פסקי דין על יובל ברונשטיין | פסקי דין על שולמית ברונשטיין זוננברג | פסקי דין על רשות מקרקעי ישראל מחוז מרכז

34111-12/17 א     07/03/2019




א 34111-12/17 יובל ברונשטיין, שולמית ברונשטיין זוננברג נ' רשות מקרקעי ישראל מחוז מרכז








בית משפט השלום בתל אביב - יפו

ת"א 34111-12-17 ברונשטיין ואח' נ' רשות מקרקעי ישראל מחוז מרכז



מספר בקשה:
3

לפני
כבוד השופט רונן אילן


התובעים:

1.
יובל ברונשטיין

2.
שולמית ברונשטיין זוננברג


נגד

הנתבעת
:
רשות מקרקעי ישראל מחוז מרכז


החלטה

החלטה זו ניתנת בעקבות בקשת התובעים למחיקת התביעה אותה הגישו ולחיוב הנתבעת בהוצאות שהיו להם בגין הגשת התביעה.
1.
בתביעה נשוא תיק זה עתרו התובעים לחיוב הנתבעת בתשלום סך של 100,855 ₪, בטענה לדמי היתר ששולמו לנתבעת שלא כדין ולטעות בתחשיבי הנתבעת, אשר השיבה לתובעים רק חלק מדמי ההיתר העודפים שנגבו מהם.
2.
בתמצית, לפי הנטען בכתב התביעה, במהלך 2014 בקשו התובעים לקבל היתר לבנייה במגרש באבן יהודה אותו חכרו מהנתבעת. בתגובה, הודיעה הנתבעת שעליהם לשאת בדמי היתר בסך של 241,428 ₪ וכי תחשיב זה מתייחס לניצול זכויות בנייה בשטח כולל של 251.90 מ"ר.
תחשיב דמי ההיתר אשר ערכה הנתבעת, התבסס על החלטה 1369 במסגרתה ניתן פטור מתשלום על 160 מ"ר. התובעים לא קבלו הנחת מוצא זו וטענו שיש להחיל עליהם דווקא את החלטה 1318 במסגרתה ניתן פטור מתשלום על 240 מ"ר.
בין הצדדים לא הושגה הסכמה וביום 2.8.15 שילמו התובעים את מלוא הסכום שנדרשו לשלם כדמי היתר, בסך של 241,428 ₪. בד בבד, עתרו התובעים לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 5220/15). בעקבות הגשת העתירה, בהודעה מיום 24.3.16, נמסר לתובעים שטענתם להחלת החלטה 1318 התקבלה, ולכן ההכרעה בעתירה התייתרה. בהחלטה מיום 2.5.16 אף חויבו המשיבים לעתירה, כולל הנתבעת, בהוצאות התובעים על הגשת העתירה בסך של 8,000 ₪.
בעקבות ההסכמה כאמור, ערכה הנתבעת תחשיב ולפיו השיבה לתובעים סך של 120,493 ₪.
3.
בקבלת הכספים, סברו התובעים ששגגה נפלה בתחשיב שלפיו חושבו הכספים שהושבו. לפי טענת התובעים, במקור שולמו דמי ההיתר בסך של 241,428 ₪ עבור זכויות בנייה בשטח כולל של 251.90 מ"ר, כשהפטור ניתן רק ל- 160 מ"ר, ולכן לא יתכן מצב בו מחושב הפטור ל- 240 מ"ר וההשבה הינה רק כמחצית הסכום ששולם. במצב זה, כך טענו התובעים, הותירה הנתבעת בחזקתה סך של כ- 120,000 ₪ כדמי היתר עבור 11.90 מ"ר.
התובעים העלו טענה זו בפני
הנתבעת. כך במכתב מיום 19.12.16 וכך במכתב נוסף מיום 4.4.17, אלא שהנתבעת דחתה את טענותיהם ועמדה על דעתה לפיה אין טעות בתחשיב שלפיו נעשתה ההשבה.
4.
על רקע זה הוגשה התביעה. לפי טענת התובעים, כיוון שדמי ההיתר חושבו על שטח של 251.90 מ"ר וכיוון שהוסכם שיש פטור מדמי היתר על שטח של 240 מ"ר - חלה עליהם חבות בדמי היתר על שטח של 11.90 מ"ר. חבות זו מסתכמת בסך של 31,238 ₪ בלבד, ולכן חבה הנתבעת בהשבת ההפרש שטרם הושב.
בכתב ההגנה, כפרה הנתבעת בטענות לטעות כלשהי בתחשיב שלפיו נעשתה ההשבה ואף הפנתה לשומה שקבלה ביום 4.4.16 ובה ההסבר לתחשיב, שלפיו חושב הסכום שהושב (נספחים ח' – י' לכתב ההגנה).
5.
בעקבות הגשת כתבי הטענות התקיימה ישיבת קדם משפט ביום 17.7.18, ובמהלכה נעשה ניסיון לבחון את האפשרות שנפלה טעות בשומה שהציגה הנתבעת. בתום הדיון ניתנה לנתבעת ארכה לבחון את השומה ולהודיע את עמדתה. בהמשך, בהחלטה מיום 3.9.18, הוצע לצדדים לבחון האפשרות למינוי שמאי מטעם בית המשפט.
6.
לצדדים ניתנה ארכה לבחון את הצעת בית המשפט, אך בטרם החלטה נוספת, בהודעה מיום 10.2.18, הודיעו התובעים שהם מבקשים למחוק את התביעה.
לפי הודעת התובעים, בפגישה שקיימו עם נציגי הנתבעת בניסיון לקדם את בירור המחלוקות, התברר להם שהתביעה בכללותה מבוססת על טעות. מסתבר, כך הודיעו התובעים, שתחשיבי הנתבעת לפיהם חויבו התובעים בדמי היתר התייחסו לבנייה בשטח כולל של 382.65 מ"ר, כאשר שטח של 251.90 מ"ר הימנו הינו שטח עיקרי ויתרתו שטחי שירות וממד"ם. משמע, טוענים התובעים, השטח שלפיו חויבו בדמי היתר לאחר ההפחתה של 240 מ"ר עומד על 142.65 מ"ר ולא על 11.90 מ"ר בלבד.
במצב זה, טוענים התובעים, ברי הדבר שלא נפלה טעות בתחשיב שלפיו נעשתה ההשבה, שאין בסיס לתביעה, ולכן הם מבקשים למחוק את התביעה, אך גם לחייב את הנתבעת בהוצאות שנגרמו להם בגין הגשת התביעה.
7.
הבקשה הועברה לתגובת הנתבעת, אשר הודיעה בתגובתה שאין כל בסיס לטענה שיש לחייב את הנתבעת בהוצאות התובעים בגין הגשת התביעה. ומשמע, הנתבעת איננה מתנגדת למחיקת התביעה אלא רק לטענה לחיוב בהוצאות.
8.
בהתאם לתקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, רשאי תובע לבקש להפסיק תביעה, אך לבית המשפט שיקול דעת באם להיעתר לבקשה.
מאחר והתובעים עותרים למחיקת התביעה, והנתבעת איננה מתנגדת למחיקה – הרי שדין התביעה להימחק כמבוקש. כך גם הובהר בהחלטה מיום 4.2.19.
9.
כל שנותרה להכרעה במצב זה היא המחלוקת באשר לחיוב בהוצאות.
לפי גרסת התובעים, הגשת התביעה בעצם נכפתה עליהם, באשר המידע הנכון אודות תחשיבי הנתבעת לא נמסר להם אלא רק במהלך אוקטובר 2018. לטענת התובעים, המסמך עליו התבססו בכל תחשיביהם הינו הודעת הנתבעת מיום 20.1.14 (נספח ב' לכתב התביעה) שלפיו תחשיבי הנתבעת מתייחסים לבנייה בשטח של 251.90 מ"ר בלבד ולא יותר.
לו ידעו שתחשיב דמי ההיתר בפועל מתייחס למלוא שטח הבנייה, 382.65 מ"ר, לא היו מגישים את התביעה, ברם מידע זה כלל לא נמסר להם עד אוקטובר 2018.
10.
מהאמור בתגובת הנתבעת (סעיף 5) מתברר שהנתבעת מאשרת את טענות התובעים באשר להשתלשלות האירועים.
הנתבעת מודה כי בישיבה שהתקיימה ביום 4.10.18 הוסבר לב"כ התובעים כי תחשיב דמי ההיתר כלל גם את שטחי השירות ולא רק שטחים עיקריים.
כלומר, הנתבעת מאשרת את טענת התובעים לפיה מתברר שתחשיב דמי ההיתר שנדרשו התייחס לבנייה בשטח כולל של 382.65 מ"ר ולא לשטח של 251.90 מ"ר בלבד.
וחשוב מכך, הנתבעת מאשרת שטענת התובעים לחוסר הגיון בתחשיב שנעשה כשהוא מתייחס ל- 11.90 מ"ר בלבד שגויה, פשוט מאחר והתחשיב שנעשה מתייחס לשטח גדול בהרבה. שטח של כ- 142.65 מ"ר.
11.
דא עקא, שלטענה זו אין זכר בעמדת הנתבעת כפי שהוצגה לתובעים ולבית המשפט.
לעמדה זו אין זכר במכתבי התשובה של הנתבעת טרם הגשת התביעה [מכתבים מיום 15.1.17 ומיום 8.5.17 (נספחים י' ו- יב' לכתב התביעה)].
לעמדה זו אין זכר בכתב ההגנה.
לעמדה זו אף אין זכר בחילופי הדברים בדיון שהתקיים.
כך מתברר, שאת המידע שמסביר את תחשיבי הנתבעת ומבהיר שתחשיב דמי ההיתר בוצע בהתייחס לשטח בנייה מבוקש של 382.65 מ"ר – מסרה הנתבעת לראשונה ביום 4.10.18.
מידע שבנקל יכול היה למנוע את הגשת התביעה, לחסוך זמן ומשאבים, לא נמסר לתובעים אלא לאחר הגשת התביעה.
12.
בתגובתה, מלינה הנתבעת על אי צירוף תצהיר לתמיכה בבקשה.
אכן, צד המבקש להתבסס על טענות עובדתיות צריך לתמוך אותן בתצהיר. לבקשת התובעים לא צורף תצהיר ולא ניתן לקבל תצהיר שצורף בלא היתר לתשובה שהגישו התובעים.
דא עקא, שבמקרה דנא אין כל צורך בתצהיר, שהרי הנתבעת איננה מכחישה את העובדות עליהן מתבססת הבקשה ואלו ממילא נלמדות מכתבי הטענות. הנתבעת מודה שמידע נכון על התחשיב נמסר רק ביום 4.10.18 והנתבעת איננה מנסה כלל להפנות לטענה שלפיה מידע זה נמסר עוד קודם לכן.
דומה שמוטב היה לו הייתה הנתבעת מתמקדת בתגובתה בשאלה מדוע הוצג המידע הנכון באיחור כה רב, אלא שדווקא לכך לא נמצאה התייחסות בתגובת הנתבעת.
13.
בפסיקת ההוצאות יש לבחון את התנהלות הצדדים וכך גם, בין היתר, את האחריות להוצאות שנגרמו בגין הגשת התביעה.
במקרה דנא, עשו התובעים ניסיון ברור להימנע מהליך משפטי. שוב ושוב ניתנה ההזדמנות לנתבעת להציג תחשיב נכון ולייתר את ההליך. שוב ושוב כשלה הנתבעת בהתייחסותה לבקשות התובעים. כשלה מלמלא חובה אלמנטרית של גוף ציבורי המעניק שירות לאזרח – החובה למידע נכון ולמענה ענייני.
ולא לראשונה ביחס לתובעים. כך היה גם בהשתלשלות האירועים שהובילה להגשת העתירה לבג"ץ, שסופו מחיקת העתירה אך גם חיוב הנתבעת בהוצאות בסך של 8,000 ₪.
ודוק, אפשר שגם לתובעים אחריות חלקית לטעות שנעשתה, ואפשר והיה באפשרותם לדעת שיש קשר בין מלוא שטח הבנייה שבקשו, כולל שטחי שירות, ותחשיב דמי ההיתר. אפשר – ולכן אין הצדקה לחיוב הנתבעת במלוא ההוצאות הנטענות בתגובתם.
14.
מאחר ונמצא שגם בעניין נשוא תביעה זו נושאת הנתבעת באחריות העיקרית למחדל שהביא להגשת התביעה, מחדל המתבטא באי מסירת מידע נכון ומלא לתובעים במענה לפניותיהם, מן הדין שהנתבעת תישא לפחות בחלק מהוצאות התובעים ולמרות מחיקת התביעה.
הוצאות אלו אני אומד בסך של 8,000 ₪.
15.
אשר על כן אני מורה על מחיקת התביעה.
כמו כן אני מחייב את הנתבעת לשאת בהוצאות התובעים בסך של 8,000 ₪.
ניתן היום,
ל' אדר א' תשע"ט, 07 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 34111-12/17 יובל ברונשטיין, שולמית ברונשטיין זוננברג נ' רשות מקרקעי ישראל מחוז מרכז (פורסם ב-ֽ 07/03/2019)