פסקי דין על מאיר קוט | פסקי דין על עזבון המנוח זאב גוטמן ז"ל ואח'

1904/05 עא     07/08/2006




עא 1904/05 מאיר קוט נ' עזבון המנוח זאב גוטמן ז"ל ואח'




1
בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 001904/05
לפני:
כב' השופטת הילה גרסטל
, סגנית-נשיא - אב"ד
כב' השופט עוזי פוגלמן

כב' השופט אילן ש' שילה

המערער:
מאיר קוט
נ ג ד
המשיבים:
1. עזבון המנוח זאב גוטמן ז"ל באמצעות יורשיו: שושנה גוטמן, אהרון גוטמן ואהובה רוט
2. שושנה גוטמן
3. אהרון גוטמן
4. אהובה רוט

פסק-דין
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה (כבוד השופט נחום שטרנליכט) בת.א. 2292/02 מיום 21.2.05, אשר דחה את תביעת המערער על הסף מחמת התיישנות.

1. רקע

(א) המערער החזיק עד ליום 15.7.93 ב- 12.5% ממניותיה של חברה בשם זהר באר-שבע בע"מ (להלן: "החברה"). בעלי המניות האחרים בחברה עד אותו מועד היו זאב גוטמן ז"ל (להלן: "המנוח"), זאב אייזנמן ז"ל (להלן: "אייזנמן") וחברה בשם השקעות תר בע"מ (להלן: "חברת תר").

(ב) ביום 15.7.93 נערכה אסיפת בעלי מניות שבה הוחלט על הגדלת הון המניות של החברה, ובשל כך דולל חלקו היחסי של המערער במניות החברה ל- 1%. המערער טען כי הונו אותו והציגו לו מצג שווא כוזב וביום 16.10.96 פנה בתובענה בדרך של המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעתירה להשבת המצב לקדמותו באופן שיחזור להיות בעלים של 12.5% מהון המניות של החברה (להלן: "ההליך הראשון"). בית המשפט המחוזי דחה את התובענה.

(ג) המערער הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לאחר הגשת הערעור הגיע המערער לפשרה עם חברת השקעות תר בע"מ ועם יורשי אייזנמן ז"ל. ביום 19.5.03 קיבל בית המשפט העליון את הערעור וקבע כי פעולות המנוח שהביאו לדילול אחזקותיו של המערער בהון מניות החברה מבוטלות. בית המשפט העליון הוסיף וקבע כי המערער אינו מנוע מלנקוט בהליכים העומדים לרשותו לצורך מימוש זכויותיו על דרך השבת שווין הכספי של המניות שדוללו.

(ד) ביום 29.3.04 הגיש המערער תביעה כספית כנגד יורשי המנוח-היא התביעה שביסוד פסק הדין נושא הערעור. המשיבים הגישו כתב הגנה שבו טענו, בין היתר, כי יש לדחות את תביעת המערער על הסף מחמת התיישנות.

2. פסק דינו של בית משפט קמא

(א) בית המשפט קיבל את טענת המשיבים שיש לדחות את התביעה הכספית על הסף מחמת התיישנות תוך שהוא דן בשאלה האם אפשר, מכוח הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") לנכות מתקופת ההתיישנות של התביעה דנן את פרק הזמן שבו התנהל ההליך הראשון. אמנם, לשונו של סעיף 15 קובעת כי פרק הזמן שבו התנהלה ההתדיינות הראשונה לא יבוא במניין הימים במקום שבו עסקינן בתובענה שנדחתה ואולם, כך נפסק, אין להבחין בין מקרה שבו נדחתה התובענה, ובין מקרה שבו התקבלה אלא שלא ניתן למצות באמצעותה את זכויות התובע, כמו במקרה דנן.

(ב) חרף פרשנות זו קבע בית המשפט ש"אין ליתן למערער את הסעד אותו מעניק סעיף 15 לחוק ההתיישנות" (עמ' 9 לפסק-הדין, שורות 1-2). המנוח העביר את מניותיו בחברה לצד שלישי ביום 31.7.94, יותר משנתיים לפני שהמערער פתח בהליך הראשון. בתביעתו בהליך הראשון לא איזכר המערער בחוסר תום לב את העברת המניות לצד שלישי, ועסקינן אפוא בהליך סרק מפני שהמערער לא יכול היה לקבל את מניותיו בחזרה מקום בו הן הועברו לאחר. בנסיבות אלו, כאשר אי אפשר היה לממש את פסק הדין של בית המשפט העליון ולמצות את זכויותיו של המערער, בשל העובדה שהוא עצמו לא פרס את מלוא המסכת העובדתית לפני בית המשפט ולא ביקש את הסעדים המתאימים, אין הצדקה כי מירוץ ההתיישנות יופסק למשך התקופה שבה היה ההליך הראשון תלוי ועומד.

(ג) בית המשפט הוסיף כי בכתב התשובה שהגיש לא העלה המערער טענות בתשובה לטענת ההתיישנות שטענו המשיבים בכתב ההגנה. לפיכך בית המשפט הניח שהמערער ידע שהמנוח העביר את המניות סמוך לאחר שהעבירן, ועוד בטרם נקט בהליך הראשון, ולמרות זאת לא התאים תביעתו הראשונה לנסיבות אלו.

(ד) לנוכח קבלת טענת ההתיישנות, נמנע בית המשפט מלדון בטענת מיצוי העילה שהעלו המשיבים כטענת סף נוספת.

3. טענות המערער

(א) המערער טוען כי בית המשפט טעה טעות עובדתית כשקבע שמניות המנוח נמכרו לצד שלישי ביום 31.7.94, בעוד שהלכה למעשה הן נמכרו רק בחודש מאי 99'. המנוח ניסה, אמנם, למכור את מניותיו לאחד אלדרדשתי בשנת 94', ואולם עיסקה זו טורפדה בשל התנגדות קבוצת איתן, המחזיקה במניות חברת תר. לאחר שבוררות שהתנהלה באשר לכך הסתיימה בזכייתה של איתן, ניסתה האחרונה להתנער מההתחייבות שנתנה למנוח לרכוש את מניותיו, ורק ביום 27.1.99 היא חויבה לרוכשן. המכירה עצמה בוצעה, כאמור, רק בחודש מאי 99'.

(ב) המערער מוסיף כי המשיבים לא טענו כלל שמניות המנוח נמכרו ביום 31.7.94 וטענת ההתיישנות נומקה בהחלטה על הדילול שהתקבלה כבר בשנים 1992 ו- 1993. בית המשפט ביסס, אם כן, את פסק דינו על טיעון שהמשיבים לא טענו כלל, דבר השומט את הבסיס מתחת לנימוק שהמערער לא העלה טענות תשובה לטענת ההתיישנות.

(ג) לטענת המערער, גם לו צדק בית המשפט בהנחה העובדתית שהמניות נמכרו לצד שלישי ביום 31.7.94 לא היה מקום לקבוע כי התביעה התיישנה. בית המשפט נימק החלטתו בחוסר תום ליבו של המערער אשר נקט בהליך סרק והגיש תביעה לסעד שאין באפשרותו לקבל, מבלי שאזכר את מכירת המניות לצד שלישי. ואולם, השאלה האם התיישנה התביעה אינה שאלה ערכית, והחלת הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות אינה מותנית בתום לב. לפיכך, שומה היה על בית המשפט לקבל את טענת המערער כי תקופת ניהול ההליך הראשון אינה נמנית לצורך חישוב תקופת ההתיישנות בהתאם להוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות.
(ד) המערער מדגיש כי פסק דינו של בית משפט קמא מבטל במחי יד את החלטתו של בית המשפט העליון אשר התירה למערער להגיש תביעה כספית למיצוי זכויותיו.

4. טענות המשיבים

(א) המשיבים סומכים ידיהם על פסק דינו של בית משפט קמא וטוענים כי מאחר שהמערער לא טען מאומה בכתב התשובה שהגיש לעניין ההתיישנות, בדין דחה בית המשפט את תביעתו. לטענת המשיבים בחן בית המשפט את הדברים בגישה ליברלית, ואולם גם בחינה זו אינה מביאה למסקנה שיש לחרוג מתקופת ההתיישנות הרגילה כאשר המערער יכול היה למצות את זכויותיו ולתבוע פיצויים בהליך הראשון.

(ב) אשר לטענת המערער כי החלת הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות אינה מותנית בתום לב, טוענים המשיבים כי חובת תום הלב רחבה היא, וחלה על כל דין.

(ג) המשיבים מדגישים כי עילת התביעה של המערער בהליך דנן אינה נעוצה בפסק דינו של בית המשפט העליון, אלא באירועים שהתרחשו בשנת 1992, 1993, ואשר התיישנו זה מכבר. המשיבים מפנים לחוות דעתו של כבוד השופט שלמה לוין באותו

פסק דין
, אשר נמנע מלחוות דעתו ביחס לסיכוייו של הליך נוסף שיינקט על ידי המערער, ומציינים כי לא השופט לוין, ואף לא השופטת פרוקצ'יה האריכו למערער את תקופת ההתיישנות להגשת תביעה לסעד כספי. לטענתם, נסיונו של המערער לקרוא את פסק דינו של בית המשפט העליון כמאריך את תקופת ההתיישנות שגוי ומטעה.
5. דיון והכרעה

(א) כנקודת מוצא להכרעה בערעור זה מקבלים אנו את טענת המערער כי טעות נפלה מלפני בית משפט קמא עת קבע שהמנוח העביר את מניותיו לצד שלישי ביום 31.7.94. אמנם, עסקינן בקביעה עובדתית ולא על נקלה תתערב ערכאת הערעור בכגון דא, אולם מצאנו כי קביעה זו אינה מבוססת על פניה ועל כן היא נכנסת לגדרם של אותם חריגים המצדיקים את התערבותנו (רע"א 9288/05 מנורה נ' חסן, תק-על 2006(1) 3490 (2006)).

(ב) מחומר הראיות שהובא לפנינו עולה כי נכון ליום 10.3.99 עדיין היו בידיו של המנוח 33% מהון המניות בחברה. די אם נפנה לעניין זה להסכם הדיוני שעליו חתמו המערער והמנוח במועד זה שבו מצוין הדבר מפורשות (להלן: "ההסכם הדיוני"). הדבר אף מוצא ביטוי בפסק דינו של בית המשפט העליון בהליך הראשון, אשר עומד על ההסדר הדיוני שעל פיו בוטל עיקול זמני שהוטל על מניות המנוח בחברה כדי לאפשר את מכירתן מהמנוח לאייזנמן.

(ג) קביעה עובדתית שגויה זו היא בעלת משקל ניכר, שכן על בסיסה קיבל בית משפט קמא את טענת ההתיישנות. ודוק, בית המשפט קבע כי אפשר להחיל את הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות גם במקום שבו התקבלה תביעה אך בלתי אפשרי למצות מכוחו של פסק הדין את הזכויות על פיו. עם זאת, קבע בעמ' 9 לפסק-הדין כי:

"נראה לי, כי בנסיבות אלו אין ליתן לתובע את הסעד אותו מעניק סעיף 15 לחוק, באשר לא למקרים מעין אלו נועדו הוראות סעיף זה. התובע בחר במקרה זה להגיש תביעה בה הוצגה המסכת העובדתית באופן חלקי בלבד, תביעה זו התקבלה בסופו של יום, אך בעטיו של התובע, אשר לא פרס את מלוא המסכת העובדתית, וממילא גם לא ביקש את הסעדים המתאימים, לא ניתן לממש את פסק דינו של בית המשפט העליון ולמצות את זכויות התובע. במקרה שכזה אין הצדקה, כי מירוץ ההתיישנות יופסק למשך כל התקופה בה נוהלו ההליכים הקודמים".
(ד) משהגענו לכלל מסקנה כי במועד פתיחת ההליך הראשון טרם נמכרו מניות המנוח לצד שלישי, הרי שהנמקתו של בית משפט קמא לדחיית התביעה אינה יכולה לעמוד. אין מדובר בתובע אשר לא נקט בהליך המתאים ולא ביקש את הסעדים המתאימים, ואף לא בתובע אשר הסתיר בחוסר תום לב את דבר מכירת המניות. עסקינן בתובע אשר בחר כדין לתבוע סעד של ביטול פעולת הדילול והשבת אחזקותיו במניות החברה, במועד בו הענקתם של סעדים אלו היתה אפשרית. כאשר אלו הם פני הדברים, די בכך, על פי המתווה הנורמטיבי שאותו הציגה הערכאה הדיונית, כדי לקבל את הערעור.

(ה) אף אנו סבורים כי יש תחולה בעניננו להוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות.

סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן:

"הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה".
(ו) כעולה מלשון הסעיף, קיימים שלושה תנאים שבהתקיימם תוארך תקופת ההתיישנות: האחד- תובענה שנדחתה, השני- תובענה שניה שהוגשה בגין אותה עילה, והשלישי- התובענה הראשונה נדחתה בדרך שאינה מונעת הגשת תובענה חדשה בגין אותה עילה. כידוע, "תכליתו של כל חוק הינה היעדים, המטרות, האינטרסים והערכים אשר החוק בא להגשים" (ע"א 2102/93 מדינת ישראל נ' מירון, פ"ד נא(5) 160, 168-169 (1997)). בבואנו לפרש את תנאיו של הסעיף, שומה עלינו לעמוד על הטעמים העומדים בבסיסו של עקרון ההתיישנות, ועל התקיימותם במקרה שלפנינו (ע"א 8301/98 אנואר נ' ש.א.פ. בע"מ, פ"ד נו(3) 345 (2002)).

(ז) הפסיקה מונה מספר טעמים לקיומו של עקרון ההתיישנות ובהם הגנה על אינטרס ההסתמכות של הנתבע, חזקה בדבר ויתור מצד התובע, קושי לדרוש מנתבעים פוטנציאליים כי ישמרו על ראיותיהם לאורך זמן וכן ההנחה כי זמנם של בתי המשפט צריך להיות מוקדש לטיפול בבעיות ההווה (ע"א 7401/00 יחזקאלי נ' גלוסקה, פ"ד נז(1) 289, 308-309 (2002)) (להלן: "

פסק דין
יחזקאלי"). במקרה שלפנינו לא מתקיים אף לא אחד מהטעמים הללו. המערער פתח בהליך הראשון עוד בשנת 1996, שלוש שנים בלבד לאחר ההחלטה על דילול המניות. החל ממועד זה, התנהלו ברצף הליכים משפטיים הנוגעים לביטול תוצאותיה של אותה החלטה. מכאן, שהמשיבים היו מודעים שהמערער אינו משלים עם הנסיבות שנוצרו, ולא יכולים לטעון להסתמכות על קיומן. אף החזקה בדבר ויתור מצידו של המערער נסתרה, שכן המערער לא נהג כמי שוויתר על תביעתו. עוד יש לומר כי הטעם בדבר קושי לדרוש שמירה על ראיות לאורך זמן אינו מתקיים בענייננו, שכן משמתנהלים הליכים משפטיים באותו עניין ממש, אין זה מתקבל על הדעת כי המשיבים יוציאו מרשותם ראיות העשויות לסייע להם בהליכים אלו. אין מדובר אף בעניין שהוזנח במשך שנים, ואשר ניתן לומר כי אבד עליו הכלח (השווה

פסק דין
יחזקאלי, שם , שם).

(ח) הלכה פסוקה היא כי:

"אין לפרש את הדיבור 'נדחתה' בסעיף 15 הנ"ל כפי שהוא מתפרש בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 אלא משמעותו רחבה יותר והוא כולל את כל המקרים שבהם מגיעה התובענה לקיצה מכוח החלטת בית המשפט..." (רע"א 68/89 צור חברה לביטוח בע"מ נ' סרסור, פ"ד מג(2) 624, 627-628 (1989)).

(ט) בנסיבות שלפנינו סבורים אנו שיש לראות את אי הענקת הסעד של השבת ערך כספי כנכללת בגדר הדיבור "נדחתה" שבסעיף. ודוק, המערער עתר מלכתחילה לקבלת סעד של השבת מניותיו אך התברר כי קבלתו של סעד זה אינה אפשרית לאור העברתן לצד שלישי. הצדדים הגיעו ביניהם להסכם דיוני, כאמור לעיל, לפיו בוטל העיקול הזמני על מניותיו של המנוח, כדי לאפשר את מכירתן, כפוף לכך שמתוך הסכום שיתקבל בעבורן יופקד בנאמנות ערך כספי השווה לשליש מן המניות שנגרעו מן המערער עקב הדילול. הוסכם שסכום זה ישולם למערער אם יזכה בהליך הראשון. בדונו בנפקותו של ההסכם הדיוני קבע בית המשפט העליון כי "אף שהיה מקום כי המערער יתקן במהלך ההליכים את התביעה כדי לבססה על שווה ערך כספי לתביעת ההשבה של מניותיו, הרי בהסכמה זו של הצדדים ניתן לראות לצורך העניין הסכמה עקרונית של גוטמן (המנוח) להמרת התביעה להשבה בעין לתביעת השבה בשווה כסף". עם זאת קבע בית המשפט העליון כי הואיל והתביעה לא תוקנה ולא הוצגה תשתית עובדתית המאפשרת הערכה כוללת ומדוייקת של ההשבה, לא ניתן להעניק למערער במסגרת הליך זה סעד כספי. כאשר מצב הדברים הוא כמתואר לעיל, אפשר לקרוא את הדיבור "נדחתה" ככולל אף מקרה מעין זה שבו אי אפשר היה להעניק למערער את הסעד המבוקש על אף זכאותו לקבלו.

(י) ואולם, על אף שבדרך כלל אי הענקת סעד, כאמור, תיצור מעשה בית דין, הרי במקרה שלפנינו קבעה השופטת פרוקצ'ה מפורשות, בהסכמת השופטת בינייש, כי "באי מתן סעד כספי למערער בהליך זה אין כדי למנוע ממנו מלנקוט בהליכים העומדים לרשותו לצורך מימוש זכויותיו כנגד גוטמן כחלקו היחסי בהשבת שווה ערך כספי של מניות המערער שדוללו, בניכוי החובות שרצבו עליהם, מהם הופטר עקב הדילול".

(יא) בנסיבות קונקרטיות אלו, מסקנתנו היא כי פסק הדין בהליך הקודם אינו מקים מעשה בית דין, והוא מתיר למערער הגשתה של תובענה כספית בגין אותה עילה. נוכח תחולת הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, כמבואר לעיל, לא היה מקום לדחות את התביעה בשל התיישנותה.

(יב) עוד נוסיף, כי לא מצאנו שהעדר התייחסות בכתב התשובה שהגיש המערער לטענת ההתיישנות צריכה היתה להוביל לקבלת הטענה. כפי שנפסק בע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחרים שבירו בע"מ, פ"ד נד(4) 464, 473-474 (2000), נועדה הגשתו של כתב תשובה על מנת לפרוס לפני בית המשפט עובדות חדשות המשיבות על הגנת הנתבע. במקרה שלפנינו העלו המשיבים בכתב הגנתם את טענת ההתיישנות בהתבסס על מועד קבלת ההחלטה על דילול המניות, ולא טענו דבר לעניין מכירת המניות לצד שלישי וידיעתו של המערער על כך, ועל כן לא נדרשה פריסתן של עובדות חדשות. בכתב התביעה פרס המערער את עובדת קיומו של ההליך הראשון ומתן פסק הדין בבית המשפט העליון ולכן כל העובדות הרלוונטיות לדחיית טענת ההתיישנות כבר היו לפני בית המשפט.

6. סוף דבר

אשר על כן הערעור מתקבל, פסק דינו של בית משפט קמא מבוטל לרבות חיובו של המערער בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עורך דינם.
העניין מוחזר לבית משפט קמא, כדי שידון בתביעת המערער לגופה.

המשיבים ישאו בהוצאות המערער וכן בשכר טרחת בא כוחו בשתי הערכאות בסך 20,000 ₪ בצירוף מע"מ.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים, בדואר רשום.

ניתן היום י"ג באב, תשס"ו (7 באוגוסט 2006) בהעדר הצדדים.
הילה גרסטל
, שופטת
סגנית-נשיא
אב"ד

עוזי פוגלמן
, שופט

אילן ש' שילה
, שופט








עא בית משפט מחוזי 1904/05 מאיר קוט נ' עזבון המנוח זאב גוטמן ז"ל ואח' (פורסם ב-ֽ 07/08/2006)