פסקי דין על דוד נחום | פסקי דין על מזל נחום | פסקי דין על נחום צחי | פסקי דין על נחום שלי | פסקי דין על קרן אהרונסון בע''מ

1799/05 עא     21/11/2006




עא 1799/05 דוד נחום, מזל נחום, נחום צחי, נחום שלי נ' קרן אהרונסון בע''מ




1
בתי המשפט

בית משפט מחוזי חיפה
עא 001799/05
עא 001947/05
בפני
:
כבוד סגן הנשיא גדעון גינת

כבוד השופטת שושנה שטמר

כבוד השופטת ברכה בר-זיו

תאריך:
21/11/2006
בעניין:
דוד נחום

1. מזל נחום

2. נחום צחי

3. נחום שלי

המערער 1947/05

ע"י ב"כ עו"ד
עבוד אלי

המערערים 1799/05

נ ג ד
קרן אהרונסון בע''מ
ע"י ב"כ עו"ד
ישורון יוסף

המשיבה

ערעור מיום 28/09/2005 (1799/05) ומיום 26/10/2005 (1947/05) על

פסק דין
מיום 04/09/2006 של בית משפט השלום בחיפה (כב' הרשמת ש. פומרנץ) בבש"א 21551/04 בת.א. 18777/04.
פסק דין

השופטת שושנה שטמר
:

1. המערערים מבקשים בשני הערעורים שלפנינו לבטל את פסק-דינו של בית משפט השלום בחיפה (הרשמת ש' פומרנץ), בו נדחתה בקשתם ליתן להם רשות להתגונן בתביעה לפינויים מבית שנמצא על מקרקעי המשיבה, קרן אהרונסון בע"מ (להלן – "המשיבה" או "קרן אהרונסון").

המשיבה הגישה את כתב התביעה בסדר דין מקוצר ב-26/10/04. מערערים הם בני משפחת נחום: דוד ומזל נחום
שהם הוריהם של צחי ושלי נחום. כמו כן נתבעו על פי כתב התביעה עוד שישה נוספים, שלא הגישו ערעור על פסק דינה של הרשמת.

דוד הגיש את הערעור בע"א 1947/05, ואילו מזל נחום
, שהיא גרושתו של דוד, ושני ילדיהם הגישו את ע"א 1799/05.

הדיון בשני הערעורים אוחד.

2. נטען בכתב התביעה, כי קרן אהרונסון, חברה שהתאגדה במרץ 1949 למטרות צדקה וחינוך ולהנצחת מפעלו וזכרו של אהרון אהרונסון וחברי אגודת ניל"י, היא בעלת זכויות החכירה של המקרקעין בגוש 10529 חלקה 3, הידועים כ"חוות אהרונסון בעתלית", וזאת על פי הסכם חכירה שנחתם ביום 28/4/55 בין הקרן לבין פיק"א. המינהל בא בנעליה של פיק"א. זכויות החכירה הם עד 2038. קרן אהרונסון טענה, כי החווה משמשת כמוזיאון וכמרכז לימודי לנוער. משרד החינוך מקיים בה פעילויות חינוכיות לנוער.

3. המערער, דוד נחום
, הועסק החל מיום 1/4/78 ועד ליום 16/6/02 בתפקיד של מנהל מחנה הקבע לתנועות הנוער בחוות אהרונסון.
קרן אהרונסון טענה, כי היא העמידה לדוד, לצרכי עבודתו, את הבית, לשימושו ולשימוש בני ביתו, וזאת על עוד הוא עבד בחווה. בני משפחתו מתגוררים בדירה מאז שנת 1978.

4. עוד טענה קרן אהרונסון, כי הנתבעים הנוספים, שאינם מערערים לפנינו, תפסו חזקה בחלק משטח החווה, שנמסר להם על ידי דוד נחום
בלא היתר של הקרן. על שטח זה הקימו דוד והנתבעים הנ"ל עסק ללא רשיון בשם "הכל לגג". נטען כי מעמדם של הנתבעים האלה היה של פולשים ומסיגי גבול.

5. עוד טענה הקרן, כי דירת השירות הועמדה לרשותו של דוד ומשפחתו על פי הסכם שחודש מעת לעת. צורפו לכתב התביעה שני הסכמים (נספח ג1 לכתב התביעה ללא תאריך, ואין מחלוקת כי הוא משנת 1988 ונספח ג2, שהוא ההסכם מיום 23/3/00), מהם עולה בבירור הסכמתו של דוד נחום
, כי הדירה נמסרה לו לשימושו לצרכי מגורים "כל עוד הוא משמש כמנהל של מחנה הקבע הנ"ל". "מחנה הקבע" הוגדר בהסכם כמחנה קבע של תנועות הנוער בשירותו של משרד החינוך וקרן אהרונסון. כן התחייב דוד על פי ההסכמים הנ"ל לפנות את הדירה מיד עם הפסקת עבודתו זו וכי, בגין כל יום של איחור בפינוי, עליו לשלם לקרן סכום של 200 ₪ ליום החל מתום 30 ימים מיום קבלת הודעה על הפסקת עבודתו מטעם הקרן או "גורם כלשהו" (סעיף 4 להסכם).
עוד נקבע בהסכמים, כי הוצאות האחזקה של המבנה, לרבות מים וחשמל יחולו על משרד החינוך ו/או מר דוד נחום
(סעיף 6 להסכם).

6. התברר לאנשי הקרן, לטענתם, כי דוד גנב כספים שהגיעו לקרן מאורחי החווה וכן שעל מנת לאפשר גניבה זו, שהסתכמה בכ-237,000 ₪, פתח דוד חשבון בבנק בשם "חוות אהרונסון" בו היה הוא בעל זכות החתימה היחיד. הקרן הגישה ביום 1/5/02 תלונה למשטרה, ובמכתב מיום 16/6/02 הודיעה הקרן לדוד על פיטוריו ועל דרישתה שיפנה את דירת השירות באופן מיידי.

7. ביום 5/9/02 הגישה הקרן תביעה לבית הדין האזורי בחיפה לסילוק ידם של הנתבעים (המערערים והנתבעים האחרים) מהחווה וכן לתשלום כספים בגובה הגניבה. ביום 7/12/03 הגיעו הצדדים להסכם פשרה, אשר ניתן לו תוקף של

פסק דין
על ידי בית הדין לעבודה. לפיו נדחתה תביעתו של דוד לאכיפת יחסי עבודה, תוך שמירת זכויותיו לתבוע פיצויי פיטורין. כן נדחתה תביעתה של הקרן לפינוי מהנכס, תוך שמירת זכותה לפנות בתביעת פינוי מהדירה ומהשטח "בערכאה המוסמכת לכך".

8. קרן אהרונסון טענה בבית משפט קמא, כי יש בפסק הדין הנ"ל אישור שלמערערים אין זכות להמשיך ולהתגורר בנכס.
יצויין עוד, כי בית הדין לעבודה אף נתן צו מניעה שבו אסר על הנתבעים לנהל כל פעילות מסחרית בחווה.

9. כאמור, בתביעתה, תבעה קרן אהרונסון את סילוק ידם של בני משפחת נחום ושל יתר הנתבעים, אשר ניהלו עסק פרטי על אדמות החווה, ללא הסכמתה.
עוד ביקשה קרן אהרונסון פיצול סעדים על מנת לתבוע בנפרד, כאשר נזקיה יתגבשו לאחר פינוי הנכס, את כל נזקיה, בין היתר בגין העדר יכולתה להפעיל את מחנה תנועות הנוער, בגין התנהגותם של הנתבעים, בשל התעשרותם שלא כדין של הנתבעים בהחזיקם בבית נשוא המחלוקת ואף עקב כך שהם מונעים מהמשיבה לעשות ברכושה כפי שתמצא לנכון.

10. המערער, דוד, הגיש בקשת רשות להתגונן. כנגד העובדות שנטענו בכתב ההגנה, טען דוד כי ניתנה לו "רשות בלתי הדירה" על ידי הגב' רבקה אהרונסון ז"ל, שהיתה בעלת הזכויות בעת שהוקמה קרן אהרונסון, על מנת לשמור על נכסי משפחת אהרונסון. נטען כי רבקה אהרונסון ז"ל נתנה לו רשות זו, להתגורר בדירה לכל ימי חייו הוא וחיי אשתו, עוד לפני שקיבל על עצמו, מספר חודשים מאוחר יותר, את תפקיד מנהל מחנה הנוער בחווה. דוד הכחיש את הטענות כי מעל בעבודתו. לעמדתו, מטרת הקרן היא לקבל את הנכס על מנת לעשות בו שימוש לצרכים רווחיים (הקמת "קאנטרי קלאב").

באשר לחוזים, לפיהם עולה שהוא קיבל דירת שירות לתקופת עבודתו בלבד, טען דוד כי עד לשנת 1988 התגורר בדירה ללא כל מסמך בכתב. הוא הוחתם על הסכמים בשנת 1988 ו-2000, מבלי לדעת את תוכנם, ורק משום ש"הוסבר לי על ידי מנהלת החשבונות שזה היה הסכם פורמלי לצורכי ניהול החשבונות ובעניין הוצאות חשמל ומים לבית שבחווה" (תצהירו של דוד בבקשת הרשות להתגונן).

עוד טען דוד כי הבית הוא בן 7 חדרים וכי הוא השקיע בו השקעות מרובות ושיפר אותו.

11. אשתו של דוד וילדיו הגישו בקשה נפרדת למתן רשות להתגונן, בה טענה האשה, כי רבקה אהרונסון נתנה לה, לילדיה ולילדי ילדיה, זכות מגורים לכל ימי חייהם.

12. בפסק דינה דנה הרשמת תחילה בעילות הפינוי נגד הנתבעים הנוספים, אלה שלא ממשפחת נחום, והגיעה למסקנה שאין להם הגנה ראויה. על קביעה זו לא הוגש ערעור מטעם נתבעים אלה.

13. לגבי תצהירו של דוד, קבעה כב' הרשמת, כי אין הוא מגלה "הגנה של ממש" (עמ' 12 לפסק הדין), שכן הטענות בדבר קבלת רשות בלתי הדירה מגב' אהרונסון, הן "טענות בעלמא", שאינן מגובות בראיה כלשהי ואף לא הובאה ראיה כי לגב' אהרונסון היתה זכות ליתן רשות זו. קרן אהרונסון צרפה הסכם חכירה עם פיק"א מיום 28/4/55, לפיו היא היתה בעלת הזכויות ממועד ההסכם. על פי ההסכם רק מינהל מקרקעי ישראל היה מוסמך ליתן זכויות בנכס. עולה מכאן, לעמדת קרן אהרונסון, שרבקה אהרונסון לא היתה מוסמכת לתת זכויות בנכס, להן טוענים המערערים. עוד קבעה הרשמת, כי הזכויות היחידות שיש למערערים בנכס היו על פי הסכמי השירות, ובהתאם, עליהם לפנות את הדירה עם הפסקת עבודתו של דוד.

בית משפט קמא כתב בפסק-דינו, כי "משחתם הנתבע 1 על הסכמי הרשאה עם המשיבה, לא יישמע בטענה שלא ידע על מה הוא חתם ואילו התחייבויות נטל על עצמו. חזקה עליו שקרא את ההסכמים, הבין את הכתוב בהם, ואישר את הסכמתו לתוכנם בחתימת-ידו". משפוטר דוד, הרי אין לו כל זכות להמשיך ולהתגורר בדירה, הוא ובני משפחתו המתגוררים בדירה מכוחו.
בהתאם למסקנתו זו, הורה בית משפט קמא על פינוי הדירה ונתן לבני משפחת נחום אורכה לפנות את הנכס עד לתום 6 חודשים מיום מתן פסק הדין, דהיינו עד ל-4/3/06. המערערים לא פינו את הנכס, והם ממשיכים להתגורר בו עד היום.

14. בערעורם טוענים המערערים, בעיקר, כי בית משפט קמא פעל בניגוד להלכה לפיה, די להראות הגנה לכאורית, ולו קלושה, על מנת לאפשר למערערים להתגונן, ואין לחסום בפני
הם להוכיח את טענותיהם במשפט.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, קובעת אני שעיקר המחלוקת, הראויה לדיון, היא בשתיים: הראשונה - אם ניתנה להם זכות בלתי הדירה על ידי הגב' אהרונסון. השניה - אם חתם דוד על ההסכמים, לפיהם הוענקה להם דירת שירות כל עוד דוד מועסק כמנהל מחנה הנוער במקום, בלא לדעת את תוכנם, אם הוטעה לחתום עליהם ואם נעשו ההסכמים למראית עין. יש לבחון, אם המערערים הראו, שבטענותיהם אלה, בהנחה שהן תעמודנה במבחנה של הערכאה הדיונית, לאחר שמיעת המשפט, יש כדי לפסוק כבקשתם, שהבית ניתן להם לכל ימי חייהם.

המערערים טענו עוד מספר טענות בערעורים, אולם אין בטענות אלה ממש. כך לגבי טענתם שאין המסמכים שצורפו לכתב התביעה מקימים זכות להגיש כתב תביעה בסדר דין מקוצר. על פי תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ניתן להגיש תביעה לפינוי בסדר דין מקוצר, כאשר התביעה היא "תביעות לסילוק יד ממקרקעין, או לפינוי מושכר שאין חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972, חל עליו, ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב.". המשיבה צרפה את הסכמי החכירה עם המינהל, את אישור הפרקליטות כי החכירה הוארכה ואת ההסכמים בין הקרן לבין דוד, החתומים על ידי דוד. עוד צורפו מכתב פיטורין מיום 16/06/02 ועותק מהחלטת בית הדין האיזורי לעבודה מיום 7/12/03, לפיה נדחתה תביעתו של דוד לסעד של אכיפת יחסי עבודה.

כך גם, ללא ממש, היא הטענה, כי מטרת הקרן היא להקים במקום קאנטרי קלאב ולא להמשיך בארגון מחנות נוער לצרכים חינוכיים. אם אין למערערים זכויות במקרקעין, הרי גם אין להם מעמד לטעון לגבי השימוש שהקרן מבקשת לעשות בעתיד בנכסיה.

עוד טענו המערערים בערעורם כי לא הוכח שהם יושבים בשטח החווה שהוקנה לקרן אהרונסון. יש להצר שאין המערערים בוחלים בכל טענה שהיא, שהנייר סובלה: טענה זו כלל לא הועלתה על ידם בבקשת הרשות להתגונן. להיפך, טענתם היתה כי רבקה אהרונסון, מנהלת הקרן, היא שנתנה להם את זכות המגורים לחיים בבית. משמע שהוא נמצא במקרקעין של קרן אהרונסון, שגב' אהרונסון פעלה ככל הנראה מטעמה. על כל פנים, כאמור, טענה זו לא הועלתה כנימוק לבקשת הרשות להתגונן.

15. גם הטענה של קרן אהרונסון, שלגב' אהרונסון לא היתה זכות להעניק זכויות במקרקעין, אינה יכולה להיות מחסום בפני
טענות ההגנה של המערערים. מעמדה של המנוחה וזכותה להעניק זכות מגורים במקרקעין, לא נתבררו די צרכם, ומקום הבירור הוא במשפט גופו, אם תעמוד המשיבה על טענה זו.

16. אדון, אם כן, בשתי טענות ההגנה שמניתי לעיל כראויות לדיון מורחב.

17. טענותיהם של המערערים כי הגב' רבקה אהרונסון נתנה להם זכות מגורים בנכס לכל ימי חייהם נראית, אכן, כ"טענה בעלמא". היא לא נתמכת בכל מסמך בכתב, או בכל ראיה אחרת, כגון איזכור שמו של מאן דהוא, שיכול לאשר טענה מעין זו. אין גם כל פירוט מדוע נתנה הגב' אהרונסון נכס כה יקר ערך (הבית עצמו הוא בן שתי קומות ויש בו שבעה חדרים ומקיף אותו שטח רחב ידיים) לדוד, שאינו קרוב משפחתה. מה נדרש ממנו או מבני משפחתו בתמורה לזכות זו. זאת ועוד וזה העיקר: ההסכמים, עליהם חתם דוד, שוללים טענה זו. הם מעידים כמאה עדים, כי זכות המגורים ניתנה לדוד כל עוד הוא עובד בשירות הקרן ומשרד החינוך. מדוע – אם היתה טענתו של דוד נכונה – ויתר דוד על זכות מגורים בבית וחתם על ההסכמים בהם תלה זכות זו בתקופת עבודתו. אפילו ניתן היה לקבל טענה, כי דוד הוטעה או חתם מבלי דעת על מה הוא חותם פעם אחת, כיצד ניתן לקבל טענה מעין זו בפעם השניה, כאשר 12 שנים מפרידות בין הסכם להסכם. דוד, בהבינו כי טענתו בדבר הענקת הזכות על ידי רבקה אהרונסון, איננה יכולה לעמוד אל מול העובדה כי הוא חתום על החוזים, העלה טענה כי חתם על ההסכמים מבלי לדעת את תוכנם, ובד בבד גם טען כי הוא חתם עליהם, כיוון שנאמר לו שזהו "הסכם פורמלי לצורכי ניהול החשבונות ובעניין הוצאת חשמל ומים לבית שבחווה".
משמע מהמפורט לעיל, כי דוד יתקשה, ואפילו עד מאד, להוכיח את טענותיו, כי קיבל רשות בלתי הדירה מרבקה אהרונסון וכי חתם על ההסכמים מבלי לדעת את תוכנם.

18. דא עקא, שבשלב של בקשה למתן רשות להגן, ההלכה היא שאין בית המשפט בוחן את מהימנות הגירסאות ואינו בוחן את סיכויי הגנתו של הנתבע (ראו בין היתר בע"א 518/87, 64/88 פטלז'אן ואח' נ' בנק איגוד לישראל בע"מ ואח', תק-על 93(3), 1337). על בית המשפט לצאת מנקודת הנחה שיש אמת בדברי המבקש, ואין לו צורך לבדוק את מהימנותו (ע"א 356/85 מגן נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מא(3) 319). כל זאת, אם לא נתברר לביהמ"ש כי טענות הנתבע תלויות הן על בלימה, או שבחקירה נגדית מסתבר כי הגנתו הגנת בדים היא (ע"א 1266/91 יעקב קרן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ ו- 2 אח', פ"ד מו(4) 193).
בנידוננו, גירסת המערערים נראית אמנם על פניה, כבלתי אמינה, אולם, עד כמה שהנחה זו רחוקה, אם יצליחו המערערים לעבור בהצלחה את שלב קביעת מהימנות הגירסאות, לאחר בדיקת הראיות, הרי גירסתם תקים להם עילות הגנה, שיביאו לדחיית התביעה (וראו, בין היתר, ע"א 544/81, 604 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3) 518 בעמ' 521, וע"א 575/76, עיזבון יעקב דוביצקי נ' אהרן דוביצקי, פ"ד לא(3) 197, בעמ' 201 וכן ע"א (חיפה) 4657/99 דנטל בע"מ ודנטל יוניון בע"מ נ' gendex dental systems s.r.l (פורסם ב"נבו").

19. אוסיף, כי ההלכה היא, שאין בחקירה הנגדית של המצהיר בבקשת רשות להתגונן כדי להוסיף לתצהיר את מה שאין למצוא בו מעיקרו ובמקרה כזה עומד בפני
ביהמ"ש אך הנטען בתצהיר על מנת שיבחן האם יש באמור כדי להוות הגנה, ולו בדוחק כנגד התביעה (ע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה (1973) בע"מ ואח' נ' warner home video (.u.k) ltd, פד"י מו(2) 273; ת.א. (ת"א) 94557/00 עירית הרצליה נ' שווה מרכזי ספורט ונופש בע"מ, פורסם ב"נבו"). אולם, משלא נחקרו המערערים בבית משפט קמא על תצהיריהם, משום שהמשיבה ויתרה על החקירה הנגדית, הרי נותרה גירסתם, כמו שהיא בתצהיריהם, מבלי שהופחת מערכה, קטן ככל שהוא.

20. עוד אציין כי הלכה פסוקה היא, כי גם מקום שהנתבע טוען טענת הגנה בעל-פה כנגד מסמך בכתב, די בכך כדי לזכותו ברשות להתגונן (ראו ע"א 390/59 נתן רוז'נסקי נ' זלמן וייט, פד"י יג(3) 2149; ע"א 592/65 אברהם שלי נ' יונה בוכבזא ואח', פד"י כ(2) 608, בעמ' 611; וראו בספרו של ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית 1995), בעמ' 678 ; ובש"א (חי') 13575/00 אחים גליק חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (פורסם ב"נבו"). לפיכך, עומדות, בשלב זה, טענותיו של המערער נגד ההסכמים בכתב.

21. מסקנתי היא, אם כן, שעל אף שלכאורה גירסתם של המערערים לכאורה בנויה כולה על כרעי תרנגולת, אין בהעדר המהימנות שבה, כדי לחסום דרכם לקבל רשות להתגונן. קלישותה של ההגנה וחוסר האמון שהיא מעוררת מצדיקה לחייב את המערערים בהפקדת סכום כספי משמעותי, כפי שאפרט בהמשך.

22. נותר לי לבדוק אם לא היה מקום לדחות את בקשתם של המערערים בגין העדר פירוט של עילות ההגנה שלהם. ההלכה קובעת כי בבקשת רשות להתגונן, על המבקש להכנס לפרטי הגנתו, ולמנות את הנסיבות העובדתיות שעליהן היא מתבססת, ואין הוא רשאי להעלות טענות כלליות (וראו, בין היתר בע"א (ת"א) 2959/00 החברה לניהול ועד מגדלי העיר בע"מ נ' עיריית ראשון-לציון, תק-מח 2002(3) 9202; השופט בר-אופיר בספרו סדר דין מקוצר בהלכה פסוקה (מהדורה שישית, 2000), בעמ' 85; ע"א 217/87 מרכז פרץ לרשתות בע"מ נ' בנק צפון אמריקה, פ"ד מג(4) 613; ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב(1) 721; ע"א 507/85 פנון נ' שטראוס חב' לשיווק, פ"ד מג(1) 106; ע"א 594/85 איתן זהבי נ' מגרית בע"מ, מב(1) 721, בעמ' 721; ע"א 465/89 גדעון בן צבי נגד בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(1) 66).

23. בנידוננו, לקתה הגנת המערערים בהעדר פרטים מסויימים: כך, לא ניתן פירוט על ידי דוד, אם לא קרא את ההסכם. מדוע לא קרא. מי החתים אותו בשתי הפעמים על ההסכם. מדוע לא נרתע מלחתום עליו על אף שעולה ממנו כי אין לו זכויות בבית פרט לזכויות של עובד כל עוד הוא עובד בתפקידו כמנהל החווה. מדוע ראתה הקרן צורך להחתימו על הסכמים אלה, אם במילא לא היא נשאה בהוצאות החשמל והמים.
יש להוסיף לכאן, שאם טענתו של דוד היא כי הוטעה לחתום על ההסכם מבלי לדעת מה יש בו, הרי היה עליו לפרט, בהתאם להוראות תקנה 87 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, את פרטי ההטעיה או המירמה, להן הוא טוען.

24. לא בלא היסוסים החלטתי שיש ליתן למערערים רשות להתגונן. אמנם אין בהגנתם פירוט די, אולם גם הפירוט שניתן, מקים - בהעדר חקירה נגדית, אשר אולי היתה מראה כי ההגנה היא הגנת בדים - הגנה, קלושה אמנם, אולם עדיין כזו שאם תתקבל, היא מספקת על מנת לדחות את התביעה (וראו גם ע"א 1266/91 יעקב קרן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ ואח', פ"ד מו(4) 193).

25. כאמור, סבורה אני שיש להתנות את מתן הרשות להתגונן בהפקדת סכום כסף. זאת, בהתאם לתקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעת כי בית המשפט רשאי להתנות את מתן הרשות להתגונן בתנאים שונים. על פי ההלכה, בית המשפט יעשה שימוש בסמכות זו, כאשר תצהיר ההגנה "כמעט" אינו מגלה הגנה או כאשר ההגנה נראית על פניה קלושה ביותר או לוקה בחוסר בהירות (ראו, למשל, רע"א 3532/06 עזבון המנוח יוסף הבי ז"ל ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-על 2006(2), 3871, בעמ' 3872 ורע"א 2075/05 שחר יוסף נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח', תק-על 2005(2), 2026, בעמ' 2028).
בהקשר זה, ראויים לציון גם דברי בית המשפט העליון (מפי כב' השופט י' טירקל) בע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ ואח' נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט(3) 41, בעמ' 47-48:

"אכן, ברוב המקרים שבהם מבקש נתבע רשות להתגונן נגד תביעה בסדר דין מקוצר, מצויה הגנתו באחד מצידיו של קו הגבול; לאמור, האם יש בפיו הגנה אפשרית, אם לאו. אולם, יש מקרים המצויים על קו הגבול, באזור שבין ה"לבן" לבין ה"שחור", אזור הדמדומים של הספק. אלה הם המקרים ש"בהם היה 'כמעט' בטוח, שהנתבע לא גילה הגנה הראויה להתברר בבית המשפט" (זוסמן בעמ' 689). אלה הם המקרים הדחוקים שבהם עושה בית המשפט חסד עם הנתבע ונותן לו את הרשות בתנאים; דהיינו, "כאשר 'כמעט' רשאי היה לסרב לנתבע, ותחת הסירוב נתן לו רשות מותנית בתנאי" (זוסמן שם), כאמור בתקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות")...".

26. יש לקחת בחשבון כי הנזק למשיבה, אם טענותיהם של המערערים יידחו, הוא רב. מזה כ-4 שנים מחזיקים המערערים בנכס, מבלי לאפשר למשיבה להחזירו לחזקתה ולעשות בו שימוש כרצונה. כן יש לקחת בחשבון כי דוד התחייב בהסכמים לשלם עבור כל יום איחור סכום של 200 ₪. הסכומים שיידרש לשלם, אם יפסיד והתביעה תתקבל, עשויים להגיע לסכום גבוה. צרף לכאן הוצאות משפט בשתי הערכאות. דעתי היא שיש לחייב את המערערים להפקיד סכום של 350,000 ₪ כתנאי למתן רשות להתגונן. מסכום זה יש להפחית את הסכום ששילמו, אם שילמו, כתנאי לעיכוב ביצוע פסק הדין.
לו דעתי תתקבל הייתי מורה כי הסכום הנ"ל ישולם תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יש לראות את הערעורים כנדחים.
שושנה שטמר
, שופטת

השופטת ב. בר-זיו:
אני מסכימה.
_____________
ב. בר-זיו, שופטת
ס. הנשיא, השופט ג. גינת:
אני מסכים.
___________________
ס. הנשיא, השופט ג. גינת

לפיכך הוחלט ליתן למערערים רשות להתגונן בתנאי שיפקידו בקופת בית משפט השלום בחיפה תוך 30 ימים מהיום 350,000 ₪. מסכום זה יש להפחית את הסכום שהמערערים שילמו, אם שילמו, כתנאי לעיכוב ביצוע פסק-הדין וכן את הערבון בערעור, אם הופקד (אין, לכן, להחזיר בשלב זה את שני הסכומים הנ"ל למערערים).

אנו קובעים את ההוצאות ושכ"ט עו"ד בערעור לסכום של 15,000 ₪ + מע"מ, והם ישולמו בהתאם לתוצאות ההתדיינות לפני בית משפט קמא.

התצהירים ישמשו ככתב הגנה.

ניתן היום ל' בחשון, תשס"ז (21 בנובמבר 2006) במעמד הצדדים
סגן נשיא

שופטת

שופטת
קלדנית - שחר









עא בית משפט מחוזי 1799/05 דוד נחום, מזל נחום, נחום צחי, נחום שלי נ' קרן אהרונסון בע''מ (פורסם ב-ֽ 21/11/2006)