פסקי דין על קולר ג'יי (שיש) | פסקי דין על רשות השידור - הטלוויזיה הישראלית | פסקי דין על נפתלי אלטר | פסקי דין על אסי דיין | פסקי דין על יורם כסלו | פסקי דין על עו"ד דן מירקין |

740/93 א     17/10/2006




א 740/93 קולר ג'יי (שיש) נ' רשות השידור - הטלוויזיה הישראלית, נפתלי אלטר, אסי דיין, יורם כסלו, עו"ד דן מירקין




1
בתי המשפט
א 000740/93
בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו

בפני
: כב' השופט נ. ישעיה


קולר ג'יי (שיש)

ע"י עו"ד ר. נעים

בעניין:
התובע
נ ג ד
הנתבעים
צד ג'
1. רשות השידור - הטלוויזיה הישראלית

פרקליטות מחוז ת"א (אזרחי)
ע"י עו"ד א. רזניק
2. נפתלי אלטר

3. אסי דיין

4. יורם כסלו

שלושתם ע"י עו"ד ל. להב


1. נפתלי אלטר

2. אסי דיין

3. עו"ד דן מירקין

ע"י עו"ד ו. פרץ- פרידמן

פסק דין
1. בירורה של תובענה עתיקת יומין זו התמשך על פני פרק זמן רב מדי מסיבות שונות ובעיקר בשל התארכות יתירה, ואף מוגזמת, של ההליכים המקדמיים, התארכות לה תרמה התנהלותם של כל הצדדים בפרקי זמן שונים, במשך תקופה של כ-13 שנה, מיום הגשת התובענה ועד הלום.

2. תובענה זו, עניינה תביעה כספית של התובע נגד שורת הנתבעים (בעילות תביעה שונות) על סך כ-6.6 מליון ₪ (כמפורט בכתב התביעה המתוקן), בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מהפרת או "גזילת" זכויותיו הקנייניות בסרט בשם "חגיגה לעיניים", זכויות אותן רכש (יחד עם הזכויות לסרט "הזמנה לרצח") ב-8.12.86 מהנתבעים 2-3 אשר כתבו את תסריטו והפיקו אותו.

טוען התובע כי לאחר שמכר את זכויותיו בסרט זה לאחרים, כ-6 שנים לאחר רכישתו, בספטמבר 1992, הקרינה הטלויזיה הישראלית (בערוץ 1), ביום 2.11.92, את הסרט. הקרנה זו והקרנה חלקית של קטעים ממנו, זמן מה קודם לכן, שנעשו ללא רשותו והסכמתו, תוך הפרת זכויותיו בסרט, הביאו, לטענתו, לביטול הסכמי הרכישה מצד הרוכשים (קולנוע גן העיר וחברת שבעת הכוכבים). ביטול זה גרם לו הפסדים כספיים כבדים, אם בשל אובדן רווחים מההקרנות העתידיות של הסרט, לו הרוכשים לא היו מבטלים את רכישתו, ואם בשל הפגיעה בשמו ובמוניטין הרב שצבר כמפיק ומשווק סרטים ידוע בארץ.

פיצוי בגין נזקים כספיים אלה תובע התובע מהטלויזיה הישראלית - נתבעת 1, אשר הקרינה כאמור, את הסרט, ומהתובעים 2-4 אשר מכרו לו את הזכויות בסרט, או היו מעורבים במכירתו ובהקרנתו.

לכתב התביעה צורף אף עו"ד דן מירקין
, צד ג' מס' 3 כנתבע, אך לקראת סיום שמיעת הראיות קיבל התובע את הצעתי ומחק את התביעה נגדו.

3. הנתבעים דוחים את תביעת התובע מטעמים שונים, אשר פורטו בכתבי ההגנה ונדונו במהלך שמיעת הראיות.
הנתבעת 1 דוחה את התביעה בטענה כי היא רכשה את זכויות ההקרנה של הסרט בטלויזיה כדת וכדין כבר ב-1975. יחד עם כתב ההגנה שהגישה היא אף שיגרה הודעת צד ג' לגורמים מהם רכשה את הסרט (הנתבעים 2-3) ולעו"ד מירקין שהיה מעורב בהחלטה להקרין את הסרט.
הנתבעים 2-4 דוחים את התביעה בטענה כי את זכויות הקרנת הסרט בטלויזיה הם לא מכרו לתובע (אלא לנתבעת 1 לפני כן) וכי התובע ידע על כך בעת שרכש מהם את זכויות ההקרנה החלקיות שנותרו בידם, היינו זכויות ההקרנה בבתי הקולנוע ובוידאו.

4. השאלה הראשונה, בה חלוקים הצדדים ובה יש לדון, היא מהו היקף הזכויות שרכש התובע בסרט הנדון מהנתבעים 2-3, זכויות אותן מכר לאחר מכן לשני הרוכשים הנ"ל.

מעיון בהסכם הרכישה שנחתם בין התובע לנתבעים 2-3 (המפיקים ובעלי הזכויות) ביום 8.12.86 עולה כי התובע רכש מהנתבעים את כל זכויות היוצרים בסרטים והתסריטים של "חגיגה לעיניים" ו"הזמנה לרצח", לרבות הזכויות הבלעדיות להפצתם והקרנתם בטלויזיה, כמו גם בבתי קולנוע, בוידאו ובכל "מדיה" אחרת. הנתבעים הצהירו במסגרת ההסכם והתחייבו כלפי התובע, כי כל הזכויות בסרטים הנ"ל נמכרות לו כשהן נקיות מכל שעבוד, או זכויות צד ג' כלשהן, וכי אין לשום "מדיום תקשורתי", ואף לא לטלויזיה הישראלית, זכויות הקרנה של הסרט, לבד מהקרנה אחת שנעשתה, כך צוין בהסכם במפורש, ע"י הטלויזיה הישראלית ב"שחור לבן" לפני "שנים רבות". לבד מהקרנה זו אין לה לטלויזיה זכות להקרנות נוספות. תמורת רכישת הזכויות בשני הסרטים שילם התובע לנתבעים -.20,000 דולר.
(ראה סעיפים 1,2 להסכם ת/8).

טוענים הנתבעים כי התוספת לסעיף 2.3 להסכם, בה צוינה העובדה כי הסרטים שמכרו לתובע "פנויים לטלויזיה ולוידאו" וכי הם לא נמכרו ל"מדיומים" אלה, לבד מהקרנה אחת בשחור לבן, תוספת זו הוספה על ידי התובע בכתב ידו בדיעבד, ללא ידיעתם והסכמתם ועל כן אינה מחייבת אותם.
התובע דוחה טענה זו מכל וכל, אך מעיון בהסכם המקורי ת/8 לא ניתן לשלול את נכונותה מיניה וביה.
ליד התוספת שהוספה בכתב יד, בסוף סעיף 2.3 להסכם, אין מתנוססות חתימותיהם, בראשי תיבות, של הצדדים להסכם, או של מי מהם, כשם שהן מתנוססות ליד תיקון אחר שנעשה בסעיף 3.1 להסכם, לגבי מחיר העיסקה.
אמנם אף ליד תוספת אחרת שהוספה בכתב יד, במבוא להסכם, אין חתימות, אך עדיין, העדרן של החתימות, בנסיבות אלה, בעוד שליד תיקון משמעותי אחר הן קיימות, מותירה ספק בדבר האותנטיות של התוספת בסעיף 2.3 הנ"ל ומידת תקפותה.
עם זאת, ואף אם אניח כי תוספת זו הוספה מאוחר יותר ע"י התובע, ללא ידיעתם או הסכמתם של הנתבעים, אין בכך כדי לתמוך בגירסתם, שהרי אף בפיסקה המודפסת של סעיף 2.3, אשר אין חולק כי אותנטית ומחייבת היא, צוין במפורש כי הזכויות בסרטים נמכרות לתובע, כשהן נקיות מכל שעבוד ו/או זכויות אחרות שיש לצד ג' עליהם. הצהרה זו של המוכרים - בעלי הזכויות, היינו של הנתבעים, מלמדת כי מלוא הזכויות בסרט נמכרו לתובע וכי לאחרים כל שהם, ואף לא לטלויזיה הישראלית, אין זכויות כל שהן בסרט.
לו ביקשו הנתבעים ליידע את התובע בדבר קיומן של זכויות בסרט לאחרים ו/או לטלויזיה, היו הם מצהירים על כך, מן הסתם, במפורש בהסכם ו/או היו נמנעים מלהצהיר כי אין לצד ג' כל שהוא, זכויות כלשהן בסרט.
מהמצגים שהוצגו לתובע ע"י הנתבעים, כפי שהם באו לידי ביטוי בהסכם (ת/8), עולה כי התובע לא ידע על מכירת זכויות ההקרנה של הסרט לטלויזיה, לפני שרכש אותן מהנתבעים, אשר נמנעו מלהביא עובדה זו לידיעתו, היינו כי לצד ג' כל שהוא, ובפרט לטלויזיה, יש זכויות בסרט.
לסיכום: אף אם אניח כי התוספת הנ"ל, הכתובה בכתב יד, הוספה ללא ידיעת או הסכמת הנתבעים, ועל כן חסרת תוקף, עדיין לא ניתן להסיק או ללמוד מההסכם, ללא התוספת, כי זכויות כלשהן נמכרו לצד ג' כל שהוא, היינו לטלויזיה, לפני שהן נמכרו כולן, או במלואן לתובע.

טוענים, אמנם, הנתבעים 2-3 כי הם מכרו לתובע אך ורק הזכויות שהיו להם בסרט ב-1986 (ראה נ/24) ולא מעבר לכך, אך עובדה זו לא באה לידי ביטוי בהסכם עם התובע. מלשון ההסכם לא ניתן להבין, או להסיק, כי זכויות חלקיות נמכרו אף לטלויזיה ב-1975 וכי אלה לא נכללו בעיסקת המכר עם התובע.
נהפוך הוא: הצהרת הנתבעים במסגרת ההסכם (ללא התוספת) כי הסרט "נקי" מזכויות צד ג' כלשהן, מצביעה, לדעתי, על כוונתם ורצונם למכור את מלוא הזכויות לתובע ולא רק את הזכויות "שהיו להם" בסרט. כך גם מלמדות הוראות סעיפים 4.2 ו-4.3 להסכם.

לאור כל האמור לעיל, מסקנתי היא כי התובע רכש מהנתבעים 2-3, על פי ההסכם מיום 8.12.86 (ת/8), את מלוא זכויות היוצרים לגבי הסרט "חגיגה לעיניים" (כמו גם לגבי הסרט הזמנה לרצח).

5. התוצאה אליה הגעתי מובילה, לכאורה, למסקנה כי בעת שהוקרן הסרט בטלויזיה הישראלית ביום 2.11.92, ואף קודם לכן, בעת שהוקרנו קטעים מהסרט (ביום 31.1.92), היו כל זכויות היוצרים בו של התובע.
על אף זאת ועל אף מספר התראות ודרישות ששיגר התובע לנתבעת 1, בטרם ההקרנה, להמנע מהקרנת הסרט, ללא הסכמתו ורשותו, הוקרן, כאמור, הסרט, או חלקים ממנו, במועדים הנ"ל.
הקרנה זו יצאה לפועל לאחר שהמשיבה 1 בדקה, בטרם ההקרנה ותוך התייחסות לטענותיו והתראותיו של התובע, את זכויותיה בסרט והגיעה למסקנה כי הזכויות בסרט נרכשו על ידה כדין, שנים רבות קודם לכן, ועל כן זכאית היא להקרינו ללא צורך לקבל את רשותו או הסכמתו של התובע.

אכן מתברר, כי בשנת 1975 נמכרו מלוא הזכויות בסרט לנתבעת 1 ע"י תאגיד בשם חצי-חצי בע"מ, שהיה בשליטתם של הנתבעים 2 ו-3 ואשר החזיק מכוחם בזכויות היוצרים של הסרט. כך עולה מתצהירו של ישראל דורי, שטיפל באותה עת ברכישת סרטים עבור הטלויזיה הישראלית וממסמכי הרכישה שצורפו כנספחים לתצהיר (נ/14).
מעיון במסמכי הרכישה ובתצהיר עולה כי רכישת הזכויות היתה בלתי מוגבלת, לא בתקופה ולא לגבי מספר ההקרנות, כפי שהיה מקובל באותה עת בה טרם באו עדיין לעולם ערוצי טלויזיה מתחרים לערוץ 1.
תמורת הזכויות בסרט שילמה הנתבעת 1 -.25,000 ל"י לפי ערכם אז.

התובע ניסה לטעון כי חב' חצי-חצי הנ"ל לא היתה כלל בעלת הזכויות בסרט ועל כן לא יכלה היא למכרן ו/או להעבירן לנתבעת 1. נסיון זה כשל.
לא עלה בידי התובע לסתור את עדותו של נתבע 2, אשר הבהיר בביהמ"ש כי בעת שמכרה החברה את הזכויות בסרט לטלויזיה, היתה היא בשליטתו ובשליטת נתבע 3 בחלקים שווים ביניהם, הבהרה אשר נתמכה באישור של רו"ח קבקוב, שנרשם בטרם מותו והוגש כראיה באמצעות מזכירתו (נ/21).

ניתן, איפוא, לקבוע כי הנתבעת 1 רכשה את הזכויות בסרט "חגיגה לעיניים", במלואן וכדין, מחב' חצי-חצי בע"מ, שנשלטה ונוהלה בעת הרכישה ע"י הנתבעים 2 ו-3, יוצרי ומפיקי הסרט, שניהלו את פעילותם בתחום הפקת סרטים באמצעותה.
רשאית היתה, אם כך, הנתבעת 1, ואף זכאית, להקרין את הסרט בערוץ 1 של הטלויזיה, ורשאית היא להמשיך ולהקרינו ב"מדיה" זו ללא כל מגבלה.

6. נוצר, איפוא, מצב לפיו על אף שהתובע רכש, או התכוון לרכוש, את מלוא הזכויות בסרט מהנתבעים 2 ו-3, בפועל הוא קיבל זכויות יוצרים חלקיות בו. זכויות ההקרנה בטלויזיה לא היו בבעלותם של הנתבעים 2 ו-3 ו/או בבעלותה של חצי-חצי בע"מ ב-1986, ועל כן לא היה באפשרותם למכור אותם והם לא נמכרו לתובע בפועל, על אף ההצהרות שניתנו על ידם בענין זה בהסכם הנ"ל שנקשר ביניהם.

את האחריות למצב שנוצר יש להטיל על הנתבעים 2 ו-3, אשר מכרו, למעשה, לתובע זכויות יוצרים חלקיות בסרט, בהצהירם ובהציגם בפני
ו מצג שווא, לפיו מלוא זכויות ההקרנה מצויות בבעלותם ואלה, במלואן, נמכרות לו.
בכך ביצעו הנתבעים כלפי התובע מעשה הטעיה מובהק.

יש באי גילוין של עובדות כה רלונטיות ומהותיות, היינו אי גילוי דבר מכירת זכויות ההקרנה בטלויזיה לנתבעת 1, לפני למעלה מ-10 שנים ממועד מכירתן לתובע, משום הטעיה כמשמעותה לפי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) 1973.
אף חוסר תום לב בעת ניהול המו"מ לקראת כריתת ההסכם, כמשמעותו בסעיף 12 לחוק הנ"ל, יש בהתנהגות זו של הנתבעים 2 ו-3 ובהעלמתן, או אי גילוין, של עובדות רלבנטיות ומהותיות. אי גילוי שהשפיע, מן הסתם, על המחיר ששולם עבור הסרט ועל החלטת התובע לרכשו.

הטעייתו של התובע והתנהגותם חסרת תום הלב של הנתבעים הנ"ל כלפיו, מקנים לו זכות לבטל את ההסכם ולתבוע השבת הכספים ששילם עבור רכישת הסרט וכן זכות לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו, מכח הוראות סעיפים 15 ו-12 ב' לחוק החוזים (חלק כללי) הנ"ל ועל פי הוראות סעיפים 9 ו-10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970.

7. כנגד הנתבעת 1 - רשות השידור - לא קמה לתובע כל עילת תביעה, שכן וכפי שהראיתי, לא פגעה ולא הפרה היא כל זכות יוצרים בסרט. היא הקרינה אותו לאחר שרכשה את הזכויות בו כדין, כנגד תשלום לנתבעים 2-3 ו/או לתאגיד אשר בשליטתם, חצי-חצי בע"מ.

יש, איפוא, לדחות את תביעת התובע נגד הנתבעת 1 ומשכך את הודעת צד ג' ששיגרה הנתבעת 1 נגד כל הצדדים השלישיים.

8. אף את תביעת התובע נגד הנתבע 4 יש לדחות.
לטענת התובע העביר נתבע זה לנתבעת 1 עותק מהסרט בצבע לשם הקרנתו במצוות הנתבעים 2-3 אשר מכוחם הוא החזיק בו.

משהגעתי למסקנה כי הקרנת הסרט ע"י הטלויזיה נעשתה כדין מתייתר הצורך לדון בטענות שהעלה התובע כלפי נתבע זה.
עם זאת יש לציין כי אף אם מסקנתי היתה שונה, היה מקום לתהות, מה לו לנתבע זה, יורם כסלו
, ולתביעת התובע כנגד שאר הנתבעים.
איש הרי אינו טוען, אף לא התובע, כי לנתבע 4 היו זכויות יוצרים כל שהן בסרט וכי הוא מכר אותן לתובע או לנתבעת 1. העובדה כי נתבע זה מסר את העותק הצבעוני של הסרט לטלויזיה ושאלמלא כן ההקרנה לא היתה מתאפשרת, לא הצדיקה צרופו כנתבע, שהרי במעשה זה פעל על פי הוראות הנתבעים 2-3 אשר מכוחם ועל פי רשותם הוא החזיק בעותק.
צרופו כנתבע היה, איפוא, מיותר מלכתחילה.
התובע לא הצביע, מכל מקום, על קיומה של עילת תביעה כל שהיא כלפי נתבע זה ועל כן התביעה נגדו נדחית.

9. משהגעתי למסקנה כי דין הסכם הרכישה להתבטל עקב הטעיית התובע (הגשת התובענה לתשלום פיצויים בגין הפרתו והמנעות מלתבוע את אכיפתו מצביעה, למעשה, על מעשה הביטול ע"י התובע), זכאי התובע להשבת הכספים ששילם לנתבעים 2-3, מכוחו של ההסכם ועל פיו, עבור רכישת הסרט "חגיגה לעיניים", אשר לגבי הזכויות בו הוטעה הוא ע"י הנתבעים, כאמור לעיל.
על פי ההסכם (ת/8) שילם התובע לנתבעים עבור שני סרטים כאחד ("חגיגה לעיניים" ו"הזמנה לרצח") סכום כולל של -.20,000 דולר.
בהעדר ראיות אחרות, מניח אני כי התמורה ששולמה עבור הסרט "חגיגה לעיניים" עמדה על מחצית התמורה הכוללת, היינו -.10,000 דולר בצרוף מע"מ, לפי השער היציג ביום התשלום שנעשה ביום החתימה על ההסכם, היינו ב-8.12.86 (ראה סעיף 3 להסכם).
זכאי התובע להשבת סכום זה כשהוא משוערך בעקבות ביטול הסכם רכישת הסרט הנ"ל מכח הוראת סעיף 9 לחוק החוזים/תרופות בשל הפרת חוזה תשל"ז-1970.

10. האם יש מקום לחייב את הנתבעים 2-3 בתשלום פיצויים בגין הפרת ההסכם, כאמור לעיל, בנוסף לחיובם בהשבת הכספים ששולמו להם ע"י התובע עבור הסרט.

הנסיבות והעובדות שהוכחו בפני
אינן מצביעות על נזקים של ממש שנגרמו לתובע עקב התנהגות הנתבעים 2-3 כלפיו, וכתוצאה מביטול ההסכם ו/או הפרתו על ידם. לא עלה, מכל מקום, בידי התובע להוכיח כדבעי קיומו של נזק כזה, המצדיק חיוב הנתבעים הנ"ל בתשלום פיצויים מכח הוראת סעיף 10 לחוק החוזים הנ"ל.
את עיקר הנזקים שנגרמו לו מבסס התובע על העובדה כי כתוצאה מההקרנה של הסרט בצבע בערוץ הראשון של הטלויזיה נמנעו ממנו רווחים עתידיים שאמורים היו להתקבל אצלו, בעקבות מכירת הסרט וההקרנות שהיו צפויות להתקיים על ידי הרוכשים.
התובע הציג שני הסכמי מכירת זכויות במספר סרטים למפיצים שונים: ת/4 הסכם שנחתם עם קולנוע גן העיר בע"מ ות/9 - הסכם עם שבעת הכוכבים מפיצי סרטים בע"מ. שניהם נכרתו ונחתמו ב-15.9.92 וב-27.9.92. על פיהם נמכרו ע"י התובע מספר סרטים לשני המפיצים הנ"ל, לרבות הסרט "חגיגה לעיניים".
על פי ת/9 מיום 15.9.02 נמכר הסרט "חגיגה לעיניים" לשבעת הכוכבים ואילן שובס תמורת -.260,000 דולר ואילו על פי החוזה ת/4 שנחתם מספר ימים לאחר מכן (ב-27.9.02) נמכר הסרט בתמורה לחלוקה שווה של ההכנסות שיתקבלו מהקרנת הסרט בין התובע - המוכר לבין המפיץ - הרוכש (סעיף 29 להסכם ת/4).
התובע אף הציג מסמכים המעידים על ביטול חד צדדי של ההסכמים ע"י הרוכשים בעקבות הקרנת הסרט בטלויזיה (ראה ת/5 ונספח ו' לת/6).

עצם החתימה על שני הסכמים למכירת זכויותיו של אותו סרט, תוך פרק זמן של כ-12 יום, לאחר שבמשך כ-6 שנים מאז רכש אותן התובע מהנתבעים 2-3 לא נעשה בו כל שימוש, והוא אף לא הוקרן ע"י מאן דהוא (למעט ההקרנה בטלויזיה ב-2.11.92), עובדה זו מעוררת תהיות ושאלות לגבי מהימנות ו/או אמיתות ההסכמים.
יתירה מכך: לאחר שהתובע מכר את מלוא הזכויות בסרט, למשך 10 שנים, תמורת -.260,000 דולר לשובס (ראה סעיפים 2, 6, 8 ו-14 להסכם ת/9), מוכר הוא, כעבור כ-12 יום בלבד, זכויות חלקיות באותו סרט למפיץ אחר לשם הקרנתו במספר מוגבל של בתי קולנוע, בשלושת הערים הגדולות, תמורת חלוקה שווה בהכנסות שיתקבלו מהקרנתו ע"י המפיץ הרוכש (דורון ערן באמצעות קולנוע גן העיר בע"מ).
מכירת זכויות "כפולה" זו של אותו סרט לשני מפיצים שונים תוך פרק זמן קצר כל כך, לאחר תקופת "יובש" בת כ-6 שנים במהלכה הוא לא נמכר לאיש, וכחודש לפני שהסרט הוקרן בטלויזיה, מעלה אף היא תהיות.

במהלך חקירתו הנגדית נשאל התובע על נסיבות אלה הן ע"י עו"ד להב ב"כ הנתבעים 2-3 והן על ידי. הסבריו ותשובותיו לפיהם הזכויות בסרט שמכר לשובס (על פי ההסכם מיום 15.9.92) נועדו להפצה בבתי קולנוע בחו"ל ואילו אלה שמכר לדורון ערן (על פי ההסכם מיום 27.9.92) נועדו להפצה בבתי הקולנוע שבבעלותו בארץ בלבד, אינם משקפים את הצהרתו המפורשת של התובע בשני ההסכמים, בת/4 ובמיוחד בת/9, לפיה הוא, התובע, בעל הזכויות הבלעדי להקרנת הסרט, הן בארץ והן בחו"ל, ובכל כלי המדיה שהיו מוכרים אז (קולנוע, טלויזיה, וידאו ו"בכל אמצעי הקרנה המוכר כיום"). הצהרה זו המופיעה בהסכם המאוחר יותר עם ערן דורון וקולנוע גן העיר בע"מ (ת/4), אם כי בנוסח שונה, מתגלית כשקרית, בלתי אמינה ומסתירה מהרוכש השני, דורון ערן, את העובדה כי כל הזכויות בסרט נמכרו כ-12 יום לפני כן למפיץ אחר. (ראה עמודים 58-59 לפרוטוקול מיום 2.2.05).
מעבר לכך: הסבריו בביהמ"ש, שניתנו למעלה מ-14 שנים מאז חתימת ההסכם, לפיהם לשובס מכר זכויות הפצה בחו"ל בלבד אינם יכולים לבוא במקום לשון הכתוב הברורה והחד משמעית ואין בהם כדי "להכשיר" "התנהגות חוזית" לקויה וחסרת תום לב מעין זו.
בין כך ובין כך, יש בעובדה כי זכויות הקרנה בבתי קולנוע של אותו סרט נמכרו לשני מפיצים שונים בתנאים שונים, תוך פרק זמן של מספר ימים, משום אישוש ומתן משקל ראייתי של ממש לטענת הנתבעים כי מדובר בהסכמים "למראית עין" חסרי כל תוקף משפט מחייב (סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) 1973).

נסיבות אלה תומכות, לדעתי, עד מאוד, בטענת ב"כ הנתבעים 2-3 בסיכומיו, לפיה מדובר בשני הסכמים שנחתמו "למראית עין" בלבד על מנת "להוכיח" נזקים שנגרמו, כביכול, לתובע כתוצאה מהקרנת הסרט בטלויזיה ו/או עקב הטעייתו ע"י הנתבעים והתנהגותם שלא בתום לב כלפיו.

11. אם נוסיף לנסיבות אלה את העובדה כי בבקשתו הדחופה למנוע בצו זמני את הקרנת הסרט בטלויזיה שהופנתה, לשופט תורן ביום 31.10.92 (כב' השופט א. גורן) - בקשה שלא נענתה - לא ציין כלל התובע את עובדת התקשרותו עם שני המפיצים הנ"ל למכירת הזכויות בסרט, על אף שהתקשרויות אלה נעשו כחודש או כחודש וחצי לפני כן, בעוד שמצא לציין בכלליות וללא פירוט כי הקרנת הסרט תהרוס את כל ה"שוק העתידי" של הסרט - הרי שמתקבלת התרשמות ברורה, כי אכן מדובר בחוזים שנכרתו "למראית עין" לצרכי הוכחת התביעה בלבד, וכי התנאים הכספיים שצוינו בהם ועליהם הוסכם, כביכול, אין בהם ממש ואין הם משקפים את המציאות.

התרשמות זו מקבלת חיזוק אף בחוות דעתם של דוד ליבקינד ונצחונה גלעד (נ/17 ונ/18) - מומחים בתחומי עיסוק שונים בענף הקולנוע, אשר קבעו כי המחירים שננקבו בהסכם הראשון עם שובס (ת/9) היו "מנופחים" ובלתי ריאליים לתקופתם וכי ההסכמות במסגרת ההסכם עם דורון ערן אינם מקובלות בענף, במיוחד לאור העובדה כי מדובר בסרטים ישנים שנכשלו בהקרנות מסחריות קודמות שנעשו בארץ שנים רבות לפני כן.
מתעודת עובד ציבור, נ/19, עולה כי הסרט חגיגה לעיניים זכה במהלך הקרנתו הראשונה (שנכשלה) ל-.4,900 צופים בלבד.
חוות דעתם של מומחים אלה לא נסתרו ולא הופרכו וקביעותיהן, לרבות ההסברים שניתנו על ידם, במהלך עדותם בבית המשפט, אך מחזקים ומאששים את התרשמותי כי מדובר בהסכמים מלאכותיים שנחתמו "למראית עין" לצרכי הוכחת תביעת התובע בלבד. משכך נקבו החותמים עליהם בתמורות מוגזמות ובלתי ריאליות עבור רכישת הסרטים. אין הם משקפים מכירה אמיתית של זכויות הקרנה של הסרט "חגיגה לעיניים" בתנאים שפורטו בהם.

יש לציין כי התובע לא קיבל תמורה כל שהיא אף עבור סרטים אחרים שמכר, כביכול, למפיצים הנ"ל (כמפורט בהסכמים ת/4 ות/9), על אף שהם לא הוקרנו בטלויזיה ו/או באמצעי מדיה אחרים כל שהם.
מדוע? מדוע בוטלו ההסכמים גם לגבי סרטים אחרים שנמכרו על פי "החוזים" ת/4 ות/9 והרי לגביהם לא היתה, ואף לא נטענה, כל הפרה של הסכם.
עובדה זו, כשלעצמה, מצביעה אף היא על "מעמדם המלאכותי" והבלתי אמין של ההסכמים, באמצעותם ניסה התובע להוכיח נזקים שנגרמו לו, כביכול, בסכומי עתק אשר בינם לבין המציאות והאמת מרחק רב.

הסבריו של שובס לביטול רכישת כל הסרטים האחרים שרכש מהתובע עקב ההקרנה (משום התערערות מהימנות התובע) אינם מקובלים עלי ואין בהם להצדיק ביטול רכישת 3 סרטים אחרים עבורם הסכים לשלם סכום כולל של -.490,000 דולר (ראה סעיף 14 לת/9), והרי לפחות לגבי אחד הסרטים שרכש "שתי אצבעות מצידון" ידע שובס בוודאות, וכך היה ידוע בשוק הסרטים, לדבריו, כי הזכויות הבלעדיות להקרנתו היו של התובע.
אם כך ואם שובס היה מוכן לשלם עבור סרט זה בלבד -.300,000 דולר כפי שנקבע בסעיף 14 להסכם, ת/9, בלתי סביר להניח כי אך בשל הקרנת אחד הסרטים שרכש בטלויזיה, נמנע הוא מרכישתו ומרכישת הסרטים האחרים לפי ההסכם, תוך ביטול כל חלקי ההסכם, רק משום שאיבד האמון בתובע, כפי שהסביר.
הודעת הביטול של הסכם זה (נספח ו' לת/6), כמו גם הודעת הביטול של ההסכם עם גן העיר בע"מ (ת/5), אשר ביטלה אף היא את רכישת הסרט השני שנרכש (הזמנה לרצח), הודעה שניתנה כבר למחרת ההקרנה בטלויזיה (ב-3.11.92) ואשר התובע נתן לה מיד את הסכמתו בכתב על גבי ההודעה עצמה - הודעות ביטול אלה ונסיבות מסירתן מחזקות, אף הן, את ההתרשמות כי מדובר במערכת חוזים והודעות ביטול מלאכותיות שנקשרו וניתנו למראית עין בלבד, לצורך הוכחת נזקים שנגרמו, כביכול, לתובע. אין הם משקפים עסקה אמיתית של מכירת זכויות יוצרים בסרטים שנרקמה, כביכול, בין הצדדים.

הפועל היוצא מכל האמור לעיל הוא, שלא ניתן לבסס על "ההסכמים" הנ"ל ממצא בדבר נזקים של ממש שנגרמו לתובע בעקבות התנהגותם או התנהלותם של הנתבעים 2-3.

12. מכל האמור לעיל, עולה כי לא עלה בידי התובע להוכיח נזקים כל שהם שנגרמו לו כתוצאה מהתנהגותם המפרה של הנתבעים כלפיו כמתואר לעיל.
אף אם אניח כי הטעייתו של התובע ואי גילוי העובדה כי זכויות ההקרנה של הסרט נמכרו לנתבעת 1 פגעו בשמו הטוב ובמוניטין שרכש כמפיק או מפיץ סרטים, (עובדה שלא הוכחה כדבעי), הרי שפגיעה זו מאבדת מערכה הכלכלי לנוכח התנהלותו של התובע וחלקו ברקיחת הסכמים מלאכותיים ולמראית עין, כאמור לעיל.
אין ביכולתי להעריך איזו התנהגות פגעה יותר בשמו הטוב ובמוניטין שרכש התובע בשוק הסרטים. האם הטעייתו ע"י הנתבעים 2-3, או שמא התנהלותו שלו, כמפורט לעיל.

13. סוף דבר:

א. תביעות התובע נגד הנתבעת 1 והנתבע 4 נדחות.

ב. משכך נדחות הודעות צד ג' ששגרה הנתבעת 1 לכל שלושת הצדדים השלישים.

ג. אני מחייב את הנתבעים 2-3, שניהם יחד וכל אחד מהם לחוד, לשלם לתובע סך של -.10,000 דולר ארה"ב בשקלים לפי שערו היציג ביום החתימה על ההסכם ת/8 - 8.12.86.
לסכום זה יתווספו ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 8.12.06 ועד התשלום בפועל.

14. התנהגות הצדדים במהלך ההתדיינות, אשר תרמה להתארכות הרבה של הדיונים (ראה למשל החלטתי מיום 8.1.03 והחלטות קודמות של מותבים אחרים שניתנו לפני "שנות דור" המתייחסות לבקשות שונות ומשונות שהוגשו ע"י הצדדים), כמו גם התוצאות אליהן הגעתי, לרבות הסכום הנמוך מאוד שפסקתי לתובע, יחסית לסכום שנתבע על ידו, כל אלה מצדיקים המנעות מפסיקת הוצאות לצדדים בתיק זה.
כל צד ישא בהוצאותיו.

המזכירות תמציא

פסק דין
זה לבאי כח הצדדים.

ניתן בלשכתי ביום 17.10.06 בהעדר הצדדים.

נ. ישעיה
, שופט








א בית משפט מחוזי 740/93 קולר ג'יי (שיש) נ' רשות השידור - הטלוויזיה הישראלית, נפתלי אלטר, אסי דיין, יורם כסלו, עו"ד דן מירקין (פורסם ב-ֽ 17/10/2006)