801). על המפרסם לא מוטלת החובה "לבדוק את נכונותו והגינותו של הפרסום הקודם" (שם, שם).

15. ודוק: הוראת סעיף 13(7) אינה מניחה העדר פגיעה בזכות לשם הטוב בפרסום אודות הליכי המשפט. ההצדקה להוראה זו אינה מבוססת על הנחה, כי פרסום אודות הליכי משפט אינו יכול לפגוע בשם הטוב. אדרבא, הניסיון מלמד כי בפרסומים לא מעטים אודות הליכי משפט קיים פוטנציאל לפגיעה בשם הטוב. עצם הצורך בהוראה זו נובע מכך, שקיימת פגיעה בזכות לשם טוב. ההנחה עליה מבוססת הוראה זו היא, כי התועלת הציבורית הטמונה בקבלת מידע על הליכים שיפוטיים, עולה על הנזק האפשרי הכרוך בפרסום מנקודת מבטו של המתדיין, אשר שמו הטוב עלול להיפגע כתוצאה מן הפרסום. החסינות שבסעיף 13(7) מבטאת הכרעה נורמטיבית של המחוקק, לפיה - כענין של איזון כללי בין אפשרות הפגיעה בשם הטוב לבין סכנת הפגיעה בפומביות ההליכים אם אלה לא יובאו לידיעת הציבור - יש ליתן עדיפות לאינטרס של כלל הציבור.

16. במאמר מוסגר יוער, כי עמדה זו אינה ייחודית למצב של התנגשות בין עיקרון פומביות הדיון לבין הזכות לשם טוב. פתרון דומה נבחר לצורך איזון בין עיקרון פומביות הדיון לבין טוהר ההליך השיפוטי. הכלל הוא, שפרסום על ענין התלוי ועומד בבית המשפט הוא אסור, "אם יש בפירסום כדי להשפיע על מהלך הדיון או תוצאותיו" (סעיף 71(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984- (להלן: חוק בתי המשפט)). עיקרון כללי זה אינו חל על "פרסום ידיעה בתום לב על דבר שנאמר או שאירע בישיבה פומבית של בית המשפט" (סעיף 71(ג) לחוק בתי המשפט). משמעות הדבר היא, כי פרסום כאמור, על מה שאירע או נאמר בישיבה פומבית של בית משפט, "הוא מותר, גם אם יש בו כדי להשפיע על מהלכו ועל תוצאותיו של משפט (זה או אחר)" (ראו בפרשת אזולאי הנ"ל, בעמוד 571 - 572). פיתרון זה נקבע, נוכח "הצורך להבטיח פומביות הדיון והרצון ליתן מידע לבני הציבור על הנעשה באולמו של בית המשפט הכריע את הכף בכיוון חופש הפרסום" (שם).

17. הוראת סעיף 21 לחוק, המסמיכה את בית המשפט לאסור פרסום ברבים של הליכי משפט, מהווה יוצא מן הכלל לאיזון העקרוני המשתקף בהוראת סעיף 13(7). הוראת סעיף 21 חלה במצבים חריגים בהם - חרף ההנחה הטיפוסית בדבר תועלת הכלל חברתית אשר צומחת מפרסומים אודות הליכי משפט - יש להעדיף את הזכות לשם טוב.

על רקע זה, יש לראות את סעיף 21 כהוראה, אשר באה לאפשר לבית המשפט לתקן, במקרים קונקרטיים, עוות אפשרי אשר עלול להגרם כתוצאה מיישום של העיקרון הכללי בדבר פומביותם של הליכים. הצורך בהוראה כזו נדרש, נוכח העובדה שנקודת האיזון הנורמטיבית, המשתקפת בהוראת סעיף 13(7), אינה בעלת תחולה אוניברסלית. לעולם יתכנו מקרים, בהם האיזון הטיפוסי אינו מספק תשובה מניחה את הדעת. במקרים כאלה, התוצאה הנגזרת כתוצאה מן האיזון הכללי, עלולה להיות תוצאה קשה ובלתי ראויה. הוראת סעיף 21 נועדה לאפשר התמודדות עם אותם "מקרים קשים", בהם הפתרון הכללי אינו מספק תשובה מניחה את הדעת. היא מאפשרת לבית המשפט, במקרה הראוי, לסטות מנקודת האיזון הכללית שביסוד חוק איסור לשון הרע, ולהעדיף את זכותו של התובע לשם טוב.

18. בטרם אעמוד על אופן הפעלת שיקול הדעת לפי סעיף 21 אני מבקש לעמוד על נקודה נוספת. עמדתי קודם על הפגיעה הקשה בפומביות הדיון הנגרמת על ידי איסור הפרסום לפי סעיף 21. בהקשר זה הועלתה טענה, לפיה האפקט הפוגעני שבהוראה זו מתקזז במידה משמעותית נוכח העובדה, שבית המשפט לא הוסמך בהוראת סעיף 21 לאסור את פרסומו של

פסק דין
חלוט בסופו של ההליך.

לדעתי, אין בטענה זו כדי לשכנע. בסייג האמור לסמכותו של בית המשפט אין כדי למתן במידה ממשית את הפגיעה הקשה בעיקרון פומביות הדיון הטמונה באיסור הפרסום ברבים. לדעתי, לא ניתן לראות בפרסום פסק הדין בסוף ההליך משום מרפא של ממש לפגיעה הנובעת מאיסור הפרסום. מעצם טיבו,

פסק דין
הוא מסמך מסכם. הוא אינו יכול, ואף אינו צריך, לשאוף לשקף באופן מלא את ההתרחשויות המלאות שהיו במהלך ההליך. לא ניתן ללמוד מפסק הדין את כל שאירע במהלך ההתדיינות.

בשל כך, אין בפרסום פסק הדין בסוף הדרך כדי להגשים את הרציונלים לפומביותם של דיונים. אין בכוחו לספק לציבור את מלוא המידע הדרוש, כדי לגבש עמדה מושכלת על טיב ואיכות פעולתה של הרשות השופטת. זאת ועוד, פרסום פסק הדין אינו מביא לפרסום של כל העדויות והראיות שנשמעו במשפט. לכן, אין בכוחו גם להגשים את הרציונל של שיפור הוגנותם של ההליכים: אין בו, למשל, כדי לספק מידע, בזמן אמת, אשר עשוי לחשוף כי עדויות המועלות במשפט הן עדויות שקר. לכל אלה יש להוסיף, כי פעמים לא מעטות, פסק הדין אשר יסיים את ההתדיינות באופן סופי יינתן שנים לא מעטות לאחר שהחלה, בערעור על פסק הדין המקורי. פעמים רבות, בעובדה זו עצמה יש כדי להקהות את טעמו וחיוניותו של ביטוי, ולהפוך אותו לבלתי רלוונטי (ראו רע"א 3418/91 העולם הזה בע"מ נ' סני שירותי החזקה וניקיון, פ"ד מה(4) 283).

כתוצאה משיקולים אלה, פרסומו של פסק הדין בסוף הדרך ממתן רק במידה צנועה את פגיעתו של איסור הפרסום באינטרסים השלובים של חופש הביטוי ושל פומביות הדיון. אין בכך כדי להשפיע באופן ממשי על הפעלת שיקול הדעת לפי סעיף 21.

19. דברים אלה מתווים את המסגרת לדיון בשאלת האופן בו יש להפעיל את שיקול הדעת לפי סעיף 21. במונחים של לשון סעיף 21, השאלה היא מתי יש לומר כי קיים "צורך" במתן צו איסור פרסום, ומתי יהיה צו איסור הפרסום "במידה" הדרושה לצורך הגנה על השם הטוב.

על מנת להשיב לשאלות אלה, יש להידרש לשורה של פרמטרים, החשובים להכרעה. פרמטרים אלה יידונו להלן, על פי סדר הדברים הבא: (א) מידת הנזק הצפוי מן הפרסום, הנדרשת כתנאי לאיסורו; (ב) האם החסינות לפי סעיף 13(7) חלה על ההליך בו מדובר; (ג) מהי השלכתה של הדרישה שבסעיף 13(7), כי הפרסום יהיה "נכון והוגן", לענייננו; (ד) האם, מבחינת תוכן הפרסום, מדובר בפרסום אשר יש בו ענין ציבורי, ובכלל זה האם מדובר בפרסום אודות אישיות ציבורית; (ה) האם, מבחינת תוכן הפרסום, מדובר בפרסום הנוגע לצינעת הפרט של התובע או של אדם אחר; (ו) האם יש לתובע גישה אפקטיבית לאמצעי התקשורת, המאפשרת לו להביא את הצד שלו לפרסומים השונים; (ז) האם יש בידי בית המשפט אמצעים אחרים, פוגעים פחות, המאפשרים לו למנוע פגיעה בשם הטוב; (ח) מהו היקפו הראוי של איסור הפרסום, ומהו העיתוי הנכון לדיון בשאלה זו.

לדיון בהיבטים אלה של שיקול הדעת לפי הוראת סעיף 21 אפנה עתה.

שיקול הדעת לפי סעיף 21

20. "הצורך" במתן צו איסור פרסום - מידת הנזק הצפוי מן הפרסום. עמדתי בהרחבה על כך שהכלל היסודי, גם על פי חוק איסור לשון הרע, הוא פומביות הדיון, וכי סעיף 21 הוא חריג לכלל זה. מתי נוכל לומר כי קיים אינטרס נוגד לזה של פומביות הדיון, המצדיק שימוש בסמכות שבסעיף 21?

ראינו, כי ההלכה היסודית לענין זה היא, נוכח חשיבותו הרבה של העקרון החוקתי בדבר פומביות הדיון, היא כי "סגירת הדלתיים נעשית במשורה" (ע"פ 5223/94 קדם נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 148, בעמוד 150 לפסק הדין). כפי שכבר צויין, זו גם עמדת המוצא של חוק איסור לשון הרע. ראינו, כי חוק זה עצמו קובע נקודת איזון, שבה ניתנת עדיפות טבועה לעיקרון הפומביות של הליכי משפט על פני הזכות לשם טוב (סעיף 13(7) לחוק). עדיפות זו חלה גם במצב בו ניתן להניח כי יש פגיעה בשם הטוב, אשר עשויה לבסס עילה על פי החוק. אכן, אלה יהיו המצבים בהם יהיה צורך בחסינות האמורה.

מתיאור זה עולה, כי לא כל פגיעה בשם הטוב עשויה להצדיק מתן צו על פי סעיף 21. רק מקום בו הפגיעה הצפויה בשם הטוב היא פגיעה קשה ורצינית, עשויה להיות סטיה מנקודת האיזון העקרונית, וכתוצאה ממנה עשויה להיות הצדקה לאיסור פרסום.

21. לא למותר להוסיף בהקשר זה, כי אחת ההשלכות השכיחות של הליכים משפטיים היא גרימתה של מבוכה ואי נוחות לצדדים להתדיינות, לצדדים שלישיים או לעדים. דומה כי זהו אחד המחירים השיגרתיים של פנייה לבית משפט לצורך הכרעה בסכסוך, ולו סכסוך אזרחי בין שני אזרחים פרטיים. אכן, מי שבא לבתי המשפט בתביעה לסעד, צריך להיות מוכן לכך שהצד הנתבע יתגונן מפני התביעה. עליו להיות מוכן לכך, שבמהלך ההתדיינות עלולים להחשף פרטים מביכים אודות התנהגותו או פעולותיו. דברים אלה נכונים גם, אך לא רק, ביחס למי שמגיש תביעה בלשון הרע. אכן, במסגרת בירורה של תביעה כזו, על שלביה השונים, עשויות לעלות עובדות שונות, אשר אינן נוחות לתובע, אף שהן נכונות ונוגעות במישרין לענין. אם כל אימת שכך קורה, היה ניתן צו איסור פרסום, דומה כי לא היה נשאר הרבה מעיקרון פומביות הדיון בהליכי לשון הרע.

22. שיקול זה תומך במסקנה, לה שותף גם חברי, השופט גולדברג, כי נדרשת הוכחה בדבר סיכון מוחשי לפגיעה קשה ובלתי מוצדקת בשמו הטוב של התובע, על מנת שיינתן צו איסור פרסום. בהקשר זה אני מסכים למסקנה נוספת של חברי, לפיה השיקול החשוב לענייננו הוא בתוספת הפגיעה הגלומה בפרסומים הצפויים אודות ההליך המשפטי, ביחס לפגיעה שבפרסום המקורי נשוא ההליך. הטעם לכך ברור. התרחיש עליו מבוסס סעיף 21 מעוגן כל כולו בכך, שהחשש מפני הפגיעה הכרוכה בפרסומים אודות ההליך עלול להרתיע תובעים בכוח מפני הגשת תביעות צודקות. אם אין בפרסומים כאמור פוטנציאל להחמרת פגיעתה של לשון הרע המקורית - בין בחזרה עליה ובין בהוספה עליה - ממילא אין חשש מפני הרתעת התובעים בכוח בגין הפרסומים אודות התביעה.

23. "הצורך" במניעת פגיעה בשם הטוב - האם הפרסום בו מדובר נופל לגדר החסינות שבחוק? לצורך הגשמת התכלית של הסרת החששות של תובעים בכוח בלשון הרע מפני פרסומים פוגעים, בחר המחוקק, בסעיף 21, באמצעי של איסור פרסום על הליכי המשפט (או עיכובו הזמני של הפרסום). כבר צויין כי הוראת סעיף 21 אינה מהווה מקור לסמכותו של בית המשפט לאסור פרסומים, אשר אינם בבחינת דיווח על ההליך השיפוטי, גם אם אלה עלולים להשפיע על התנהגותם של צדדים בכוח לתביעה בלשון הרע. הסמכות הקבועה בסעיף 21 לחוק איסור לשון הרע אינה יכולה להועיל על מנת למנוע פרסום חוזר של לשון הרע נשוא התביעה כאשר זה נעשה שלא במסגרת של דיווח על הליכי המשפט.

עמדתי, בהקשר זה, על הקשר שבין הצורך בהוראת סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, לבין החסינות שבסעיף 13(7), המונעת חבות בלשון הרע ביחס לפרסומים אודות הליכי משפט. פרסומים אודות הליך משפטי מעוררים סכנה, פן ייעשה שימוש בחסינות, על מנת לחזור על לשון הרע (אשר מטבע הדברים הצדדים יחזרו עליה בגדרי ההליך), ואף להחמירה, מבלי לשאת באחריות על כך. מקום בו פרסום פלוני אינו חוסה תחת החסינות לפי סעיף 13(7), אין חשש לניצול החסינות לצורך פרסומים פוגעים. במקרה כזה, אין בדרך כלל "צורך" בצו איסור פרסום כדי להגן על השם הטוב.

24. ויודגש: חשיבות האחריות לפי חוק איסור לשון הרע אינה מתמצה בשיקוליו של התובע - הנפגע. חשיבותה של אחריות זו חורגת מן השאלה האם "כדאי" לתובע לתבוע בלשון הרע, נוכח הסיכון (מחד) כי בפרסומים כאלה ואחרים אודות ההליך תהיה לשון רע נוספת עליו, ונוכח הסיכוי (מאידך) כי פרסומים כאלה עשויים גם הם להקים לו זכות תביעה. חשיבות האחריות של המפרסם נעוצה דווקא בשיקוליו שלו, האם לפרסם אם לאו. ביסוד ההגנות והחסינויות השונות שבחוק איסור לשון הרע טמונה הנחה, לפיה ההגנה לפי החוק מסירה תמריצים שליליים לפרסום. ההגנות והחסינויות ניתנות, על כן, באותם המצבים בהם קיימת הנחה כי תועלתו של הפרסום תעלה על פגיעתו בשם הטוב. ההנחה היא שכלי התקשורת, הפועל באופן רציונלי, לא יסתכן באחריות לפי חוק איסור לשון הרע, למשל, אם אין בידו תשתית לכך שתכנם של כתבי הטענות אמת הוא, וכי יש ענין ציבורי בפרסום (או כי עומדת לו הגנה אחרת לפי חוק איסור לשון הרע). במלים אחרות, ההנחה היא, כי להכרעה בדבר העדר קיומה של חסינות לפרסום כזה או אחר יש אפקט מצנן על הפרסום (ראו, לענין זה, tribe, american constitutional law (new york, 1988) at p. 863 - 864; ראו גם פסק דינו של בית המשפט העליון של ארצות הברית בפרשת new york times company v. sullivan 84 s. ct. 710 (1964) at p. 727).

25. להנחה כי לאחריות לפי חוק איסור לשון הרע יש אפקט מצנן על הנטייה לפרסם, יש חשיבות במסגרת הפעלת שיקול הדעת לפי סעיף 21. מהנחה זו משתמע, כי העדר הגנה לפרסום מקטינה את ההסתברות לפגיעה בשמו הטוב של התובע. בדרך כלל, יש בכך כדי לשלול את ה"צורך" במתן צו איסור פרסום לפי סעיף 21. מטעם זה, על בית המשפט ליתן להנחה זו משקל ניכר. רק אם בית המשפט משתכנע, כי חרף האחריות הצפויה, צפויים פרסומים אשר יפגעו באופן קשה בשמו הטוב של התובע, ראוי לשקול מתן צו איסור פרסום.

26. לא למותר לציין, כי בהקשר האמור, ממלאים בתי המשפט תפקיד חשוב בקביעת מערך התמריצים הפועל על כלי תקשורת המפרסמים לשון הרע. בקביעת הפיצויים בתביעה על פי החוק, על בתי המשפט לפסוק, במקרים המתאימים, פיצויים בסכומים ממשיים. פסיקת פיצויים אשר אינה משקפת נכונה את חומרת הפגיעה בשם הטוב, ובמקרים המתאימים את סטיית התנהגותו של כלי התקשורת מן הנורמות הרצויות, עלולה להביא לכך, שלכלי התקשורת יהיה "כדאי" לפרסם לשון הרע, במודע: התועלת המסחרית, אשר עשויה להיות צפויה מן הפרסום, תעלה על "מחירו". מצב דברים זה אינו רצוי. יש להימנע ממנו. יש בו כדי לשבש את האיזונים העדינים עליהם מושתת חוק איסור לשון הרע. חשוב, על כן, להקפיד על הלימה נאותה בין חומרת הפגיעה שבהפרת חוק איסור לשון הרע, לבין גובה הפיצוי הנפסק.

27. חשיבותו של שיקול זה - האם לפרסום עומדת חסינות על פי החוק - בשיקול הדעת לפי סעיף 21 לחוק, זכתה לביטוי בהיר בטיעוני הצדדים בפני
נו. לא לחינם, אחד משדות המחלוקת העיקריים בו ניטשה המערכה בין הצדדים היה בשאלה האם פרסומים אודות כתבי טענות שהוגשו לתיק בית המשפט נכנסים לגדר החסינות שבסעיף 13(7). לא לחינם נקטו הצדדים עמדות פרדוקסליות לכאורה, בהן התובעים בלשון הרע טוענים לצורך בהרחבת החסינות שלפי ההוראה האמורה, והנתבעים - הם כלי התקשורת (!) - טוענים לצורך בצמצומה דווקא.

אכן, המבקשים, הם התובעים בבית משפט קמא, עמדו מפורשות על כך, שעיקר האפקט של איסור הפרסום המבוקש יהיה שלילת ההגנה מאת הפרסומים על ההליך (וראו, לענין זה, סעיף 13(7) סיפא, הקובע מפורשות כי ההגנה לפי הוראה זו לא תחול על פרסומים שנאסרו לפי סעיף 21). הם עומדים על כך, שצו כזה יאלץ את כלי התקשורת לשקול, במסגרת החלטות העריכה שלהם, את החשיפה האפשרית לאחריות אם לתוכן הפרסום לא תהיה הגנה לפי החוק. אני סבור, כי קו טענות זה משקף את מגמת החוק ואת פירושו הנכון. אני סבור, כי מקום בו ברור כי הוראת החסינות אינה חלה על פרסום מסויים, די, בדרך כלל, באפקט המצנן שיש לעובדה זו, ואין "צורך" בהוצאת צו איסור פרסום.

28. ה"צורך" בצו איסור פרסום - "דין וחשבון נכון והוגן". העובדה שהליך מסויים נופל לגדר "ישיבה פומבית של בית משפט", אשר הדיווח עליו עשוי ליהנות מחסינות, אינה מסיימת את הדיון. גם אם מדובר בהליך אשר הוראת החסינות שבסעיף 13(7) חלה עליו, אין מקום למסקנה אוטומטית כי יש לאסור אותו בהתאם לסעיף 21. טעם אחד לדבר הוא, שהוראת החסינות שבסעיף 13(7) אינה הוראה שבצידה אך זכות יתר לכלי התקשורת המדווחים על שאירע בבית המשפט. החסינות על פי הוראה זו היא על תנאי. היא מותנית בכך, שהפרסום יהיה בבחינת "דין וחשבון נכון והוגן" על ההליכים. אעמוד עתה על מובנה של הוראה זו, ועל חשיבותה לענייננו.

29. הדרישה כי פרסום יהיה הוגן ונכון אודות ההליך השיפוטי אינה דרישה לדיוק מוחלט. הדין בנקודה זו גמיש למדי. הוא מעניק לכלי התקשורת השונים מרחב תמרון לצורך יכולתם לפעול באילוצים של זמן ומקום. הוא מכיר בשיקול הדעת המסור לעורכי כלי התקשורת.

על כן, על מנת שפרסום יחשב לפרסום נכון והוגן, אין דרישה כי הפרסום יהיה מלא לחלוטין, במובן זה שיציג את כל הפרטים. מותר לו לפרסום להיות תמצית של ההתרחשות (ראו עניין בן ציון הנ"ל, בעמודים 802-801). במסגרת זו, השמטה של פרט לוואי במה שהוא, מכל בחינה אחרת, דיווח מדוייק על הליכי משפט, לא תגרור מסקנה כי הדיווח אינו נכון והוגן (ראו sassover v. finnerty 465 n.y.s.2d 543 (1986)). ברוח דומה, נפסק כי בחינת ההגינות אינה בחינה פדנטית. אין מדובר בדרישה כי הדיווח העיתונאי יהיה תואם בכל ניואנס את האירוע המדווח (ראו holy spirit of world christianity v. new york times co. 399 n.e. 2d 1185 (1979) at p. 1187-1188 ).

30. דברים אלה, אודות הפעלתה הגמישה של הדרישה לכך שהפרסום יהיה "נכון והוגן", אינם גורעים מחשיבותה של אמת המידה היסודית לפיה נבחנת הגינותו של הפרסום: היותו פרסום מאוזן, המציג באופן נכון את ההליך בכללותו. הכלל הוא כי פרסום המציג את עמדתו של צד אחד להליכים, מבלי שניתן ביטוי לעמדת הצד השני, אינו פרסום נכון והוגן. פרסום המציג את ההליך באופן חלקי, ויוצר תמונה מעוותת של ההליך בכללותו, אינו פרסום הוגן ונכון. כפי שציין שר המשפטים דב יוסף בדברי תשובתו בתום הדיון בקריאה הראשונה של הצעת חוק לשון הרע, תשכ"ג1963- (דברי הכנסת 37, ישיבה רע"ט, טו' אב תשכ"ג (5 אוגוסט 1963)) (בעמוד 2592),

"המונח 'הוגן' הוא מונח מקביל לנאמר במשפט האנגלו - סכסי: fair and accurate report. פירושו של דין וחשבון הוגן או fair הוא, שאתה נותן תמונה נכונה של מה שנאמר, אבל אם הנך כותב באופן חד צדדי, כדי להדגיש חלק מדבר, ויוצר רושם מטעה, כדי לפגוע בכבודו של אדם; או כאשר אתה מוסר את הדברים לא כפי שנאמרו בשלמותם, ועל ידי כך הם פוגעים באדם - במקרה כזה הדו"ח אינו הוגן".
31. הבסיס העיוני לדרישה זו נעוץ בתפקידה של התקשורת, עליו עמדנו, בהבטחת פומביותם האפקטיבית של הדיונים. תפקיד זה הוא המצדיק את עצם מתן החסינות לכלי התקשורת על דיווחים מבתי המשפט, גם אם הדברים שנאמרו באולם בית המשפט הם דברי כזב, העולים כדי לשון הרע. ואולם, מתפקיד זה נגזרות לא רק זכויות יתר. נובעים ממנו, ואת זאת יש להדגיש, גם נטלים. על מנת שייהנה מחסינות ביחס לפרסומים מבית המשפט, מחייב הדין את כלי התקשורת להתייחס ברצינות לתפקידו כשליח הציבור באולם בית המשפט. על מנת שתוגשם התכלית של מתן פומבי לדיונים, עבור כלל הציבור, נדרש כי הפרסום ישקף באורח אמיתי את ההליכים. פרסום אשר מעוות את שהתרחש באולם בית המשפט אינו יכול לשמש תחליף לנוכחות הציבור באולם הדיונים. פרסום כזה אינו מקדם את האינטרס החברתי הכולל של אספקת מידע שוטף, נכון ועדכני על המתרחש בבתי המשפט. לכן, פרסום כזה אינו פרסום מוגן. אין כל הצדקה עניינית לכך, שפרסום שאינו "נכון והוגן" במובן זה, ייהנה מחסינות. כפי שציין neill lj בפסק דינו של בית המשפט לערעורים באנגליה בפרשת tsikata v. newspaper publishing plc [1997] 1 all e.r. 655,

"fairness is essentially a matter of balance. a certain degree of selectivity is given to the reporter who, subject of course to malice, can report a risumi only provided that the impression he recounts would approximate with the opinion of the reader of the whole of the document thus summarised. the theory is that the reporter represents the public - he is their eyes and ears and he has to do his best, using his professional skill, to give them a fair and accurate picture of what he saw or heard".
(at p. 670.ההדגשה הוספה ).
מדברים אלה עולה, כי הגינותו של הדיווח, במובן המבואר, היא תמצית קיומה של החסינות הקבועה בסעיף 13(7). הגינות הדיווח היא הנדבך המרכזי בהוראה זו, המבטיח את הגשמת התכלית אשר חסינות זו נועדה לקדם - פומביותם של הליכי משפט לאמיתם. מתחייבות, על כן, קפידה ותשומת לב ביישומה של דרישה זו, על מנת שהחסינות לפי סעיף 13 (7) תינתן רק במקרים ראויים, בהם עשוי הפרסום נשוא הדיון להגשים את התכלית האמורה. יש לבחון היטב, בכל מקרה ומקרה, האם ההליך בכללותו מתואר בפרסום נשוא הדיון באופן נכון והוגן. מבחן זה מבטיח, כי על מנת ליהנות מן החסינות, יספק כלי התקשורת לציבור תחליף הקרוב ככל שניתן - באילוצים הטכניים הבלתי נמנעים - לנוכחות באולם הדיונים. הוא מונע ניצול לרעה של החסינות, בדרך של השגת אפקט סנסציוני לטווח קצר, המתעלם מן התמונה הכוללת.

32. מאמת מידה זו נגזר הפתרון במקרים קונקרטיים. בהתאם לכך, פרסום עדות משמיצה שנשמעה בהליך שיפוטי, מבלי להביא לידיעת הקוראים ראיות מטהרות אשר הוגשו ביחס אליה, לא יחשב לדין וחשבון "נכון והוגן" (ראו restatement of the law second, torts 2d (vol. iii) (st. paul, 1977), sec. 611 comment f). דיווח על אשמה שהוטחה בעד במהלך חקירה נגדית, מבלי להביא את תשובתו של העד להאשמה, אינו בבחינת דיווח נכון והוגן (ענין tsikata הנ"ל, בעמוד 11). דיווח המתייחס רק לחלק מתשובותיו של עד, מבלי לעמוד על תשובות אחרות, השופכות אור שונה על הענין נשוא הדיווח, אינו דיווח נכון והוגן (שם, שם). באופן דומה, דיווח על הדיון בפתיחתו של משפט פלילי, בו נשמעות האשמות קשות נגד הנאשם, תוך התעלמות מן ההליכים שבאים לאחר מכן, ותוך איזכור מוצנע (אם בכלל) של עובדת זיכויו המאוחר של הנאשם (או הרשעתו בעבירה חמורה הרבה פחות מזו שהואשם בה), עלול לעלות כדי דיווח שאינו הוגן על ההליך בכללותו (ראו בספרם הנ"ל של robertson ו-nicol, בעמוד 278).

33. ברור כי אילוצי המציאות אינם תמיד תואמים את האידיאל של דיווח מאוזן ומדוייק. כפי שצויין על ידי הוועדה לבדיקת סעיפי חוק לשון הרע בראשות השופט בית המשפט העליון א' ויתקון (בדין וחשבון שהוגש ב10.12.65-), משפטים עשויים להתמשך על פני זמן רב. הדיווח על יום דיונים מסויים, בו הובאו ראיות או טיעונים על ידי אחד מן הצדדים, עשוי לתמוך בעיקר בעמדתו של אותו צד. מעצם טיבו, דיווח על יום דיונים כזה אינו יכול להיות תמיד מאוזן במובן של מתן ביטוי הולם לעמדות שני הצדדים. זאת ועוד, אילוצי עריכה ומגבלות המקום במסגרת עיתון עשויים להשתנות בהתאם למאורעות השעה. הדבר עלול להכתיב שינויים בהיקף המקום אשר עיתון עשוי להקדיש לסיקור של פרשה משפטית, כזו או אחרת (לשיקולים דומים ראו גם בספרם הנ"ל של robertson ו-nicol, בעמוד 277).

יישומה של הדרישה כי דיווח יהיה "נכון והוגן" מחייב התחשבות גם בגורמים אלה. גם לרקעם, יש לראות דרישה זו כדרישה פרגמטית, המאזנת בין צרכים לבין אילוצים, ולא כאידיאל בלתי מתפשר, מנותק מן ההקשר.

34. כיצד משליכה הדרישה לכך שהדיווח על ההליך יהיה "נכון והוגן", במובן המתואר לעיל, על הסוגיה שבפני
נו? לדעתי, יש לדרישה זו חשיבות לא מבוטלת באיתור הצורך במתן צו של איסור פרסום או עיכובו הזמני. במקרים רבים, יש בדרישה זו כדי להחליש במידה ניכרת את הפגיעה הצפויה בשם הטוב, אם לא לאיינה לגמרי. דרישה זו מבטיחה, שלתודעת הציבור לא יובא דיווח חד צדדי על הליכי המשפט. היא מבטיחה, כי הגירסה הנגדית לטענה, אשר יש בה פגיעה, תוצג באורח נאות בפני
הציבור. כפי שכבר צויין, "ביסוד חופש הביטוי עומדת ההשקפה כי התרופה לדבר שקר הוא בדבר האמת ... התגובה הראויה ללשון הרע היא בחשיפת השקר שבה, ובהוצאת האמת לאור" (ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840, 864-863). הדרישה כי דיווח על הליכי משפט יהיה "נכון והוגן" ממלאת תפקיד מרכזי בהגשמתה של השקפה זו. היא בבחינת נוגדן רב חשיבות לאפשרות, כי במסגרת הדיווח על הליכי משפט תהיה פגיעה בלתי מוצדקת בשמו הטוב של אדם. גם אם בהליכי המשפט נשוא הפרסום יש משום דיבה, ידועה או חדשה, כי אז החובה לפרסם את העמדה הנגדית, העשויה לחשוף את הכזב או הפירכה שבדיבה, מהווה תרופה, בזמן אמת, לדיבה. היא עשויה ליטול חלק ניכר מעוקצה.

אמת: אין בדרישה זו כדי לבטל את האפשרות, שבפרסום יהיה משום פגיעה בשמו הטוב של התובע או של אדם אחר: כפי שכבר צויין, עצם קיומה של החסינות לפי סעיף 13(7) נדרש רק במקרים בהם יש פגיעה בשם הטוב.

35. מדברים אלה מתבהר, כי הסכנה בפרסומים אודות הליכי בית משפט, אשר עשויים ליהנות מן החסינות הקבועה בסעיף 13(7), היא סכנה "מוחלשת". בשל כך, על בית המשפט, בבואו להחליט האם להענות לבקשה לפי סעיף 21, לשקול האם גם נוכח הדרישה לכך שפרסום יהיה "נכון והוגן", קיימת סכנה מוחשית שפרסום ענין פלוני הנוגע להליך יגרום לפגיעה כה קשה בזכות לשם טוב, אשר יש בה כדי להאפיל על העיקרון היסודי בדבר פומביותם של הליכים. רק אם התשובה היא חיובית, יש מקום לשקול את הפעלת הסמכות לפי סעיף 21 לחוק.

36. בשולי נקודה זו יצויין, כי לדרישה שבסעיף 13(7) לכך שהפרסום החסין מאחריות יהיה "נכון והוגן" יש חשיבות נוספת לענייננו. החשש מפני סיקור עיתונאי בלתי מאוזן היה אחד השיקולים המרכזיים בקבלתה של הוראת סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע. ברוח זו, צויין בדין וחשבון הנ"ל של ועדת ויתקון, אשר ציינה, בדונה בהצדקה להוראה זו, כי

"... לא תמיד משקף הפרסום ברבים את הליכי המשפט בנאמנות, והקורא חי מפי העיתון, הבוחר, מה למסור לו ומה לא, ומה להבליט ומה להצניע למקום נידח בגליון" (בעמוד 12 לדין וחשבון).
ברוח זו התבטא גם שר המשפטים, י' ש' שפירא, בדיון בקריאה הראשונה בחוק לשון הרע (תיקון), תשכ"ו1966- (דברי הכנסת, כרך 46, ישיבה צב', כב' אב תשכ"ו (8 אוגוסט 1966)). בדונו ברקע לחקיקת סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, ציין שר המשפטים כי "לעתים קרובות מפרסמים עדותו של עד, מחצית העדות, אשר פוגעת קשה מאד באיש הנוגע בדבר; אחר כך, כשממשיכים לחקור, התמונה היא שלמה ולעתים היא נוטה הרבה יותר לטובת התובע, הנפגע" (שם, בעמוד 2422).

סעיף 13(7) מהווה, לענין חשש זה, את "קו ההגנה הראשון" בהגנה על זכותו של התובע לשם טוב. שלילת החסינות לדיווחים אשר אינם "נכונים והוגנים" חושפת את המפרסמים לסכנה של חבות בלשון הרע. וכבר עמדנו על כך, שמקום בו צפויה חבות על פי חוק איסור לשון הרע, אין בדרך כלל מקום להוצאת צו איסור פרסום. כפי שצויין, זוהי גם גישתם הבסיסית של המבקשים עצמם.

37. ה"צורך" במתן צו איסור פרסום - האינטרס הציבורי בפרסום. במסגרת האיזון העדין בין עקרון פומביות הדיון, לבין הזכות לשם טוב, יש חשיבות גם לשאלה האם מדובר בפרסום אשר עניינו אינטרס ציבורי. עמדנו על כך, כי עיקרון פומביות הדיון מבוסס על ההנחה כי טמון אינטרס ציבורי רב בעצם הפרסום של הליכי משפט. הנחה זו חלה גם כאשר מדובר בדיון משפטי בסכסוך פרטי בין שני פרטים. ואולם, מקום בו מדובר בהליך משפטי אשר יש בו אינטרס ציבורי מיוחד, מועצם האינטרס של פומביות הדיון. בדרך כלל, במצב בו מדובר בנושא אשר יש בו ענין ציבורי לגיטימי, לא יהיה בפגיעה בזכותו של אדם לשם טוב כדי להצדיק איסור פרסום, המונע את הפיכתם של ההליכים לנחלת הציבור. רק במקרים חריגים, בהם לא יהיה בפרסום ההליכים ענין ציבורי אשר גובר על הזכות לשם טוב, יהיה מקום ליתן צו איסור פרסום. דוגמא אפשרית למצב כזה עשויה להיות, למשל, כאשר הפגיעה הנוספת בתובע עקב פרסום ההליך מפליגה בחומרתה, והיא על פניה נטולת אחיזה (ראו פסק הדין הנ"ל בענין אבנרי נ' שפירא, בעמוד 844).

גישה זו עולה בקנה אחד עם העמדה העקבית העולה מחוק איסור לשון הרע, לפיה לקיומו של ענין ציבורי בפרסום יש משקל רב, העשוי להצדיק פגיעה בשם הטוב ולמנוע חבות בגינה. בהתאם לכך, קמה למפרסם הגנת האמת בפרסום מקום בו יש בפרסום ענין ציבורי (סעיף 14 לחוק). באופן דומה, ההגנה של הבעת דעה בתום לב חלה, בין השאר, על הבעת דעה על התנהגות הנפגע בקשר לענין ציבורי (סעיף 15(4) לחוק). גם פרסומים אודות אסיפה פומבית של תאגיד, אשר יש בהם ענין ציבורי, זוכים להגנה (סעיף 15(9)).

גישה זו עולה בקנה אחד גם עם ההסטוריה הפרלמנטרית המתייחסת להוראת סעיף 21 לחוק. כפי שציין שר המשפטים בדיון בהצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון מספר 2), התשל"ט1979-, הסמכות לפי סעיף 21 אינה חלה "על נושאים בעלי אופי ציבורי", (דברי הכנסת, כרך 85, תשל"ט, כ' אדר תשל"ט, (19 מארס 1979), בעמוד 1870).

38. אחד המקרים בהם קיים אינטרס ציבורי מיוחד בהליך הוא כאשר עניינו של ההליך במי שהוא "אישיות ציבורית". הפסיקה נוטה לייחס משקל ניכר לאינטרס הציבורי בפרסומים אודות אישי ציבור. בהתאם לכך, צויין בענין אבנרי נ' שפירא הנ"ל, בהתייחסו ל"אנשים התופסים עמדות ציבוריות", כי "יש ליתן משקל רב לאינטרס הציבורי בהחלפה חפשית של מידע בעניני ציבור הנוגעים לאישי ציבור" (בעמוד 863). עוד צויין באותה פרשה, כי "דוקא לאיש הציבור הכלים, הידע והנגישות לאמצעי התקשורת, ובכוחם של אלה היכולת בידו - יותר מאשר לאיש 'הפרטי' - להגן כראוי על שמו הטוב". ברוח דומה, הובאו בפסיקה (ע"א 4607/92 קליין נ' רונן, דינים עליון כרך 94(2), 2392, בפיסקה 6 לפסק הדין) הדברים הבאים:

"one who undertakes to fill a public office offers himself to public attack as criticism, and it is now admitted and recognised that the public interest requires that a man's public conduct shall be open to the most searching criticism" (gatley on libel and slander (8th. ed.) at p. 732).
39. נימוק כפול זה מצדיק קיומו של מרחב פעולה רב יותר לערך של פומביות הדיון (ולערך הכרוך בו של חופש הביטוי), כאשר מדובר בהליכים הנוגעים לאישי ציבור. המבחן המקובל לקביעה האם אדם הוא בבחינת אישיות ציבורית הוא, האם מדובר במי שזוכה לפרסום רב, באופן שפעולותיו והתבטאויותיו מעוררים ענין ציבורי רב. לענין זה נאמר, כי אישיות ציבורית הוא

"....a 'celebrity' - his name a 'household word' - whose ideas and actions the public in fact follows with great interest" (waldbaum v. fairchild publications, inc. 627 f. 2d 1287 (1980) at p. 1292).
באופן כללי ניתן לומר, על רקע זה, כי למסגרת של "אישיות ציבורית" נכנסים מי שנושאים במשרות בכירות במוסדות הציבור, כמו שרי ממשלה, מנהלים כלליים של משרדי ממשלה וכו'. בכך אין כדי למצות את הקטגוריה האמורה. המדובר בקטגוריה רחבה יותר, הכוללת כל מי שבתחום כזה או אחר של החברה - תרבות, חברה, תקשורת, כלכלה - הגיעה לעמדה, אשר מביאה אותו לאור הזרקורים. לענין זה, נדרשות ראיות ברורות על פרסום או מוניטין כללי של האישיות בה מדובר, ועל מעורבות נרחבת בענייני הקהילה ("...general fame and notoriety in the community, and pervasive involvement in the affairs of society...") (ענין gertz הנ"ל, בעמוד 3013).

40. יצויין, כי המעמד של אדם כאישיות ציבורית אינו בהכרח מעמד כללי, היפה לכל דבר וענין. לעתים, מעמד זה עשוי להיות כרוך בפרשה או בענין מסויימים, אשר ביחס אליהם "השליך" עצמו אותו אדם אל חזיתה של מחלוקת ציבורית, מתוך מטרה להשפיע על ההכרעה בעניינים שעל הפרק, ובכך "הזמין" תשומת לב וביקורת ציבורית על פעולותיו או התנהגותו (ראו ענין gertz הנ"ל, בעמוד 3009). במקרים כאלה, המעמד של אישיות ציבורית יהיה מוגבל לאותם פרשה או ענין מסויימים, ולא יחרוג מהם.

כדוגמא אפשרית לכך, ניתן להביא את המקרה בו נקבע כי מאמן של קבוצת כדורגל, אשר נטען לגביו כי "סידר" מראש תוצאה של משחק, הוא אישיות ציבורית בהקשר של אותה פרשה (ראו curtis publishing co. v. butts 87 s.ct. 1975 (1967) at p. 1991). דוגמא אחרת היא מקרה של אדם פרטי, אשר נטען לגביו כי הנהיג הפגנה אלימה אשר עוררה תשומת לב ציבורית, הוא בבחינת אישיות ציבורית לאותו ענין (שם). ברוח זו נפסק גם אצלנו, ביחס לפקיד בבית דין רבני, הגם שלא נשא במשרה בכירה במיוחד (ראו פסק הדין הנ"ל בעניין קליין, בפיסקה 6 לפסק הדין).

41. יוסף עוד, כי גם לגבי מי שביקש להתמודד על משרה ציבורית חשובה, נקבע כי הוא עשוי להפוך - לענין זה - לדמות ציבורית. בהקשר זה נפסק, כי

"candidates [for public office], by their very candidacy, thrust themselves into the vortex of a public issue (the election), and , in doing so, attempt to engage the public attention in order to influence its outcome....further, speech constituting comments on the qualifications of candidates for public office occupies a special place in the context of the firsy amendment. anything which might touch on a candidate's fitness for office is a matter for public concern vital to our system of democratic elections" (channel 4, kgbt v. briggs 739 s.w. 2d 377 (tex. app. - corpus christi 1987) at p. 379).
קו מחשבה זה הופעל לגבי מי שהיה מועמד לתפקיד, גם בחלוף תקופה ארוכה לאחר המועד בו ניסה להתמנות לתפקיד. בפרשת newson v. henry 443 so. 2d 817 (miss, 1983), נקבע כי לצורך פרסום שנעשה בשנת 1980, אשר סב על התנהגותו של מי שביקש להיבחר (ונכשל) לתפקיד שריף מחוזי שלוש עשרה שנים קודם לכן, רואים את הנפגע מן הפרסום כדמות ציבורית: פעולותיו של אותו אדם בקשר לבחירתו לתפקיד נשארות בתחומי הענין הציבורי, גם בחלוף תקופה ארוכה. עקרונות דומים הוחלו גם על מי ששימש בתפקיד ציבורי בכיר, גם כאשר ממלא התפקיד לא נבחר אליו בבחירות דמוקרטיות (ראו rosenblatt v. baer 86 s.ct. 669 (1966) at p. 677).

גישה זו, לפיה עצם חלוף הזמן אינו שולל את מעמדו של איש ציבור ביחס לאירועים בעבר, בעת שהיה איש ציבור, נומקה בכך שבדרך כלל אישי ציבור אינם מאבדים את הגישה לאמצעי התקשורת בעת שהם מבקשים לשפוך אור על מעורבותם באותה פרשיית עבר, בגינה הפכו לאישיות ציבורית (ראו לענין זה פסק דינו של בית המשפט הפדרלי לערעורים של הסבב הששי, בפרשת street v. national broadcasting co. 645 f. 2d 1227 (1981), at p. 1236). עוד הוסבר, כי עצם חלוף הזמן אינו הופך בהכרח פרשה שהיתה בעבר לפרשה בלתי חשובה, ואינה מחלישה את הענין הציבורי בה. אכן, כפי שציין בית המשפט בפרשת street הנ"ל (בעמוד 1236) "a nation that prizes its heritage need have no illusions about its past" . בשל כך, קבע בית המשפט באותה פרשה כי מי שהיתה קרבן של מקרה אונס מפורסם כמעט חמישים שנה לפני מועד מתן פסק הדין, היתה עדיין - לצרכי דיני לשון הרע - בבחינת דמות ציבורית.

42. הבאתי, מבלי לקבוע מסמרות, דוגמאות אחדות למצבים לגביהם נקבע כי מדובר באישיות ציבורית. לקביעה כי התובע הוא בבחינת אישיות ציבורית, יש חשיבות רבה לצורך ההכרעה במקרה שבפני
נו. אכן, קביעה כזו אינה מצדיקה פגיעה שקרית במזיד בשמו הטוב של אדם. ואולם, יש בה כדי להצדיק, בדרך כלל, כי הליכי משפט בעניינו של אותו אדם יתבררו כשדלתות ההליך פתוחות לרווחה בפני
כל הציבור, ולא רק בפני
מתי המעט היכולים לנכוח באולם הדיונים. מסקנה זו נובעת לא רק מן התפיסה, כי למטבע הפרסום, ממנו נהנים אישי הציבור, יש שני צדדים. היא נובעת גם מן התפיסה, כי יש ענין ציבורי רב בכך שהליכים הנוגעים לאישי ציבור יהיו פתוחים בפני
הציבור, באופן שהוא יוכל לגבש עמדה המבוססת על ידיעות אודות אותם אישים ופועלם. בדרך כלל, אינטרס זה מכריע את הכף בהתנגשות מול האינטרס של האישיות הציבורית בשם הטוב.

43. הצורך באיסור פרסום - פרסומים הנוגעים לצינעת הפרט. לשאלה האם עניינו של הליך פלוני בלשון הרע נוגע לצינעת הפרט של התובע עשוי להיות משקל ניכר בהחלטה לאסור את הפרסום. כאשר מדובר בפרסום של עובדה המצויה ברשות הפרט של אדם, פעמים רבות הפגיעה הבלתי הפיכה בו טמונה בעצם החשיפה של אותה עובדה.

במצב דברים זה, גם בדרישה לכך שהפרסום יהיה "נכון והוגן" אין כדי לרכך במידה של ממש את הפגיעה בתובע. אכן, מקום בו מדובר בענין של צינעת הפרט, קטן הסיכוי כי מתן ביטוי לכל העמדות שעלו במשפט ימתן את האפקט הפוגע של הפרסום. לפרסום התשובה שניתנה בהליך לטענה הפוגעת בשם הטוב יש כוח מוגבל במיתון הפגיעה שבעצם החשיפה של הטענה האמורה. על רקע זה ניתן להבין את ההבחנה שנמתחה לענין סעיף 21 בין משפט דיבה בעל אופי ציבורי, לבין משפט דיבה שעניינו צינעת הפרט. צויין, לענין זה, כי תכליתו העיקרית של סעיף 21 למנוע פרסום בעניינים "בעלי אופי פרטי לחלוטין" (ראו דבריו של שר המשפטים, ש' תמיר, בהציגו בפני
הכנסת את הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון מספר 2), תשל"ט1979- (דברי הכנסת הנ"ל, בעמוד 1870).

44. ה"צורך" באיסור פרסום - גישה של התובע לאמצעי התקשורת. במסגרת הדיון בשאלת מעמדו של פלוני כאישיות ציבורית, ראינו כי יוחסה חשיבות ניכרת לשאלה, האם מדובר במי שיש לו גישה טובה יותר, במידה ניכרת, לאמצעי תקשורת אפקטיביים, ועל כן יש לו יכולת טובה יותר מזו שיש לאנשים פרטיים מן השורה להדוף טענות כזב המושמעות נגדו (עניין gertz הנ"ל, בעמוד 3009).

לשיקול זה עשויה להיות חשיבות עצמאית רבה בשאלת הפעלתה של הסמכות לפי סעיף 21. קיומה של גישה אפקטיבית לאמצעי התקשורת מאפשרת לנפגע מן הפרסומים להציג את גירסתו בפני
הציבור. היא מאפשרת לו להאיר את הנושא העומד לדיון מנקודת מבטו. קיימת, על כן, ערובה לכך שבפני
הציבור תוצג תמונה מאוזנת של המתרחש בהליך. אין סכנה משמעותית לפגיעה בשם הטוב, על דרך של פרסום מגמתי וחד צדדי. במצב דברים כזה, נחלש מאד הצידוק לאסור מראש את הפרסום אודות ההליך.

45. בהקשר זה יש לזכור, כי אחת ההצדקות המרכזיות לחקיקת סעיף 21 היתה אי השוויון בין התובע בלשון הרע, לבין אמצעי התקשורת הנתבע, הניצב מולו במשפט. על שיקול זה עמד שר המשפטים ד' יוסף בהציגו את הצעת חוק לשון הרע, תשכ"ג1963- לקריאה ראשונה בפני
הכנסת, (דברי הכנסת, כרך 37 ישיבה רע"ב, כד' תמוז תשכ"ג (16 יולי 1963), בעמוד 2405), בציינו כי:

"סעיף 23 (כיום סעיף 21 - ת"א) בא לתקן תופעה בלתי רצויה. קרה שהמשמיץ, בחסות הליך המשפט, חזר על השמצותיו ואף הרחיב אותן על ידי מסירת כתב הגנה לעיתונות, או שעיתונים עזרו לו בכך על ידי דיווח מדי יום ביומו על נאומיו ועל העדויות מטעמו. אם אין לנפגע אמצעי גישה שווים לציבור, משמש המשפט אמצעי כדי להגביר לשון הרע במקום לתקנה, ופסק הדין אינו מספיק עוד כדי לתקן את המעוות".
משתמע מכך, שאחד הנדבכים המרכזיים עליו מיוסדת הוראת סעיף 21 הינו תופעה של אי שוויון בסיסי בין התובע בלשון הרע לבין הנתבע. אי השוויון האמור הוא אחד הגורמים המרכזיים ליצירת סיכון לפגיעה מוגברת בשמו הטוב של התובע. סעיף 21 בא לתקן אי שוויון זה. גם מכך משתמע כי יש לייחס משקל ניכר לקיומה של גישה אפקטיבית של התובע לאמצעי התקשורת, כשיקול המטה את הכף נגד מתן צו לאיסור פרסום. אכן, בדרך כלל, ניתן להניח כי מי שיש לו גישה יעילה לאמצעי התקשורת ההמוניים לא יירתע מפני תביעת דיבה מחמת הפרסום שיינתן לה.

46. "הצורך" באיסור פרסום - אמצעים אחרים למנוע פגיעה בשם הטוב. היבט נוסף שעל בית המשפט לשקול, בהחליטו אם לאסור את הפרסום או לעכבו זמנית, נוגע לקיומן של סמכויות אחרות בידי בית המשפט, אשר עשויות לספק את "הצורך" בהגנה על השם הטוב. העיקרון הוא, שהשימוש באמצעי של איסור פרסום צריך להיות בבחינת "צעד אחרון". המדובר באמצעי דרסטי, אשר פגיעתו בפומביות הדיון קשה וחמורה. יש בשימוש באמצעי זה כדי למנוע, במידה רבה, את פומביותם האפקטיבית של הדיונים. על בית המשפט לשקול, על כן, בכובד ראש, את שאלת קיומם של אמצעים חלופיים, פוגעים פחות, אשר עשויים להגשים את התכלית של מניעת פגיעה שלא לצורך בשמו הטוב של התובע.

47. דברים אלה משתלבים היטב בהנחיה הכללית עליה מצווה בית המשפט בדונו בתביעות בגין לשון הרע, "להגביל את הראיות והחקירות במשפט בשל לשון הרע לאותם פרטים הנוגעים במישרין ללשון הרע המשמשת נושא למשפט" (כלשון ועדת ויתקון, בדין וחשבון הנ"ל, בעמוד 12). כפי שמדגישה הוועדה, "במשפט על לשון הרע חשוב במיוחד לצמצם את מסגרת הראיות". לצורך זה, מצוייד בית משפט הדן בתביעה בלשון הרע בסמכויות רחבות בניהול הדיון בפני
ו, הן מכוח הדין הכללי והן מכוח חוק איסור לשון הרע עצמו. סמכויות אלה מאפשרות לבית המשפט מרחב פעולה ניכר בתחימת הדיון לעניינים הרלוונטיים להליך. הן מסמיכות אותו לנכש מן ההליך טענות וראיות אשר אין בהן כל טעם ותכלית למעט ניסיון להכפיש ולפגוע. אעמוד עתה בקצרה על סמכויות אלה.

48. אשר לדין הכללי, לבית המשפט סמכות, מכוח החוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), תשי"ח1957-, למנוע קו חקירה בלתי רלוונטי או פוגע שלא לצורך. לענין זה, קובע סעיף 2 לחוק האמור כי "בחקירת עד בבית המשפט, לא ירשה בית המשפט חקירה אשר, לדעת בית המשפט, אינה לענין הנידן ואינה הוגנת; ובפרט לא ירשה בית המשפט חקירה שיש בה משום עלבון, הפחדה, הטעיה או ביוש שאינם לענין הנידן ואינם הוגנים".

סמכות זו אין בה כדי למנוע העלאת טענות בדבר שמו הטוב של התובע בלשון הרע. טענות אלה עשויות להיות רלוונטיות בשלב של קביעת היקף הפיצוי, אם נקבעה האחריות בלשון הרע. עם זאת, גם באותו שלב יש לבית המשפט סמכות רחבה לתחום את הדיון לשאלות אשר עשויה להיות להן השלכה משמעותית על הדיון. בית המשפט מוסמך למנוע טקטיקה של שאלות סרק, אשר אין בהן כדי לקדם את הדיון במידה משמעותית, ואשר כל מטרתן היא הפעלת לחץ על הצד השני. נוכח חשיבותה של הזכות לשם טוב, חובה על בית המשפט לעשות שימוש בסמכות זו, על מנת לצמצם את הפגיעה בשמו הטוב של התובע למינימום הנדרש בנסיבות הענין.

49. לצד סמכות זו, נקבע בהוראת סעיף 22 לחוק איסור לשון הרע הסדר מיוחד בהליכים לפי חוק זה, לפיו "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע אין להביא ראיה או לחקור עד בדבר שמו הרע של הנפגע או בדבר אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו הפגומים, אלא במידה שפרטים אלה נוגעים במישרין ללשון הרע המשמשת נושא למשפט".

משמעותה של הוראה זו היא כי בכפוף לחריגים המנויים בסעיפים קטנים (3) ו-(4), מתקיים בהליכים לפי חוק איסור לשון הרע פיצול בהבאת הראיות. הראיות לענין שמו הטוב של הנפגע, להבדיל מן האחריות בגין הוצאת שם רע, מובאות בדרך כלל בשלב השני של המשפט. נושא זה עולה לדיון רק אם נקבע כי אמנם קמה אחריות - פלילית או אזרחית - על פי החוק. הוראה זו מאפשרת לבית המשפט להביא לכך שניהולן של תביעות לשון הרע יהיה הוגן, ולא תיגרם פגיעה בלתי נחוצה לתובע הנפגע, עקב טקטיקות הגנה אגרסיביות של הנתבעים.

השימוש בסמכות שלפי סעיף 22 מבטיח, כי לא תתרחש "...פגיעה מיותרת בשמו הטוב של התובע בשלב הדיון הראשון", שכן נמנע "חיטוט בעברו של התובע או הנאשם, העלול להביא לפגיעה בשמו הטוב, כשחיטוט כזה עלול להיות מיותר, אם תדחה תובענת התובע בשל העדר חבות מצד הנתבע או אם יזוכה הנאשם" (דברי ברע"א 3576/94 השיקמה הוצאה לאור בע"מ נ' רום, פ"ד מח(4) 388, 395-394).

אכן, על רקע שיקול זה, אושרה באותה פרשה החלטת בית המשפט המחוזי, לחייב את התובע בלשון הרע להשיב על שאלונים אודות שמו הטוב רק בשלב השני של המשפט. זאת ועוד, נקבע כי גם בשלב השני של המשפט, לאחר קביעת אחריותו של הנתבע, נתון לבית המשפט שיקול דעת אם להתיר הבאת ראיות וחקירות בשאלת שמו הטוב של התובע. הבאת ראיות וחקירות בענין זה תותר, כך נקבע, רק "כשאלה דרושים ורלוונטים לעניין שיעור הפיצויים שיש לפסוק לתובע; ובית משפט לא יתיר זאת אם יוברר שהראיות באות רק כדי להכפיש את שמו של התובע, וכי אין בהן חשיבות ותועלת לעניין האמור" (שם, בעמוד 392. ההדגשה הוספה).

50. בכל אלה יש כדי למתן את אפשרות הפגיעה בשמו הטוב של התובע במהלך ההתדיינות. בהקשר זה יש לזכור, כי דחיית הדיון בשמו הטוב של התובע לשלב השני של המשפט, בעקבות שלב קביעת האחריות, לא רק עשויה לחסוך את עצם הדיון בשאלה זו. יש בה גם כדי להרחיק, על פני ציר הזמן, את הדיון האמור מן הפרסומים המקוריים. עובדה זו עשויה להקטין את הענין הציבורי בדיון בשלב השני במשפט. ממילא יש בה כדי להקטין את הפגיעה בתובע.

המסקנה היא, על כן, כי בבואו להחליט על שימוש בסמכותו לפי סעיף 21, ייטיב בית המשפט אם ימצה את מערך הסמכויות המסור לו בגדרי הדין על מנת להקטין את הפגיעה בתובע. רק אם השימוש בסמכויות אלה אין בו כדי להקטין במידה מספקת את הפגיעה הצפויה בשמו הטוב של התובע, יש מקום לשקול איסור פרסום לפי סעיף 21 לחוק.

51. "במידה" שצו לפי סעיף 21 נחוץ - איסור פרסום מול עיכובו. הוראת סעיף 21 מסמיכה את בית המשפט לא רק לאסור פרסום אודות ההליך, כי אם גם לעכבו זמנית. על סמכות דומה, שהוענקה לבתי המשפט באנגליה במסגרת תיקונים לחוק לענין בזיון בתי המשפט, נמתחה ביקורת חריפה. הביקורת התמקדה במיוחד על העדר קווים מנחים להפעלתה בהוראה המסמיכה, ובמיוחד בהעדר מסגרת זמן ברורה לדחיית הפרסום (ראו comment, "contempt of court" public law (summer 1981) 145, 146; ראו גם m. supperstone, "press law in the united kingdom" press law in modern democracies (pnina lahav, editor) (new york, 1985) 9, 30).

בדומה לסמכות האמורה, גם בסמכות לפי סעיף 21 טמון פוטנציאל לפגיעה קשה בפומביות הדיון ובחופש הביטוי. לא פעם, וכבר הזכרתי זאת לעיל, די בעיכוב הפרסום של עובדות שיש בהן ענין ציבורי כדי ליטול מן הפרסום את עיקר עוקצו (ראו פסק הדין הנ"ל בענין סני). במצב כזה, חומרתו של מכשיר העיכוב - אלא אם מדובר בעיכוב לפרק זמן קצר - אינה נופלת במידה משמעותית מחומרתו איסור הפרסום.

עם זאת, מנקודת המבט של עקרון פומביות הדיון, בדרך כלל איסור הפרסום הוא אמצעי חמור יותר, ובמידה ממשית, מעיכוב זמני של פרסום. ראוי על כן, כי במסגרת שיקול הדעת בדבר פרסומו של ענין כזה או אחר אשר עולה בזמן הדיונים, תישקל האופציה של עיכוב הפרסום של אותו ענין בטרם יוחלט על איסורו המוחלט.

52. "במידה" שאיסור פרסום נחוץ - היקף הצו ועיתוי נתינתו. הבקשה שבפני
נו מופנית, כבר בשלב הנוכחי של תחילת ההליכים בבית המשפט המחוזי, לאיסור פרסום של כל ההליכים בתביעת המבקשים. בהקשר זה עולה השאלה, האם לבית המשפט סמכות לאסור פרסום של מקצת ההליכים. בהנחה שהתשובה לשאלה זו חיובית, עולה שאלה נוספת, והיא האם ראוי כי בית המשפט יורה מראש, בתחילת ההליך, על איסור פרסום גורף, כמבוקש בענין שבפני
נו.

53. אשר לשאלת הסמכות. סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע מסמיך את בית המשפט לאסור פרסום של ההליך או לעכבו זמנית. הוראה זו אינה קובעת באופן מפורש כי בית המשפט רשאי לאסור פרסום של מקצת ההליך (השוו: סעיף 70(א) לחוק בתי המשפט). עם זאת, דומה כי יש לפרש הוראה זו באופן המקנה לבית המשפט סמכות להורות על איסור פרסום או עיכובו הזמני לא רק ביחס להליך כולו, כי אם גם ביחס לחלק מסויים של ההליך - עדות, מסמך - או של היבט מסויים של הדיון באותו חלק של ההליך - חלק ממסמך, חלק מעדות. מסקנה זו מעוגנת בשיקולים אחדים.

ראשית, הסמכות לעשות או להורות על עשיית או אי עשיית דבר טומנת בחובה מכללא סמכות אשר פגיעתה בזכויות פחותה. כפי שנפסק, "...סמכותם המרחיקת לכת של גופים או רשויות כוללת בחובה גם סמכות פחותה מזו" (דברי השופט אשר בבג"צ 555/77 בבצ'וק נ' הבורסה לניירות ערך, פ"ד לב(2) 377, 386).

שנית, לפירוש הסמכות כמתייחסת גם לחלק מן הדיון יש עיגון לשוני. סעיף 21 קובע, כי בית המשפט רשאי לאסור את הפרסום "במידה שראה צורך בכך" (ההדגשה הוספה). המילה "במידה" מלמדת על דרישה להתאמה בין מידת הצורך לאסור או לעכב זמנית את הפרסום, לבין היקף ועצמת האמצעי בו נעשה שימוש להגשמת הצורך האמור. מקום בו ההגנה על השם הטוב באה על סיפוקה בצו המעכב באופן זמני את פרסומה של עדות או של מסמך מסויים, או של חלק מהם, כי אז ראוי ונכון כי בית המשפט יגביל את הצו לאמצעי האמור. בכך נוצרת התאמה בין תכלית ההוראה, לבין הגשמתה הלכה למעשה. בכך גם נוצר האיזון המיטבי בין הזכות לשם טוב, לבין האינטרס בדבר פומביות הדיון.

54. לבית המשפט נתונה, אם כן, הסמכות להורות על איסור או עיכוב פרסום של חלק מן ההליך. דעתי היא, כי בדרך כלל, על בית המשפט להימנע מקביעות גורפות, בתחילת ההליך, על איסור פרסום לפי סעיף 21, ומוטב כי ההכרעות בשאלת איסור הפרסום יהיו נקודתיות, בהתאם להתפתחויות בבירור התובענה.

גישתי זו עולה בקנה אחד עם ההלכה הכללית לענין הגבלות בדרך של מניעה מראש על חופש הביטוי. בין השאר, נקבע לענין זה כי החלטה כזו "אינה יכולה להיות גורפת וכללית, אלא חייבת היא להיות מעוגנת בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה", וכי צריך שתהא "החלטה 'אד-הוק'" (דברי השופט ברק בבג"צ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 303). הלכה זו מעוגנת בצורך לקבוע, לגבי כל ענין וענין אשר מבקשים לאסור את פרסומו, האם חומרת הפגיעה הצפויה באותו ערך העומד מול חופש הביטוי (בעניין כהנא - שלום הציבור במובנו הרחב), אמנם מצדיקה הגבלה של חופש הביטוי בדרך של מניעה מראש. דברים אלה יפים גם להפעלת שיקול הדעת לפי סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, המחייבת - בין השאר - הידרשות לעצמת הפגיעה הצפויה בשם הטוב עקב הפרסום.

עוד יש לזכור כי בשלב מוקדם בהליך קשה לצפות את האפקט של פירסום כזה או אחר בהמשך הדרך הארוכה שעוד צפויה בהליך. ממילא ראוי להיזהר, בשלב כזה של ההליכים, ולא לנסות לעצב כבר בראשיתם מתכון המתיימר ליתן, מראש, מענה לכל המצבים האפשריים העשויים להתעורר. כפי שצויין בהקשר דומה (בפרשת אבנרי נ' שפירא הנ"ל, בעמודים 869-868),

"מטבע הדברים, שהליכי ביניים אינם מאפשרים הצגה מלאה של התשתית העובדתית. הם נעשים תחת לחץ הנסיבות. אין אפשרות להבחין ולהפריד בין אסור ומותר. כל אלה יוצרים מסגרת שאינה מתאימה לשיטת משפט הנותנת משקל נכבד לחופש הביטוי".
אכן, הכרעה גורפת כל בדבר איסור הפרסום של ההליך כולו, כבר בשלב פתיחת ההליך, עלולה לעורר קשיים עקרוניים וישומיים לא פשוטים. בדרך כלל, מוטב לדעתי ליתן לבית המשפט, האמון על ניהול ההליך, להכריע בדברים כפי שיתפתחו, ולא לנסות ולפתור את סוגיית איסור הפרסום כולה עוד בטרם החל התיק להתברר לעיצומו.

55. יש לזכור עוד, כי חוק איסור לשון הרע קובע פיצול בין שלב האחריות לבין שלב קביעת הפיצוי, באופן שראיות הנוגעות לשמו הטוב של התובע, להבדיל מראיות הנוגעות לאחריות בגין הוצאת שם רע, יישמעו בדרך כלל בשלב קביעת הפיצוי בלבד (סעיף 22 לחוק איסור לשון הרע). בשלב קביעת הפיצוי, ההנחה היא כי קיימת הכרעה שיפוטית מוסמכת בדבר אחריות לפי חוק איסור לשון הרע. האם יש מקום, כבר עתה, לקבוע כי באותו שלב של המשפט יש לאסור פרסומים כאלה או אחרים? האם ברור כבר עתה, כי אמנם יהיה צורך, באותו שלב, באיסור פרסום כדי להגן על שמו הטוב של התובע? לדעתי, התשובה השלילית לשאלות אלה היא מתבקשת. גם על רקע זה, אני סבור כי ראוי להותיר את ההכרעה לערכאה הדיונית, ביחס לעניינים קונקרטיים שיעלו במהלך ההתדיינות, אם וכאשר יתבקש איסור פרסומם.

מטעמים אלה, מסקנתי היא כי ראוי שבית המשפט ידון בשאלות של איסור פרסום תוך כדי התקדמות ההליך, ותוך נתינת הדעת להקשר הספציפי שבגדרו נעשתה הבקשה לאיסור פרסום. אני סבור, כי גישה זו עולה בקנה אחד עם החתירה להשגת "איזון עדין" בין הזכות לשם טוב לבין עקרון פומביות הדיון.

סיכום ביניים

56. ניתן לעשות עתה סיכום ביניים. בתביעת לשון הרע, המוגשת על ידי מי שהוא בבחינת איש ציבור, ואשר לא עולים בה עניינים של צינעת הפרט, יינתן צו האוסר מראש פרסום של ההליכים רק במקרים נדירים. על בית המשפט למצות את הכלים האחרים שבידיו על מנת למנוע פגיעה בלתי מוצדקת בשמו הטוב של התובע, בטרם יינתן צו איסור פרסום. בכל מקרה, הפרסום אודות ההליך המשפטי חייב להיות נכון והוגן, במובן זה שעליו לשקף באופן נכון את ההליכים, ולהציגם באורח מאוזן וחסר פניות. מקום בו חובה זו תופר, יוכל התובע לזכות בפיצוי הולם, בהתאם לחומרת הפגיעה הבלתי מוצדקת בשמו הטוב. בדרך כלל, יהיה די בתרופה זו, ולא יהיה מקום להורות על איסור פרסום.

57. על רקע דברים אלה, ניתן לפנות למקרה שבפני
נו. כעולה מדברי, איני סבור כי יש מקום להכריע, בשלב זה של ההליך, בשאלת איסור הפרסום של כל העניינים שיעלו במהלך ההליך. הדיון יתמקד, לכן, באותם עניינים קונקרטיים אשר עלו עד עתה - ספציפית, כתבי ההגנה שהוגשו על ידי קבוצות המשיבים השונות.

עמדנו על כך, כי אחד השיקולים הצריכים לענין הוא האם החסינות שבסעיף 13(7) לחוק חלה על ההליך אשר מבקשים לאסור את פרסומו. בהקשר זה, התגלעה בין הצדדים מחלוקת, האם יש לראות בכתבי בי הדין משום דבר שפורסם או אירע "בישיבה פומבית" של ההליך, ואשר עליו חלה הוראת סעיף 13(7). לשאלה זו אפנה עתה.

איסור פרסום - כתבי טענות שהוגשו לתיק בית המשפט

58. בדין הקיים, הנגישות של אזרחי המדינה מן השורה למסמכים שהוגשו לבית המשפט פחותה מן הנגישות לדיוני בית המשפט. לגבי הדיונים באולם בית המשפט קיימת זכות לכל אזרח להיות נוכח בדיון, אלא אם הוחלט על סגירת הדלתיים לפי סעיף 68 לחוק בתי המשפט. לעומת זאת, לגבי המסמכים שבתיק בית משפט התלוי ועומד, הכלל הוא העדר נגישות.

מצב דברים זה נובע מתקנות הארכיון, 1935. תקנות אלה חלות, על פי סעיף 2 להן, על "כל טענה שבכתב, בקשה, צו, נספח (כחומר עדות), כל מסמך אחר שנעשה, נרשם או הושם בתיק בכל משפט או ענין". תקנות אלה קובעות, כי ביחס למשפטים אזרחיים אשר פסקו בהם לפני פחות משנה, מתירים לעיין בדרך כלל רק לאדם המעוניין במישרין בתיק (תקנה 3(ג)). למי שאינו מעוניין, ניתן היתר לגבי תיקים כאמור "רק על יסוד נימוקים מיוחדים" (תקנה 3(ד) לתקנות). התוצאה היא, כי "גם כשהדיון פומבי, לא חשוף כל החומר שבתיק בית המשפט לעיונו של כל דורש" (דברי חברי, השופט גולדברג, בע"פ 7528/95 הלל נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 89, בעמוד 94 לפסק הדין).

59. ואולם, הוראות אלה אינן ממצות את הדין ביחס לנגישות הציבור לחומר שבתיק בית המשפט. הטעם לכך נעוץ בתקנה 3א לתקנות הארכיון, אשר מסמיכה את מנהל בתי המשפט להתיר לעיין בארכיונים שלא לפי הוראת תקנה 3 האמורה. תקנה 3א(ב) קובעת כי "היתר כאמור יכול שיהיה מוגבל לארכיון או לאדם פלוני או לסוג מסויים של ארכיונים או של בני אדם".

מנהל בתי המשפט עשה שימוש בסמכות זו. בהיתר עיון מיום 15 בפברואר 1959, נקבע כי עתונאי מוסמך רשאי לעיין בארכיוני בתי המשפט. עם זאת, בסעיף 3 להיתר האמור נקבע, כי "לא יורשה עיתונאי מוסמך לעיין בארכיון שבתיק בית המשפט אלא משהחל הליך בישיבה פומבית של בית המשפט והארכיון נוגע לדברים שנעשו או נשמעו בהליך בפומבי כאמור". בסיפא להוראה זו נאמר כי "לענין סעיף זה, יראו כתבי הטענות הנוגעים לאותו הליך כנוגעים לדברים שנעשו בו בפומבי".

60. את התמונה לענין הנגישות לכתבי טענות משלימה הבהרה שהוציא נשיא בית המשפט העליון, השופט מ' שמגר, בשנת 1990. בדברי ההבהרה לסעיף 3 להיתר הכללי הנ"ל נאמר, כי "משהוגש כתב תביעה, כתב הגנה או כתב בי דין כיוצא באלה, רואים את פעולת ההגשה כאילו נעשתה בישיבה פומבית. אולם, כתב בי דין (אזרחי) או כתב אישום (פלילי) לא יועבר לעיון בטרם נמסר לבעל הדין אשר הוא מופנה אליו והוא אם נשיא בית המשפט או שופט שקבע לכך לא החליט אחרת". התוצאה היא, כי זכות העיון של עתונאי מוסמך בכתבי בי דין מתגבשת, בדרך כלל, עם המצאתם לידי הצד שכנגד בהליך המסויים.

61. נוכח חשיבותם הרבה של כלי התקשורת בהבטחת הגשמתו של העיקרון היסודי של פומביות הדיון, ברורה גם חשיבותם של ההיתר הכללי האמור ושל דברי ההבהרה לו. יש בהם כדי לקדם, במידה רבה, את הנגישות של כלי התקשורת - וממילא, של הציבור כולו - לחומר בתיקי בית המשפט, ולהפכם לדבר המצוי ברשות הרבים. יש בהם כדי לקרב את כתבי בי הדין, במידה רבה, לדיונים באולם בית המשפט, מבחינת פומביותם האפקטיבית.

בנורמות האמורות יש, על כן, כדי לתמוך, הן מן הבחינה הלשונית והן מן הבחינה העניינית, במסקנה כי לענין סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע יש לראות את כתבי בי הדין שבתיק בית המשפט כדברים שפורסמו בישיבה פומבית. מן הבחינה הלשונית, תומכות הנורמות האמורות באופציה הפרשנית לפיה הגשת כתבי בי הדין לתיק בית המשפט עשויה להיחשב כ"ישיבה פומבית" של בית המשפט. במישור הענייני, יש בהן כדי ללמד על קיומו של אינטרס ציבורי במתן מידע לציבור על הליכי משפט, גם בשלב טרם מגיע הענין לדיון.

62. תימוכין נוספים למסקנה פרשנית זו ניתן למצוא גם בפסיקת בית המשפט העליון. מפסיקה זו עולה, כי כאשר מסקנה זו מתחייבת מתכלית החקיקה, ניתן לראות גם בכתבי בי דין, שהוגשו לבית המשפט, משום דברים שפורסמו בישיבה פומבית של בית המשפט.



פסק דין
אחד ניתן בענין פלונית הנ"ל. באותה פרשה, קבע בית המשפט (המשנה לנשיא, השופטת בן פורת), כי הוראות סעיף 68(ב)(4) לחוק בתי המשפט, המאפשרות לנהל דיון בדלתיים סגורות אם הדבר נדרש לשם הגנה על עניינו של קטין, חלות גם על סיכומים בכתב שהוגשו לתיק בית המשפט. הלכה זו נפסקה נוכח תכליתה של ההוראה האמורה להגן על ענייניהם של קטינים. היא הונעה מן החשש, שמא קביעה אחרת תיצור "פרצה במצודת המגן שביקש המחוקק לפרוש על עניינו של קטין (או על כל אחד מהעניינים האחרים המפורטים בס"ק 7-1 לסעיף 68(ב) לחוק)" (שם, בעמודים 500-499). נוכח שיקול זה, נקבע כי המונח "דיון" בהוראה האמורה "ראשיתו למן פתיחת ההליך, והוא חולש על כל המתרחש במסגרת אותו הליך, כולל כתבי הטענות, הבקשות למיניהן וכו' וללא קשר לצורת הטיעונים, אם בכתב המה או בע"פ. פירוש אחר מוביל לתוצאה שאין הדעת סובלתה, ועל כן יש להימנע ממנו".

ברוח דומה פסק בית המשפט העליון בע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620. באותה פרשה, הואשם אדם בעבירה של הוצאה מכוונת של שם רע על שופט במילוי תפקידו. המדובר היה בפרסום במכתב ששיגר הנאשם, אשר היה בעל דין במשפט אזרחי, לשופטת באותו הליך. העתקים מן המכתב נשלחו למנהל בתי המשפט ולשר המשפטים. במכתב נכללו, בין השאר, דברי זלזול והשמצה בשופטת. במסגרת ערעורו של הנאשם לבית המשפט העליון, עלתה שאלת פירושה הנכון של הוראת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. הוראה זו מקנה חסינות, בין השאר, ל"...פרסום על ידי בעל דין, בא כוח של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון" בפני
שופט או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית".

בית המשפט העליון, מפי השופט ברנזון, קבע כי אין לפרש הוראה זו כחלה רק על הנעשה בפני
בית המשפט בעת שהוא יושב בדין. זאת, הואיל ו"פירוש זה הוא צר מדי ואינו עונה על הצרכים הלגיטימיים של ניהול משפט תקין באורח חופשי ללא מורא ופחד וללא חשש של הסתבכות במשפט פלילי או אזרחי". על רקע זה, קבע השופט ברנזון כי "...החיסוי משתרע על כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (בעמוד 624 לפסק הדין).

63. על תכליתה הכללית של הוראת סעיף 13(7) כבר עמדתי לעיל. ראינו, כי הוראה זו נועדה להביא למימושו המעשי של העיקרון בדבר פומביותם של הליכים בבתי המשפט. לשם כך, מעניקה הוראת סעיף 13(7) חסינות רחבה למפרסם, אשר אינה מותנית באמיתות הפרסום. כל שנדרש הוא, כי הפרסום ישקף באופן נכון והוגן את שאירע בהליכים אליהם הוא מתייחס. עמדתי על כך, שההנחה עליה מבוססת חסינות זו, היא כי התועלת הציבורית הטמונה בקבלת מידע על הליכים שיפוטיים, עולה על הנזק האפשרי הכרוך בפרסום מנקודת מבטו של המתדיין האינדיבידואלי, אשר שמו הטוב עלול להיפגע כתוצאה מן הפרסום.

דומה, כי דברים אלה יפים גם ביחס לכתבי הטענות המוגשים לבית המשפט על ידי הצדדים. גם בשלב האמור יש לציבור ענין במידע על ייזומו של הליך, ועל הטענות העולות בגידרו. ענין ציבורי לגיטימי זה משתקף באותם דינים אשר מבטיחים נגישות חופשית של העיתונות לכתבי הטענות, משעה שהומצאו כדין לבעל הדין שכנגד. מנקודת המבט של תכלית החקיקה, איני רואה צידוק למתוח הבחנה פנימית בסעיף 13(7), באופן שהוראה זו לא תחול על כתבי הטענות, החל מן השלב האמור. אותו השיקול שפעל בכיוון של יצירת היתר עיון לעיתונאים בתיקי בית המשפט - קרי, יצירת תמריצים לאספקת מידע לציבור על אירועים אשר יש בהם עניין ציבורי - חל גם כאן.

אכן, ניתן להניח, כי לאי ההכרה בחסינות לפרסומים אודות כתבי הטענות בשלב הגשתם (והמצאתם לצד שכנגד) עלול להיות אפקט מצנן על פרסומים כאלה. בהעדר חסינות, צפויים פחות פרסומים באותו שלב. קיימת סכנה, כי דחיית הפרסום תסכל את הטעם בו, שכן הענין הציבורי במקרה עלול לדעוך. במצב כזה, קיים חשש כי לציבור לא יובא, במועד הרלוונטי, מידע אשר עשוי להיות חשוב לצורך גיבוש עמדה בעניינים ובסוגיות החשובים לו. אני סבור, על כן, כי יש לפרש את החסינות לפי סעיף 13(7) מתפרשת גם על פרסומים של כתבי טענות המוגשים לבית המשפט, לאחר שהומצאו לצד שכנגד.

64. בהגיעי למסקנה זו, לא התעלמתי מקיומם של מאפיינים מסויימים של כתבי טענות, אשר על יסודם הוצבע על קושי בהכרה בחסינות לפרסום תכנם בשלב בו טרם נדונו על ידי בית המשפט.

כתבי טענות בהליכים אזרחיים ידועים בהיותם חד צדדיים ומוטים באופן חד לטובת הצד. הם נוטים, בדרך כלל, להאיר היבט צר ואינטרסנטי של ההתדיינות. אין לשכוח, כי כתבי הטענות נהנים מחסינות רחבה מאחריות בגין לשון הרע (סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע). על רקע זה עלולות להיכלל בהם טענות קשות, אשר לא תמיד יש להן יסוד ראייתי מוצק.

זאת ועוד, בעת הגשתם של כתבי טענות, אין כל ביקורת של הרשות השיפוטית על תכנם או סגנונם של כתבי הטענות. למזכירות בית המשפט אין כל שיקול דעת בקבלת כתבי בי דין. מוטלת עליה החובה לקבלם, יהיה תוכנם או סגנונם אשר יהיה. ניתן ליזום הליכים שמטרתם לקיים ביקורת על התוכן, או הסגנון, של כתב הטענות, רק בשלב שלאחר המצאת כתבי בי הדין לצד השני להתדיינות. לעתים, הדיון בהליכים כאלה עשוי להתקיים חודשים, ופעמים אף יותר מכך, לאחר שהוגשו כתבי הטענות. משך תקופה זו עלול להעיב על שמו הטוב של הנפגע הפרסום של טענות שקריות, מכפישות ובלתי רלוונטיות שבכתבי הטענות.

65. לשיקולים אלה משקל ניכר. עם זאת, אין בהם כדי לשנות ממסקנתי כי הוראת סעיף 13(7) חלה גם על פרסום תוכנם של כתבי הטענות, וזאת על רקע שיקולים אחדים.

ראשית, ניתן לסבור כי הפגיעה הצפויה בשם הטוב כתוצאה מהכרה בחסינות על פרסום תכנם של כתבי טענות אינה צפויה להיות חמורה. זאת, שכן הציבור מקבל מידע על האמור בכתבי תביעה "בערבון מוגבל" (ראו לענין זה פסק דינו של בית המשפט לערעורים במדינת אילינוי בפרשת newell v. field enterprises inc. 415 n.e. 2d 434 (1980) at p. 443). בהקשר זה צויין, כי עם התרבותם הנמשכת של העניינים העוברים דרך המערכת המשפטית, הפנים הציבור את הליכי המשפט, והוא ער לכך שכתבי טענות הם חד צדדיים ואינם משקפים דברים שהוכחו בפני
בית משפט (שם,שם). אכן, ניתן להניח, כי אם הפרסום של תוכן כתבי הטענות מגלה לציבור באורח נאות כי מדובר בטענות של צד אחד בלבד, אשר טרם הוגשה התשובה להם, יש בכך כדי לשפוך אור על האותנטיות אשר ניתן לייחס לטענות האמורות. יש בכך כדי להזהיר את הציבור, כי אין מדובר בקביעה עובדתית העומדת על רגליה שלה. יש בכך כדי להכניס את הדברים לפרופורציה המתאימה.

שנית, גם בהקשר העומד לדיון יש משקל ניכר לדרישה הממתנת שבסעיף 13(7), לפיה תנאי לחסינות הוא כי פרסום של ההליכים המשפטיים יהיה "נכון והוגן". כפי שראינו, הנפקות העיקרית של הדרישה האמורה בסעיף 13(7) היא כי הפרסום יהיה נטול פניות ומאוזן. בהתאם לכך, פרסום סנסציוני - למשל - של טענות שבכתב תביעה, מבלי להציג באופן הולם את התשובה שבכתב ההגנה לטענות האמורות, או מבלי להבהיר כי מדובר בשלב בו הצד השני להתדיינות טרם קיבל הזדמנות נאותה להשיב לטענות, אינו בבחינת "פרסום נכון והוגן" של המתרחש בהליך המשפטי. פרסום חד צדדי כזה לא ייהנה, על כן, מחסינות לפי סעיף 13(7) לחוק. בכך, כמובן, יש כדי למתן, במידה משמעותית, את הפגיעה הפוטנציאלית הטמונה במתן חסינות לפרסום כתבי טענות.

נוכח טעמים אלה, אני סבור כי ההנחה הכללית, העומדת ביסוד החסינות שבסעיף 13(7), כי התועלת החברתית הגלומה בפרסומים אודות דיונים של בית משפט עולה במידה משמעותית על הנזק אשר עלול להיות כרוך בפרסום כאמור לשם הטוב, חלה גם על כתבי בי דין. יש לפרש, על כן, את הוראת סעיף 13(7) כחלה גם על כתבי בי דין, החל משעת המצאתם לצד השני להליכים.

מן הכלל אל הפרט

66. על רקע דברים אלה, נוכל לדון בענין העומד להכרעה כאן. כאמור, עתה עומדת להכרעה אך שאלת פרסומם של כתבי בי הדין שהוגשו על ידי הנתבעים. הגענו למסקנה, כי פרסום כתבי בי הדין (אשר הומצאו לידי המבקשים) ייהנה מן החסינות הקבועה בסעיף 13(7). חרף זאת, איני סבור כי במכלול השיקולים הנוגעים לענין יש מקום לאסור את פרסומם של כתבי הטענות.

67. טעם אחד למסקנה זו נעוץ בעובדה, שמדובר בהליך הנוגע לאישי ציבור מובהקים. אמנם, הן עורך דין אבי יצחק, הוא המבקש 1, והן מר נמרודי, הוא המבקש 2, אינם נושאים במשרות ציבוריות. עם זאת, כל אחד מהם הוא אישיות ציבורית מובהקת. על הפרסום הרב ממנו נהנים אישים אלה אין חולק. אין חולק גם על מעורבותם הרבה והשפעתם על חייה של החברה הישראלית. באלה יש כדי להפוך את המבקשים 1 ו2- לאישיות ציבורית.

אמת, לא כל עורך דין הוא "אישיות ציבורית" (פסק הדין הנ"ל בענין gertz, בעמוד 3012).עם זאת, עורך דין עשוי להיות "אישיות ציבורית", מכוח היותו דמות ידועה בקהילה (שם, בעמוד 3013). עורך דין אבי יצחק, אשר הוזכר כמועמד למשרה ציבורית בכירה ביותר (יועץ משפטי לממשלה), ואשר מעורב, כעורך דין, בפרשיות אשר יש בהן ענין ציבורי רב, עונה על קריטריון זה. אכן, אחד הנושאים הצפויים לעלות, בהקשרים שונים, בגידרו של ההליך נשוא ענייננו, נוגע לדרכי והליכי מינוי יועץ משפטי לממשלה. קשה לחלוק, כי בשאלות אלה טמון ענין ציבורי ראשון במעלה.

גם לא כל מוציא לאור של עיתון הוא, בהכרח, אישיות ציבורית. לענין זה עשויה להיות חשיבות לשאלה אם מדובר במוציא לאור של עיתון כללי (להבדיל מעיתון שמיועד לסקטור צר), ובתפוצתו של העיתון (כפרמטר הן לבולטות של האישיות הנדונה והן לגישתה האפקטיבית לאמצעי התקשורת) (ראו straw v. chase revel, inc. 813 f.2d 356 (11th. cir. 1987), at p. 361). עם זאת, לגבי מוציא לאור של עיתון, אשר העיד על עצמו כמי שנוקט לעתים קרובות עמדות ברורות בעניינים שנויים במחלוקת, נפסק כי הוא בבחינת אישיות ציבורית (ראו loeb v. globe newspaper co. 489 f.supp. 481 (1980), at p. 485). יש להוסיף לכך, כי הן לגבי עורכי עיתונים יומיים נפוצים, והן לגבי מוציאים לאור שלהם, הולכת ומסתמנת במקומותינו גישה, לפיה מדובר במי שיש להם תפקיד ציבורי חשוב, המחייב גיבושן של דרישות סף סטטוטוריות לענין יושרתם וטוהר מידותיהם (ראו, לענין זה, דין וחשבון הוועדה הציבורית לחוקי העיתונות (אלול התשנ"ז, ספטמבר 1997), יושב ראש מר חיים צדוק), בעמודים 45-37). על רקע שיקולים אלה, ונוכח מעמדו של מר נמרודי בקהילת התקשורת המקומית, מתבקש לראות גם בו אישיות ציבורית לצורך ענייננו.

68. ודוק: אילו הדיבה הנטענת - בפרסום המקורי או בפרסומים הנוספים שבכתבי הטענות - ביחס למבקשים 1 ו2- היתה נוגעת לצינעת הפרט שלהם, הייתי עשוי להגיע למסקנה כי יש מקום להורות על איסור הפרסום או עיכובו. ואולם, זה אינו המצב. אין חולק, כי הדיבה המקורית אינה נוגעת לצינעת הפרט של מי מן המבקשים. אשר לדיבה הנוספת הנטענת, זו מתייחסת, בעיקרה, לסוגיית שמם הטוב של המבקשים, על רקע פרשיות שונות הנוגעות לתיפקודם המקצועי והאתי, ואשר זכו לפרסום רב. במצב דברים זה, איני סבור כי ראוי לאסור את פרסום כתבי ההגנה או לעכבו.

69. לכך מצטרפת הגישה של המבקשים לאמצעי התקשורת. מן החומר עולה בבירור, כי למבקשים 1 ו2- גישה ישירה לכלי התקשורת, וכי אין הם נתקלים בקושי להביא בפני
הציבור את עמדתם. דברים אלה נכונים במיוחד לגבי המבקש 2, שהוא הבעלים של העיתון השני בתפוצתו במדינה.

70. לא למותר לחזור ולציין, כי אם הפרסום אודות כתבי הטענות לא יהיה, בכללותו, נכון והוגן במובן עליו עמדתי בהרחבה לעיל, לא תעמוד למפרסמים החסינות שבסעיף 13(7). למבקשים עשויה לקום, במצב כזה, עילה בלשון הרע עקב פרסומים אלה. נזכור, כי תכלית מרכזית של בקשת המבקשים לאסור פרסום היתה למנוע פרסומים דיבתיים אשר אין בצידם אחריות. בנסיבות הענין, דרישת ההגינות שבסעיף 13(7) מספקת ערובה הולמת למניעת פרסומים חד צדדיים ובלתי אחראיים ביחס למבקשים, אשר אין בצידם אחריות. היא מבטיחה, כי לשון רע חד צדדית, אם כזו אמנם תוצא על המבקשים בפרסומים עתידיים, תהיה חשופה לסנקציה על פי חוק איסור לשון הרע.

נוכח מכלול השיקולים עליהם עמדתי, איני סבור כי יש מקום להורות על איסור הפרסום של כתבי הטענות או על עיכובם, ועל כן תשאר החלטת בית המשפט המחוזי על מכונה. בכך, כמוסבר לעיל, אין כדי לשלול את כוחו של בית המשפט להורות, במידת הצורך, על איסור פרסומים או עיכובם במהלך ההליך, אם וככל שהדבר יידרש.

התוצאה

לפיכך, דין הבקשה להידחות. המבקשים ישאו בהוצאות כל אחת מקבוצות המשיבים - משיבים 5-1, משיבים 10-6, משיב 11, משיבים 14-12, משיבים 16-15, משיבים 18-17 - בסך 15,000 ש"ח (סך הכל 90,000 ש"ח).

ש ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן
:

1. אני מסכימה לדעתו של חברי, השופט אור, לפיה, ככלל, אין לעשות שימוש נרחב בסמכות של איסור הפרסום לפי סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, באשר הוא פוגע בצורה חמורה בחופש הביטוי ובעקרון פומביות הדיון. עוד מסכימה אני, כי בנסיבות העניין שלפנינו, אין מקום לעשות שימוש בסמכות זו, כאשר הדיבה הנטענת הן בפרסומים נשוא התביעה והן בכתבי ההגנה איננה נוגעת לתחום צנעת הפרט, אלא להיבטים ציבוריים ידועים, המתייחסים למי שיש לראות בו "אישיות ציבורית" ככל שהדבר נוגע לפרשיות נשוא ההליך המשפטי וכאשר אין חשש ממשי לחוסר איזון בין כוחם התקשורתי של המבקשים לבין זה של המשיבים. כמו כן, סבורה אני, כי ככלל, יודע הציבור הישראלי להבחין בין פרסום טענות חד צדדיות שבכתבי בית-דין לבין קביעות שיפוטיות ואין חשש ממשי שיראה בפרסומים של טענות צד אחד בכתב טענות שהגיש, משום אמת צרופה. וודאי שכך, כאשר הקשר בין אמצעי התקשורת הנתבעים לבין הפרסומים, והאינטרס של אמצעי התקשורת באותם פרסומים, ברור וגלוי לעין כל.

יחד עם זאת, ברצוני ליחד מילים מספר ליחסי הגומלין שבין סמכות בית המשפט למנוע מראש פרסום פוגע לפי סעיף 21 לחוק ובין החסינות הקנויה למי שמדווח דיווח "נכון והוגן" על הליך משפטי מפני תביעת דיבה, לפי סעיף 13(7) לחוק.

2. חברי השופט אור מציין, כי ככלל, יש בחובה לדווח דיווח "נכון והוגן" שבסעיף 13 (7) לחוק, משום הגנה נאותה מפני פרסומים פוגעים. מכאן, שבית המשפט ישקול מתן צו איסור פרסומים רק אם הוא משתכנע כי חרף האחריות המתבקשת לענין דווח על הליך שיפוטי, צפויים פרסומים אשר יפגעו באופן קשה בשמו הטוב של התובע.

ראוי עם זאת, שנשית ליבנו לכך, כי במקרה שבו אמצעי התקשורת הוא צד להליך המדווח, להבדיל ממצב שבו אמצעי התקשורת מדווח על ריבם של שניים אחרים, ניטל, למצער, מקצת מן האפקט המאיין שיש לחובת הדיווח ההוגן. במקרה שבו אמצעי התקשורת הוא צד להליך לו מיוחסת הוצאת לשון הרע, אין הוא רק בבחינת מדווח על "חדשות", כי אם גם יוצר אותן באמצעות כתבי טענות שהוא מגיש לבית המשפט. על ידי דיווח נכון והוגן של האמור בכתב ההגנה, למשל, יזכה הוא לחסינות בפני
תביעת לשון הרע, חסינות שלא היה זוכה לה אילו פירסם את הדברים שבכתב הטענות לא כדיווח מהליך משפטי. עם זאת היתרון שבחסינות זו ניטל במידה רבה אם פרסום ההליך נעשה שלא בתום לב שאז אין אמצעי התקשורת מוגן מפני תביעת לשון הרע אף שהפרסום הוא פרסום של "הליך משפטי". כוחם של אמצעי התקשורת, במיוחד שעה שהם צד להליך המדווח, מחייב אותנו, אפוא, לעמוד על המשמר פן תהפוך הוראת החסינות שלפי סעיף 13(7) למחסה ולדרך להשמיץ ולפגוע ללא כל חשש.

במקרה שלפנינו, נראה כי קיימת סבירות נמוכה שפרסום כתבי ההגנה, בהם עיינתי בקפידה, יסב נזק כבד לשמם הטוב של המבקשים מעבר לנזק שהסב הפירסום המקורי המהווה את עילת התביעה, במידה המצדיקה הפעלת שיקול הדעת לפי סעיף 21. הדברים שנאמרו בכתבי ההגנה מתייחסים בדרך זו או אחרת אל כתב התביעה ואינם תלושים ממנו וכולם עוסקים בהיבטים בעלי אופי ציבורי של פעילות התובעים שפורסמו כבר בעבר.

4. לא למותר לציין כי במהלך המשפט יכולה הערכאה הראשונה לחזור ולבדוק את נושא איסור הפירסום תוך התייחסות להתפתחות ההליך לפניו.
5. אשר על כן מחליטה אני כבפסק דינו של חברי השופט אור.

ש ו פ ט ת

הוחלט, ברוב דעות, כאמור בפסק דינו של השופט אור.

ניתן היון, כ"ט בסיון תשנ"ח (23.6.98).

ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
97036140.d06
??

??

??

??

54








רעא בית המשפט העליון 3614/97 דן אבי יצחק עו"ד, עופר נמרודי, מעריב החזקות בע"מ, מעריב הוצאת מודיעין בע"מ נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, שלום קיטל, גדי סוקניק, עמנואל רוזן, גיא זוהר, הוצאת עיתון הארץ בע"מ, חנוך מרמרי, ראובן שפירא, גדעון אלון, דוד מקובסקי ואח', [ פ"ד: נג 1 26 ] (פורסם ב-ֽ 23/06/1998)