פסקי דין על חיים בן סימון | פסקי דין על קיליק בוריס

4030/93 המ     16/11/1995




המ 4030/93 חיים בן סימון נ' קיליק בוריס





בבית משפט השלום ב ח י פ ה

בפני
כבוד השופטת: ד"ר נ. דנון
פ ר ו ט ו ק ו ל

תאריך הישיבה: 16.11.95

מס' ת.ה.: 4030/93

המבקש/ת/ים: חיים בן סימון


המשיב/ה/ות: קיליק בוריס


נוכחים: ב"כ המבקש/ת/ים: עו"ד גב' פריימן

ב"כ המשיב/ה/ות: עו"ד הבר
- אין הופעה.

עו"ד גב' פריימן
:
חכינו עד עכשיו. השעה .13.45אין הופעה של הנתבע או ב"כ.

עו"ד גב' פריימן
מסכמת:
אני מתיחסת ל- 2סעיפים בחוק ו- 2תקדימי ביהמ"ש העליון. לסעיף 15
בחוק לשון הרע מס' 2ו- .8אם בתום לב מגיש אדם תלונה למשטרה או אם
חשב שנכון או כי חובה לדווח.
כן אני מתיחסת לחוק העונשין סעיף 368ד' - חובת דיווח.
אם ההורים לא היו מדווחים היו עלולים לקבל תביעה פלילית נגדם והיו
חשופים למאסר של 3חודשים.
אני מגישה החלטה ל"ו ( )2עמ' 141ריימר נ. עזבון המנוח ברקאו
רייבר. מישהו שמוסר אינפורמציה אם האמין שהפרטים נכונים, אפילו אם
התכוון לפגוע במישהו, כאשר מדובר בהגשת תלונה במשטרה, מצויין
שבהחלטה שלא על האזרח לחקור את הענין.
חברי ערך הצגה כי המתלוננים הנתבעים לא עשו חקירה לפני שהגישו את
התלונה. זה לא תפקידם.
גם בתיק פרופ' מאור נ. פרופ' דן מיכאלי ואח' מ"ד ( )1עמ/ 762בקשר
לחוק לשון הרע: אפילו אם הפרסום גרם נזק לא צריך שהעובדות היו
נכונות מספיק אם הסיקו מסקנה סבירה מהעובדות.
ברור מהעובדות שההורים ראו בביתם ומדו"ח הרופא שהיה להם יסוד סביר
להניח שנגרם לבתם לפחות מעשה מגונה. גם כשהבת הצביעה על התובע,
היתה מסקנה סבירה שעליהם להוסיף את פרטיו למשטרה.
ביהמ"ש ראה מהתלונה במשטרה שזה היה בעילום שם. זה כי לא ידעו את
השם. רק אחרי שהבת הצביעה על התובע יידעו את המשטרה ואמרו שבתם
הצביעה עליו. תחילה כלל לא ידעו מי זה.
אשר לתיק השני מאיר נ. מיכאלי. ביהמ"ש העליון הטיל הוצאות גבוהות
מאד על המערער כדי לשמור על זכותו של אזרח להגיש תלונה בנסיבות
האלה.
אני רואה מתדפיסי שהתאריך היה לפני שנתיים. אין לי כאן רשימת כל
ההופעות בביהמ"ש. התובע הטריד אותי. התובע מוסיף נזק נפשי
לנתבעים.
אני מבקשת לא רק לדחות את התביעה כמו שבקשתי אלא להטיל על התובע
הוצאות ושכ"ט בגובה של ענישה.
אני מבקשת מכבוד ביהמ"ש להתיחס לתיק ולבדוק את מספר ההופעות שלי.
בשלב זה הגיע עו"ד הבר
, טעה בשעה.

עו"ד הבר
:
מבקש להקריא מהפרוטוקול את הדברים המוסכמים:
בתאריך 18.10.91הגישו הנתבעים נגד התובע תלונה במשטרת ישראל תחנת
קרית חיים ובה טענו כי בתאריך הנ"ל תקף מישהו מינית את בתם. התובע
יטען כי בעקבות התלונה הנ"ל נעצר ע"י המשטרה בתאריך 23.10.91
(כעבור 5ימים). ובתאריך 25.10.91ציווה ביהמ"ש לעצור את התובע
במעצר ביתי של 5ימים. התובע הינו יליד שנת ,1965עלה לישראל
בתאריך 28.4.91עם הוריו ואשתו ובאותה תקופה לא דיבר וכתב עברית.
בתאריך 16.8.92לאחר 11חודשים של המתנה החליטה פרקליטות מחוז
חיפה לסגור את התיק נגד התובע ובשלב זה אנו מבקשים כי האישור
שיצורף לתביעה יחשב כמוצג משפטי.
הוגש וסומן ת/1

העד מר קיליק בוריס
הוזהר כדין ומשיב בחקירה ראשית לעו"ד הבר
:
הגענו לישראל ב-.28.4.91
כשהגעתי לישראל גרתי ב- 8הימים הראשונים בקרית ביאליק ברחוב צופית
אצל חברה של אמה של אשתי. אחרי 8ימים עברנו לרחוב סנונית.
אשר לכיצד עצרו אותי

עו"ד גב' פרימן:
מתנגדת.

העד ממשיך:
אני וכמה אנשים רקדנו. עשינו בבית מסיבה. באה משטרה, דפקה בדלת
ובקשו את החבר שלי. בדירה שלי היה חבר שלי בשם מיכאל. אמרו למיכאל
בוא בחור ושאלו אם הוא בוריס. הוא אמר שהוא לא בוריס ואז הצביעו
עלי ושאלו אם אני בוריס ואז אמרו לי לבוא, הוציאו
אותי מהדירה ולקחו אותי למטה. גרנו אז בקומה שניה. הוא נתן לי
כרטיס של משטרה ואמר שאבוא איתו. לא דברתי עברית טוב אולם אמרתי
אם צריך אז צריך. הלכתי יחד איתו לבלוק בו גרנו בימים הראשונים
כשהגענו ארצה. מהבית שלי הלכנו לבלוק ברחוב צופית.
כשהגעתי עם המשטרה לרחוב צופית עמדנו ליד אוטו. שאלתי כל הזמן מה
קרה. אמרו לי שאני צריך לנסע איתם. אחרי באו אשתי, אמה ושאלו מה
קרה.
הסתובבו ליד האוטו כמה אנשים.

עו"ד פריימן:
מתנגדת. לא רלוונטי.

העד ממשיך:
נסענו למשטרה. יצאתי מהמכונית. נכנסתי למשטרה. הרגשתי שבמשטרה
כאילו מכירים אותי הרבה זמן. שוטר הכה לי בכתף ושאל מה נשמע בוריס
למרות שמעולם כף רגלי לא דרכה שם, שוטר אחר אמר זהו בוריס, או מה
נשמע מניאק. סגרו אותי בחדר והתחילו לשאול אותי שאלות. שוטרת
התחילה לשאול אותי. אמרה שלום בוריס, מה נשמע בוריס. אמרתי שאנחנו
לא מכירים ומה קורה שם. השוטרת אמרה שעשיתי משהו לא בסדר. שאלתי
מה עשיתי ואמרתי שאני לא מבין. היא שאלה איפה הייתי ביום ששי
בתאריך כלשהו בשעה כלשהי. אמרתי שהייתי במסיבת יום הולדת אצל חברה
שלי. שאלתי את השוטרת אם מישהו התלונן עלי ומי זה שאמר עלי כי אני
לא אשם. והשוטרת אמרה שהם יודעים שעשיתי את זה ויש אנשים שאומרים
כך ושאם אודה אלך הביתה. אמרתי שאני לא מכיר את החוקים ושאם מישהו
אמר שעשיתי בלגאן אני רוצה לדעת מי הם. היא אמרה שהם לא רוצים
לראות אותי.
חקרו אותי. עניתי לשאלות. הם השאירו אותי בתחנה. לאחר 5ימי מעצר
חזרתי הביתה.
כשחזרתי הביתה לא הבנתי מה קרה. חשבתי שאולי מישהו טעה אולי אני
דומה למישהו אחר קיימות טעויות. אולם אף אחד לא בא לביתי, לא אמרו
שלום ולא שאלו דבר.
אילו היית בא אלי אז היית רואה שבקומת קרקע היה רשום על תיבת
הדואר קוגן וקיליק וכן גם על הדלת.
אף הורים של ילד או ילדה לא באו ולא דברו איתי. גם לא עם אשתי.
חיכיתי שמישהו יבוא כדי לדעת מה קרה. רציתי לדבר עם אנשים אחרי
ששחררו אותי כי התבישתי לצאת החוצה.
את האנשים שהעידו באולם, ההורים של הילדה ראיתי פעם ראשונה בבית
המשפט כאן.

עו"ד פריימן:
התשובה היחידה הרלוונטית היא שהכיר אותם לראשונה בביהמ"ש לכן אין
לדעתי צורך בחקירה נגדית.

לבית המשפט:
לשאלה אם הייתי במסדר זהוי. אני משיב שלא.
לשאלה אם הילדה הצביעה עלי. אני משיב שלא. הילדה לא הצביעה עלי.
כאשר עצרו אותי והוציאו אותי מהבית וכאשר ירדתי במדרגות ראיתי
בכניסה בפרוזדור אנשים כולל בחורה עם ילדה קטנה. לא שמתי לב. לא
ראיתי את הילדה בפני
ם ואני לא יכול להגיד שזו היא.
אשר לכך ששאלתי את השוטרת מי התלונן עלי- אני משיב שהיא לא נתנה
לי שם.
לשאלה מאיפה אני יודע שהאנשים התלוננו עלי אני משיב שהם לא היו
בביתי. איך הם ידעו את השם שלי. איך קרה שכאשר באתי למשטרה ידעו
את השם שלי והמשפחה ובקשו תעודת זהות בלבד.
שחררו אותי והלכתי הביתה. חפשתי עבודה אחרת לאחר שפטרו אותי. לאחר
זמן מה אמא של אשתי שאלה מה קרה, קודם נעצרת ועכשיו קבלנו הודעה
במשטרה שהמשפחה התלוננה בפני
אביה של אשתי, היא אשה לא בריאה ואז
הבנתי שהם רצו לסגור אותי בבית הסוהר ולא הצליחו כי לא היו הוכחות
כי אני שומר חוק. בזמן הבלגאן הייתי ביום הולדת. לא הלך להם אז
הצליחו לעשות בעיות לקרובים שלי. נלחמתי מול משפחה שלא ידעתי מה
רוצים ממני. יש אנשים אני חושב שלא אוהבים עולים חדשים, או סתם
מישהו רצה לעשות לי בעיה. אני לא עושה בעיות לאף אחד. ודווקא
נדבקו אלי. אני לא מכיר את האנשים האלה. אני לא יודע למה רצו
לעשות לי רע. צריך לשאול אותם מדוע.

עו"ד הבר
מסכם:
חוק איסור לשון הרע קובע בסעיף 16כדלקמן:"..הוכיח הנתבע שעשה את
הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15ושפרסום לא חרג מתחום הסביר
באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב..."
במסגרת סעיף 15מדברים על סעיף .)8( 15
נכתב בסעיף ( 16ב) "..חזקה על הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב
אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
.1הדבר שפורסם לא היה אמת ולא האמין באמיתותו.
.2 הדבר שפורסם לא היה אמת ולא נקט לפני הפרסום באמצעים סבירים
להווכח אם אמת או לאו.."

אשר לעובדות. משפחת בן סימון ב- 18.10.91הגישה תלונה למשטרת קרית
חיים מבלי לציין שם של חשוד אפשרי. התובע נעצר ב- 23.10.91כעבור 5
ימים לאחר הגשת התלונה. במשך 5הימים האלה לא עשו ההורים הנתבעים
דבר וחצי דבר לגבי מקרה חמור להווכח מי יכול להיות החשוד
הפוטנציאלי ולברר מי עשה את המעשה האיום והנורא לילדה.
כאמור התובע נעצר ע"י המשטרה כעבור 5ימים מאז שהגישו ההורים את
התלונה. במשך 5ימים אלה לא עשו דבר וחצי דבר לנקוט כלשון החוק
באמצעים סבירים, לבדוק אם מה שהם הולכים לומר למשטרה אמת או לא.
אני מזכיר לביהמ"ש כי על פי עדותם עצמם, המרחק בין שני הבתים
שברחוב צופית ורחוב סנונית הוא כ- 150 - 100מ'. הנתבע אמר בעצמו
בביהמ"ש שהתעסק עם העולים החדשים, י כול היה לברר בדיוק היכן גרים
הרוסים והיכן האתיופים.
אני גם מזכיר ש- 8ימים אחרי הגעתם ארצה גרו באותו בלוק בו גרו
הנתבעים. לא מן הנמנע שסתם זרקו את השם של בוריס וכך המשטרה,
כעבור 5ימים הגיעו לאיזשהו בוריס שנעצר. ,
עצם הגשת התלונה במשטרה ללא שם זה חוסר תום לב. אני אומר שלולא
המקרה עצמו (מעשה מגונה בילדה) לא היתה המשטרה מתערבת. המשטרה
לעולם לא פותחת תיק כאשר בא מתלונן להבדיל מחקירות יזומות של
המשטרה. אין מגישים תלונות בעילום שם למשטרה וכאשר הפסיקה והחוק
מדברים על הגשת התלונה במסגרת סעיף )8( 15מדברים על תמונה שלמה,
שם כתובת ובעיקר שם החשוד. דבר לא נעשה.
אני מזכיר את הסתירות המהותיות בין עדות הבעל לעדות האשה לגבי עצם
הענין. מה התרחש. דרום מול צפון.
על הדלת של משפחת קיליק היה כתוב שם. על תיבת הדואר היה כתוב שם.
התובע אומר בעצמו שציפה, אחרי 6חודשים בהיותו ארצה באה משטרה
ועצרה אותו. אין ביהמ"ש יכול שלא לדון תיק זה לאור חוק כבוד האדם
וחרותו. היכן כבודו של התובע? למה נקטו ההורים מדיניות של בת
יענה? האם אינם חוקרים דבר במרחק של 150מ', מדוע לא הלכו ההורים
להורי הילדות ושאלו מי ומה עשו. עצם העובדה שהלכו למשטרה לא מתישב
עם מה שאמרו כאן שהלכו למשטרה כי פחדו מפרסום.
אם הלכו לשלטונות הוציאו מביתם את המקרה.
אם רוצים לטעון הגנה של תום לב צריך להוכיח שעשו את הדברים
המינימליים באמצעים סבירים. הטענה קשה - מעשה מגונה בבת. ואז
פתאום עוצרים עולה חדש, שלא יודעים מאיזה מדינה בא, הוא בא מ
מדינה שבה היה ק.ג.ב והוא נכנס לשוק. נגרם לו נזק, נזרק מעבודות.
לכן החוק אומר לעשות אחד מאלה.
הדבר שפורסם לא היה אמת ולא נקט לפני הגשת התלונה באמצעים סבירים.
אני טוען שלא האמין במה שעשה. איך אפשר להאמין כאשר לא יודעים מי
זה. איך אפשר לתת למשטרה אמון בדבר כזה.
לא רק נכנס סעיף 16ב ( )1אלא גם 16ב ( )2לא קויים.
אני לא זקוק להצטברות. אני זקוק רק לאחד מאלה.
לכן, אין ספק שממניעים שאיננו יודעים. במסגרת תלונה לפני שזורקים
בוץ על מישהו יש לבדוק היטב. מה מצפים מעולה חדש שאינו יודע מילה
וחצי מילה ורגיל לק.ג.ב. האם עניינו אינו חשוב. באיזה זכות הלכו
ההורים וגרמו לאיש זה כל מה שנגרם לו, מעצר, מעצר בית, בושה בפני

חבריו וכו'. באיזה זכות? מדוע לא בררו. האיש החשוד גר בסביבתם.
מדוע לא עשו דבר. מדוע לא בקשו מקרובי משטרה לעזור, מדוע לא חפשו
בשקט, מדוע לא מסרו קצה חוט. התיק עבר בדיקת פרקליטות משפטנים
והאישור צורף לכתב התביעה.
האם מה שנגרם לאיש לא חשוב?
אנו טוענים כי בסה"כ הפרוטוקול מדבר בעד עצמו. המתלוננים לצורך
הענין לא קיימו מה שהחוק דורש. אי אפשר לנפנף את המשפט. לכל אזרח
אמנם יש זכות להתלונן במשטרה אבל אם יש להם מה לומר וקצה חוט עם
דברים ברורים ומקרה קונקרטי. רק לתלונה כזו יתייחס ביהמ"ש.
ביהמ"ש צריך לדעת שבפרקטיקה המשטרה לא מתערבת בענין כזה. המשטרה
התערבה כי המקרה היה חמור. (מעשה מגונה בילדה בת )5אולם היכן
כבודו של המתלונן. 5ימים ישב. ההורים לא היו אזרחים הגונים כאשר
מתלוננים צריך לבדוק היטב היטב כבודו נפגע. הם לא עשו כלום.
גם לו יש את חוק זכויות היסוד. ביהמ"ש צריך לאזן. לא נקטו בשום
דבר סביר.

כאשר מדברים על תלונה אי אפשר לנפנף בחצאי דברים. יש לעזור
לשלטונות החוק ולא להצטנע ולהגיד שמסרו את התיק למשטרה ולא מעניין
אוצתם אם מישהו אחר יפגע.
הנתבעים לא הרימו את נטל ההוכחה ואינם יכולים להסתתר מאחורי ההגנה
של תום הלב.
אני מזכיר לביהמ"ש שתום הלב הוא מושג רחב. יש תום לב אוביקטיבי,
סוביקטיבי ויש להתאימו לנסיבות הענין ולראות אם ניתן היה לטעון
תום לב.
אנו טוענים כי המשיבים לא מלאו את הוראות החוק ואינם יכולים
להסתתר מעבר לטענת תום הלב

עו"ד פריימן משיבה:
מעדותו של התובע ברור שלא היה לו דבר לבסס את תביעתו עליו. אני
מבקשת לקחת גם דבר זה בחשבון לענין גובה ההוצאות.

החלטה

נדחה למתן החלטה שתשלח לצדדים בדואר.

ניתן והודע היום ,16/11/95במעמד הנוכחים.

ד"ר נ. דנון
- שופטת


פסק דין


הנתבע לא הופיע למרות שהוזמן כדין. לפיכך ניתן פסק הדין בהעדרו.

התובע הגיש תביעה נגד הנתבעים בעילה של פרסום לשון הרע בניגוד
לחוק לשון הרע התשכ"א .1965הפרסום היה הגשת תלונה שהגישו הנתבעים
במשטרת ישראל ב- ,18.10.91בה נרשם כי בתאריך הנ"ל תקף מינית את
בתם הקטינה. התובע טען כי בעקבות התלונה הנ"ל נעצר ע"י המשטרה,
ונחקר. אמנם לאחר 11חודשים של ההמתנה החליטה פרקליטות מחוז חיפה
לסגור את התיק נגדו מחוסר ראיות, אך הגשת התלונה גרמה לו לנזק
נפשי ולביזוי בפני
משפחתו והציבור, ולאחר מכן לפגיעה במעמדו במהלך
שירותו הצבאי.

התובע טוען כי הגשת התלונה מהווה פרסום לשון הרע, כי הנתבעים פעלו
באופן רשלני שעה שהגישו את התלונה.

מנגד טענו הנתבעים, כי התלונה למשטרה הוגשה נגד אדם בלתי מסוים;
כי המעשה עליו התלוננו אכן אירע; כי הילדה זיהתה את הנתבע וכי עד
לקבלת כתב תביעה הם לא ידעו את שמו של הנתבע ושמרו את העניין בסוד
כדי לא לפגוע בבת.
הנתבעים טוענים, כי הייתה זו חובתם להגיש תלונה במשטרה, וכי פעלו
בתום לב.

הנתבעים בקשו לדחות ו/או למחוק את התביעה על הסף.
נקבע כי עפ"י סעיף 16א' לחוק לשון הרע על הנתבעים להוכיח שעשו את
הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15לחוק ושהפרסום לא חרג
מהתחום הסביר באותן נסיבות כדי להוכיח תום לב.
התיק נקבע לצורך הוכחת ההגנה של סעיף 15לחוק ואכן הוכח, כי
הנתבעים לא מסרו למשטרה שם חשוד, וכי הילדה היא שזיהתה את הנתבע;
כמו כן הוכח שהאירוע עליו התלוננו אכן ארע.

ההלכה היא, כי תלונתו של אדם למשטרה לפיה פלוני חשוד בעיניו כמי
שביצע עברה היא לכאורה איסור המקרים בהם קמה ועולה ההגנה של תום
לב לפי האמור בסעיף )8( 15לחוק.

אין זה מחובתו של מי שנפגע וחושד בפלוני, לאמת את החשד תחילה עם
החשוד עצמו, או לערוך חקירות פרטיות לפני פניתו למשטרה. לשם עריכת
חקירות אלה קיימת המשטרה. ( רימר נ. עזבון המנוח ברקו רייבר עא
788/79פד"י ל"ו ( .)41 )2כל מה שסעיף )8( 15לחוק לשון הרע דורש
לצורך הוכחת תום הלב היא האמונה של המפרסם באמיתות הפרסום, וכאשר
המתלונן מאמין באמיתות תלונתו תקום לו ההגנה בסעיף )8( 15אפילו
התלונה הוגשה על ידיו מתוך רצון לפגוע (רימר נ. רייבר).
על אחת כמה וכמה במקרה שבפני
, כאשר לא הוכחה שום כוונה לפגוע
בנתבע וכאשר התלונה המקורית הוגשה ללא שם חשוד והקטינה היא שזיהתה
את הנתבע. ההורים אינם אחראים כלל לזיהוי של החשוד ע"י הקטינה
ואין לראות בכך מעשה של חוסר תום לב.

מחובתו של כל אזרח העד או היודע על מעשה פשע לדווח על כך למשטרה.
אם תתקבל טענתו של הנתבע, כי על כל אזרח לערוך חקירה משלו בטרם
הגיש תלונה, ולהיות צפוי לתביעת פיצויים עקב התלונה שהגיש, ייווצר
מצב שהאמריקאים קוראים לו chilling effectשבו יחשוש אזרח להודיע
על קיומם של חשודים למעשים בלתי חוקיים וע"י כך תסוכל עבודתה של
המשטרה ותחובל השמירה על קיום החוק וענישת העבריינים.
נכון שהתובע נפגע על לא עוול בכפו, אבל זה המחיר של שלטון החוק.
כאשר מתבצע מעשה פשע, הפושע איננו עומד מוכן ומזומן להודות
במעשהו. יש לגלותו, יש לזהותו וכדי להגיע לכך חייבים לחקור חשודים
כאשר רק אחד מביניהם יועמד בסופו של דבר לדין.
לפיכך יש לאפשר ואפילו לעודד מסירה של אינפורמציה בתום לב על
אודות חשודים, כאשר ברור מראש שרק אחד מביניהם יועמד בסופו של דבר
לדין.

אין לסכל תהליך זה של מעצר חשודים שרק אחד מהם עשה את המעשה ואין
להעניש מי שמוסר מידע למשטרה בתום לב. (מן הראוי לציין כי פעולה
ברשלנות איננה בגדר של פעולה בחוסר תום לב, אולם הנתבעים לא פעלו
ברשלנות. הם עשו כל מה שאזרח מן השורה חייב לעשות).

ניתן והודע היום ,16/11/95 במעמד הנוכחים.

ד"ר נ. דנון
- שופטת

שם הקלדנית: עליזה שפר








המ בית משפט שלום 4030/93 חיים בן סימון נ' קיליק בוריס (פורסם ב-ֽ 16/11/1995)