פסקי דין על יהודה אריה רוזן | פסקי דין על דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ

57289-12/16 תאמ     30/12/2017




תאמ 57289-12/16 יהודה אריה רוזן נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



תא"מ 57289-12-16 רוזן נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ



לפני
כבוד השופט נצר סמארה


תובע


יהודה אריה רוזן
ע"י ב"כ עוה"ד אורי בכר



נגד



נתבעת





דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד חנן דהרי








פסק דין



1.
לפניי תביעה כספית, בסדר דין מהיר, שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים מיום 08.12.2016, בין כלי רכב, מסוג פרטית, מ"ר 97-672-34, שבעת התאונה היה בבעלות התובע ונהוג בידיו (להלן: "רכב התובע") לבין כלי רכב, מסוג אוטובוס, מ"ר 91-630-01, שבעת התאונה היה בבעלות הנתבעת (להלן: "האוטובוס") (ולהלן: "התאונה").

2.
אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא לעניין נסיבות התרחשותה ולעניין היקף הנזק.

3.
נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה הוגשו ראיות הצדדים, והעידו נהגי כלי הרכב המעורבים בתאונה.

4.
עוד בפתח ישיבת ההוכחות הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על

פסק דין
זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5.
על סמך מכלול החומר המונח לפניי, ולאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק בכלי הרכב, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם הדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שנהג האוטובוס יישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 60% ואילו התובע יישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 40%.


הגם שהצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה תמציתית לביסוס מסקנתי.


אין חולק כי הפרטית הועמדה בתחום מפרץ תחנת האוטובוסים ברחוב רבי עקיבא בבני ברק, שהינו רחוב צר. אמנם, התובע העיד כי הוא העמיד את רכבו בסוף מפרץ תחנת האוטובוסים, באופן שכביכול לא הפריע לתנועת האוטובוסים, אך לא הכחיש כי העמיד את הפרטית בתחום מפרץ תחנת האוטובוסים.


הגם שהעמדת הפרטית בתחום מפרץ תחנת האוטובוסים הייתה בניגוד לכללי התעבורה הקבועים בתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, מקום שמדובר במקום שאינו מיועד לעצירת כלי רכב פרטיים, אני סבור כי היה על נהג האוטובוס ליתן את דעתו לפרטית כחלק מתנאי הכביש ולהתחשב בה בעת הטיית האוטובוס כדי להשתלב בכביש. כמו כן, היה על נהג האוטובוס, ככל שהפרטית הפריעה לו להתקדם בנסיעתו, לסמן לתובע או לצפור לו כדי שיפנה את הכביש, ולא להתקדם בהסעת האוטובוס בכל מחיר.


איני מקבל את גרסתו של נהג האוטובוס כי לא הרגיש את הפגיעה בפרטית, אני סבור כי נהג האוטובוס אכן חש במגע עם הפרטית אולם, מטעמים הקשורים באוטובוס מלא בנוסעים, מזג אוויר גשום (כפי העולה מתמונות שצולמו בזירת התאונה) ואי תחושת אשם סובייקטיבית, המשיך בנסיעתו.


לא מן הנמנע, כי הואיל והאוטובוס היה מלא בנוסעים, אשר שיבשו את שדה ראייתו לכיוון מראה הימנית (נ/1) הרי שנהג האוטובוס לא הקפיד על מידת הזהירות המתחייבת כדי לחמוק מהמפגש עם הפרטית.


מן הראוי לציין כי גם מעיון בטופס ההודעה על התאונה שמילא נהג האוטובוס (נ/1) עולה כי נהג האוטובוס ניסה להצטדק באופן מאולץ בתיאורו את מהלך התאונה.


די בכך כדי לקבוע כי עיקר האחריות לקרות התאונה חל על נהג האוטובוס.


יחד עם זאת, איני פוטר את התובע מכלל אחריות לקרות התאונה, מאחר שהעמיד את הפרטית במקום האסור לעצירה. בהקשר זה, אציין כי איני מקבל את גרסתו של התובע לפיה העמיד את הפרטית בסוף מפרץ תחנת האוטובוסים באופן שאינו מפריע לתנועת האוטובוסים. סבורני, כי העמדתו של הפרטית הפריעה גם הפריעה לתנועת האוטובוסים. מה עוד, שדי היה בכך שהתובע העמיד את הפרטית במקום האסור לעצירה וחניה כדי להטיל עליו אחריות חלקית לקרות התאונה. כמו כן, שוכנעתי כי הפרטית הועמדה לפרק זמן ארוך יותר מאשר עצירה לשם "הורדה של נוסע" כפי שהתובע ניסה לתאר בטופס ההודעה על התאונה (ת/1), הרי בעדותו העיד התובע כי העמיד את הפרטית בתחום מפרץ תחנת האוטובוסים בהמתנה לאדם שישוב משליחות פלונית שהייתה במקום.

באשר למחלוקת בעניין היקף הנזק הנטען, אומר שמאחר שהנזק הנטען שנגרם לפרטית, נתמך בחוות דעת שמאית ובאסמכתאות המתאימות, ומאחר שהצד שכנגד לא הגיש שומה נגדית, שככלל באמצעותה ניתן היה לסתור את גובה הנזק ומאחר שהצד שכנגד אף לא ביקש לחקור את שמאי התובע על חוות דעתו, הרי שסכום התביעה בדין יסודו, זולת ראש הנזק בדבר שכר בטלה, שלא הוכח כלל ועיקר. משכך, יש להפחית ראש נזק זה מסכום התביעה ולהעמידו על סך של 9,733 ₪.


6.
הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:

6.1.
סך של 5,840 ₪, שהינו שיעור של 60% מסכום התביעה המוכח, בתוספת אגרת בית משפט ששולמה, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד תשלום המלא בפועל.

6.2.
שכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪.



הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.

7.
הנתבעת תישא בשכר העד מטעמה כפי שנפסק בדיון.

8.
הואיל וב"כ הצדדים הקדימו להסמיך את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה, ניתן בזה פטור מתשלום המחצית השנייה של אגרת בית המשפט.

9.
המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.






ניתן היום,
י"ב טבת תשע"ח, 30 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.













תאמ בית משפט שלום 57289-12/16 יהודה אריה רוזן נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ (פורסם ב-ֽ 30/12/2017)