פסקי דין על פלוני | פסקי דין על אליעד שרגא | פסקי דין על דלית שרגא |

1900-04/17 א     07/05/2019




א 1900-04/17 פלוני נ' אליעד שרגא, דלית שרגא








בית משפט השלום בירושלים



ת"א 1900-04-17






בפני

כבוד השופט, סגן הנשיא
נאיל מהנא

התובעת
פלוני
ע"י ב"כ עו"ד אליהו קייקוב


נגד

הנתבעים
1.אליעד שרגא
2.דלית שרגא
3.כלל חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד אריה - ארנון




פסק דין


מבוא
1.
עסקינן בתביעת נזיקין, שהגישה התובעת כנגד הנתבעים, לפיצוי בגין נזקי גוף, אשר נגרמו לה לטענתה, בתאונה שארעה תוך כדי עבודתה כעוזרת משק בית.
רקע ועובדות שאינן במחלוקת
2.
התובעת ילידת 1981, עבדה כעוזרת משק בית בביתם של הנתבע מס' 1 והנתבעת מס' 2 (שניהם יחד יקראו להלן: "הנתבעים"). הנתבעת מס' 3 היא מבטחת הנתבעים בביטוח אחריות כלפי צד ג'.
3.
לפי הנטען בכתב התביעה ביום 15.06.14 בשעה 11:00 לערך, במהלך עבודתה נדרשה התובעת להסיר דביקות של שאריות תות שדה שהיו על רצפת ביתם של הנתבעים. לשם כך השתמשה התובעת בסקוץ' עם חומר נוזל כלים (
fairy
) ושפשפה את שאריות התות במטרה להסירו. משניסיונותיה לא צלחו, שפכה התובעת על הכתם מים עם נוזל שטיפה
(ajax)
לשם השרייה ולאחר מכן החלה לשפשף את הכתם בעזרת מגב וסמרטוט רצפה, אך מיד עם הניסיון הראשון החליקה על הרצפה ונחתה על הגב והראש (להלן: "התאונה").
4.
כתוצאה מן התאונה, פנתה התובעת למרפאת קופת החולים הקרובה למקום לצורך קבלת טיפול רפואי, בעקבות כאבי ראש, בחילות וסחרחורת אותם חשה, שם נבדקה על ידי רופאת משפחה.
5.
התובעת המשיכה לסבול מכאבים בצוואר, ע"ש מותני ואגן, וטופלה בתרופות לשיכוך כאבים וטיפולי פיזיותרפיה.
6.
המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה, וועדה רפואית מטעמו קבעה כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 14.5% החל מיום 01.01.15, כדלקמן: מבחינה נוירולוגית, 5% לפי סעיף 32(1) (א) (במחציתו) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי")
וזאת עקב רדיקולופטיה שורשית מימין;
מבחינה אורטופדית, בגין ע"ש מותני, 10% לפי סעיף 37(7)(א) לתקנות הביטוח הלאומי, וזאת עקב הגבלה קלה בתנועות.
טענות הצדדים
טענות התובעת בקליפת האגוז
7.
לטענת התובעת, במידה והנתבעים היו מסלקים את שאריות התות מהרצפה כבר במועד נפילתן, ניתן היה למנוע את התאונה, אולם שאריות התות נותרו במקום זמן מה עד שהתקשו ומכאן נוצר כתם
שהיה קושי להסירו.
8.
התובעת טוענת כי לא ניתנו לה הסברים כלשהם כיצד להסיר כתמים מהסוג הזה כמו גם אילו כללי בטיחות עליה לנקוט כדי להימנע מקרות אירוע שכזה.
טענות הנתבעים בקליפת האגוז
9.
הנתבעים טוענים כי התאונה התרחשה באחריותה המלאה של התובעת, אשר בחרה לנקות את הכתם בדרך שאינה סבירה, ובכך סיכנה את עצמה וגרמה לאירוע התאונה.
השאלות הדרושות הכרעה
10.
המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלת האחריות לתאונה. בכדי לבסס חבות בעוולת הרשלנות על התובעת להוכיח קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית.
11.
מטעם התובעת העידו שניים: התובעת בעצמה ובעלה מר אייל חלף, אשר לא ראה את אירוע התאונה אך העיד לעניין הנזק; מטעם הנתבעים העידה הנתבעת 2, הגב' דלית שרגא
בלבד.
דיון והכרעה
12.
אין מחלוקת כי התובעת הועסקה בעבודות משק בית אצל הנתבעים והתאונה התרחשה במסגרת עבודתה זו בביתם.
13.
נסיבות התרחשות התאונה נלמדות רק מגרסתה של התובעת שכן האירוע אירע כאשר התובעת הייתה לבדה בבית ואיש לא נכח בעת הנפילה. גרסה זו לא הוכחשה.
עדותה של התובעת בהקשר זה מהימנה בעיני, ולפיכך אני קובע כי התאונה ארעה כפי שתיארה התובעת, דהיינו היא החליקה בעת ניקיון הריצפה במטרה להסיר כתם תותים שהיה על הריצפה בביתם של הנתבעים ונגרמו לה פגיעות גופניות.
14.
ע
תה נשאלת השאלה האם ניתן בנסיבות הענין להטיל אחריות כלשהי על הנתבעים להתרחשות
התאונה
. יאמר כבר עתה כי התשובה לכך היא שלילית.
שאלת האחריות
15.
ככלל על מנת להטיל אחריות בנזיקין יש לבחון את התקיימותם של ארבעה רכיבים: האחד, קיומה של חובת זהירות; השני; הפרה של חובת הזהירות, קרי התרשלות; השלישי, קיומו של נזק; והרביעי, זיהוי קשר סיבתו עובדתי ומשפטי – בין ההתנהגות העוולתית לבין הנזק (ראו: ע"א 6970/15 פלוני
נ' בי"ח בני ציון (פורסם בנבו, 29.11.17).
חובת הזהירות
16.
על מנת להכריע בשאלת האחריות ולבסס חבות בעוולת הרשלנות יש לבחון האם קמה חובת זהירות מושגית וקונקרטית והאם חובה זו הופרה על ידי הנתבעים; אם הופרה חובת זהירות זו תבחן השאלה האם הפרת החובה גרמה לנזק (ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פד"י לז(1) 113) (להלן: "פרשת ועקנין").
17.
יסוד חובת הזהירות נחלק בפסיקה לשני היבטים- חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית- הנבחנים על פי מבחן הצפיות, הכולל הן צפיות טכנית (היכולת לצפות) והן צפיות נורמטיבית (הצורך לצפות) (ראו: ע"א 8146/13 ד"ר סולימאן ג'ושה נ' בית החולים אלדג'אני (בפירוק) (פורסם בנבו, 29.11.17).
חובת זהירות מושגית
18.
שאלת קיומה של חובת זהירות מושגית מתמודדת עם שאלת היקף האחריות ברשלנות. השאלה היא אבסטרקטית. היא מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי. היא באה להשיב לנו על השאלה האם מן הראוי להחיל את דיני הרשלנות ביחסים בין סוג מסוים של מזיקים לבין סוג מסוים של ניזוקים לעניין סוג מסוים של נזקים. לאמור, היא בוחנת האם מוטלת חובה על סוג מסוים של מזיקים כלפי סוג מסוים של ניזוקים ביחס לסוג מסוים של נזקים ולסוג מסוים של פעילות (ראו: ע"א 4025/91 יצחק צבי נ' ד"ר קרול פ"ד נ(3) 784).
19.
בהתייחס לחובת הזהירות המושגית, יש לבחון האם מתקיים מבחן הצפיות קרי; האם אדם סביר "צריך היה לצפות להתרחשות הנזק" שהרי לא כל נזק שניתן לצפותו צריך לצפותו.
נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את החובה (ראו: "פרשת ועקנין הנ"ל").
20.
לאמור, על מנת ליתן מענה לשאלה האם מתקיימת חובת זהירות מושגית בענייננו אזי עלינו לקבוע את הקטיגוריה הרלוואנטית אליה משתייכים הצדדים. בענייננו, אין מחלוקת כי בעת קרות הנזק הועסקה התובעת אצל הנתבעים והתאונה התרחשה במסגרת עבודתה זו. לאמור, עסקינן ביחסי עובד מעביד.
21.
חובתו המושגית של המעביד כלפי העובד היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה

(ראו: ע"א 663/88 שירויאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225; וגם: ע"א 14/08 מנסור כמאל עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (פורסם בנבו, 02.12.09)). בענייננו, דומה כי אין חולק כי הנתבעים, בתור מעבידים של התובעת, נושאים בחובת זהירות כלפיה.
22.
במסגרת יחסי עובד מעביד, מוטלת על המעביד חובת זהירות מושגית המחייבת אותו למנוע פגיעות מעובדיו עקב ובמהלך העבודה ולנקוט באמצעים סבירים כדי להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה.
23.
הפסיקה הכירה באופן גורף בחובת הזהירות של מעביד כלפי עובדיו ונקבע כי על המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים (ראו: ע"א 9073/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף (פורסם בנבו, 14.06.11).
על המעביד לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים.
(ראו גם:
ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב

(1) 415;
ע"א 1958/97

בן שטרית נ' רשות הנמלים והרכבות
דינים עליון כרך נה, 823;

ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' אנטון קרבון, פ"ד מה

(2) 593;
ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה

(2) 592;
ע"א 688/79

יזבק נ' מונעם
, פ"ד לו(1) 78;

ע"א 515/83 עגור נ' אייזנברג, פ"ד לט

(1) 197; ע"א 240/87 קריכלי נ' איפל, פ"ד מג(3) 507;
ע"א 655/80 מפעלי קרור בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו

(2) 592).
המעביד חייב לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי להרחיק את עובדיו מאותן הסכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה (רע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פד"י מז(3) 345 (להלן: "עניין סובחי")).
אמצעי הזהירות הסבירים שעל מעביד לנקוט הם פונקציה של מידת הסיכון לשלומו של העובד במידה ואכן יתממש אותו סיכון.
24.
הנה כי כן, לאור הפסיקה שהובאה לעיל קיימת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין מעביד לעובד. ובענייננו, ביחסים שבין התובעת לנתבעים. אכן מדובר בעבודה שהתבצעה בביתם של הנתבעים, וכי עבודות משק בית אינו עיסוקם של הנתבעים, ואין הם מנהלים עסק לניקיון במשק בית, אולם בנסיבות העניין לאור אופי היחסים בין התובעת לנתבעים יש לראות ביחסים אלה כיחסי עובד ומעביד, המטילה חובת זהירות מושגית כלפי התובעת.
אולם, קיומה של חובת זהירות מושגית אמנם מהווה תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות. יש לבחון שאלה נוספת, והיא קיומה של חובת זהירות קונקרטית.
חובת זהירות קונקרטית
25.
חובת הזהירות הקונקרטית בוחנת את המקרה הניצב בפני
נו ועיקרה בשאלה האם בנסיבות המקרה, המזיק הספציפי צריך היה לצפות את קיומו של הסיכון הספציפי לניזוק הספציפי ביחס לפעילות הספציפית. כלומר, על בית המשפט להתחשב בעובדותיו המיוחדות של המקרה הספציפי.
26.
חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על פי מבחן הצפיות במישור הטכני (היכולת לצפות) והנורמטיבי (הצורך לצפות). במישור הטכני יש לבחון את השאלה האם מעביד סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשותו של אותו הנזק. אם התשובה לכך חיובית כי אז יש לבחון האם מתקיים מבחן הצפיות במישור הנורמטיבי, קרי; האם מעביד סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק (ראו: "עניין ועקנין הנ"ל").
27.
בעניין זה נקבע כי הפעלה נכונה של מבחן הצפיות מחייבת הבחנה בין סכנה "רגילה" לבין סכנה "בלתי רגילה" לגבי הניזוק. שכן רק בגין סכנה "בלתי רגילה" מוטלת חובת זהירות קונקרטית.
28.
מכאן, אחריותו של המעביד מתמקדת בשאלה האם האירוע שגרם לנזק לא חרג מהאירועים הרגילים לגבי אותו עובד, או שמא היה זה אירוע שאינו מן הרגילים עבורו.
29.
כיצד נקבע טיבה של הסכנה. שני קריטריונים לקביעת טיבה של הסכנה:
א. מבחן כפול בעל שני פנים: הפן האחד מתייחס למהות הסכנה שנוצרה בנסיבות הספציפיות במקום האירוע. הפן השני מתייחס למיהות הניזוק שהועמד בסכנה.
ב. הערך שעליו חפצים להגן מפני הסכנה (ראו: ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72) (להלן: "עניין רמדה").
30.
לעניין זה נאמר בפרשת ועקנין: "אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (ההדגשה שלי – נ.מ).
31.
אכן סכנה יכולה להיות סבירה בנסיבותיו של מקרה אחד, אך בלתי סבירה בנסיבותיו של מקרה אחר. בית המשפט העליון עמד על ההבחנה בין השניים וציין כי על מנת להשיב על השאלה איזוהי סכנה בלתי רגילה נדרש מבחן כפול: משהוזמן אדם אל מקום, ובו סכנה אשר בשביל בני אדם מסוגו אינה מן הרגילות, ועל כן אין המזמין יכול להניח שייזהר מפניה, המזמין צריך לחזות מראש, כי סכנה זו תגרור אחריה תוצאה מזיקה, ואם בעטיה ניזוק המוזמן, כי אז הפר המזמין את חובת הזהירות שחב לו. ואילו נזק שנגרם למוזמן עקב אירוע שלא חרג מגדר הרגיל בשביל אותו מוזמן, על נזק זה אין המזמין חייב, בדרך כלל, לפצות את המוזמן. זאת מאחר ולא יכול היה לחזות את התוצאה מראש והיה רשאי להניח כי המוזמן יישמר מפניה (ראו: בע"א 358/56 דגני נ' סולל בונה בע"מ פ"ד יא 871).
32.
אמנם נקבע בפסיקה כי חובת הזהירות שבין המעביד לבין העובד היא מוגברת (ראו: ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' יאסין (פורסם בנבו, 31.08.11)).
יחד עם זאת, יש לזכור שניים: האחד, שחובתו של מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת. לאמור, המעביד אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון שעלול להתממש במסגרת העבודה. והשני, אין הוא חב בחובת זהירות אלא במידה שהדבר דרוש באורח סביר כלפי פועל נבון וסביר, כדרך פועלים רגילים וממוצעים, ופועל רגיל וממוצע יודע להיזהר, וחייב להיזהר אף ללא אזהרה מיוחדת מצד המעביד. כלומר על העובד להוכיח קיומה של עילה מוכרת בדין המזכה אותו בתביעתו; כך עילת הרשלנות
(ראו: עניין סובחי הנ"ל; וגם
ע"א 154/62 חשאי נ' אינגום בע"מ פד"י טז

1874).
בית המשפט קבע כי "לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמאטיבית" (ראו: עניין סובחי הנ"ל).
33.
יפים לענייננו דברי כבוד השופט ברק כתוארו אז בפרשת ועקנין הנ"ל "בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמאטיבי)... חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות".
34.
מעביד איננו אחראי כאמור לתאונה שגרתית שקרתה במהלך העבודה, שהיא חלק מסיכוני העבודה הרגילים שלא ניתן לסלקם, באשר הם נובעים מאופי העבודה.
לדוגמא נקבע כי לא יעלה על הדעת לקבוע כי צלחת נשברת במטבח תוך כדי שימוש בה הינה סיכון בלתי רגיל אותו רואה החברה במידת חומרה יתרה עד כדי דרישה לנקוט אמצעי זהירות כדי למנעו (ת"א (הרצ') 144/02 כהן אליהו נ' מסעדת ארמון הורדוס בע"מ (פורסם בנבו, 20.09.05)).
35.
בית המשפט העליון בעניין רמדה הנ"ל חזר על דברי כבוד השופט שמגר בע"א 235/80 ממן נ' בית החולים הפסיכיאטרי טלביה לפיהם על מעביד לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות. במיוחד חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק את אותן סכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו היא מתבצעת.
מאידך גיסא, יש ונותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה.
36.
עוד נפסק כי כל עוד מדובר בפעולה יום-יומית, שאינה טומנת בחובה סיכונים מיוחדים, אין חובה על המעביד לנקוט צעדי זהירות מיוחדים (בע"א 5379/90
מתתיהו נ' מדינת ישראל, פ"ד מז

(1) 167).
37.
לפיכך, יש לבחון האם הסכנה לה נחשפה התובעת, בנסיבות שלפנינו, היא סכנה "רגילה" או "בלתי רגילה". האם האירוע שגרם לנזק לא חרג מגדר האירועים הרגילים לגבי התובעת, או שמא היה זה אירוע שאיננו מן האירועים הרגילים עבורה.
מן הכלל אל הפרט
האם הופרה החובה
- (התשובה לכך שלילית)
38.
כפי שביארנו לעיל אין מחלוקת כי קיימת חובת זהירות מושגית של הנתבעים כלפי התובעת בהיותם מעבידיה.
39.
לפיכך, נותר עתה לבחון את שאלת חובת הזהירות הקונקרטית שכאמור, נקבעת על פי מבחן הצפיות: האם במקרה שלפנינו היה על הנתבעים לצפות את התרחשותו של הנזק שנגרם לתובעת בפועל ולפעול למניעתו.
40.
כאמור, הרשלנות שיוחסה לנתבעים טמונה בכך שלא דאגו לסלק את שאריות התות מהרצפה כבר עם נפילתו, ולא הדריכו את התובעת בביצוע הסרת כתמים מסוג זה ואילו כללי בטיחות עליה לנקוט ואף לא דאגו לספק לתובעת אמצעי מיגון שימנעו את התאונה.
41.
בהקשר זה יש לשאול
האם הסכנה לה נחשפה התובעת היא סכנה "רגילה" או "בלתי רגילה". קרי; האם הסרת כתמים של שאריות תותים ברצפת הבית מהווה סכנה "רגילה" או "בלתי רגילה".
42.
אחריותו של המעביד מתמקדת בשאלה האם האירוע שגרם לנזק לא חרג מהאירועים הרגילים לגבי אותו עובד, או שמא היה זה אירוע שאינו מן הרגילים עבורו. לאמור, האם השארת כתם של שאריות תות שנפלו על ריצפת הבית מהווה אירוע חריג. התשובה לכך שלילית.
43.
התובעת טענה רבות לעניין זה. לדעתי, הסרת כתם מרצפת הבית, אותו נאלצה התובעת לנקות, לא היווה סיכון מיוחד, שעל מעביד הייתה מוטלת החובה למונעו מבעוד מועד. מתוקף תפקידה כעוזרת בית התובעת מבצעת את עבודות הניקיון ושטיפת הרצפה שהינה חלק אינטגרלי מעבודתה ולא פעולה חריגה.
44.
המבחן אינו מבחן התוצאה, אלא מבחן צפיית הסכנה. התובעת הייתה רגילה לשטוף את ריצפת הבית כיוון שהועסקה אצל הנתבעים כ- 6 שנים לפני מועד התאונה (עמ' עמ' 1, ש' 25 -26). התובעת עצמה העידה כי העבודה שלה כעוזרת בית כללה "ניקיון שטיפה גיהוץ כביסה וניהול הבית" (עמ' 2, ש' 11) וניקיון הריצפה הינה פעולה שגרתית במסגרת תפקידה (עמ' 2, ש' 12 -13). עוד יש לזכור כי מדובר בעוזרת בית מנוסה ומקצועית שלדבריה למעלה מ- 14 שנים היא עובדת במקצוע זה (עמ' 1, ש' 27 -28).
45.
יוער כי העבודה התבצעה חלק גדול מהזמן כאשר איש אינו בבית והנתבעים סמכו על התובעת כעובדת מסורה ומקצועית לבצע את העבודה לבדה.
46.
על התובעת היה לדעת כי שימוש בסבון המיועד לשטיפת כלים לצורך שטיפת הריצפה הדבר עלול לגרום להחלקה. נוזל כלים מיועד לשטיפת כלים ולא לשטיפת ריצפה. חזקה על התובעת שהינה עובדת ותיקה ומנוסה כי ידעה זאת. לתובעת היה שיקול דעת איך וכיצד לבצע את עבודת הניקוי קרי; הסרת אותו כתם ומשהחליטה להשתמש על דעת עצמה בנוזל הכלים לשטיפת הריצפה התרשלה בכך ויצרה בעצמה את הסכנה.
47.
בפסיקה נדונו מספר מקרים בהם נבחנה השאלה האם הופרה חובת הזהירות הקונקרטית במקרה שעובד נדרש לבצע פעולה פשוטה ואלמנטרית, שאינה כרוכה במיומנות מקצועית כלשהיא. וכך נקבע:
לגבי עובד שהחליק על בוץ במהלך עבודתו נקבע כי "כל קטן יידע כי ערבוב מים בעפר יוצר בוץ, וכי על בוץ מחליקים. לטענת סובחי כי לא הזהירו אותו מפני הבוץ, נשיב, כי הכול יודעים שעל בוץ מחליקים, וחזקה על סובחי שאף הוא ידע זאת. נזכור כי סובחי עבד כפועל מסילאי כשש שנים, ובוודאי ידע על כל סכנות "רגילות" מסוג זה הכרוכות בעבודתו" (ראו: עניין סובחי הנ"ל).
לגבי עובד שנופל במהלך ניקיון מדרגות "כשאומר מעביד לעובדו: טאטא את המדרגות, אין עליו להדריכו בכך, אפילו הפועל לא טאטא קודם מדרגות. כל בר בי רב מבין שעליו לעמוד על מדרגה אחת, להיזהר לבל יידרדר, לטאטא את המדרגה העליונה יותר, לרדת מדרגה, לחזור ולעשות כן, וחוזר חלילה. אם יידרדר ויפול לא יוכל לטעון שלא הודרך כיצד לטאטא, משום שיש הנחת יסוד שאדם הוא בר-תבונה מינימלית ומפעיל מינימום של תבונה ונסיון-חיים בדברים טריויאליים" (ת"א(י-ם) 70/94 מוחמד אבו סבית נ' אברהם שוויקה ובנו בע"מ, תק-מח 1994(3) 2246) (להלן: "עניין אבו סבית").
48.
גם אם הנתבעים היו מורים לתובעת באופן מפורש להסיר את אותו כתם תות שהיה על הריצפה, הם לא התכוונו כי תעשה דבר שאינו אפשרי ואין בידה לעשות כן. הנתבעת אף העידה בפני
כי אם היא לא הייתה יכולה להסיר את הכתם היא הייתה אומרת לה לעזוב את זה "מהאופי שלי הייתי אומרת לה בטח תעזבי את זה" (עמ' 13, ש' 23 -24).

"יש ובמסגרת הנסיון להטיל אחריות נזיקית על הזולת, הופכים עצמם תובעים שונים כמעט ל"פסולי דין" שאין להם תבונה ולא שכל ישר, והם אוטומטים המבצעים הוראות שאינן עוברות אצלם מסננת של תבונה רגילה" (ראו: עניין אבו סבית הנ"ל).
49.
אני סבור כי הסרת כתמים של תות מריצפת הבית הינה פעולה פשוטה שאינה מחייבת הדרכה כלשהי. אמנם התובעת טוענת כי מדובר בכתם הדורש הדרכה מיוחדת כיצד יש להסיר כתמים מסוג זה אולם, היא לא הראתה איזו הדרכה מיוחדת נדרשת כדי ללמד עובד להסיר כתמים מריצפת הבית, ובעיני אדם סביר, אין בית המשפט סבור שמדובר בכתם חריג במיוחד לגבי עובד ניקיון מקצועי.
50.
אכן אדם המזמין עוזרת בית חייב להזהיר אותה מפני סיכונים שאינם מוכרים לה, לדוגמא: הסקה חשמלית שנידרש ניתוקה טרם שטיפת הריצפה או חפצים הדורשים טיפול מיוחד. אולם, אין לצפות ממנו כי הוא ילמד את עוזרת הבית כיצד לשטוף את הריצפה ואף איך להסיר כתם משאריות תות שהינה פעולה כה פשוטה.
51.
אין לצפות ממי שמעסיק עוזרת בית לצורך ביצוע עבודות הניקיון כי יקפיד להותיר את הבית ללא כתמים מיוחדים או שמא לבצע בדיקת ניקיון טרם ביצוע העבודות ולהזהיר את עוזרת הבית בנוגע לסכנות הצפויות מניקוי כל כתם וכתם.
52.
שטיפת ריצפה הינה מפעולות היום יום, שאינן טומנות בחובן סיכונים מיוחדים ולא היה על הנתבעים לנקוט צעדי זהירות מיוחדים, כולל הנהגת שיטות עבודה מיוחדות, לצורך ביצוע פעולות אלה, מה גם שבענייננו הוטל על התובעת, כעוזרת משק הבית שהייתה אחראית על כל עבודות הניקיון, לדאוג לניקיון הריצפה.
53.
לא לגבי כל פעולה של עובד יש צורך בהדרכה מיוחדת. כך נקבע בפסיקה לגבי מתן הסבר לעובדת ניקיון כיצד לשטוף הריצפה או לשוטף הכלים "לא הוכח קיומה של שיטת בטיחות אחרת או שונה. למה הדבר דומה, לאותה עובדת ניקיון אשר לא הוסבר לה כיצד לשטוף הרצפה ולא הוזהרה מסכנת החלקה, או שוטף הכלים הטוען שלא הוזהר מסכנת היחתכות הצפויה מכלים שנשברו. לא לגבי כל פעולה של עובד יש צורך בהדרכה מיוחדת" (ת"א (ב"ש) 7131/99 בלס נ' בלס, פ"מ תשס"א (2) 56).
54.
גם במקרה דנן, לא הוכח קיומה של שיטת בטיחות אחרת או שונה. התובעת עצמה בעדותה ציינה כי כלל היא לא יודעת אילו כללי בטיחות היו נדרשים באותו מקרה. יתרה מזאת, ב"כ התובעת טענה בסיכומיה כי לא ניתנו כללי בטיחות אולם לא ציינה אילו כללים היו נדרשים.
55.
משמדובר בסיכון שאינו חריג (ניקוי כתם תות), פעולה שטבעית לתפקיד (שטיפת רצפה) לא מוצא שהיה על הנתבעים חובה לספק הסברים או ציוד מיוחד. התובעת לא הוכיחה חובה לספק ציוד מיוחד לצורך ביצוע פעולה של הסרת כתם מסוג זה ואף לא הוכיחה קשר סיבתי בין אי הספקת ציוד כלשהו לבין גרימת התאונה. לא הוכח קשר סיבתי שאילולא היה ניתן אותו ציוד הייתה נמנעת הנפילה.
56.
ניסיונה של התובעת די היה בו כדי לדעת כיצד לבצע את העבודה ולהסיר את הכתמים. סיכון של החלקה במהלך שטיפת ריצפה הוא סיכון יום יומי. אופן שטיפת הריצפה היה באחריותה הבלעדית של התובעת והיא זו אשר בחרה במקרה דנן לעשות שימוש בסבון כלים לצורך שטיפת הריצפה.
57.
הנתבעת העידה כי היא רוכשת את כל החומרים הנדרשים לביצוע עבודות משק הבית בהתאם לדרישת התובעת. אין מחלוקת כי הנתבעים דאגו לספק לתובעת את כל החומרים הנדרשים ובכללם חומר המיועד לשטיפת רצפות. אולם, התובעת בחרה להשתמש בנוזל כלים.
58.
אני סבור כי אין לדרוש ממעביד צפיות לנזק שיגרם לעובד הבוחר לבצע את העבודה הפשוטה לה נדרש בדרך בה נקטה התובעת.
59.
היה ניתן לצפות מהתובעת, בעבודה הפשוטה לה נדרשה, שטיפת ריצפה, כי לא תשתמש בנוזל כלים, אלא בחומרים המיועדים לשטיפת רצפות.
60.
הנתבעת העידה כי היא עורכת דין במקצועה ואין לה כל ידע לגבי ביצוע עבודות משק בית. אין לצפות כי היא תלמד את המקצוע טרם הזמנת עוזרת בית (ראו: ת"א 36099-02-15 צוברי נ' פרל ואח' (מיום 10.04.19).
61.
בנסיבות אלה, הגעתי למסקנה כי אין מדובר בסכנה בלתי רגילה, אלא מדובר בסכנה ברורה על פניה. לא הוכח קיומן של הוראות בטיחות או שיטת עבודה אחרת טובה יותר. העבודה לה נדרשה התובעת היא עבודה פשוטה, שאינה נדרשת להוראות מיוחדות.
סוף דבר
לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי הנתבעים לא הפרו את חובת הזהירות כלפי התובעת, ובנסיבות אלה אני מורה על דחיית התביעה.
לאור פציעתה של התובעת, וקשרי העבודה בינה לבין הנתבעים, אין צו להוצאות.
מזכירות בית המשפט תשלח עותק פסק הדין לבאי כח הצדדים לאלתר.

ניתן היום,
ב' אייר תשע"ט, 07 מאי 2019, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 1900-04/17 פלוני נ' אליעד שרגא, דלית שרגא (פורסם ב-ֽ 07/05/2019)