פסקי דין על יגאל ניאסוף | פסקי דין על יאיר כהן

1944/04 עב     07/03/2006




עב 1944/04 יגאל ניאסוף נ' יאיר כהן




1


בתי המשפט
בית הדין האזורי לעבודה בירושלים
עב 001944/04


בפני
:
כב' השופטת יפה שטיין

- דן יחיד -
תאריך:
07/03/2006



בעניין:
יגאל ניאסוף





תובע

נ ג ד


יאיר כהן





נתבע

פסק דין


1. זהו

פסק דין
שעניינו אישור פסק בוררות שניתן ע"י ביה"ד לממונות בירושלים, ביום כ' אדר ב' תשס"ג (להלן: "פסק הבוררות"), כנגד הנתבע. למען הסדר, יקראו הצדדים גם בשמותיהם.

2. ההליך:
א. בהתאם לפסק הבוררות, שצורף לבקשה, חייב ביה"ד לממונות את הנתבע ואדם נוסף - מר סירוקא משה, לשלם לתובע, סך של 1000 $. לפיכך, הורה בית דין זה על צירוף מר סירוקא כנתבע מס' 2 בתיק זה (להלן: גם נתבע מס' 2").

ב. ביום 5/7/05 התקיים דיון בבית דין זה, בפני
הרשמת חופית גרשון, אליו התייצבו התובע ומר סירוקא בלבד. בדיון זה הגיעו הצדדים ביניהם להסכמה, על פיה מר סירוקא ישלם לתובע סך של 1147 ₪ (השווים באותה עת ל-250$) עד ליום 25/7/05, והתביעה כנגדו תימחק.
ג. בית הדין נתן להסכמה זו תוקף של

פסק דין
חלקי, וההליך נמשך כנגד הנתבע הנוכחי, מר יאיר כהן
. בנקודה זו יוער כי התובע ניסה, מספר פעמים, לבטל

פסק דין
חלקי זה – ניסיון אשר לא צלח, שכן לא נקט בהליך המשפטי הראוי.
ד. ביום 6/11/05 התקיים דיון נוסף בפני
הרשמת חופית גרשון, בנוכחות התובע ונתבע מס' 1, במהלכו נקבעו מוסכמות ופלוגתאות.

3. טענות התובע:
א. הכספים הנתבעים בתיק זה הינם בגין שכר עבודה שלא קיבל במשך 8 חודשים, ורק מתוך רצון לסיים את הענין, הסכים בבית הדין הרבני לקבל רק 1,000 דולר (במקום 2,400 דולר שהגיעו לו, לדבריו).
ב. הסכם הבוררות הוא אישי עם מר כהן ומר סירוקא, ועל כן הם צריכים לשאת בתשלום באופן אישי.

4. מר כהן התנגד לאישור פסק הבורר מטעמים אלו:
א. פסק הבוררות שצורף לבקשה אינו מתייחס אליו אלא לנתבע אחר, בשם משה סירוקא.
ב. בכל מקרה, הנתבע ה"נכון" הינו עמותת "עטרת יצחק" ו"תפארת משה" (להלן גם:"הישיבה") ולא הוא באופן אישי. נתבע מס' 1 היה אך מנהלה של הישיבה ואין מקום לחייבו באופן אישי, מה גם שאינו ממקימי העמותה או נמנה על חבריה.
ג. לפי מיטב ידיעתו, פסק הבוררות ניתן נגד הישיבה ולא נגדו באופן אישי.
ד. לביסוס טענותיו מוסיף נתבע 1, כי גם לו עצמו חייבת העמותה כספים רבים בגין הלוואות שנטל עבורה, בסך של 400,000 ₪, ועל כן לא יתכן שיחוייב בתשלום נוסף, בסכום שצריך להיות משולם על ידי המשיבה.

4. הרקע לתביעה (כפי שעולה גם מהמוסכמות שגובשו בתיק):
א. התובע עבד כמשגיח בישיבת "עטרת יצחק" מתחילת חשון ועד סוף חודש אייר בשנת תשס"ב (2002). הנתבע היה מנהל בישיבה.
ב. בין הצדדים התנהלה תביעה בבית הדין הרבני בירושלים, וביום כ' אדר ב' תשס"ג, ניתנה החלטת בית הדין לפיו התובע זכאי לסך של 1,000$ (ההחלטה הראשונה). ביום ח' סיון תשס"ג, ניתנה החלטה נוספת לפיה על הנתבעים לשלם לתובע סך 1,000$ (ההחלטה השנייה). שם הנתבע מופיע בהחלטה הראשונה הינו יאיר כהן
, ושם הנתבע המופיע בהחלטה השניה – סירוקא משה.
ג. בפועל, לא שולם לתובע דבר בהתאם להחלטה זו. בדיון בבית דין זה בו הופיע מר סירוקא, הסכים התובע כי ממר משה סירוקא יקבל – (כחלק מה – 1,000 דולר), סך השווה ל – 250 דולר, וכי התביעה נגדו תימחק.


5. המחלוקות בתיק:
א. האם יש לאשר את החלטתו של בית הדין הרבני כ

פסק דין
בורר.
ב. מי הגורם שעליו לשאת בתשלום למול התובע – האם יש להטיל אחריות על הנתבע באופן אישי.

6. ההליך:
א. כאמור, עניינו של משה סירוקא הסתיים למעשה בבית דין זה (מבלי שיש בהסכמה שבין התובע למשה סירוקא, כדי לפגוע בהתחשבנות, בענין תיק זה שבין משה סירוקא ליאיר כהן
). הדיון בפסק הדין הנוכחי מתמקד אך ורק בענין שבין התובע ליאיר כהן
.
ב. ביום 5/2/06 התקיים דיון בפני
בית דין זה, במהלכו הסכימו הצדדים לטעון טענותיהם בע"פ, בטרם יינתן

פסק דין
בבקשה.

במועד הדיון לא הופיעו נציגי ציבור, ולפיכך, על מנת למנוע עיוות דין ובזבוז זמן – נשמע התיק בפני
, ללא נציגי ציבור.

7. דיון והכרעה
א. חוק הבוררות, תשכ"ח – 1968 (להלן: "חוק הבוררות" ו/או "החוק"), קובע בסעיף 24, את העילות לביטול פסק בוררות. יודגש כי מדובר ברשימה סגורה.

ב. על בית הדין לבחון, איפוא, האם מתקיימת במקרה שלפנינו, עילה לביטול פסק הבוררות, על פי העילות המנויות בסעיף 24 לחוק.

ג. טענות הנתבע, כפי שהועלו בפני
בי"ד זה, בכתב ובע"פ, מתמקדות למעשה אך בחיובו של הנתבע באופן אישי. מעבר לכך, לא העלה הנתבע כל טענה מהותית ו/או משפטית נוספת, כנגד תביעת התובע בכלל או כנגד הליך הבוררות בפרט.

ד. יתרה מזאת, בדיון שנערך בפני
הרשמת חופית גרשון, ביום 6/11/05, הודה הנתבע כי הסכום שנפסק בפסק הבוררות, היה סכום שהתקבל בהסכמת כל הצדדים, אולם שב וטען כי החיוב אינו אישי, כפי שעולה מעמ' 5 לפרוטוקול, שורה 13-15):
"...בבית הדין הרבני קבעו סכום של 1,000$ על פי הסכמתי בזמן שהישיבה הייתה קיימת. הוא לא היה מוכן לקבל את הסכום והמשיך לטרטר אותנו בדיונים בבית הדין. לאחר שהישיבה נסגרה אמרתי לו שאין כסף לישיבה, והישיבה חייבת לי כספים אני לא יכול לשלם לך שום דבר".

ה. כידוע, אין בית הדין מהווה ערכאת ערעור על פסק הבוררות. בית הדין לא יתערב בהכרעה לגופה, אלא בהתקיים עילה מעילות הביטול לפי חוק הבוררות, כאמור לעיל, שאם לא כן תסוכל מטרתו העיקרית של חוק הבוררות לעשות את מוסד הבוררות מכשיר יעיל ומהיר להבאת סכסוכים לכלל פתרון סופי (ע"א 823/87 דניה סיבוס חברה לבניה בע"מ - ס.ע. רינגל בע"מ, פ"ד מב (4) 605; ה"פ 557/99 דן רובין חברה לבנין - צוותא חברה, תק-מח 2000(3) 827, עמ' 828; וכן ראו: פרופ' סמדר אוטולנגי, בוררות דין ונוהל (מהדורה שלישית ומורחבת) בעמ' 425 ואילך.

ו. זאת ועוד, על פי הפסיקה, דווקא צמצום התערבותו של בית המשפט בפסקי בוררות, יביאו לחיזוק מעמדו של פסק הבוררות כהכרעה סופית ומחייבת, ויעודד העברת הסכסוכים לדרכים אלטרנטיביות לבית המשפט. וכך נאמר לענין זה:
"מטרתו של מוסד הבוררות היא להוות תחליף לבית המשפט ולא מבוא אליו"
(ר' ע"א 347/65 ניירות ערך והשקעות בע"מ - "ישנומט" בע"מ פ"ד יט(4) 468, 474). לפיכך, נקבע עוד, כי בית המשפט יקיים את פסק הבוררות ויצמצם את התערבותו בהכרעת הבורר, ככל האפשר (ע"א 318/85 כוכבי נ' גזית פ"ד מ"ב (3) 265).

ז. לעניין מידת התערבותו של בית הדין בפסיקת הבורר, ציין כב' השופט א' שטרוזמן בספרו (ספר הבוררות, ל.ע.ד. משפטים הוצאה לאור בע"מ, עמ' 258):
"הפיקוח של בית המשפט על פסיקת הבורר ממוקד בבדיקת סמכותו של הבורר, התנהגותו בניהול הבוררות ובהתאמת הפסק לנדרש בהסכם הבוררות ולתקנת הציבור. סמכות בית המשפט לבטל את פסק הבורר, לתקנו או לשנותו, מצומצמת לעשר העילות המפורטות בסעיף 24 לחוק הבוררות לכן, טעויות הבורר בניתוח העובדות ובהסקת המסקנות לא תיבדקנה על ידי בית המשפט ולא תתוקנה על ידו אפילו אם הן תהיינה גלויות על פני הפסק ותיחשפנה ללא קושי, אגב קריאתו."

ח. מעיון במסמכים שהוגשו לתיק ומהעדויות של הצדדים בפני
בית דין זה, עולה כי ניתנו לנתבע הזדמנויות נאותות שונות להעלות טענותיו בפני
בית הדין לממונות וכן להביא ראיות, בטרם ניתן פסק הבוררות.

ט. זאת ועוד, פסק הבוררות חייב את הנתבעים , באופן אישי, לשלם לתובע סך של 1,000 $ והדבר עולה מפורשות מעיון בפסק הבוררות. במידה ולנתבע היו טענות כלשהן, באשר לחיובו באופן אישי, היה עליו לפעול בהתאם, לתיקון פסק הבוררות. משלא עשה כן- אין לו אלא להלין על עצמו. מכל מקום בית דין זה אינו הערכאה המתאימה לתיקון העניין. לעניין זה יפים דבריו של השופט מ' שמגר, ברע"א 4628/05 בית אוצר צפורן נ' ראובן פלד בניה ושימור (2001) בע"מ, תק-על 2005(4), 2178:

"... ביטולו של פסק של בורר הוא סנקציה חמורה, שההצדקה לנקיטתה חייבת לעלות מן החומר באופן ברור וחד-משמעי. זאת ועוד, הפגם האמור צריך לנבוע מאופן ניהול הבוררות, ולא די בכך, שהתקלה שנגרמה היא תוצאה של טעות של המשיבה, ובבואו לנקוט את הצעד המפליג של ביטול הפסק, על בית המשפט לבדוק, באיזו מידה יש לראות דווקא בבורר את האחראי למחדל.
לעניין זה ישימים דבריו של בית-משפט זה בע"א 584/72, בעמ' 708, בו נמנע בית המשפט מלפסול פסק בורר על יסוד האמור בסעיף 4) 24) לחוק, שכן:
'אין זה מחובתו של הבורר לדרוש הבאת ראיות. זה עניינם של בעלי- הדין, ומשנמנעו מכך, אין להם להלין על הבורר'"...

י. כאמור, בענייננו, שוכנע בית הדין כי היתה לנתבע הזדמנות נאותה להביא ראיותיו לביסוס טענותיו, ומכל מקום היה עליו להיות ער לעניין החיוב האישי בפסק הבוררות, כפי שניתן.

יא. כאמור, במסגרת הליך זה, אין ביה"ד בוחן את מהלך הבוררות והראיות שהועמדו בפני
בית הדין לממונות, ודי אם שוכנע בית הדין כי לא נפל פגם מהותי בהליך, כדי שביה"ד לא ייעתר לבקשה לביטול פסק הבוררות. לעניין זה ראוי להעיר כי גם התובע עצמו סבר, כנראה, שבי"ד זה מהווה ערכאה "נוספת" לבחינת הליך הבוררות מחדש, תוך שהוא מבקש, בהזדמנויות שונות, לבטל את פסק הבוררות. התובע ביקש לשוב ולהעמיד חזרה את תביעתו על סך של 2,400 $ (ולא 1,000 $ כפי שנפסק בפשרה) – והכל בשל הקשיים בהם נתקל בגביית הסכום מהנתבעים.

יב. דא עקא שאין מקומן של טענות מעין אלו, מצד שני הצדדים, בבי"ד זה, בהליך של אישור פסק בוררות.

יג. משבית הדין הגיע לכלל מסקנה כי לא קיימת עילה לביטול פסק הבוררות, ועל פי סעיף 28 לחוק הבוררות, נותן בזאת בית הדין אישור לפסק הבוררות.

יד. למען הסר כל ספק יובהר כי משהסכים התובע ל

פסק דין
חלקי מנתבע מס'
2, אין התובע יכול עתה, לגבות כמובן, את מלוא סכום פסק הבוררות מנתבע מס' 1 אלא רק את ההפרש שבין סכום פסק הבוררות לבין סכום פסה"ד החלקי, דהיינו 750 $. (זאת, היות ועל פי דברי התובע הסכום של 1,147 ₪ היווה, במועד מתן פסק הדין החלקי, 250 דולר). לאור זאת הסכום שניתן לקבל, לאור פסק הבורר הינו סכום השווה ל – 750 דולר (וזאת מבלי שביה"ד יביע עמדה כלשהי באשר להתחשבנות הנתבעים בינם לבין עצמם).

סוף דבר
8. הבקשה לאישור פסק הבוררות מתקבלת, ופסק הבוררות מקבל תוקף של

פסק דין
. יחד עם זאת, ולאור העובדה שבגין אותו ענין נפסק סכום השווה ל - 250 דולר כנגד מר סירוקא, הרי שיש להוריד מהסכום של 1,000 דולר את הסך של 250 דולר בגינו קיבל

פסק דין
חלקי.

הנתבע ישא בהוצאות התובע בגין בקשה זו בסך 300 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ערעור על

פסק דין
זה לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער.

ניתן היום ז' באדר, תשס"ו (7 במרץ 2006) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לצדדים.

יפה שטיין
, שופטת



001944/04עב 730 גלית לוי








עב בית דין אזורי לעבודה 1944/04 יגאל ניאסוף נ' יאיר כהן (פורסם ב-ֽ 07/03/2006)