פסקי דין על אברהם פטר | פסקי דין על עזרא חממי

1035/88 א     15/09/2005




א 1035/88 אברהם פטר נ' עזרא חממי




1
בתי המשפט
א 001035/88
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
15/09/05
תאריך:
כב' השופטת ברוש שרה

בפני
:
אברהם פטר

בעניין:
התובע
עוה"ד פטר ואח'

ע"י באי-כוחו
נ ג ד
עזרא חממי
הנתבע
עוה"ד רסלר ואח'

ע"י באי-כוחו

פסק-דין

1. התובע, הנתבע שכנגד, ד"ר אברהם פטר
(להלן: "התובע"), היה הבעלים של מגרש בראשון-לציון, הידוע כחלק 468 בגוש 3929 (להלן" "המגרש"). ביום 23.9.80 התקשר התובע בהסכם קומבינציה עם הנתבע - התובע שכנגד, עזרא חממי
(להלן: "הנתבע"), שלפיו התחייב הנתבע לבנות בנין על המגרש ועל שני מגרשים סמוכים. בתמורה הוסכם כי הנתבע יעניק לתובע אחוז מסוים מסך יחידות המגורים למבני המסחר שייבנו (להלן: "ההסכם").

במהלך הבניה נתגלעו בין הצדדים חילוקי דעות, בגינן הגישו הצדדים תביעות הדדיות. התביעות התבררו בפני
כב' השופט ד"ר ג. קלינג (להלן: "ההתדיינות הראשונה" או "הדיון הראשון"), פסק הדין ניתן ביום 5.3.98 ופסק-דין משלים ניתן ביום 15.12.98 (פסקי דין אלה יכונו להלן: "פסק הדין הראשון").

בפסק הדין הראשון, קיבל בית המשפט מקצת מטענותיו של הנתבע, דחה טענות של התובע בדבר הפרות כאלה ואחרות של ההסכם מצד הנתבע, קבע כי חרף התחייבויותיו של התובע לשלם "הוצאות פיתוח" שהוגדרו בהסכם - דרישה שהותנתה בדרישת תשלום ובהמצאת אישור על ההוצאות מאת הנתבע, לא היה חייב התובע בתשלומם, שכן הנתבע לא פעל לגביהם על פי תנאי ההסכם. בסופו של דבר, קבע השופט קלינג, כי אף אחד מבעלי הדין לא הפר את ההסכם, הואיל ועיכוב מסירת החזקה נבע מאי תשלום הסכומים שהתובע חב בהם, חלקם הוצאות הפיתוח שלא שולמו, כאמור, עקב מחדלו של הנתבע; ומאחר ועל פי שיטתו, שני הצדדים לא היו נקיים מאשמה, נמנע בית המשפט לפסוק לטובת התובע פיצויים מוסכמים או אחרים - שלדעתו לא הוכחו.

2. התובע ערער על פסק הדין (להלן: "הערעור").

בפסק הדין בערעור (ע"א 2568/98) שניתן ביום 4.6.03 (להלן: "פסק הדין שבערעור"), קבע בית המשפט (מפי כב' השופט א' ריבלין), כי לא ניתן לקבל את מסקנת כב' השופט קלינג, כי הנתבע לא הפר את ההסכם, באשר חיובו של הנתבע למסור את הנכסים לתובע שלוב בחיובו של התובע לשלם את הוצאות הפיתוח, וזאת משום שאין המדובר בחיובים שלובים כמשמעם בהוראת סעיף 43(א)(3) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"); כי לנתבע לא היתה כל הצדקה לעכב את העברת הנכסים לתובע; שהתובע לא שילם את הוצאות הפיתוח כיוון שהנתבע מנע זאת ממנו, בכך שלא שלח לו את החשבונות על פי הוראות ההסכם, ובכך מנע הנתבע מהתובע למלא את חיוביו, ועל כן היה זה הנתבע שהפר את החוזה.

לאור זאת, החליט כב' השופט א' ריבלין, אליו הצטרפו יתר שופטי הערעור, לאמור:

"7. אשר על כן, באתי לכלל מסקנה כי המשיב הפר את החוזה. אי לכך, זכאי המערער לסעד. בית המשפט קמא קבע כי לא הוכח כל נזק שנגרם למערער, קביעה שהמערער משיג עליה בסיכומיו. הוא טוען כי הביא ראיות לנזק שנגרם לו. לשם בירורה של שאלה זו - על בסיס נתונים על הנזק שנגרם למערער ועל בסיס תניית הפיצויים המוסכמים שבחוזה - אין מנוס מהחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי שעשוי להידרש לראיות נוספת בעניין זה. המערער מחה גם כנגד גובה "הוצאות הפיתוח" שבית המשפט פסק שהוא חב בהן, כי סבור הוא שלא כולן הוכחו כדבעי. המשיב לא השיב לטענה זו, וגם שאלה זו יש להשיב לבית המשפט קמא, על מנת שזה ייתן הכרעה כוללת בדבר גובה הסכומים הכספיים שהצדדים חבים בהם זה לזה. בית המשפט יהא רשאי להוסיף ולשמוע ראיות בעל פה או בכתב טרם שיתן

פסק דין
חדש. מצער הדבר כי חלוף הזמן, שנוצל בין השאר לקיום הליכי בוררות, לא הביא לסיום הפרשה.
הערעור מתקבל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתבטל ותובענת המערער מתקבלת. הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי לקביעת גובה הפיצויים. המשיב יישא בהוצאות המערער בסך 30,000 ₪".

3. התיק הוחזר, איפוא, כמצוות בית המשפט העליון לבית המשפט המחוזי, על מנת להכריע בדבר גובה הסכומים הכספיים שהצדדים חבים זה לזה.

הואיל ובינתיים פרש כב' השופט קלינג לגימלאות, הועבר התיק אלי.

בישיבת בית המשפט שהתקיימה בפני
ביום 1.12.03, ניסיתי להביא את הצדדים לכלל הסכמה כי יתנו בידי סמכות לפסוק בפשרה על יסוד סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, לאחר שכל צד יגיש חישוביו לגבי הסכומים המגיעים לו, להשקפתו, אולם לצערי, לא עלה הדבר בידי. הצדדים עמדו על שמיעת ראיות בכל הנוגע להוצאות הפיתוח. הנתבע הגיש את ראיותיו בתצהיר. במהלך החקירה הנגדית של הנתבע, בישיבת יום 15.1.04, הגיעו הצדדים לידי הסכמה (על אף שכבר בראשית הדיון בפני
הצעתי זאת לצדדים) למנות מהנדס ושמאי לקביעת הוצאות הפיתוח, כדלקמן:

"בשלב זה מודיעים הצדדים לבית המשפט כי הגיעו לידי הסכמה כדלקמן:
בית המשפט ימנה מהנדס בנין ושמאי אשר יקבע איזה מעבודות הפיתוח המפורטות בעמ' 4 לתצהיר נ/14 בוצעו בשטח ובלבד שהן עבודות פיתוח על פי דרישת העיריה או הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ומחירם נכון לכל אחד מהמועדים הבאים: שנת 1986, מועד הגשת התביעה, ספטמבר 1999. ומועד הגשת התביעה שכנגד, אפריל 1991.
היה ותהיה בידי המומחה אפשרות לקבוע אימתי בוצעו העבודה ובפועל בשטח, יקבע זאת המומחה ויקבע את מחיר העבודות נכון למועד ביצועם בפועל.
תשומת לב המומחה מופנית לכך כי 3 מן הרכיבים 3, 4 ו-6 ותצהירו מיום 11.12.03 מצבם שונה.
המומחה יגיש חוות דעתו תוך 30 יום מיום קבלת החלטה זו, החלטה זו תחייב את הצדדים בכל הנוגע לעבודות שבוצעו ולמחירם לגבי כל אחד מהמועדים הבאים.
הצדדים יהיו רשאים להתלוות למומחה בסיורו בשטח ולהעלות טעוניהם בפני
ו.
הצדדים יהיו רשאים לטעון לגבי אופן חישוב הסכום המגיע להוצאות פיתוח בהתבססם על כל אחד מהמועדים הנקובים לעיל.
הצדדים יהיו רשאים במידת הצורך להמציא למומחה שאלות הבהרה לאחר קבלת חוות דעתו וזאת תוך 15 יום מיום קבלתה.
הצדדים מבקשים מבית המשפט לאשר את ההסכם, לקבוע את המומחה וליתן להסכם תוקף של החלטה".

מיניתי את המהנדס והשמאי עמוס ורקר לביצוע ההסכמה (להלן: "המומחה"), וקבעתי המשך הדיון ליום 25.3.04.

לאחר קבלת חוות דעת המומחה, שהכנתה התארכה מעבר ל-30 הימים בשל הצורך והקושי שנבע מחלוף הזמן מאז ביצוע עבודות הפיתוח, והגשתה לבית המשפט התארכה בשל מחלוקת בין הצדדים לגבי תשלום שכרו, נמסרה חוות דעתו לבית המשפט רק בישיבת בית המשפט ביום 21.9.04.

לבקשתם, סיכמו בעלי הדין בכתב; בסיכומיהם שהתפרשו על פני עמודים רבים, הרחיבו בעלי הדין שלא לצורך את היריעה הן לגבי הרקע לסכסוך ביניהם, הן לגבי ממצאים שכבר הוכרעו בפסק הדין הראשון ואושרו בערעור, והן לגבי סוגיות שלא היו פלוגתאות בדיון, ולא היה מקום לדון בהם. למותר לציין, כי הדבר סירבל את הדיון והאריכו לשווא.

4. שלושה הם ראשי הנזק שיש להכריע בהם בענייננו, ואדון בהם כסדרם:
פיצוי בגין הפסד דמי שכירות ראויים לתובע, הפיצוי המוסכם והוצאות הפיתוח.

בעלי הדין לא הביאו כל ראיות נוספות לגבי הפסד דמי השכירות ותשלום הפיצוי המוסכם, מעבר לאלה שהובאו בהתדיינות הראשונה. הדין לגביהם יוכרע על יסוד הקביעות בפסק הדין הראשון ככל שאלה לא שונו בערעור או על יסוד טענות הצדדים לגביהם מחדש בפני
, ועל יסוד פרטיכל הדיון והממצאים שהוגשו בהתדיינות הראשונה.
לגבי הוצאות הפיתוח, יוכרע הדין על פי חוות דעתו של המומחה, לגביה הוסכם כי תחייב את הצדדים בכל הנוגע לעבודות שבוצעו ולמחירם.

דמי שכירות ראויים

5. דומה שאין, ולא יכולה להיות מחלוקת בין הצדדים, שהתובע זכאי לפיצוי בגין הנזק הממשי, שנגרם לו בגין הפרת החוזה על ידי הנתבע, כאמור בסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות"), דבר שהוא בגדר מושכלות ראשונים. לא יכולה עוד להיות מחלוקת, לאור קביעתו של בית המשפט בערעור, כי הנתבע לא מסר לתובע את הנכסים במועד ובכך הפר את החוזה.
אין צורך להכביר מילים, ולמעשה אף ב"כ הנתבע מסכים לכך, כי הפסד דמי שכירות ראויים בגין התקופה שממועד ההפרה - קרי, המועד בו אמורים היו להימסר הנכסים לידי התובע ועד למועד מסירתם בפועל, מהווים פיצוי שהתובע זכאי להם, שכן הנזק שאת שיעורו קובע בית המשפט, כולל גם מניעת רווח (ר' ע"א 646/85 יצירות ברנע נ' דניה חברה לפיתוח, פ"ד מב(2) 743, ע"א 195/85 בנק איגוד נ' סוראקו, פ"ד מב(4) 811, 834).

ואכן גדר המחלוקת בין הצדדים לעניין זה, הינו, כפי שטוען ב"כ הנתבע בסיכומיו:
א. מהו "המועד הקובע" לחישוב הנזק, דהיינו החל מאיזה מועד זכאי התובע לפיצוי בגין אי מסירת החזקה?
ב. מהם דמי השכירות הראויים, אם על פי חוות דעתו של השמאי לב, שהוגשה ע"י התובע, או של השמאי אהרוני, שהוגשה ע"י הנתבע?
ג. כיצד ישוערכו דמי השכירות הראויים?
נתייחס למחלוקות על פי סדרן.
המועד הקובע לחישוב הנזק

6. אין מחלוקת כי הנתבע הזמין את התובע לקבל את החזקה בנכסיו ביום 1.8.86. מכאן מסיק ב"כ התובע, כי זהו המועד הקובע לתשלום דמי השכירות. לעומתו טוען ב"כ הנתבע ואומר, כי הזמנתו של התובע אינה רלבנטית כלל, שכן השאלה היא מתי עפ"י הוראות ההסכם אמורה היתה החזקה להימסר לתובע, שהיא להשקפתו 36 חודש לאחר שהתקבל היתר הבניה בפועל.

אין בטענה זו מאומה: בפסק הדין הראשון, הובהר הבהר היטב כי על פי הוראות ההסכם, אמור היה הנתבע לקבל את היתר הבניה עד ליום 1.4.82, אלא שהתובע הסכים להארכת המועד, כאשר לא מחה על האיחור (עמ' 2 לפסק-הדין). בסעיף 4 להסכם, התחייב הנתבע לסיים ולהשלים את הבניה לא יאוחר מתום 36 חודשים מיום שיקבל את ההיתר. לשון אחר: הצדדים קבעו מועד למסירת החזקה בנכסים עם השלמת הבניה ותחמו אותו במועד אחרון. פשיטא, שמסירת החזקה היא עם השלמת הבניה, אך לא יאוחר מהמועד הקבוע בהסכם; לפיכך משהודיע הנתבע לתובע כי הבניה הושלמה ב-1.1.86 והוא מוזמן לקבל את הנכסים, הרי זה מועד מסירת החזקה והוא המועד הקובע לתשלום הפיצויים; על כן, הטענה שיש לחשב את המועד למסירת החזקה ל-36 חודש מיום קבלת ההיתר, חסרת כל יסוד.

7. פרק נכבד בסיכומי טענותיו, הקדיש ב"כ הנתבע לטענה, כי התובע ביטל את ההסכם ולהשלכותיו של הביטול על הפיצויים להם זכאי התובע.

טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומי הנתבע מבלי שנטענה בכתב ההגנה ומבלי שהיתה פלוגתא במשפט, חרף הוראת תקנה 89 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, לפיה חיוב הנתבע להעלותה בכתב ההגנה, כדי שלא להפתיעו. לתובע לא היתה כל אפשרות להתגונן כלפיה ועל כן, אל לו לבית המשפט להתייחס אליה (ראה זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה 7, עמ' 513 ועמ' 322-320, והאסמכתאות שבו).

8. הנה כי כן, המועד בו היתה אמורה החזקה להימסר לתובע היה ביום 1.1.86; החזקה בדירה אחת ובשתי חנויות נמסרה ביום 1.10.88 והחזקה בדירה השנייה נמסרה ביום 1.7.91 (ראה הצהרת עו"ד רסלר, ב"כ הנתבע בפרטיכל הדיון הראשון). לתובע מגיעים, איפוא, דמי שכירות ראויים בגין דירה אחת ושתי חנויות לתקופה שבין יום 1.1.86 ועד 1.10.88, ולגבי הדירה השנייה לתקופה שבין 1.1.86 ועד 1.7.91.

גובה דמי השכירות הראויים

9. התובע מסתמך לעניין קביעת גובה דמי השכירות הראויים על חוות הדעת של השמאי שאול לב (ת/1) שהוגשה מטעמו בהתדיינות הראשונה. הנתבע מסתמך על חוות הדעת של השמאי אפרים אהרוני (נ/13) שהוגשה מטעמו בהתדיינות הראשונה.

שני השמאים נחקרו על חוות דעתם בהתדיינות הראשונה; התייחסותי לעדותם מבוססת על האמור בחוות הדעת ובחקירתם כעולה מפרטיכל הדיון הראשון, וללא התרשמות ישירה מהם.

10. השמאים נחקרו, כאמור, על חוות דעתם.
השמאי לב, מטעם התובע, לא נחקר כלל על גובה דמי השכירות שנקבע על ידו ועל הנתונים עליהם התבסס בקביעותיו. עו"ד רסלר, ב"כ הנתבע, הבהיר כי "איני חוקר על ההפרשים בין חוות הדעת של אהרוני (השמאי מטעם הנתבע - ש.ב.) לבין חוות דעתו של העד (השמאי מטעם התובע - ש.ב.)" (עמ' 8-9 לפרטיכל הדיון הראשון).

11. בחקירה הנגדית נחקר השמאי אהרוני, בעיקר על שווים של ערך הנכסים ובאשר לדמי השכירות התמקדה כל חקירתו בכך בלבד:

"ש. אם אני אגיד לך שבשנת 88' מסר מר חממי למר פטר דירה של 3 חדרים ו-2 חנויות, והוא השכיר חנות אחת ב-550 דולר לחודש דמי שכירות, וברחוב דרור ב-250 דולר זה סביר?
ת. בדרור המחיר סביר, ברחוב הרצל תלוי מה השטח.
ש. ברחוב הרצל זה 25 מ"ר. זה סביר בעיניך?
ת. 550 דולר לחודש זה מחיר טוב.
ש. לגבי דירה באותו רחוב שכירות של חודש, דירת 3 חדרים בשנת 1988, 450 דולר זה סביר בעיניך?
ת. זה הרבה.
ש. מהו סביר בעיניך בסוף שנת 88'?
ת. לא יכול לתת תשובה מדויקת. בערך 300 דולר".
(עמ' 60-61 לפרטיכל הדיון הראשון).

12. עיינתי עיין היטב בטענותיהם השונות של בעלי הדין אשר מטבע הדברים, מבקשים להעדיף כל אחד את חוות הדעת שהוגשה מטעמו ולפסול את זו של מישנהו. על פי חוות הדעת ועל פי חקירת השמאים, ובמיוחד כאשר לא ראיתי ולא שמעתי אותם, לא ניתן להגיע למסקנה חד משמעית איזו חוות דעת להעדיף. לפיכך, שוכנעתי כי מן הראוי לקבוע את דמי השכירות הראויים על דרך האומדן, בשיעור הממוצע שבין חוות הדעת של שני השמאים (לעניין קביעה על דרך של אומדנא דדיינא, השווה ע"א 6370/00, קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נ"ו(3)298, 304).

13. בשולי ראש פרק זה, יש עוד להתייחס לטענת ב"כ הנתבע כי על פי נספח ז' לכתב התביעה המתוקן, שטח הדירות שונה מזה שצוין בנספח א' ו-ב' לסיכומי טענות התובע.

לעותק כתב התביעה שהומצא לי, לא צורפו כל נספחים ועל כן לא אוכל להתייחס לטענה זו לגופה; עם זאת, אני מדגישה ומבהירה כי התובע קשור לשטח הנקוב בנספח לכתב התביעה המתוקן, ואני מורה כי חישוב דמי השכירות אשר יוגש לי, ועל כך אתייחס עוד להלן, יחושב השטח על פי הנקוב בנספח ז' לכתב התביעה.

שיערוך הפיצויים

14. בספרה של פרופ' גבריאלה שלו, דיני חוזים, מהדורה שנייה (להלן: "דיני חוזים"), בעמוד 580, מתייחסת המחברת המלומדת לעניין שיערוך הפיצויים בגין נזק ממשי, ואומרת:

"עקרון הצפיות הופעל בפסיקת בית-המשפט העליון כדי להגיע לתוצאה של שיערוך הפיצויים. בעניין ברמן נ' יאיר קבע השופט ברק, כי נזק הנובע מירידת ערך הכסף הוא נזק צפוי, אשר יש לפצות עליו במסגרת סעיף 10 לחוק התרופות: 'מי שהחוזה עמו הופר, זכאי עקרונית לפיצוי בעד הנזק שנגרם לו בגין ירידת ערך הכסף, שכן נזק זה הוא בימינו צפוי'.
הלכה למעשה הופעל עקרון השיערוך באותה פרשה, והקריטריון הקבוע בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, לעניין שיערוך חוב פסוק, ננקט לשם הערכת הירידה בערך הפיצויים. בהחלטה זו הושגה הרמוניה בין דיני החוזים לבין דיני הנזיקין, מחד גיסא, ובין התרופות החוזיות לבין עצמן, מאידך גיסא. בדיני נזיקין נפסק, כי ירידה בערך הכסף היא בימינו חיזיון נפוץ ולכן צריך כל מזיק לצפותה כתוצאה מסתברת מעוולתו. בתחום התרופות נקבע שיערוך כנגד אכיפה, וניתנה השבה "ריאלית". בכך - כדברי השופט ברק, אביהן של כל ההחלטות ה'וולוריסטיות' הנזכרות - מושגת סימטריה בין התביעות השונות. עם זאת מלמדת בחינת שיעור השיערוך, שבעוד שבדיני האכיפה השיערוך הינו חלקי באשר הוא נועד להרתיע צד מלהפר את חיוביו, מחייבת השמירה על מגמה זו מסקנה הפוכה בדיני הפיצויים. בדיני הפיצויים השיערוך הינו מלא שכן שיערוך חלקי עשוי לעודד צד להפר את חיוביו".

הדברים ברורים, מדברים בעד עצמם וכוחם יפה לענייננו.

סעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א-1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית"), מסמיך רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף, או שציוותה על ביצועו של

פסק דין
, או שפסקה סכום כסף המגיע על פי חיקוק, לפסוק לפי שיקול דעתה ריבית על אותו סכום כולו או מקצתו. על פי סעיף 5 לחוק פסיקת ריבית, נמנית תקופת החלת הריבית מיום הגשת התביעה או מיום היווצר עילת התביעה, שהחליטה עליו הרשות השיפוטית ועד למועד החלתו; במקום לפסוק ריבית, רשאית רשות שיפוטית, לפי שיקול דעתה, לפסוק לפי סעיף 3 א' לחוק פסיקת ריבית, הפרשי הצמדה וריבית, במלואם או מקצתם.
לפי סעיף 6(א) לחוק פסיקת ריבית, אין לפסוק ריבית לפי החוק האמור אם קיים הסכם בין בעלי הדין על תשלום ריבית או פיצוי אחר בשל פיגור בתשלום או אם נקבע בחיקוק תשלום ריבית או סעד אחר כפיצוי על פיגור בתשלום, וכל עוד ניתן להעניק אותו סעד.

15. העולה מכל המקובץ, כי על הנתבע לשלם את דמי השכירות שנקבעו לעיל בשיעורכם המלא כדי שהתובע יפוצה בערכם הריאלי. על כן, יש לשלמם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, לפי חוק פסיקת ריבית מיום הגשת התביעה ועד תשלומם בפועל.

הואיל ובכתב התביעה לא ננקב הסכום בשקלים, אלא בדולרים, יחושב הסכום המגיע למן הגשת התביעה על פי שער הדולר היציג ביום הגשת התביעה.

הפיצוי המוסכם

16. לטענת התובע, הוא זכאי בנוסף לפיצויים בגין דמי שכירות ראויים, גם לפיצוי המוסכם, עליו הוסכם בסעיף 17 ב' להסכם.

להשקפת ב"כ הנתבע, אין התובע זכאי לפיצוי זה, נוכח תביעתו לפיצוי בגין הנזק המיוחד, ולא היא.
17. בסעיף 17(ב) להסכם נאמר:
"צד שיפר תנאי יסודי ועיקרי של הסכם זה ישלם לצד השני סך של 2,000,000 ל"י (שני מיליון לירות) כפיצויים מוערכים ומוסכמים מראש, מבלי שהצד השני יצטרך להוכיח נזקו, וזאת בנוסף לזכותו לתבוע ולקבל כל סעד על פי כל דין, לרבות אכיפת הסכם זה, ולרבות פיצויו על מלוא נזקו, בין בתביעה אחת ובין במספר תביעות, כפי שימצא לנכון. אולם איחור..." (ההדגשות שלי - ש.ב.).

מלשונו של הסעיף עולה, כי לצד המקיים זכות לתבוע הן פיצוי בגין הנזק הממשי, ובנוסף גם את הפיצוי המוסכם.

לעניין נפקותו של סעיף כדוגמת ס' 17(ב) להסכם, קבע השופט גרוניס בת.א. (באר-שבע) 768/87 משובית (1987) בע"מ נ' יהודה בן יוסף ואח', תק-מח 92(3) 858, לאמור:

"האמור בסעיף הינו יוצא דופן משום שלצד המקיים ניתנה אפשרות לתבוע הן פיצויים מוסכמים והן פיצויים בהתאם לנזק שנגרם בפועל. כידוע, סעיף 15(ב) לחוק התרופות קובע, שכאשר החוזה כולל הוראה בדבר פיצויים מוסכמים, אין בכך כדי לשלול את זכותו של הנפגע לתובע במקומם פיצויים לפי סעיף 10-14 לאותו חוק. במילים אחרות, חוק התרופות מאפשר בחירה בין שתי חלופות. במקרה דנן הסכימו הצדדים במפורש, בסעיף 19 לחוזה, כי הפיצויים המוסכמים יבואו בנוסף לנזק שנגרם למעשה. נראה לי, כי האמור בסעיף 15(ב) לחוק התרופות הינו בבחינת הוראה דיספוזיטיבית, אשר הצדדים רשאים להתנות עליה (ע.א 640, 628/87 חורי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (טרם פורסם; ניתן ביום 4.12.91), סעיף 8 לפסק הדין; וכן סנילביץ, פיצויים מוסכמים: השוואה בין המשפט הישראלי לבין המשפט הקונטיננטלי, ספר אורי ידין, חלק ב' (1990), עמוד 133, 163). לפיכך, זכאית התובעת לפיצויים המוסכמים בסכום של 5,000 דולר ובנוסף לכך לפיצוי על הנזק שהוכח למעשה".
(וראה גם דיני חוזים הנ"ל, עמוד 548).

מן הראוי להוסיף ולהדגיש, כי הפיצוי שנתבע בגין דמי שכירות ראויים (הנזק הממשי), הינו בראש נזק שונה מזה של הפיצוי המוסכם (ראה לעניין זה את פירוט הנזקים שנתבעו בכתב התביעה המתוקן), ועל כן אין מניעה להצטברות כזו (ע"א 628/87 חורי נ' חברת החשמל, פ"ד מו(1) 115, 122, 123).

שיערוך הפיצוי המוסכם

18. הצדדים טענו בהרחבה רבה לעניין אופן שיערוך הפיצוי המוסכם.

בעניין זה, אומרת המלומדת גבריאלה שלו, בספרה דיני חוזים, בעמ' 597, כדלקמן:
"במישור החוזה המופר נפתרת שאלת השיערוך על פי דיני השיערוך במקרה של הפרת חוזה. על שאלה זו אמר השופט ש' לוין את הדברים הבאים: '... החיוב לשלם פיצויים מוסכמים בחוזה אינו שונה מכל חיוב כספי אחר, ואם לא עמד המוכר בחבותו לשלמם, זכאים הקונים בעיקרון לשערך את הסכומים, המגיעים להם בעניין זה, הן לפי הדין המהותי והן לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, החל על עניין התלוי ועומד בערעור...'.
לפיכך שיערוך הפיצויים המוסכמים יחול ממועד ההפרה של החיוב לשלמם, וזאת בין אם נענה בית המפשט לבקשה להפחיתם ובין אם הוא משאיר את הסכום המוסכם על כנו. באחד מפסקי הדין הבירה השופטת נתניהו על שום מה מועד ההפרה הוא הבסיס להצמדת הפיצויים המוסכמים, באומרה: 'הרעיון שבפסיקת הפיצוי הקבוע על פי סעיף 15... הוא, שהסכום נקבע בהסכמה על ידי הצדדים תוך יחס סביר לנזק, שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה. הצפייה החוזית הסבירה לתשלום הפיצוי עקב ההפרה מתייחסת למועד הביצוע המיועד' (ההדגשה במקור)".

19. ומהכא להתם:
בעלי הדין ראו את סכום הפיצוי המוסכם כפיצוי הראוי למועד הביצוע המיועד, אצלנו 1.1.86. לפיכך, זכאי התובע לשיערוך הסכום של 2,000,000 (שני מיליון) ל"י בהתאם להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה ממועד זה, דהיינו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.86 ועד לתשלום בפועל. ברם, בסעיף 38 לכתב התביעה המתוקן, תבע התובע סך 40,000 ₪ בגין הפיצוי המוסכם (ס' 37 לתביעה) ובגין נזק כללי (ס' 36 לתביעה); התובע לא טרח לציין מהו הסכום הנתבע על ידו בגין כל ראש נזק בנפרד, ועל כן יש להניח כי כוונתו היתה לתבוע סך 20,000 ₪ בגין כל אחד מראשי נזק אלה. הואיל ואין התובע זכאי אלא לסכום אותו תבע בכתב התביעה, הרי שאם יתברר בחשבון שיוגש כי הסכום בגין הפיצוי המוסכם לאחר שיערוכו, גבוה ביום הגשת התביעה מסך 20,000 ₪, יעמוד הפיצוי המוסכם על סך 20,000 ₪ בלבד, כשאליו יתווסו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלומו בפועל.

הוצאות הפיתוח

20. בהחלטתי מיום 15.1.04 שנתנה תוקף להסכמת בעלי הדין, הוחלט כי המומחה יקבע איזה מעבודות הפיתוח המפורטות בעמ' 4 לתצהיר נ/14 בוצעו בשטח, ובלבד שהן עבודות פיתוח על פי דרישת העיריה או הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ומחירם נכון לכל אחד מהמועדים הבאים: שנת 1986; מועד הגשת התביעה, ספטמבר 1999; ומועד הגשת התביעה שכנגד, אפריל 1991. היה ותהיה בידי המומחה אפשרות לקבוע אימתי בוצעה העבודה בשטח, יקבע זאת המומחה ויקבע את מחיר העבודות נכון למועד ביצועם בפועל.

עוד הסכימו הצדדים כי קביעת המומחה "תחייב את הצדדים בכל הנוגע לעבודות שבוצעו ולמחירם ולגבי כל אחד מהמועדים".

ב"כ התובע, מעלה בסיכום טענותיו, טרוניות שונות כנגד הנתבע באשר להוצאות הפיתוח שהוציא, המצאת או אי המצאת קבלות וכיו"ב. אולם לאור החלטתי מיום 15.10.04 הנ"ל, שוב אין, ולא יכולה להיות מחלוקת, כי התובע חב בהוצאות הפיתוח אשר נקבעו ככאלה על ידו (דהיינו למעט המפורט בסעיפים 21.9, 21.10 ו-21.11 לחוות הדעת), שנקבעו בחוות דעתו של המומחה על פי השיעורים שנקבעו על ידו, ובאלה בלבד, ועל פי מועדי הביצוע, כאמור בחוות דעתו של המומחה.

21. מוסיף התובע וטוען, כי אינו חייב בתשלום מס-ערך מוסף על הוצאות הפיתוח וכי שאלה זו הוכרעה כבר על ידי כב' השופט קלינג, בהתדיינות הראשונה. ולא היא: סוגיית תשלום המע"מ על הוצאות הפיתוח כלל לא היתה פלוגתא בהתדיינות ההיא, לא נדונה ולא הוכרעה. וכך אומר כב' השופט קלינג בסעיף 14 לפסק הדין הראשון, לעניין תביעתו של הנתבע להשבת סכומי מע"מ:
"הנתבע תבע את השבת סכום מע"מ ששילם בגין עלויות הבניה של השטחים המיועדים לתובע.
התובע אינו חייב לשאת בעלויות הבניה, וכל חובתו היא לשאת באותם סכומים אשר במפורש קיבל על עצמו לשלמם. מע"מ על עלויות הבניה הינו חלק מעלויות הבניה, ואין מקום לגלגלן על התובע".

22. בהסכם לא כללו הצדדים כל הוראה המתייחסת לתשלום המע"מ על הוצאות הפיתוח; אולם משהתחייב התובע לשלם את הוצאות הפיתוח שהוצאו על ידי הנתבע, ואלה כללו אף את המע"מ בגינן, הרי שעל התובע לשלמם. יודגש, כי גם על פי הוראות חוק מס ערך מוסף תשל"ו-1975, מוטלת על התובע החובה לשלמם.

23. הסכומים שנקבעו על ידי המומחה כהוצאות פיתוח בתוספת מע"מ כדין, ישאו הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, ממועד ההוצאה שנקבע על ידי המומחה, ועד תשלומם בפועל.

היה ויתברר כי התובע שילם בפועל לנתבע סכומים הגבוהים מסכומים אלה, ישיב הנתבע לתובע כל סכום ששולם ביתר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד תשלום הסכום ועד להשבתם בפועל.

24. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע פיצויים בגין הפסד דמי שכירות ראויים, וכן את הפיצוי המוסכם, על פי שיעורים ושיערוכים כאמור בפסק דיני לעיל.

אני מחייבת את התובע לשלם לנתבע את הוצאות הפיתוח על פי שיעורם ושיערוכם כמפורט לעיל בפסק דיני.

בעלי הדין יערכו בהסכמה ביניהם את חישובי הסכומים שעל כל צד לשלם למישנהו וימציאו חשבון מוסכם לבית המשפט עד ליום 11.10.05. לא יגיעו לכלל הסכמה ביניהם, ימציא כל צד לבית המשפט את החישוב הנכון להשקפתו עד ליום 26.10.05, ובמקרה אחרון זה, אשמע טיעוניהם על בסיס חישוביהם בדיון שייתקיים בפני
ביום 27.10.05 בשעה 13:00.

הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין, ייקבעו לאחר שייקבעו הסכומים האמורים.

נקבע לתזכורת פנימית ליום 12.10.05.

ניתן והודע בהעדר הצדדים היום, 15/9/2005.

______________
שרה ברוש, שופטת
בית המשפט המחוזי
בתל - אביב - יפו

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לכל אחד מבעלי הדין בדואר רשום.

לפרסום והפצה מיום 22.9.2005.








א בית משפט מחוזי 1035/88 אברהם פטר נ' עזרא חממי (פורסם ב-ֽ 15/09/2005)