פסקי דין על חב' "גג אור" | פסקי דין על ניר לוי | פסקי דין על סמי חזן

3770/02 א     20/04/2006




א 3770/02 חב' "גג אור" בע"מ, ניר לוי נ' סמי חזן




60
בתי המשפט
א 003770/02
בית משפט השלום באר שבע
20/04/2006
תאריך:
כב' השופט - עידו רוזין

בפני
:
1. חב' "גג אור" בע"מ

2. ניר לוי

בעניין:
התובעים
אורן רביב

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
סמי חזן
הנתבע
עמוס תיבי

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין

1. התובעים הגישו כנגד הנתבע תובענה כספית לתשלום סך של 254,032 ש"ח (נכון למועד הגשתה - 26.05.02), בגין כספים ששילמו לנתבע ביתר.

2. התובע מס' 2, הינו סוכן ביטוח במקצועו, והנתבע משמש כקבלן שיפוצים (התובע מס' 2 והנתבע יכונו להלן: "הצדדים").

הצדדים הקימו מיזם עסקי משותף הנותן שירותי שיפוץ, עבודות קבלניות בעיקר עבור חברות ביטוח (להלן: "העסק"). שלב מאוחר יותר אתייחס למחלוקת בדבר מהות היחסים שבין הצדדים, ואבהיר כבר עתה כי התובע מס' 2 טוען כי מתקיימים ביניהם יחסי "שותפות" ואילו הנתבע טוען כי שימש כ"קבלן משנה" של הנתבעת 1.

3. לצורך ניהול העסק, הקים התובע מס' 2, את התובעת מס' 1 חב' "גג אור" בע"מ
, היא החברה אשר נתנה בפועל את שירותי השיפוץ והתיקונים (תכונה להלן: "החברה").

לתובע מס' 2 היתה שליטה בלעדית בחברה, הוא שימש כמנהל החברה, הבעלים של מניותיה, בעל זכות החתימה בה, בעל זכות החתימה הבלעדית בחשבון הבנק שניהלה החברה וכיוצ"ב. כל הפעילות השוטפת, לרבות הכנסות והוצאות העסק - נוהלו בחשבון הבנק של החברה.
לנתבע לא היתה שליטה בניהול החברה וגם לא בחשבון הבנק של החברה. הנתבע היה אחראי לביצוע העבודות והשיפוצים שנדרשו בפועל ואת שכרו קיבל מהנתבעת 1, בכפוף למתן חשבונית.

4. אין מחלוקת שהוסכם בין הצדדים, ש"מכל הכנסה שהושגה באמצעות העסק יש להפחית תחילה הוצאות בגין חומרים ועובדים והיתרה מתחלקת 60% לנתבע ו - 40% לתובע" (ראה הסכמת הצדדים, בפרוטוקול הדיון מיום 18.10.04, בעמ' 2 משורה 27).

אין חולק כי הפעילות המשותפת התקיימה במהלך 24 חודשים, החל ממאי 1995 ועד מאי 1997.

הצדדים נהגו לערוך ביניהם התחשבנויות אחת לחודש או אחת לחודשיים, באמצעות מנהלת החשבונות של החברה, הגב' בוטרוס. על בסיס החישובים שנערכו בסיום כל התחשבנות, נהג התובע מס' 2, למסור לנתבע, שיק של החברה, בצירוף חתימתו (כבעל הזכות החתימה בחברה).

סכומי הכסף ששולמו לנתבע 2 שונו מפעם לפעם ואף מועדי התשלום לא היו זהים. במהלך שנת 1995 (שכללה 8 חודשי עבודה) שולמו לנתבע 5 תשלומים. לצורך המחשת אי הסדירות של מועדי התשלומים והסכומים ששולמו בפועל, יפורטו התשלומים ששולמו לנתבע במהלך שנת 1995 (הנתונים נלקחו מתוך טבלה מס' 2 - בחוות דעתו של המומחה):

א. ביום 28.06.1995 שולם לנתבע סך של 5,698.29 (לא כולל מע"מ).
ב. ביום 28.07.1995 שולם לנתבע סך של 6,647.01 (לא כולל מע"מ).
ג. ביום 06.09.1995 שולם לנתבע סך של 12,345.68 (לא כולל מע"מ).
ד. ביום 30.11.1995 שולם לנתבע סך של 13,770.18 (לא כולל מע"מ).
ה. ביום 31.12.1995 שולם לנתבע סך של 17,692.31 (לא כולל מע"מ).

במהלך הפעילות המשותפת, שהתפרסה כאמור על פני 24 חודשים, קיבל הנתבע 22 תשלומים, בסכום כולל של כ- 200,000 ש"ח. יצויין, כי מצאתי לקבל כממצא עובדתי שהנתבע קיבל מהתובעים את סכומי הכסף שנמסרו לו, אחר שנערכו החישובים המתאימים ולא כתשלום "על חשבון".
בתום הפעילות העסקית המשותפת ישבו הצדדים בניסיון לערוך התחשבנות סופית (נספח כ' לתצהיר התובע מס' 2), ואולם לא הצליחו להגיע להסכמה כלשהי. מכיוון שנספח כ' מייצג רק ניסיון של הצדדים להגיע להסכמות, אשר בסופו של דבר נכשל, לא מצאתי ליתן לנספח זה משקל משמעותי בקביעת הממצאים העובדתיים הדרושים להכרעה.

5. התובענה הוגשה כאמור בחודש מאי 2002, דהיינו כ - 7 שנים לאחר הקמת העסק, ועילת התביעה היא בגין כספים שהתובעים שילמו לנתבע ביתר. כזכור הנתבע קיבל מהתובעים בסך הכל כ- 200,000 ₪ והתובעים מבקשים שהנתבע ישיב להם כספים שקיבל ביתר בסך כולל של 254,032 ₪ (נכון למועד הגשת התביעה).

6. בישיבה שהתקיימה ביום 18.10.04 גובשה המחלוקת העיקרית בתיק זה. הצדדים הסכימו כאמור, שמכל הכנסה שהושגה באמצעות העסק - יש להפחית תחילה הוצאות בגין חומרים ועובדים, והמחלוקת מתמקדת בשאלה האם יש להפחית גם הוצאות רכב (הכוונה לכלי הרכב ששימשו לצורך ביצוע העבודות), והוצאות בגין הנהלת חשבונות של התובעת מס' 1.

בעקבות הסכמת הצדדים - מינה ביהמ"ש מומחה, שהוא רואה חשבון במקצועו, למתן חוות דעת במחלוקת שעומדת על הפרק. המומחה תמך בעמדת התובעים וקבע שהנתבע קיבל סכומי כסף ביתר.

שתי שאלות עומדות על הפרק:-
האחת נוגעת לשיטת ההתחשבנות שבין הצדדים ולרכיבים השונים שיש לקחת בחשבון בעת חלוקת הרווחים (60% לנתבע ו- 40% לתובע), בין היתר, לעניין הוצאות בגין הנהלת חשבונות, לעניין הוצאות בגין רכב והמשמעות שיש לייחס לחובות האבודים.

השנייה נוגעת להסתמכותו של הנתבע על המצגים שהוצגו לו ע"י התובעים ולנזקים שנגרמו לנתבע בשל האיחור בהגשת התביעה.

7. לפיכך אדון במחלוקות שבין הצדדים עפ"י הנושאים המפורטים להלן:-

א. על מי לשאת בהוצאות הנהלת החשבונות של התובעת מס' 1. האם על התובע 2 לשאת לבדו בהוצאה זו או שיש להפחית את ההוצאה מההכנסות של העסק (ראה סעיף 8 להלן).
ב. האם יש להפחית את הוצאות הרכב שנקבעו על ידי המומחה (סעיף 9 להלן).
ג. התייחסות לחובות האבודים (סעיף 10 להלן).
ד. האם יש לקבוע שעל התובעים לשאת בחלק מהנזקים שנגרמו להם לאור מצגי השווא שהוצגו בפני
הנתבע, ולאור הנזקים שנגרמו לנתבע בשל האיחור בהגשת התביעה (סעיף 11 להלן).

8. המחלוקת הראשונה בעניין הפחתת ההוצאות בגין הנהלת החשבונות.

לאחר ששמעתי טענות הצדדים בעניין זה - החלטתי לאמץ את עמדת הנתבע ולדחות את בקשת התובעים לכלול את הוצאות הנהלת החשבונות בפעילות העסקית המשותפת באופן שהתובעים ישאו בהוצאה זו - בעצמם.

עפ"י מה שהוברר, נראה כי ההסכמות העקרוניות בין הצדדים נעשו בע"פ, ולא גובש ביניהם כל הסכם בכתב המסדיר את מערכת היחסים שביניהם ואת סוגי ההוצאות שכל אחד מהם צריך לשאת בעצמו.

לאחר ששמעתי העדויות ועיינתי במסמכים - התרשמתי כי בעת ההתקשרות - הצדדים גם לא סיכמו בע"פ, באופן פרטני אילו הוצאות יילקחו בחשבון ואילו הוצאות ישא כל אחד מהם - בנפרד.

במהלך ההתקשרות עצמה - גיבשו הצדדים נוהלי עבודה ביניהם וביצעו כאמור חלוקת תפקידים, תוך התייחסות לאחריות של כל אחד מהצדדים בנפרד ודרך ההתחשבנות שביניהם קיבלה ביטוי בדרך ההתנהגות בפועל. ב"כ התובעים היטיב להגדיר את דרך פעולתם של הצדדים באופן הבא: "היתה דינמיקה לא מסודרת, לא מאורגנת, אולם של שיתוף פעולה, בין שני אנשים שהיו חברים, סמכו אחד על השני וידעו שהכל נעשה ביניהם בלחיצת יד..." (ראה עמ' 51 לפרוטוקול משורה 17).
למרות שהתובעים מבקשים שאתייחס בזהירות לעדותה של מנהלת החשבונות, הגב' אמירה בוטרוס, לאור ניהול הליך משפטי בינה לבין התובע מס' 2, אומר כבר עתה כי מצאתי שעדותה מהימנה בעיני והתובעים לא עשו דבר כדי לסתור עדות זו.

מעדותה של הגב' בוטרוס למדתי כי הצדדים נהגו להיפגש עימה פעם בחודש או פעם בחודשיים לצורך ביצוע חישובים של ההוצאות והכנסות, וכי ההוצאה בגין "הנהלת החשבונות" מעולם לא נלקחה בחשבון בחישובים החודשיים שנערכו ועל בסיסם היה התובע מס' 2 משלם לנתבע את השכר המגיע לו מתוך ההכנסות של העסק.

הגב' בוטרוס ציינה בעדותה:-
"אני ישבתי איתם בפגישות משותפות. בפגישות הללו לקחנו כל פרויקט בנפרד. הפגישות היו פעם בחודש, פעם בחודשיים. היו הרבה פגישות . . . כל הזמן הינו עושים חישובים של הוצאות והכנסות" (עמ' 43 לפרוטוקול משורה 4).

בנוגע לשיטת החישוב הנוהגת בין הצדדים ציינה הגב' בוטרוס:-
"לקחנו קודם הכנסות. לקחנו בחשבון הפחתה של הוצאות בגין עובדים, בגין חומרים, לקחנו בחשבון הוצאות רכב, לא לקחנו בחשבון הפחתה בגין הנהלת חשבונות . . .כל מה שהיה יוצא לאחר קיזוז ההוצאות היו מתחלקים 60, 40" [ההדגשה שלי ע.ר.] (עמ' 43 לפרוטוקול משורה 7).

בהמשך הבהירה גב' בוטרוס:-
"ההסכם ביניהם היה שלא צריך לקזז את ההוצאות בגין הנה"ח. אני יודעת מה ההסכם ביניהם כי אני ישבתי איתם בכל התחשבנות והתחשבנות..." (עמ' 43 לפרוטוקול שורה 15).

לאורך כל הדרך, נשא התובע 2, לבדו, בהוצאות ניהול החשבונות של התובעת מס' 1. התובעים לא הביאו ראיה כלשהי להוכיח שהייתה דרישה מוקדמת לכלול את ההוצאות בגין הנהלת החשבונות, לא במערכת ההתחשבנות העסקית שניהלו הצדדים לעיתים קרובות ואף לא עד למועד הגשת כתב התביעה בפועל.
מסמכי ההתחשבנות החודשיים נמצאים אצל התובעים בלבד, והתובעים לא טרחו להגיש אותם ומכאן ניתן להסיק שאם אלו היו מוגשים - הם היו תומכים דווקא בעמדת הנתבע.

השאלה אם יש לקחת בחשבון את ההוצאות בגין הנהלת החשבונות הפכה במהלך הדיון המשפטי - לאחת מן השאלות המרכזיות, ואם כך לא ברור מדוע לא זכתה מחלוקת זו לבוא לידי ביטוי בצורה מפורשת בכתב התביעה, שכן עיון בכתב התביעה מלמד שהתובעים לא ציינו טענה זו בצורה מפורשת בתביעתם, וראה בסעיף 4 לכתב התביעה שם טענו התובעים שיש לנכות הוצאות "התפעול של התובעת, בכלל זה משכורות, ספקים, מינהלה, הוצאות תפעול וכיוצ"ב".

אין מחלוקת שהוצאות בגין הנהלת חשבונות הן חלק בלתי נפרד מניהולו של כל עסק. יתכן אף שיש הגיון בטענת התובעים בדרישה לקזז את ההוצאות בגין הנהלת החשבונות במידה ומדובר בשותפות; אך אין זה מתפקידו של ביהמ"ש לסור ולחפש אחר ההגיון העסקי שבין הצדדים. מתפקידו של בית המשפט להתחקות אחר ההסכמות שגובשו בין הצדדים, ובענייננו - התובעים לא הוכיחו שנתגבש כל הסכם לקיזוז הוצאות בגין הנהלת החשבונות. דבר זה מחזק דווקא את טענתו של הנתבע, כי שימש כ"קבלן משנה" בלבד וככזה הוא איננו אחראי לתשלום הוצאות, עבור הנהלת חשבונות.

במהלך ניהול העסק נהגו התובעים לשאת, בעצמם, בהוצאות נוספות של העסק, שלא באו לידי ביטוי בהתחשבנות הכללית שבין הצדדים, כדוגמת הוצאות בגין רכישת ציוד משרדי, הוצאות משרד, צילומים, חשבונות ארנונה וחשמל יחסיים בגין ניהול עסקיה של התובעת מס' 1 וכיוצ"ב הוצאות נוספות. העובדה, כי התובעים הסכימו לשאת בהוצאות אלו מחזקת דווקא את טענותיו של הנתבע וניתן ללמוד ממנה גם לעניין ההוצאות בגין הנהלת החשבונות.

אין לקבל טענתו של ב"כ התובעים לפיה אם נוצרת מחלוקת עובדתית לגבי מה שהוסכם ע"י הצדדים וכאשר צד אחד אומר א' וצד שני אומר ב' יש לתת משקל לאמירה של המומחה, כאילו מדובר בהוצאה סבירה.

בית המשפט איננו צריך להחליט אם מדובר ב"הוצאה סבירה" או בהוצאה שאיננה סבירה, אלא בשאלת פרטי ההסכם שנתגבש בין הצדדים. בענייננו כאמור, לא עלה בידי התובעים להוכיח שהצדדים הסכימו שההוצאות עבור הנהלת החשבונות ינוכו מההכנסות של העסק.

מעבר לכך יש לציין, כי הנתבע 2 טען בעדותו, שההוצאות בגין הנהלת החשבונות עמדו על 1,000 ₪ לחודש (ראה עמ' 35 לפרוטוקול משורה 16), ובהתאמה ל- 24 חודשי פעילות של העסק, צריך להיות כ- 24,000 ₪. על פני הדברים נראה שאין כל התאמה בין דרישת התובעים לחיוב בהוצאות בגין הנהלת חשבונות, כאשר בפועל "העמיסו" התובעים על התובעת 1 הוצאות בגין הנהלת חשבונות בסכום של 48,147 ₪ (ראה עמ' 6 לחוות דעתו של המומחה).

הגב' בוטרוס מנהלת החשבונות של התובעת 1 אף הבהירה שהתובע מס' 2 נהג לזקוף לחובתה של התובעת 1 הוצאות שאין להן קשר לעסק המשותף וציינה לגבי התובעת 1, כי: "הכותרת גג אור יש בה דברים בפני
ם, תיווך מוניות, ביטוח..." (עמ' 43 לפרוטוקול משורה 14).

בנסיבות בהן לנתבע לא הייתה שליטה כלשהיא בתובעת מס' 1 - וגם לא לפעילות בחשבון הבנק של התובעת מס' 1 - נראית בעיני הגיונית טענתו של הנתבע, כי הוסכם בין הצדדים, שהנתבע ישא בהוצאות הנהלת החשבונות הפרטיות שלו, והתובע מס' 2 - ישא בהוצאות הנהלת החשבונות של התובעת מס' 1 - גרסה זו מהימנה בעיני ועדיפה על פני גרסתו של התובע מס' 2.

לפיכך לאור מסקנתי שהתובעים לא עמדו בנטל להוכיח, כי נכרת הסכם לקיזוז הוצאות בגין הנהלת החשבונות, ולאור מנהג הצדדים, על פיו נהגו התובעים לשאת בהוצאות אלו בעצמם ולא דרשו מהנתבע להשתתף בהם, ולאור עדותה של מנהלת החשבונות, הגב' בוטרוס, לאור מהות היחסים שבין הצדדים שאיננה משקפת יחסים שבין שותפים, ובהתחשב בכך שהטענה לא נטענה בצורה מפורשת בכתב התביעה ולאור כל מה שהובא לעיל - אני מחליט לדחות את טענת התובעים בעניין קיזוז הוצאות בגין הנהלת החשבונות.
9. המחלוקת השנייה, בעניין הפחתת הוצאות הרכב שנקבעו על ידי המומחה.

יצוין, כי הנתבע הסיר את התנגדותו העקרונית בעניין הפחתת הוצאות הרכב ושני הצדדים מסכימים שהוצאות הרכב צריכות לבוא לידי ביטוי במערכת ההתחשבנות העסקית המשותפת.

ואולם - לשיטתו של הנתבע יש להתעלם, בכל זאת, מהוצאות הרכב שנקבעו על ידי המומחה הואיל והוצאות הרכב המפורטות בחוות הדעת "אינם הוצאות הרכב ששימשו לצורך העבודות המשותפות" (ראה טענות ב"כ הנתבע בעמ' 57 לפרוטוקול משורה 22).

אין כל בסיס עובדתי לטענה זו שהעלה הנתבע במהלך סיכומיו והמומחה, אשר נחקר על חוות דעתו, לא נשאל בגין איזה רכב נזקפו ההוצאות.

מדובר בטענה עובדתית שהנתבע לא הניח בפני
ביהמ"ש ולו בדל של ראיה כדי לתמוך בה.

לפיכך ומכל האמור לעיל אני מחליט לדחות את טענת הנתבע, ולקבוע כשיטת התובעים, בהתאם לממצאי חווה"ד המומחה שהוצגה והוגשה לעיוני.

10. המחלוקת השלישית - בעניין החובות האבודים.

לא מצאתי שיש לקבל את טענתו של הנתבע בעניין החובות האבודים.

המומחה לקח בחשבון את כל ההכנסות של העסק (לרבות אלו שלא נתקבלו בפועל) והפחית מהן את החובות האבודים (היינו את אותן הכנסות שלא נתקבלו בפועל). סופו של דבר חישוביו של המומחה התבססו רק על ההכנסות שנתקבלו בפועל.

מתוך העדויות שנשמעו בפני
הגעתי למסקנה שדרך חישוב זו, אשר נעשתה על ידי המומחה, מייצגת את ההסכמה של הצדדים, אשר באה לידי ביטוי גם בעמ' 2 לפרוטוקול: "מכל הכנסה שהושגה באמצעות העסק . . . מתחלקת 60% לנתבע ו- 40% לתובע".
הנתבע לא הציג כל תשתית לטענה שהוא זכאי לקבל, כבר עתה, 60% מהחובות האבודים, אשר לא נגבו בפועל. טענה זו באה לעולם בשלב מאוחר ביותר, ואף לא הוזכרה בכתב ההגנה של הנתבע.

גם מתוך דבריה של מנהלת החשבונות ניתן היה להבין שהחלוקה הייתה על בסיס ההכנסות בפועל וכי הנתבע מעולם לא דרש לשלם לו כספים בגין חובות אבודים, שלא נתקבלו בחברה בפועל. וראה דבריה של הגב' בוטרוס בעמ' 43 לפרוטוקול משורה 22: "בסיס ההכנסות היו מה שהם עושים, זה מה שהם היו נותנים לי. לשאלה אם היו חובות שהם לא הצליחו לגבות, אני לא זוכרת מצב כזה".

התנהגות הצדדים בעניין החובות האבודים הייתה שאין להביא כספים אלו בחשבון בעת ההתחשבנות השוטפת.

כדי לקצר ולייעל ולמנוע הצורך בהגשת תובענות נוספות, רשמתי בפני
הסכמתם של התובעים שיינתן נגדם

פסק דין
הצהרתי, המצהיר שכל "חוב אבוד" (כהגדרתו בחוות הדעת של המומחה), שייגבה בפועל, בניכוי ההוצאות המשפטיות של הליכי הגביה והוצאות אחרות שניכיונן יוטל בהליכי הגבייה - יחולק 40% לתובעים ו- 60% לנתבע.

לפיכך, ומכל האמור לעיל מצאתי שאין מקום לקבל טענת הנתבע בדבר החובות האבודים.

11. המחלוקת הרביעית - בשאלה האם יש לקבוע שעל התובעים לשאת בחלק מהנזקים שנגרמו להם, לאור מצג שווא רשלני שהוצג בפני
הנתבע ולאור הנזק שנגרם לנתבע בשל האיחור בהגשת התביעה.

התובעים טוענים, כי אין לדון בטענה בדבר מצג שווא רשלני מאחר וטענה זו מהווה הרחבת חזית ולחלופין טוענים התובעים, כי אין להטיל עליהם רשלנות תורמת כלשהי שכן לשיטתם אין המדובר ב"מצג שווא". למרות זאת, מודים התובעים שבהתחשבנויות שנערכו בין הצדדים לא נלקחו בחשבון כל המרכיבים המתבקשים (ראה עמ' 51 לפרוטוקול משורה 10).
הנתבע חזר וטען לכל אורך הדרך, כי לא היתה לו כל שליטה על עריכת החשבונות השוטפים שבוצעו עם התובעים. כל המסמכים המרכזים את ההוצאות וההכנסות היו בידי התובעים בלבד. התובעים ערכו את החישובים המתבקשים לעיתים קרובות (יחסית), באמצעות מנהלת החשבונות מטעמם, הגב' בוטרוס, והנתבע קיבל את הסכומים שהתובעים החליטו שהוא זכאי לקבלם.

הנתבע הסתמך על המצגים שהציגו לו התובעים בשלבי ההתחשבנות ולטענתו אם התובעים היו מביאים לידיעתו את המצב לאמיתו של דבר - הרי שלא היה מסכים להמשיך ולעבוד בסכומי הפסד וכי הטעות שהטעו אותו התובעים, היא זו שגרמה לו, להמשיך ולעבוד בדרך בה עבד, בציפייה לרווחים נאותים.

עוד הוסיף הנתבע כי לא חלק על הסכומים שניתנו לו, מאחר ולשיטתו, לא הבין דבר בהתחשבנות שנעשתה, וכל סכום שקיבל מהתובע מס' 2 - הוציא כנגדו חשבונית מס, מבלי לנהל דין ודברים בעניין הסכומים שנמסרו לו.

טענותיו אלה של הנתבע אמינות בעיני ואני מקבל את הטענה, כי הסתמך על מצגי התובעים, לעניין ההתחשבנויות שנעשו עמו.

וראה דברי הנתבע בפרוטוקול הדיון:-
"אני יודע שכל חודש הייתי צריך להתפרנס. אם כך - עבדתי בחינם. החברה היא לא שלי. על התובע היה לעצור את זה מתי שהוא. לא ניתן להגיש תביעה אחרי 7 שנים כשאני מופתע ומגלה את זה.
3 שנים אחרי כן, נתת לי לבצע נזק שריפה גמרתי את העבודה, הוצאתי חשבונית וקיבלתי כסף על זה פתאום אתה קם ורואה שאני חייב כסף..." (עמ' 38 לפרוטוקול משורה 5).

ולעניין דרך ההתחשבנות שבין הצדדים טוען הנתבע:-
"אני ישבתי כמו גולם מולו (הכוונה מול התובע מס' 2 - ע.ר.) ומול מנה"ח שלו, ממש כך. . . הם עשו חישובים, הוא אמר לי מגיע לך כך, תן לי חשבונית, כך שיק. הם עשו את החישובים. אני מעריך כי החישובים נעשו על בסיס ההכנסות שהיו בפועל.
אני לא נכנסתי לחשבונות הללו אף פעם. אני לא יודע לחשב אותם" (עמ' 39 לפרוטוקול משורה 25).

ועוד מוסיף הנתבע:-
"בסוף כל חודש ישבנו והוא הראה לי מה נכנס ומה יצא והוא אמר זה מה שמגיע לך וזה מה שקיבלתי ממנו. אז תעצור את זה אחרי חודשיים שלושה, אי אפשר להגיד אחר כך שקיבלתי יותר. אחרי שגמרנו את ההתקשרות, כמה שנים אחרי זה, הוא נתן לי עבודה נוספת ושילם לי בגינה. בכך אני מבין שאם היה חוב לזכותו של התובע מס' 2 הוא היה יכול גם לקזז לי..." (עמ' 40 לפרוטוקול משורה 24).

נקודת המוצא חייבת להיות שהחישובים החודשיים שנערכו ע"י התובעים לא היו נכונים, שאחרת התובעים לא היו נאלצים להגיש את התביעה ולדרוש בחזרה כספים ששילמו לנתבע, מבלי שאף אחד אילץ אותם לעשות כן.

כאמור, התובעים מן הסתם לא טרחו לצרף את ההתחשבנויות שבוצעו ביניהם אחת לחודש או אחת לחודשיים וההתחשבנות הכספית הרצינית, שעומדת בפני
בית המשפט, היא זו שנעשתה ע"י המומחה שמונה על ידי בית המשפט.

ב"כ התובעים מודה בסיכומיו, כי ייתכן והצדדים היו צריכים לבצע את ההתחשבנות הכספית לפני כן (ראה עמ' 51 לפרוטוקול משורה 22).

לעניין הטענה, כי מדובר בהרחבת חזית, הרי שאין בה כל ממש.

הנתבע טען לאורך כל הדרך, כי הסתמך על הכספים ששולמו לו ועל החישובים שנערכו ע"י התובעים, באמצעות הגב' בוטרוס שהייתה מנהלת החשבונות מטעמם. גם אם הטענה לא הוזכרה באופן מפורש בכתב ההגנה, נתנו התובעים הסכמתם להרחבת החזית, על דרך השתיקה.

הפסיקה הכירה בהתרחבותם של דיני הנזיקין ופלישתם לתחום דיני החוזים, ויצרה אחריות בנזיקין בגין מצג שווא רשלני. ראה בעניין זה "חוזים", דניאל פרידמן, נילי כהן, כרך א', מעמ' 83.

"מצג שווא רשלני" מסווג עפ"י הפסיקה, כענף של עוולת הרשלנות עפ"י פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בתור שכזה, אם יוכיח הנתבע שהתובעים ביצעו כלפיו עוולה, הוא יהיה זכאי לפיצוי שמטרתו, בראש ובראשונה לתקן את הנזק שנגרם ע"י העוולה, פיצוי אשר יש בו כדי להעמידו במקום בו היה אלמלא נעשה כלפיו מעשה העוולה.

דומה הדבר למעביד שמשלם שכר לעובד, במשך שנים, וכעבור תקופה ארוכה מאוד, מודיע לעובד שעליו להחזיר את כל הכסף ששולם לו בשל טעות חשבונאית שטעה בה המעביד. האם יעלה על הדעת שהעובד שהתקיים לפרנסתו מהשכר שקיבל - הסתמך עליו והתקיים ממנו - יאלץ, סופו של יום, להשיב את הכספים בחזרה ?

בענייננו, הנתבע הסתמך על ההתחשבנות החודשית שנערכה על ידי התובעים, שיש לראות בה מעין הבטחה חוזית מחייבת, ולא מסקנה סובייקטיבית של הנתבע. ניתן לצפות, מכל אדם סביר במצבו של הנתבע, כי היה מסתמך על ההתחשבנות המוקדמת שנערכה ע"י התובעים. הנתבע שהסתמך כאמור על החישובים - שינה את מצבו לרעה בעקבות כך שלאור ההסתמכות הוא המשיך לעבוד בדרך בה עבד, ובזבז את הכספים ששולמו לו ביתר.

התרשמתי כי אילולא הטעות שהתובעים הטעו את הנתבע, היה הנתבע יכול להפסיק את הפעילות המשותפת במועד מוקדם יותר ובשל כך, בין היתר, יש לקבוע שהנתבע עמד בנטל להוכיח כי שינה את מצבו לרעה בעקבות טענת ההסתמכות.

מעבר לטענת ההסתמכות, הרי שנגרמו לנתבע גם נזקים בשל האיחור בהגשת התביעה. התביעה הוגשה כ- 7 שנים לאחר הקמת העסק, ובעקבות כך נגרמו לנתבע נזקים ראייתיים של ממש ולא היתה לו כל יכולת להתמודד עם החישובים הכספיים שהציגו התובעים וסכומי החוב גדלו ותפחו גם בשל הפרשי הצמדה וריבית גבוהים ומיותרים (הפרשי הצמדה וריבית מיום 30/06/1997 ועד היום יוצרים תוספת של כ- 75% על החוב בערכי קרן, לפי חלוקה של כ- 50% בגין ריבית ו- 25% בגין הצמדה).
קביעת נזקיו של הנתבע איננה עניין פשוט ונראה שבנסיבות העניין הערכת הנזקים חייבת להיעשות על דרך של אומדנה, שהרי לא ניתן לקבוע במדויק, באיזה שלב היה הנתבע עוזב את העבודה, אילו נודע לו על סכומי הרווח האמיתיים.

לאור הסתמכותו של הנתבע כאמור, וגם לאור העובדה שהנתבע שינה את מצבו לרעה, הרי שמנגד גם לתובעים נגרם חסרון כיס בגין תשלום היתר - ונראה לי, כי באיזון ראוי של הזכויות והחובות החלים על הצדדים, תוך התחשבנות גם בעניין האיחור הניכר שבהגשת התביעה, בנזקים הראייתיים ונזק שנגרם בשל תוספת הריבית - מצאתי להורות שהתובעים ישתתפו במחצית מהנזק שנגרם להם.

12. החישובים הכספיים

א. לאחר שקבעתי שאין להפחית את ההוצאות בגין הנהלת החשבונות, ואין לבטל את הוצאות הרכב, ואין לשנות את מסקנות המומחה בעניין החובות האבודים - הרי שיש לאמץ את מסקנות המומחה כאמור בחוות הדעת, ובהתאם לנתונים הנוספים שהובהרו בחקירתו הנגדית (ראה עמ' 25 לפרוטוקול משורה 27), ולקבוע כי תשלום היתר ששולם לנתבע - מגיע לסך של 40,808 ₪ (ערך קרן ליום 30.6.1997).

ב. לסך הנ"ל, הנקוב בס"ק א' לעיל (40,808 ₪) יש להפחית מחצית, בגין מצג השווא ורשלנותם התורמת של התובעים (ראה סעיף 11 לעיל) ולכן יוצא אפוא, כי על הנתבע לשלם לתובעים סך של 20,404 ₪.

ג. לסך הנ"ל, הנקוב בס"ק ב' לעיל (20,404 ₪) יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.06.97 ועד למועד מתן פסק הדין, ולכן יוצא אפוא, כי על הנתבע לשלם לתובעים סך של 36,400 ש"ח.

ד. לסך הנ"ל, הנקוב בס"ק ג' לעיל (36,400 ₪) יש להוסיף מע"מ כגובהו ביום התשלום וכנגד חשבונית מס כחוק (ראה הודעתו של המומחה במכתבו מיום 10.4.2006).
13. הדיון נעשה עפ"י הטענות שהצדדים העלו בסיכומיהם.
יתר הטענות - נזנחו.

14. שאלת ההוצאות ושכר טרחת עו"ד

בשאלת ההוצאות המתחייבות, לקחתי בחשבון, בין היתר, דרך התנהלות העניינים על ידי התובעים - שאינה ראויה, אינה הולמת, ואינה סבירה בנסיבות שהובררו.

הנתבע נאלץ להתמודד כנגד תביעה מוגזמת בסך של למעלה מ- 250,000 ₪ נכון למועד הגשתה ובסופו של יום בית המשפט אישר רק כ- 15% מתביעת התובעים.

במהלך כל הדיונים שנתקיימו בתיק זה, הועלו הצעות רבות לסיומה של התובענה בהסדר ע"י ביהמ"ש, הן הצעות לסיומה של התובענה כולה בהסדר והן הצעות דיוניות, שיהא בהן לייעל ולקצר ההליכים בתיק זה, אך לאורך כל הדרך, נתקל ביהמ"ש בסירוב מצד התובעים, כאשר הנתבע הסכים לקיום הדיון על דרך של סעיף 79 א. לחוק בתי המשפט.

מנגד - סירבו התובעים לכל הצעה שהוצעה כאמור.

יאמר כבר עתה, כי הודע לתובעים כי באם, סופו של יום, יפסקו סכומים דומים להצעות שהועלו במהלך הדיונים, הרי שביהמ"ש עלול שלא לפסוק לתובעים שכר טרחת עו"ד בגין ניהול ההליכים.

הסכומים שנפסקו ע"י בית המשפט דומים להצעות שהועלו ואשר נדחו ע"י התובעים פעם אחר פעם ולכן נמצא שהתובעים האריכו את הדיון שלא לצורך בהתעקשותם שנתבררה כמיותרת.

לכל אלה, יש להוסיף את הגשת התביעה כ - 7 שנים אחר קרות האירועים הנטענים, ולאור הקושי בו נתקל הנתבע באיתור ראיות מתאימות, לאחר שבידי התובעים היו כל העת הראיות הדרושות להגשת התביעה.

חייב אני לציין כי ידועה לי ההלכה שכאשר ביהמ"ש פוסק שכ"ט עו"ד הנמוך מהתעריף המומלץ - יש ליתן טעמים מיוחדים לכך, ונראה לי כי בכל מה שהובא לעיל מתקיימים הטעמים המיוחדים המחייבים לחרוג מהתעריף שנקבע.

אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, ואחר שבחנתי בחן היטב את הדרוש בחינה - אני קובע כי כל צד ישא שכר טרחת בא כוחו.

15. לפיכך ומכל המקובץ, נקבע כדלקמן:-
א. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים סך של 36,400 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

לסך הנ"ל, יש להוסיף מע"מ כגובהו ביום התשלום וכנגד חשבונית מס כחוק.

ב. התשלום יעשה בתוך 30 ימים מעת מתן פסק הדין.

ג. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים את אגרת המשפט שהייתה משולמת, אילו התביעה הייתה מוגשת בסך של 36,400 ₪.

לגבי יתר ההוצאות - כל צד ישא בהוצאותיו.

ד. בהסכמת התובעים אני המצהיר שכל חוב אבוד (כהגדרתו בחוות הדעת של המומחה), שייגבה בפועל, בניכוי ההוצאות המשפטיות של הליכי הגביה והוצאות אחרות שניכיונן יוטל בהליכי הגבייה - יחולק 40% לתובעים ו- 60% לנתבע.

16. המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים, בדואר רשום ובצירוף אישור מסירה.

ניתנה היום כ"ב בניסן, תשס"ו (20 באפריל 2006), בהעדר הצדדים.
_______________
עידו רוזין
, שופט

שם הקלדנית: אתי אוחיון








א בית משפט שלום 3770/02 חב' "גג אור" בע"מ, ניר לוי נ' סמי חזן (פורסם ב-ֽ 20/04/2006)