פסקי דין על בנק לאומי למשכנתאות בע"מ | פסקי דין על משען חיים | פסקי דין על משען יפית |

20262/00 א     04/07/2006




א 20262/00 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' משען חיים, משען יפית




1


בתי המשפט

בית משפט השלום חיפה
א 020262/00


בפני
:
כב' השופט מנחם רניאל

תאריך:
04/07/2006



בעניין:
בנק לאומי למשכנתאות בע"מ



ע"י ב"כ עו"ד
פינגרר ואח'

התובע

- נ ג ד -


1. משען חיים

2. משען יפית



ע"י ב"כ עו"ד
רון נחשון

הנתבעים

פסק דין


1. הנתבעים נטלו מהתובע ביום 14.8.1988 הלוואות המובטחות במשכנתא בסכום כולל (קרן) של 48,000 ₪. הנתבעים פיגרו בהחזר ההלוואה ועל כן נקט התובע בהליכים למימוש המשכנתא הרובצת על דירת המגורים. במסגרת הליכים אלה, מונה עו"ד רן פינגרר ככונס נכסים מטעם התובע, אשר מכר את דירת הנתבעים. תמורת הדירה היתה 48,000 דולר, מתוכם שולמו הוצאות הכינוס. התביעה הוגשה בגין יתרת החוב לאחר מימוש המשכנתא, ויתרת החוב לא הוכחשה למעט הנטען בשאלות שבמחלוקת.
על פי טענות הצדדים, אלה השאלות שבמחלוקת:
א. מה היתה יתרת החוב בעת פתיחת תיק ההוצל"פ?
ב. מי יזם את השארותם של הנתבעים בדירה עד למכירתה – הנתבעים כטענת התובע, או התובע כטענת הנתבעים?
ג. האם כונס הנכסים התרשל בכך שלא פעל למכירת הדירה ובכך גרם לתפיחת החוב?
ד. האם התובע התרשל בכך שלא פעל למכירת הדירה ובכך גרם לתפיחת החוב?
ה. האם פנתה סול פחימה לכונס הנכסים בשנת 1996 והציעה לרכוש את הדירה תמורת 60,000 דולר, והאם כונס הנכסים התרשל בכך שלא קיבל את הצעתה?
ו. האם הובטח לנתבעים שהתובע יוותר על יתרת החוב מעבר למימוש הדירה?
ז. מה יתרת החוב אם מתקבלות טענות הנתבעים?

2. התובע טוען טענות מניעות, השתק ומעשה בית דין. דין הטענות האלה להידחות כולן.
אין מעשה בית דין המונע מהנתבעים לטעון כנגד פעולות הכונס או התובע. החלטת ראש ההוצאה לפועל המאשרת את מכירת הדירה אינה מונעת טענות על השתהות במכירת הדירה ואינה מונעת כל טענה כנגד הכונס או התובע, למעט הטענה שהמחיר הגבוה ביותר שהושג עבור הדירה הוא זה שאושר על ידי ראש ההוצאה לפועל.
אין חובה על בעלי הדירה להעלות את טענותיהם בעת מכירת הדירה. הם יכולים להעלות את טענותיהם כטענות הגנה בכל עת וכטענות תביעה במסגרת ההתיישנות.
אין חובה על הנתבעים להגיש תביעה כנגד התובע בגדר טענותיהם כלפיו. הם רשאים להעלות את הטענה כטענת קיזוז או הפחתת חובם לתובע, כפי שאכן עשו.
הטענה כי אין הבנק אחראי לפעולת כונס הנכסים היא טענה נכבדה, אבל אינה טענה של השתק או מניעות או מעשה בית דין.

3. הנתבעים אינם מבחינים בין התובע לבין כונס הנכסים. אפשר השהסיבה לכך היא שכונס הנכסים הוא עו"ד רן פינגרר, ואילו ב"כ התובע, שהוא גם ב"כ הזוכה בתיק ההוצל"פ, הוא עו"ד רן פינגרר. ואולם, הבחנה זו בין התפקידים השונים של עו"ד פינגררר חשובה ואין לבטלה.
נקבע בפסיקה, במפורש, בשורה ארוכה של פסקי דין, כי כונס נכסים, המתמנה על ידי בית משפט, או ראש ההוצאה לפועל, הינו פקיד בית המשפט וכפוף להוראותיו בלבד. הלכה זו יסודה בדין - בחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 - סעיפים 54-53; בתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979 - סעיף 80; בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 - תקנה 388; ועוד....
...
כן קבעה הפסיקה, כי כונס הנכסים אינו סוכנו או שלוחו של הנושה המובטח או של הזוכה, אלא פקידו של בית המשפט (או ראש ההוצל"פ) בלבד (ראה ע"א 522/72 - מדינת ישראל נ' כונסי נכסים של החברה וולטקס, פ"ד כז (2), 393, עמ' 399-398; תיק פרוק (ת"א) 40/97, המ' 947/97, (לא פורסם); ע"א 1034/92 - רמות זכרון בע"מ (בכינוס נ' ד"ר אליעזר וולף, תק-על 93 (1), 84 ,עמ' 86).
וכך בספרו של השופט ד' בר-אופיר, "הוצאה לפועל הליכים והלכות" [מהדורה חמישית]: "ההלכות שנפסקו לענין הפיקוח של בתי המשפט על כונסי נכסים - שהתמנו לפי סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] ותקנה 388 לתקנות סדר הדין האזרחי - אמורות לשמש, בדרך של היקש, אמות מידה לפיקוח שחייב ראש ההוצאה לפועל להפעיל כלפי כונס נכסים שהתמנה לפי חוק ההוצאה לפועל: כשבא לידי כונס הנכסים רכוש כלשהו של החייב, עליו להחזיק בו בשם בית המשפט (ובענייננו: בשם ראש ההוצאה לפועל); ובידי בית המשפט נתונה ההחלטה הסופית מה ייעשה ברכוש זה. כונסי הנכסים הם פקידי בית המשפט ופועלים בשמו, והם חייבים במידת האובייקטיביות בעת מילוי תפקידם, בנאמנות לבית המשפט בלבד ובציות להוראותיו.
אדם שמונה לכונס נכסים הופך לפקיד בית המשפט גם אם ייצג קודם לכן את אחד הנושים, ורואים אותו כנאמן לטובת החברה והנושים המובטחים; וברור שהוא חייב לפעול לפי הוראות בית המשפט. בדרך של היקש אנחנו מחילים הוראה זו גם על הליכי מינוי בהוצאה לפועל. הכונס הוא עושה דברו של ראש ההוצאה לפועל והוא חייב לדאוג לעניינים של כלל הזוכים שנושים בחייב חובות פסוקים (ע"א 1034/92 רמות זכרון בע"מ נ' ד"ר וולף ואח', דינים עליון כ"ח 350; השופט א' גרוניס: ה"פ (ב"ש) 30/90, המ' 877/93 עוף הנגב בע"מ (בכינוס נכסים) נ' עו"ד מ' קירש וא' חביב כונסי הנכסים, פ"מ תשנ"ד ג' עמ' 345)1[1].

התביעה כאן היא תביעת התובע, הזוכה בתיק הוצל"פ. טענות נגד פעולותיו של הכונס אינן טענות שניתן להעלותן במסגרת תביעת התובע, שכן, כאמור, הכונס אינו שלוח של הזוכה אלא פקיד בית המשפט. אבחנה חשובה זו תשמש אותנו בהמשך.

4. הנתבעים טענו שיתרת החוב בעת פתיחת תיק ההוצל"פ (להבדיל מהיתרה בעת הגשת התביעה) אינה נכונה, והעמידו שאלה זו כפלוגתא. הנתבעים לא פירטו טענה זו, כדי שנדע מה ביתרת החוב אינו נכון, ולא טענו עליה בסיכומים. הנתבעים אף הסכימו למעשה ליתרת החוב בעת פתיחת תיק ההוצל"פ, משהביאו מטעמם חוות דעת מומחה המאשרת את יתרת החוב בעת פתיחת תיק ההוצל"פ. על כן, אני קובע כי יתרת החוב בעת פתיחת תיק מימוש הדירה בהוצאה לפועל היא 138,040.19 ₪.

5. אשר לשאלה מי יזם את השארותם של הנתבעים בדירה, הראיות מצביעות על כך שהנתבעים הם שביקשו והתובע נענה לבקשתם להשאר בדירה ולנסות למוכרה בעצמם, בהנחה שהתובע עשוי לקבל מחיר יותר טוב אם הדירה תהיה מיושבת וגם אם תימכר מחוץ להליכי הכינוס. זאת, הן לפי האמור בסעיף 5 לתצהירו של הנתבע, בו נאמר "הכונס איפשר לי להתגורר בדירה" והן לפי מכתבה של הנתבעת מיום 12.2.96 לעו"ד פינגרר, שלפיו ביקשה לפנות את הדירה ביולי 96 כי אין להם לאן ללכת. הנתבע התכחש למכתב זה בחקירתו בעמ' 7 בטענה שהוא לא חתם ו"אשתו היתה בבריאות הנפש" ועשתה הליכים שאינם בידיעתו, אך איני מאמין להכחשה זו, שכן בתצהירו מיום 2.10.05 אישר שהמכתב נכתב בשמו. באותו כיוון העיד הנתבע בעמ' 10 לפרוטוקול. שוב ושוב ביקשו הנתבעים גם למכור את הדירה בעצמם (ולא תחת פיקוח הכונס, או תוך מתן הנחה בלבד בשכר טירחת הכונס, כעדות הנתבע שאינה אמינה וסותרת את המסמכים) למשל בפני
יתם המודפסת של הנתבעים מיום 20.2.97. לפיכך, אני קובע שהיתה זו יוזמת הנתבעים לעכב את פינוי הדירה ולנסות למוכרה בעצמם.

לשאלת העיכוב יש משמעות, שכן העיכוב אמנם מאפשר לנתבעים למצות אופציות נוספות, אך מנגד החוב עולה בשיעורי ריבית חריגה, בעוד מחיר הדירה אינו עולה באותו שיעור. כך אפשר שדירה שתחילה היה שוויה יותר מהחוב, יהיה שוויה פחות מהחוב.

6. הנתבעים טוענים שכונס הנכסים התרשל בכך שלא פעל למכירת הדירה במהירות הראויה. כבר אמרתי, שאין הנתבעים רשאים לטעון בתביעה זו, שהיא בינם לבין התובע, טענות לגבי התרשלות הכונס, שאינו שלוח של התובע. על כן, דין הטענות במסגרת תביעה זו להידחות. לכאורה יש לנתבעים עילת תביעה כנגד הכונס באופן אישי, להבדיל מהתביעה כנגד התובע. על כן, כדי לחסוך תביעות נוספות, אבדוק את השאלה האם הכונס התרשל אם לאו. ודוק, הכונס לא נתן תצהיר, והמסקנות שאני מסיק עולות מתוך המסמכים והראיות האחרות.

הכונס מונה ביום 20.11.95. ביום 28.12.95 נשלחה לנתבעים הודעת פינוי ליום 7.3.96. ביום 12.2.96 ביקשו הנתבעים שלא לפנותם עד יולי ובזמן זה יעדיפו למכור את הדירה בעצמם. הכונס נענה לבקשתם של הנתבעים, והיענות זו היתה סבירה. הכונס החל בהליכים למכור את הדירה משלא התקדמה מכירת הדירה, והשיג חוות דעת שמאי ביום 22.5.96. נשלחה לנתבעים הודעת פינוי נוספת, וביום 20.2.97 ביקשו הנתבעים שוב מהכונס לנסות למכור את הדירה בעצמם ולשם כך לקבל אורכה של כשלושה חודשים. זאת, כאשר כבר לא גרו בדירה אלא בקצרין. הכונס ענה ביום 4.3.97 שהוא נותן אורכה של 60 יום. משלא הצליחו הנתבעים למכור את הדירה, הודיע הכונס ביום 1.6.97 על המשך הליכי המימוש. ביום 15.8.97 פורסמה מודעה להגשת הצעות לרכישת הדירה. ביום 25.12.97 העביר הכונס לנתבעים הודעה כי הוגשה הצעה לרכישת הדירה תמורת 47,000 $. הנתבעים לא הגיבו, וביום 16.1.98 נמכרה הדירה וביום 20.1.98 אישר ראש ההוצל"פ את המכירה ונגבו הכספים. לוח זמנים זה מראה שלא היה כל עיכוב בלתי סביר בפעולות הכונס, וכל עיכוב שהיה היה לבקשת הנתבעים. מכאן, שגם לגופו של ענין, אין כל בסיס לטענות הנתבעים כנגד הכונס על עיכוב כלשהוא בביצוע פעולותיו.

7. לאור האמור לעיל, אין ספק שאין בסיס לטענות הנתבעים כלפי התובע על עיכוב במכירת הדירה. התובע מסר את הטיפול לכונס נכסים, וזה פעל בשקידה ראויה. על כן, אני דוחה את הטענות כנגד התובע בדבר עיכוב במכירת הדירה שגרם לתפיחת החוב.

8. הנתבעים טענו שגב' סול פחימה הציעה לרכוש את הדירה מהכונס תמורת 60,000 דולר ארה"ב וחיכתה לאישור על כך, אך משהתעכב האישור פנתה לרכוש דירה אחרת. לפי תצהירה של גב' פחימה, בסביבות יוני 96 חיפשה דירה ופנתה למתווך ידידיה נתן שהראה לה את הדירה הנדונה, ונאמר לה שמחיר הדירה הוא 65,000 דולר. החל מו"מ בינה לבין המתווך ובתום המו"מ היא הסכימה לרכוש את הדירה תמורת 60,000 דולר. רק בתום המו"מ התוודה באוזניה המתווך שההצעה טעונה אישורו של כונס הנכסים. הוא ביקש שהיא תמתין לקבלת האישור מעו"ד שיושב בחיפה והיא המתינה. משלא שב אליה, פנתה לברר את סיבת העיכוב ונמסר לה שמר נתן פנה מספר פעמים למשרד עו"ד פינגרר ולא קיבל תשובה חיובית. הזמן דחק והיא היתה מעונינת בדירה ולכן ביקשה את מס' הטלפון כדי לפנות לכונס ישירות ואכן פנתה ודיברה עם אדם בשם יוסי שהבטיח שישוב אליה טלפונית עם מתן האישור אך היא לא זכתה לכל מענה ולכן נסוגה מהצעתה. היא הציעה בשיחות הטלפוניות לסור למשרדו של כונס הנכסים אם יש צורך אבל נאמר לה על ידי אותו יוסי שאין צורך בכך.

ואולם, בחקירתה הנגדית, בעמ' 5 ו- 6 העידה גב' פחימה שלא ידעה שהדירה מכינוס נכסים ולא ידעה את שמו של עו"ד פינגרר. בתחילה הכחישה כל ידיעה גם כאשר הופנתה לאמור בתצהירה, אך לאחר מכן טענה שלאחר שפניותיה לידידיה בן נתן המתווך כשלו, פנתה וקיבלה קשר ישיר למשרדו של כונס הנכסים ודברה עם יוסי, שלא חזר אליה בקשר לאישור. בכל מקרה, גב' פחימה אישרה שהיא לא יודעת איזו פרוצדורה צריך לעשות כדי לקנות דירה מכונס נכסים, היא לא הגישה הצעה כתובה ולא הפקידה 10% על חשבון הקנייה, ולא ברורה עד עתה משמעות האישור שהיא כביכול חיכתה לו. גב' פחימה סתרה איפוא את האמור בתצהירה, וניכר בה שהיא לא אמרה את הדברים המופיעים בתצהירה.

מר ידידיה בן נתן העיד שהיה צריך להשלים את המכירה על ידי הכונס לאחר שהוא הודיע לכונס שיש קונה. למרות שהוא ידע שיש כונס , הוא לא זכר אם העביר הצעה לרכישה לכונס. עדות זו תמוהה , שהרי מתווכים נוהגים לרשום את פעולותיהם בכרטיס הלקוח. המתווך הזה לא הביא רישום כלשהוא וטענתו שעזב את שותפו עם החומר ועזב אינה מתקבלת על דעתי. העד לא הראה שעשה דבר מה כדי לקבל את הרישומים, שלטענתו אין לו גישה אליהם. הנתבעים, שידעו את גירסתו של המתווך, גם הם לא הראו שעשו דבר מה כדי לקבל מהשותף עדות או מסמכים. כללו של דבר, עדותו של המתווך מעורפלת ובלתי אמינה בעיני ואין בידי לסמוך עליה.

אני מאמין לגב' פחימה שהיא הביעה נכונות עקרונית, כלפי המתווך, לרכוש את הדירה תמורת 60,000 דולר, אבל לא הגישה שום הצעה שהיה על הכונס לדון בה. הכונס לא היה יכול ולא היה צריך לתת שום אישור, ולכן לא מובן איזה אישור ציפתה גב' פחימה לקבל. המתווך ידידיה, שידע שיש כונס, לא הדריך אותה להגיש הצעה בכתב ולצרף לה פקדון, וממילא לכונס לא הגיע שום הצעה שיש להתיחס אליה. ממצבור העדויות לא שוכנעתי שהסכום של 60,000 דולר הועבר לכונס. אותה שעה היה בידי הנתבעים, לפי המוסכם, למכור את הדירה בעצמם, תוך תשלום המשכנתא, ואם אכן ידעו על מחיר כזה היו בודאי עושים חוזה ומוכרים את הנכס. כנראה שהמתווך, שנשכר גם על ידם, כפי שהעיד הוא והעיד הנתבע, לא מסר להם על הצעה כזו. אילו היו יודעים על הצעה כזו, בודאי היו מגיבים כאשר נמסר להם יותר מאוחר שהדירה הנמכרת תמורת 47,000 דולר, וטוענים שהמחיר הוא גבוה יותר. אלא, שההצעה כנראה לא עברה מהמתווך הלאה, לכונס ולנתבעים, ומסיבות עלומות, הנסתרות תחת אי זכרונו של המתווך, הענין התמסמס. כללו של דבר, אני קובע שבידי הכונס לא היתה הצעה כדין מטעם הגב' פחימה לרכישת הדירה תמורת 60,000 דולר, ועל כן אין הוא נושא בשום אחריות להחמצת ההצעה הזו, וכל שכן התובע, שלא עסק אותה שעה במכירת הדירה אלא הותיר זאת לכונס.

9. הנתבעים העלו את הטענה, כי התובע הבטיח להם שיסתפק במכירת הדירה ולא יגבה מעבר לכך. הנתבע לא חזר על עדות זו בתצהירו כעדות ראשית. האמת, שהטענה ככזו הופיעה רק בטיעונים ולא בתצהיר הבקשה לרשות להתגונן. בתצהיר הבקשה לרשות להתגונן נאמר רק שנאמר לנתבע ע"י נציג התובע שבשים לב ליתרת החוב ולסכום המשוער של הדירה, בטוח התובע שמכירת הדירה תכסה את מלוא החוב ויותר מכך. כלומר, מלכתחילה לא היה מדובר בהסכם אלא בהערכה, שאפשר שתתקיים ואפשר שלא, ובודאי שלא התקיימה כאשר המכירה התעכבה בעוד הריביות החריגות נזקפות בחשבון. הדבר הובא לידיעתו של הנתבע במפורש על ידי תשובת משרד השיכון מיום 27.5.96, שם נאמר כי היתרה ממכירת הדירה לאחר סילוק המשכנתא (האחרת) נמוכה. הנתבע נשאל על כך בחקירתו בעמ' 12, והתחמק מתשובה שוב ושוב עד עמ' 14. בסופו של דבר העיד שדבריו של נציג הכונס היו שיש סבירות גבוהה שמכירת הדירה תכסה את החוב, אבל לא שהיה הסכם שגם אם לא יכוסה החוב יסתפק התובע במכירת הדירה. להסיר ספק, איני מאמין לטענה שנאמר לנתבע שיש סבירות גבוהה שמכירת הדירה תכסה את החוב, או שהוא סבר כך, הן משום שהגעתי למסקנה שאותה שעה לא ידע הנתבע ולא ידע הכונס על הצעת גב' פחימה, והן משום שהחל ממאי 96 היתה בידי הכונס חוות דעת השמאי לפיה ערך הדירה נמוך יותר והן משום שמשרד השיכון אמר לנתבע בדיוק את הדברים האלה. לפיכך, אני דוחה את טענת הנתבעים שהוסכם שעם מכירת הדירה יכוסה מלוא החוב והתובע לא יהיה רשאי לגבות מעבר למכירת הדירה.

10. התובע הגיש את חוות דעתו של מר סלימאן סלמאן. חוות דעת זו עוסקת בשווי הכספי של העיכוב במכירת הדירה. משהגעתי למסקנה שלא היה עיכוב בלתי סביר, אין טעם כלל בחוות דעת זו. ואולם, גם לגופה של חוות הדעת, אין היא יכולה לעמוד. אין בסיס להנחה העומדת ביסוד חוות הדעת, כי 3 חודשים מיום מינוי הכונס הם זמן סביר למימוש דירות בהוצאה לפועל. אומר אפילו שזה כמעט בלתי אפשרי. יש לבקש מראש ההוצאה לפועל לתת צו פינוי. צו הפינוי צריך להיות מומצא לחייבים לפחות 21 יום לפני הפינוי, ואחרי הפינוי יש לפרסם מודעה, לתת בה זמן מספיק להגשת הצעות, לקבל הצעות ולנסות להגדילן, להודיע לחייבים על ההצעה הזוכה כדי שיגיבו, לבקשה אישור ראש ההוצאה לפועל. 3 חודשים הוא אולי זמן מינימלי אבל לא זמן ממוצע. המומחה לחישובים אינו מומחה למימוש דירות ואינו יכול לחוות דעתו בנושא זה. המומחה עצמו אישר שאם נתוני הזמנים משתנים, חוות דעתו אינה עומדת.

11. על פי כל האמור לעיל, נדחו כל טענות הנתבעים שבגדרן נטען שאין עליהם לשלם את יתרת החוב לאחר מכירת הדירה. על כן, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים לשלם לתובע 187,302.87 ₪ בצירוף ריבית הנהוגה אצל התובע מעת לעת מיום 6.9.00 ועד לתשלום המלא בפועל, וכן אגרות התביעה ועוד 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כשכר טירחת עו"ד.

הסכומים שהופקדו על ידי הנתבעים יועברו לידי התובע על פירותיהם.


המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים

ניתן היום ח' בתמוז, תשס"ו (4 ביולי 2006) בהעדר הצדדים.

מנחם רניאל
, שופט

1[1] בר"ע 02 / 2130 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' שמואל מטלון [פדאור (לא פורסם) 03 (6) 455, עמוד 5-6.

??

??

??

??








א בית משפט שלום 20262/00 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' משען חיים, משען יפית (פורסם ב-ֽ 04/07/2006)