פסקי דין על וינטר ישראל | פסקי דין על אפי שלמה | פסקי דין על אליהו חברה לביטוח |

3031/06 א     17/12/2006




א 3031/06 וינטר ישראל נ' אפי שלמה, אליהו חברה לביטוח בע"מ




12
בתי המשפט

א 003031/06
בית משפט השלום ירושלים
17/12/2006
תאריך:
כב' השופט משה סובל

בפני
:
וינטר ישראל

בעניין:
תובע
בן עוליאל דוד

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1 . אפי שלמה

2 . אליהו חברה לביטוח בע"מ
נתבעים
הראל-מצלאוי רחל

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
1. עניינה של תביעה זו בנזק שנרם למכוניתו של התובע כתוצאה מתאונת דרכים שהתרחשה בבוקרו של יום 3.3.05 בצומת המפגש של שדרות פרדס ורחוב פניג'ל בשכונת נוה-יעקב בירושלים (להלן - הצומת). בתאונה התנגשו זו בזו מכוניתו של התובע, שנסעה בשדרות פרדס, ומכוניתו של הנתבע 1 (להלן - הנתבע), שהגיעה מרחוב פניג'ל. הנזק שנגרם למכוניתו של התובע הסתכם, לפי הערכת שמאי, בכ-70% מערכה. לפיכך היא הוכרזה על ידי השמאי כאבדן כללי, ושרידיה נמכרו תמורת 1,200 ₪. לטענת התובע, הנתבע נושא במלוא האחריות להתנגשות, ולפיכך עליו ועל מבטחת האחריות שלו, הנתבעת 2 (להלן - הנתבעת), לפצותו בגין נזקיו המסתכמים בסך של 12,929 ₪ לפי הפירוט הבא: שווי המכונית בניכוי שווי השרידים - 9,280 ₪; שכר טרחת השמאי - 649 ₪; עגמת נפש ואבדן זמן - 3,000 ₪. הנתבעים כופרים בטענות התובע וטוענים כי ההתנגשות נגרמה באשמתו הבלעדית ולפיכך אין עליהם לשלם לו פיצוי כלשהו.

התובע והנתבע נחקרו על גרסותיהם בחקירות ראשיות ונגדיות. הוסכם כי פסק הדין יינתן, בצירוף נימוקים, בדרך של פשרה על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984, וכי תוצאת הפשרה תוכל להיות גם קבלה או דחיה מלאה של התביעה.

2. גרסתו של התובע היא שכאשר הסיע את אשתו לעבודתה, הם הגיעו משדרות פרדס לכיוון הצומת, כאשר רחוב פניג'ל מימינם. הצומת (שצורתו t) הנו סופו של רחוב פניג'ל, ואילו שדרות פרדס נמשכים משני צידיו של הצומת. בהגיעם לצומת, ולאחר שחלפו על פני רחוב פניג'ל, הוא עצר את המכונית סמוך לאחר שורש הצומת בצד ימין של שדרות פרדס. אשתו ירדה מהמכונית, והוא נותר לעמוד בה במקום למשך כשתי דקות. לאחר מכן החל בנסיעה קדימה בהמשך שדרות פרדס. בהיותו בתחילת הנסיעה הגיעה מימין מכונית הנתבע. חזיתה הקדמית התנגשה בצד הימני של מכוניתו, והדפה אותה קדימה.

הנתבע מודה כי הגיע עם מכוניתו מרחוב פניג'ל על מנת לפנות ימינה לשדרות פרדס, וכי מכוניתו של התובע נמצאה סמוך לצומת, מימין למכוניתו, אך מכחיש כי מכוניתו התנגשה במכוניתו של התובע. לדבריו, ההיפך הוא הנכון, דהיינו שמכונית התובע היא זו שהתנגשה במכוניתו. לטענת הנתבע, בהגיעו לצומת על מנת לפנות ימינה הוא האט את מהירות הנסיעה, עד כדי כמעט עצירה, וידא כי הכביש שמלפניו ומשמאלו בשדרות פרדס פנוי מרכבים (לנוכח תמרור המורה על זכות קדימה לרכבים הנוסעים בשדרות פרדס), והחל לבצע את הפניה. קודם לפניה הוא לא הסתכל ימינה, משום שהכביש בשדרות פרדס הנו חד-סטרי. בעודו מצוי בעיצומה של הפניה התנגשה במכוניתו המכונית של התובע, שכפי שהסתבר לו בדיעבד נסעה לאחור בשדרות פרדס, ככל הנראה על מנת לחזור אל תחילת הצומת ולפנות לרחוב פניג'ל.

3. בחקירתו של הנתבע התברר כי לא זו בלבד שהוא לא ראה את מכוניתו של התובע נוסעת לאחור - שהרי קודם לפניה ימינה הוא הפנה את מבטו קדימה ושמאלה בלבד - אלא הפעם הראשונה בה הבחין במכונית התובע הייתה לאחר ששמע את קול ההתנגשות (עמ' 8 שו' 7-8). הנתבע גם אינו טוען כי התובע אישר בפני
ו כי נסע לאחור, ומוסכם עליו כי לא היו עדים לתאונה (עמ' 6 שו' 7). זאת ועוד. בהודעתו לנתבעת על התאונה ציין הנתבע כי אינו יודע מי מהנהגים אחראי לה, ובעדותו בבית המשפט אף הוסיף: "חשבתי שיש לי אשמה" (עמ' 6 שו' 17). הדבר מתיישב עם עדותו של התובע לפיה לאחר התאונה הנתבע לא העלה בפני
ו את הגרסה בדבר הנסיעה לאחור (עמ' 5 שו' 3-4). במצב דברים זה קשה למצוא ראיה לגרסה זו, גם לא לטענתו של הנתבע (בעמ' 7 שו' 4-5) לפיה "לא יכול להיות" שבעת הפניה ימינה הוא לא שם לב למכונית התובע שמימינו. אמנם הנתבע סבור להסיק את דבר נסיעת התובע לאחור מכך שהתובע הודה בפני
ו "שיש לו חלק באשמה ולכן רצה להשתתף בביטוח" (עמ' 7 שו' 8). אולם, ראשית, בחקירתו הראשית לא טען הנתבע אלא כי התובע הציע לשלם מחצית מההשתתפות העצמית שלו (עמ' 6 שו' 14), דבר אותו התובע אישר בחקירתו הנגדית (עמ' 4 שו' 4-13). התוספת בדבר הודאת התובע בחלקו באשמה הושמעה על ידי הנתבע לראשונה בחקירתו הנגדית, בלא שטענה זו הוצגה בפני
התובע בחקירתו הנגדית על מנת ליתן לו הזדמנות להגיב עליה. נראה לפיכך לכאורה כי אותה הודאה חלקית באשמה הנה מסקנתו של הנתבע מהצעת התובע לשלם מחצית מההשתתפות העצמית ולא דברים שיצאו מפי התובע. אמנם לא ניתן להתעלם מהצעה זו, אך עדיין אין בה בהכרח הודאה באחריות, שהרי יכולה היא לנבוע מרצונו של התובע להביא לזירוז תשלום הפיצוי ולייתורו של ויכוח אפשרי בשאלת האחריות לנוכח העדר עדי ראיה לתאונה. שנית, אפילו אם התובע היה מודה בחלקו באשמה, עדיין ניתן היה לפקפק ביכולתה של הודאה כזאת לשמש ראיה מספקת לטענה בדבר נסיעת מכוניתו לאחור, שהרי אם טענה זו נכונה כי אז אחריותו של התובע לתאונה הנה בלעדית ומלאה ולא חלקית (לפי שיטתם של הנתבעים, המחילים בהקשר זה את תקנה 37 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961: "לא ינהג אדם רכב בכל קטע של כביש חד-סטרי בכיוון הפוך לכיוון המותר באותו כביש").

נתון נוסף עליו הנתבעים מנסים לבסס את המסקנה בדבר נסיעת מכונית התובע לאחור, ושגם עליו ניתן לכאורה לחלוק, הוא צורת הפגיעה במכונית זו. בחוות דעת של שמאי רכב מטעם הנתבעים נקבע כי הנזק למכוניתו של התובע התחיל בחלק האחורי של הדלת האחורית-ימנית, והלך והעמיק ככל שהתקרב לעמוד המפריד בין דלת זו לבין הדלת הקדמית-ימנית. מאחר שנקודת הפגיעה העמוקה ביותר היא נקודת המגע האחרונה בין כלי הרכב, ממילא, מוסיף וקובע השמאי, מכונית התובע נסעה לאחור בעת ההתנגשות. דא עקא, שניתוח מקצועי זה שולל רק את האפשרות של התרחשות התאונה כתוצאה מכוח התנועה של מכונית התובע קדימה. הניתוח אינו שולל את גרסתו של התובע לפיה התאונה התרחשה כתוצאה מנסיעתה של מכונית הנתבע קדימה לתוך מכוניתו. אדרבה: סדר הדברים בהתנגשות כזאת תואם את ממצאו של שמאי הנתבעים, לפיו נקודת המגע הראשונה בין הרכבים הייתה בחלק האחורי של הדלת האחורית ואילו עצירת המכוניות התרחשה בעמוד המפריד בין שתי הדלתות.

4. גרסתו של התובע הולמת אפוא לכאורה לא רק את צורת הפגיעה שנגרמה למכוניתו אלא גם את צורת הנהיגה של הנתבע, שלא הביט ימינה לפני הפניה ולפיכך עשוי היה שלא להבחין במכוניתו של התובע העומדת בסמוך לאחר הצומת. חיזוק נוסף לגרסת התובע מצוי בנקודת הפגיעה של מכונית הנתבע. בשונה מהודעתו לנתבעת על התאונה, שם כתב הנתבע כי מכוניתו לא נפגעה, בחקירתו הנגדית הוא אישר כי נגרם למכוניתו "נזק קטן של קילוף צבע" במרכז הפגוש הקדמי (עמ' 7 שו' 16-17, עמ' 8 שו' 3-6). בה בעת ציין הנתבע כי ההתנגשות ארעה בהיות מכוניתו "כבר בתחילת הנסיעה, באמצע הפנייה ימינה" (עמ' 8 שו' 9) או, בניסוח אחר, לאחר שהוא הספיק "לשבור" ימינה (שם, שו' 14). בזוויות כזאת של מכונית הנתבע, נסיעה לאחור של מכונית התובע הייתה מסוגלת לגרום להתנגשות בין הפגוש האחורי של מכונית התובע לבין הפגוש הקדמי של מכונית הנתבע, או לחלופין - אם נקודת המוצא היא כי הצד הימני של מכונית התובע נפגע - בין צד זה לבין הפינה הקדמית-שמאלית של מכונית הנתבע. השילוב שארע במציאות, בו הצד הימני של מכונית התובע בא במגע עם מרכז הפגוש הקדמי של מכונית הנתבע, אינו אפשרי אלא רק בתרחיש של נסיעת מכונית הנתבע קדימה לתוך מכונית התובע; כך במיוחד בשים לב לדבריו של הנתבע (בעמ' 8 שו' 13-15) לפיהם הוא ביצע את הפניה ימינה בקשת רחבה ולא בסמוך לשפתו (המעוגלת) של הכביש. במצב כזה, בו הנתבע מרוחק משפת הכביש ואילו התובע מתחיל בנסיעה ממצב של עצירה בסמוך לשפה, נסיעה לאחור של התובע הייתה אמורה לגרום לפגיעה בצד השמאלי של מכוניתו ולא בצדה הימני.

התרשים המופיע בהודעת התובע למבטחת שלו על התאונה, מתאר מצב שלכל הדעות איננו תואם את מיקום מכוניתו בעת התאונה, שהרי המכונית נראית שם לפני חצייתה את הצומת, בעוד טענת הנתבע היא כי המכונית פגעה במכוניתו לאחר הצומת, מימין לבאים מרחוב פניג'ל. לפיכך אין בתרשים זה לפעול לחובת התובע, וניתן לקבל את הסברו האומר כי כוונתו בתרשים הייתה לתאר את כיוון הנסיעה ולא את מיקום מכוניתו (עמ' 5 שו' 17).

5. מטעמים אלה הגעתי למסקנה כי ניתוח שתי הגרסאות מקנה עדיפות לכאורית לגרסתו של התובע. יחד עם זאת, וכפי שנאמר לעיל, לא ניתן להתעלם מהצעתו של התובע לשאת במחצית סכום ההשתתפות העצמית של הנתבע. הצעה זו מסוגלת להצביע על הכרתו של התובע בחוסר תקינות מסוימת של נהיגתו, שתרמה לתאונה במידה כזאת או אחרת, ולפיכך יש לתת לה ביטוי מסוים (אם כי מוגבל למדי) במסגרת חלוקת האחריות על פי הפשרה.

בכל הנוגע לגובה הנזק, אין מניעה לאשר את רכיבי הנזק הישיר, בסך של 9,929 ₪, שהוכחו באמצעות חוות-דעת השמאי מטעם התובע שבדק את מכוניתו לאחר התאונה, וכן באמצעות חשבון שכר הטרחה של אותו שמאי. השמאי מטעם הנתבעים, הטוען כי יש להפחית מהערכת השמאי מטעם התובע 280 ₪, נסמך על ההנחה לפיה ערך מכונית התובע לפי המחירון שצורף לתביעה הנו 10,200 ₪. אולם בפועל יש להוסיף לסכום זה 1,300 ₪ בגין מזגן, כאמור באותו עמוד של המחירון עליו נסמך השמאי מטעם הנתבעים. דווקא השמאי מטעם התובע לא ביצע את ההוספה במלואה אלא הפחית 10% מהשווי הכולל של המכונית לפי המחירון.

לענין הנזק הנטען בגין עגמת נפש ואבדן זמן - בהעדר תיעוד בכתב או הוכחה אחרת לנזק כזה, לא מצאתי מקום לאשרו.

6. התוצאה היא שהנתבעים, יחד ולחוד, מחויבים לפצות את התובע בסך של 8,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל כחוק מיום התאונה (3.3.05) ועד התשלום בפועל. כן ישאו הנתבעים בהוצאות המשפט של התובע בסך של 338 ₪ ובשכר טרחת עורך דינו בסך של 1,000 ₪ ומע"מ, והכול בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום כ"ו בכסלו תשס"ז (17 בדצמבר 2006) בהעדר הצדדים
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים
משה סובל
, שופט









א בית משפט שלום 3031/06 וינטר ישראל נ' אפי שלמה, אליהו חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 17/12/2006)