פסקי דין על מגר ריטה | פסקי דין על בנק טפחות סניף משרד ראשי

10339/05 א     22/08/2005




א 10339/05 מגר ריטה נ' בנק טפחות סניף משרד ראשי




1
בתי המשפט

בשא011480/05
בית משפט השלום חיפה
בתיק עיקרי: א 010339/05

22/08/2005
תאריך:
כב' השופט מנחם רניאל

בפני
:

מגר ריטה

בעניין:
המבקשת
עו"ד דנה שי

ע"י ב"כ עו"ד
- נ ג ד -
בנק טפחות סניף משרד ראשי
המשיב
עו"ד אביבי גרי

ע"י ב"כ עו"ד
החלטה

המבקשת הגישה בקשה לצו מניעה זמני האוסר על המשיב להמשיך בהליכי הפינוי של המבקשת מהדירה ברח' אברהם טביב 2/9 בקרית אתא עד להכרעה בתיק העיקרי. לטענתה, בעת שנכנסה לדירה שבה היא מתגוררת, התפרנסו היא ובן זוגה בכבוד. אלא, שלאחר זמן, כאשר חלה בן זוגה בסרטן והמבקשת פוטרה מעבודתה, נקלעו לקשיים כלכליים, ואז פנתה למשיב וקיבלה ממנו הלוואה בסך 45,000 ₪ לסגירת חובות שונים, לאחר שהוסבר לה בסניף המשיב, כי תוכל לקבל הלוואה לכל מטרה ולא רק לרכישת דירה, כמשתמע משמו של המשיב. כנגד ההלוואה שעבדה את הדירה. לטענתה, לא הוסבר לה שבמקרה של כשל בהחזר ההלוואה יינקטו נגדה הליכי פינוי ולא הוצעה לה אפשרות לבטוחה אחרת גם לא הוסבר לה כי קיימת הגנה חוקית לפי סעיף 38 לחוק ההוצל"פ וכי המשיב מעוניין שהיא תוותר על הגנה זו. לכן, הוטעתה המשיבה על ידי נציגי המשיב וחתמה על שעבוד דירתה בגין ההלוואה. לטענתה, למיטב זכרונה הוערכה הדירה בשווי של 56,000 דולר. סכום ההחזר החודשי היה 900 ₪. והיא עמדה בו במשך שנה וחצי אך לאחר מכן לא היה באפשרותה לעמוד בהחזר. המשיב פתח איפוא בהליכים לכינוס הדירה. ניתן צו פינוי לפני כשנה, והוא לא בוצע שכן הצדדים הגיעו להסדר שלפיו התחייבה המבקשת לשלם 4 תשלומים חודשיים בסך 1,200 ₪ ולאחר מכן ישקול המשיב בחיוב מיחזור ההלוואה. המבקשת המשיכה לאחר מכן לשלם 500 ₪ לחודש אלא שהיא טוענת שהמשיב לא עמד בהסכם וסירב לקבל את הסכום החודשי שביקשה לשלם, אף שהסכים לפריסה ולמיחזור לפי מסמכיו הפנימיים. לטענתה, המשיב טוען כי הוסכם על תשלום 6 תשלומים של 1,200 ₪ וכי עליה לשלם עוד 10,000 ₪ כתנאי למיחזור ההלוואה לכיסוי תשלום שכ"ט עו"ד והוצאות, וכן מוסיף המשיב תנאים נוספים. החל מחודש 3/05 סירב המשיב לקבל אף 500 ₪ לחודש. לטענת המבקשת, לא זכור לה שחתמה על ויתור על דיור חלוף ולפי סעיף 38 לחוק ההוצל"פ, ולא הוסבר לה על ידי המשיב כי ההגנה קיימת וכי היא מוותרת עליה. לטענתה, אין לפנות את המבקשת ובני ביתה מדירתם לפני שסודר להם סידור חלוף לפי סעיף 38 לחוק ההוצל"פ.

המשיב טוען כי כאשר פנתה המבקשת לבנק למשכנתאות ולא לבנק מסחרי חזקה עליה שהבינה שתצטרך לשעבד את דירתה, והיא אכן עשתה זאת. יתר על כן, שטר המשכנתא, ובו ויתור על הגנת סעיף 38 נחתם בפני
רשם המקרקעין ולא בפני
נציג המשיב. המשיב מאשר שהסכים לשקול את מיחזור ההלוואה לאחר 4 תשלומים של 1,200 ₪, שבהם עמדה המבקשת, אך לאחר מכן, לא טיפלה במיחזור ההלוואה והמשיכה לשלם על דעת עצמה 500 ₪ לחודש, למרות שהתשלום השוטף הוא כ- 900 ₪ לחודש. המשיב מכחיש כי סירב לקבל סכום כלשהוא. מאחר שהמבקשת לא ביצעה מיחזור של ההלוואה, לא היה מנוס מפינויה.

שני עמודים עיקריים תומכים בבקשתה של המבקשת. האחד, כי לא ויתרה ולא ידעה שויתרה על הגנת סעיף 38 לחוק ההוצל"פ המקנה לה זכות לסידור חלוף כתנאי לפינויה. השני, כי עמדה בהסכם עם המשיב ועל כן אין לפנותה. אדון בשני אלה לפי סדרם.

הוצג בפני
שטר המשכנתא שבו מאשר רשם המקרקעין ביום 28.11.00 כי התייצבה בפני
ו המבקשת ולאחר שזיהה אותה והסביר לה את מהות העיסקה שהיא עומדת לבצע ואת התוצאות המשפטיות הנובעות ממנה, ולאחר ששוכנע שהדבר הובן לה, חתמה לפניו מרצונה. בין תנאי שטר המשכנתא כלול התנאי שלפיו היא מוותרת על הגנה לפי דיני הגנת הדייר ולפי סעיפים 38 ו- 39 לחוק ההוצל"פ ויהיה עליה ועל הבאים מכוחה לסלק את ידם מהנכס במקרה של הוצאה לפועל של שטר המשכנתא. כזכור, נקבע בחוק שההגנה לא תחול אם פורש כך בשטר המשכנתא. המבקשת טענה בפני
כי היה על המשיב להעיד את רשם המקרקעין על כך. אני דוחה טענה זו, מאחר שמדובר בתעודה ציבורית, ועל פי סעיף 34 (4) לפקודת הראיות, חזקה היא, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר, כי תעודה ציבורית, הנחזית שנערכה רשמית בידי אדם פלוני ובנסיבות פלוניות - היא אמנם נערכה כך. לא הוכח היפוכו של דבר, דהיינו כי רשם המקרקעין לא הסביר וכי המבקשת לא חתמה לאחר שהבינה. המבקשת טענה שהיא לא זוכרת, וזו אינה ראיה וכן טענה שהמשיב ונציגיו לא הסבירו לה, אבל לא טענה דבר כי רשם המקרקעין לא הסביר לה. יצויין, כי תגובת המשיב הוגשה ביום 14.7.05. הדיון התנהל ביום 21.8.05. אילו היתה בפי המבקשת גירסה סותרת, היה עליה להגיש תצהיר נוסף ולהתיחס לחזקה ולסתור אותה. על כן, אני קובע לצורך בקשה זו כי הוסבר למבקשת שהיא מוותרת על זכויותיה לסידור חלוף והיא ויתרה על כך במפורש. המבקשת הסתמכה על ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל נ' רייז נח (3) 934, בו נקבע בין היתר:

נשאלת אפוא השאלה, האם בנסיבות המקרה הזה, די היה בכך שהמערערת כללה בהסכם ההלוואה ובשטר המשכנתא, עליהם החתימה את המשיבה, את סעיפי הויתור הללו, הנוקבים במספר אותו נושאת הגנת הסידור החלוף. כאן מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט המחוזי, כי בנסיבות המיוחדות של המקרה הזה, לא היתה המערערת רשאית להסתפק בכך. היה על המערערת להוסיף ולהבהיר למשיבה, כי עומדת לה הגנה מן הדין על בית מגוריה, וכי היא מותרת עליה.
אכן, כלל הוא, כי חזקה על אדם החותם על מסמך, כי הוא קרא והבין את תוכנו. כך בכלל, וכך בוודאי מקום בו מדובר בחתימה על מסמך כה מהותי כגון שטר משכנתא (ע"א 1513/99 חיים דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591; ע"א 6645/00 שלמה ערד, עו"ד נ' ז'אק אבן, פ"ד נו(5) 365). אדם החותם על מסמך מבלי שטרח לעיין בו, לא יישמע, בדרך-כלל, בטענת non est factum או בטענה דומה (וראו ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2) 559). בענייננו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לא נסתרה חזקה זו, ככל שמדובר בעצם משכון הדירה כבטוחה להחזרת ההלוואה. המשיבה ידעה והבינה כי כך היא עושה. קביעה זו של בית המשפט המחוזי מבוססת על הראיות שבאו בפני
ו, ולמעשה היא אינה במחלוקת עוד. המחלוקת מתמקדת בגזרה צרה יותר, והיא - האם ידעה והבינה המשיבה, כי היא מוותרת על הגנת הסידור
החלוף. בית המשפט המחוזי השיב, כאמור, לשאלה זו בשלילה. בממצא זה אינני מוצא כל עילה להתערבות. העובדה כי בשטר המשכנתא מצויה הצהרה כללית של עורך-הדין של המערערת, כי הסביר לצדדים "את מהות העסקה שהם עומדים לבצע ואת התוצאות המשפטיות הנובעות ממנה", וכי שוכנע "שהדבר הובן להם כראוי" - אין בה די כדי לחתור תחת קביעתו העובדתית האמורה של בית המשפט המחוזי. לא ניתן להבין, מהצהרה זו, מה אכן נאמר ומה לא נאמר בעניין הגנת הסידור החלוף, ובית המשפט הצביע על העדויות מהן למד כי נושא זה לא הוסבר למשיבה. גם דברים שאמרה המשיבה בפני
בית המשפט המחוזי, כי אם לא תבוטל המשכנתא "אני אהיה זרוקה ברחוב", אינם יכולים ללמדנו דבר וחצי דבר על ידיעתה והבנתה בשעה שחתמה על ההסכם. והדברים ברורים.
הנה כי כן, המערערת, אשר ניסחה את הסכם ההלוואה (שהוא, לפי קביעתו של בית המשפט המחוזי, בבחינת חוזה אחיד), הסתפקה באזכור "טכני" של סעיפי חוק הגנת הדייר וחוק ההוצאה לפועל. [947] היא לא הוסיפה דבר בעניין זה - כך על-פי קביעת בית המשפט קמא - בעל-פה או בכתב. "קריאה-תמה" של סעיפי הויתור, אשר נוסחם הובא לעיל, אין בה כדי להעמיד אדם מן היישוב, שאינו משפטן, על מהות הויתור שהוא עושה. למעשה, ספק אם אדם כזה מודע לעצם הזכות שעומדת לו. יטען הטוען, כי לא על המלווה להעמיד את הלווה על זכויותיו. מבלי לקבוע מסמרות ביחס לשאלה זו באופן כללי, לא אוכל לקבל טענה זו בנסיבות המקרה שבפני
נו. על המערערת היתה מוטלת החובה - חובה של הגינות - שלא להסתפק בניסוח האחיד, והסתום לעין הבלתי מקצועית, של סעיפי הויתור. היה עליה להוסיף ולהבהיר - אם במסגרת המסמכים ואם ועל-פה - את דבר קיומה של הזכות לסידור חלוף, ואת נפקות הויתור עליה.
הפסיקה חזרה והדגישה את חובות הגילוי והנאמנות של בנק כלפי לקוחות ומקבלי שירות. כך למשל, נפסק כי הבנק נושא בחובות גילוי מיוחדות כלפי ערבים, ובכללם הממשכן נכס כערובה לחיוב, וזאת הן מכוח סעיף 17א לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א1981-, והן מכוח החובות הכלליות, הקבועות בדיני החוזים ובדיני הנזיקין (ראו פרשת לופו הנ"ל; ע"א 6899/97 פניה פייבושביץ נ' בנק לאומי לישראל, תק-על 2002(3) 731). הבנק מחויב שלא להטעות את מקבל השירות, וכן לגלות לו כל פרט בעל חשיבות לגבי השירות הניתן ולגבי הסיכונים הכרוכים בו (ראו ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פרופ' צבי ציגלר, פ"ד מט(1) 369). הפסיקה הוסיפה ועמדה על חובתו של הבנק ליתן את השירות בנאמנות ובזהירות ראויה, ולנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב בעת מילוי תפקידיו (ראו ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח, פ"ד מח(2) 573).
חובות אלה מקבלות משנה תוקף, מקום בו מדובר במוסד המעניק הלוואות חוץ-בנקאיות. אמנם, יש להישמר מפני התערבות-יתר בהלוואות שכאלה, וזאת, בעיקר, לאור ההכרה כי יש בהן כדי לענות על צורך אמיתי הקיים בשוק, לאמור - מתן אפשרות לאנשים שאינם מסוגלים לקבל הלוואה במערכת הבנקאית, למצוא מזור-אשראי ממקור אחר. זאת ועוד, העובדה שמדובר כאן בהלוואות, הניתנות למי שידו אינה משגת לקבל הלוואה בנקאית, משמיעה מניה וביה כי הלוואות אלה ניתנות בתנאים, המשקפים את רמת הסיכון הגבוהה הגלומה בהן, מבחינת המלווה (ראו דברי ההסבר להצעת חוק הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג1993-, הצעות חוק, תשנ"ג, בעמ' 116; וכן ראו בר"ע 5888/95 קווי אשראי לישראל נ' וניני עמנואל, פ"ד נא(1) 424). אלא ששיקולים אלה
- חשובים ככל שיהיו - אינם עומדים לבדם. למולם ניצבים אינטרסים נוספים, המטים את הכף לעבר הקפדה מיוחדת על ההגנות הקנויות ללווים בהלוואות חוץ-בנקאיות. מערכת היחסים בין הלווה, הזקוק - לעיתים באופן נואש - להלוואה, ואינו יכול להשיגה אלא בדרך חוץ-בנקאית, לבין המלווה, פותחת פתח לניצול לרעה של הבדלי הכוח ושל הפער ביכולת המיקוח. הותרת הלווה בלא מערכת של הגנות סטטוטוריות, כפי שהן מפורשות בפסיקה, עלולה להרבות מצבים שבהם ייכנסו הלווים למערכות יחסים חוזיות חד-צדדיות, בלתי- הוגנות ובלתי-יעילות. לווים אלה עלולים לשקוע, עד מהרה, בבוץ תובעני וטובעני, שאין ממנו מוצא.
האיזון בין השיקולים האמורים נעשה, בין היתר, במסגרת הוראות חוק הלוואות חוץ-בנקאיות. חוק אחרון זה מטרתו, למשל, לקבוע "שיעור מרבי לריבית בהלוואות שאינן בנקאיות ובדרך זו, למנוע ממלווים, שאינם תאגיד בנקאי מורשה ומפוקח, לנצל את מצוקתם של צרכנים שאינם בעלי כוח מיקוח, ועקב כך מסכימים ללוות כספים בתנאים בלתי סבירים" (דברי ההסבר הנ"ל, בעמ' 116). בסעיף 3 לחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות נקבעה חובתו של המלווה ליתן ללווה, עובר לחתימה, עותק של הסכם ההלוואה, והזדמנות סבירה לעיין בו. על המלווה - כך מוסיף הסעיף וקובע - לגלות ללווה, במסגרת הסכם ההלוואה, פרטים שונים, ובכלל זה סכום ההלוואה, הסכום שקיבל הלווה בפועל, פרטים בדבר הריבית וההצמדה, שיעור העלות הממשית של האשראי, הצעדים שרשאי המלווה לנקוט בשל אי-תשלום במועד, שיעור ריבית הפיגורים ועוד.
לצד חובת הגילוי הספציפית, הקבועה בחוק הלוואות חוץ-בנקאיות, עומדות חובות הגילוי המעוגנות בדין הכללי. באמצעות חובות אלה, אשר תוכנן הספציפי נקבע, מטבע הדברים, ממקרה למקרה, ניתן לחתור להשגת תוצאה צודקת ויעילה. תוכנן של חובות אלה מושפע מן העקרונות המנחים את שיטתנו המשפטית, ובכלל זה זכויות האדם (וראו א' ברק, פרשנות במשפט - פרשנות חוקתית (תשנ"ה), החל מעמ' 649). היקף חובת הגילוי מושפע מסוג הלקוח שבו מדובר ומכלל הנסיבות (ראו, ביחס לחובת הנאמנות של בנק, ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני, פ"ד נד(2) 145).
מקום בו מדובר במלווה חוץ-בנקאי, המנסח את ההסכם ומצוי בעמדת מיקוח עדיפה, יכול ותקום לו חובה לגלות ללווה או לערב, גילוי מלא ומפורש, כי עומדת לו זכות להגנת בית המגורים, וכי המשכנתא כרוכה בויתור על זכות זו. מידע זה, למותר לציין, מצוי בידי המלווה והוא לא טרח בהשגתו. המידע עשוי שלא להיות מצוי בידיו של הלווה, אך הוא בוודאי מהותי ביותר מבחינתו. הלוא מדובר, כפי שפרטנו לעיל, בזכות יסוד של הפרט, ובאינטרס חברתי רב-חשיבות. אין כל טעם המצדיק, בכגון דא, כי המלווה ייהנה מפירות חוסר המודעות וחוסר ההבנה של הלווה (השוו a. kronman, "mistake, disclosure, information and the law of contracts" 7 journal of legal studies 1 (1978)). אם קיימת אפשרות להעניק את ההלוואה בלא ויתור על הזכות לסידור חלוף - ולוּ במחיר של הרעה בתנאים האחרים של ההלוואה (כגון הגדלת שיעור הריבית) - יש להביא אפשרות זו בפני
הלווה או הערב. אם אפשרות זו אינה על הפרק - עדיין יש להקפיד שמשמעות הויתור תהא נהירה וגלויה, ושהבחירה לוותר תהא מושכלת ומפורשת. זו היתה חובתה של המערערת במקרה שבפני
נו. בית המשפט המחוזי קבע, וקביעה זו בעינה עומדת, כי בחובה זו - הנובעת בענייננו מסעיף 38 עצמו ומן החובות הקבועות בחוק החוזים - היא לא עמדה.
ודוק: יתכנו מקרים שבהם ישתנה היקפה של חובת הגילוי. כך למשל, מקום בו מסתייע הלווה בייעוץ משפטי בעת שהוא מעמיד את דירתו כערובה לחיוב, או מקום בו אין יתרון כלכלי או אחר למלווה על-פני הלווה. כאמור, אין זה המקרה שבפני
נו.
לדעתי, אין דברים אלה של בית המשפט העליון חלים על המקרה שבפני
, מכל הטעמים הבאים:
א. אין מדובר בהלוואה חוץ בנקאית, שהודגש בפסק הדין שיש לנהוג בה בחומרה יתרה.
ב. לא נציג הבנק הוא שהסביר למבקשת מה שצריך להסביר אלא רשם המקרקעין, והמבקשת לא סתרה שכך הוסבר לה. לדעתי, זה אחד מהמקרים שבו משתנה היקפה של חובת הגילוי.
ג. הכי חשוב - נוסח סעיף הויתור לא היה סעיף המפנה בצורה טכנית לסעיף 38 לחוק ההוצל"פ, כפי שהיה בפסק הדין, אלא אמר במפורש: "במקרה של הוצאה לפועל של שטר משכנתא זה לא יהיו הממשכן ו/או כל אדם הבא מכוחו ... מוגנים מכוח... סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל... הממשכן וכל האנשים האחרים שיהיו בנכסים יהיו חייבים לפנות את הנכסים לסלק את ידם ולמסור אותם לבנק... כשהם פנויים לחלוטין מכל אדם וחפץ מבלי לקבל ו/או לדרוש תמורה כלשהיא עבור זאת." כלומר, גם נאמרה במפורש חובת הפינוי ללא תמורה, וגם הדבר נעשה בסמיכות לויתור על הגנה, באופן שכל מי שקורא את הסעיף מבין שיש כאן ויתור על הגנה. על כן, סעיף זה, עונה על התנאי שיהיה הסבר מפורש. תמיד ניתן לטעון שהחותמת לא הבינה את ההסברים שניתנו לה, למרות שניתנו. גם ב

פסק דין
מיסטר מאני המוקד הוא ההסבר שניתן ולא הבנת החותמת, שבעת החתימה יכולה להבין הכל ובעת המימוש לא להבין דבר. על כן, אני קובע כי במקרה זה נעשה ויתור מפורש על הגנת הסידור החלוף, ואין המבקשת זכאית להסתמך עליו.

טענה נוספת היא שהיה הסכם בין הצדדים שאותו הפר המשיב כאשר ביקש פינוי. כל שהראתה המבקשת, במכתב המשיב מיום 28.7.04 לב"כ המבקשת, הוא שלאחר 4 תשלומים הסכים המשיב לשקול בחיוב למחזר את ההלוואה. דהיינו הוא הסכים לשקול בחיוב כניסה להסכם חדש. הוסכם גם שכל עוד תעמוד המבקשת בתשלומים תיק ההוצל"פ יהיה מעוכב. תשלומים אלה שולמו והבנק הסכים לפי מכתב מיום 23.1.05 לשקול מחדש, אבל מאז לא הוסכם דבר. לא הוסכם על פריסה מחדש. לא הוסכם על תשלומים של 500 ₪ לחודש כפי שהמשיכה המבקשת לשלם תקופת מה. "מיחזור" אינו אמירה אוטומטית שכאשר אומרים אותה יודעים בדיוק כמה כסף יש לשלם ולאיזו תקופה. מיחזור הוא הסכם חדש שיש להכנס אליו ולקבוע את סכומיו ואת מועדיו. כזה לא נעשה. יתר על כן, ממכתב ב"כ המשיב מיום 3.2.05 עולה כי היה על המבקשת לפנות לשלוחת המשיב כדי לבדוק את נושא מיחזור החוב ולהסדיר את הדברים. מכתב תזכורת נוסף נשלח ביום 13.3.05 שבו נדרשה המבקשת לפנות למשיב תוך 10 לביצוע המיחזור. כלומר, היתה נכונות עקרונית אלא שהיה צריך להסדיר אותה ולהסכים עליה. המבקשת לא עשתה כן ולא ניצלה את נכונות המשיב להגיע להסכם, מטעמים השמורים עימה ועם פרקליטה, והמשיכה לשלם 500 ₪ לחודש ללא כל הסכמה על סכום זה. בנסיבות אלה, אין שום הסכם בין הצדדים המונע את המשך פעולות ההוצל"פ. זאת ועוד, עולה ממכתבי הבנק, שלמרות העדר הסכם, לא מיהר לשוב ולהפעיל את תיק ההוצאה לפועל אלא שלח כמה תזכורות כדי שהמבקשת תנצל את נכונות הבנק. לא ניתן לראות בכך שהמשיב לא פנה מייד להוצאה לפועל אלא העדיף להזכיר למבקשת את אפשרויותיה הסכמה לתשלומים שבוצעו. על כן, אני דוחה את טענת המבקשת כאילו היה הסכם בינה לבין המשיב לתשלום 500 ₪ לחודש, שאותו הפר המשיב.

אני דוחה גם את טענת המבקשת כי החל מחודש 3/05 סירב המשיב לקבל אף 500 ₪ לחודש כבלתי מסתברת. כבר כמה חודשים לפני כן היתה המבקשת מיוצגת על ידי עו"ד דנה. אין ספק, שאם היתה פונה לעו"ד דנה והיתה אומרת שהמשיב מסרב לקבל ממנה כסף, היה מוצא דרך איך להביא זאת לביטוי בכתב, כגון על ידי משלוח מכתב מטעמו. העובדה שאין מכתב כזה ואין שום פנייה בקשר לסירוב לקבל כסף מצביעה על כך שהדבר הבלתי סביר הזה, סירוב לקבל כסף, לא אירע.

המבקשת נמצאת במצב כלכלי קשה, כפי שהיתה גם כאשר נטלה את ההלוואה כדי לשלם חובות דוחקים. אין זה אומר שעליה להיות בעלת דירה השווה לטענתה פי חמש מסכום ההלוואה. כנראה שהדבר אינו באפשרויותיה הכספיות, ועליה לסדר את מגוריה בדרך שאינה בעלות בדירה. אין בכך כד לפגוע בחובתה לשלם את ההלוואה שנטלה ואם אינה עושה כן, לעמוד במימוש השעבוד.

על כן, המבקשת לא הוכיחה במידה מספקת את זכותה לכאורה שלא ינקטו נגדה הליכי הוצל"פ לפינוי מביתה המשועבד ללא סידור חלוף. לפיכך, אני דוחה את הבקשה לצו מניעה זמני ומבטל את צו הביניים שניתן קודם לכן. המשיב יהיה רשאי להמשיך בהליכים למימוש השעבוד החל מיום 8.9.05, על מנת שעד אותו מועד, אם עדיין קיימת נכונותו של המשיב, תסדיר המבקשת את מיחזור ההלוואה לפי התנאים המקובלים אצל המשיב. הוצאות הבקשה בסך 3,000 ₪ בתוספת מע"מ, לפי התוצאות.
המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים.

ניתנה היום י"ז באב, תשס"ה (22 באוגוסט 2005) בהעדר הצדדים.
מנחם רניאל
, שופט








א בית משפט שלום 10339/05 מגר ריטה נ' בנק טפחות סניף משרד ראשי (פורסם ב-ֽ 22/08/2005)