פסקי דין על דוד אברהם

1234/96 פ     30/10/2002




פ 1234/96 מדינת ישראל נ' דוד אברהם




בתי המשפט
פ 001234/96
בית משפט השלום חדרה
30/10/2002
תאריך:
כב' השופט שאול מנהיים

בפני
:
מדינת ישראל

בעניין:
המאשימה
נ ג ד
דוד אברהם
הנאשם
ב"כ המאשימה: עו"ד גב' לוי פרנק

הנאשם: בעצמו
ב"כ הנאשם: עו"ד זיו

נוכחים:

גזר דין

הנאשם הורשע בהכרעת דין מיום 8.7.02, שניתנה לאחר שמיעת ראיות וסיכומים, בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום: קשר לפשע או עוון, שותפות לזיוף בנסיבות מחמירות, שותפות לגניבה בידי עובד (בערך העולה על 1,000 ₪), שותפות לגניבה בידי מורשה ושותפות לרישום כוזב במסמכי תאגיד. כל העבירות נעברו בין השנים 1994-1990. מדובר ברצף של מעשים, בהיקף כמותי ניכר, תוך שימוש ביותר משיטה אחת ותוך מעורבות של אחרים.

הנאשם היה בתקופת ביצוע העבירות עובד בכיר, בתפקיד של מנהל מחלקת מזון בחנות השק"ם בחדרה, והעבירות בוצעו כלפי המעסיקה ותוך שימוש בסמכויותיו שניתנו לו לשם מילוי תפקידו.

בפרשה נשוא תיק זה (במובן הרחב של המילה "פרשה") הועמד לדין גם עובד נוסף של חנות השק"ם בחדרה, שמעון בלן (עת/3, להלן "בלן"). בלן היה אף הוא בעל תפקיד ניהולי בחנות הנ"ל, אף כי בדרגה פחותה מזו של הנאשם (אך לא היה כפוף ישירות לנאשם). בלן הורשע לאחר שהודה במיוחס לו בפתח משפטו, ואף החזיר סכום ניכר ביותר של כסף למעסיקו (240,000 ₪ בערכים של לפני 8 שנים ויותר). הוא נדון למאסר על תנאי בן 24 חודשים, לקנס בסך 10,000 ₪, להתחיבות בסך 5,000 ₪ ולפיקוח קצין מבחן לשנה. בגזר דינו ציין כב' השופט מוחסן כי אין הוא מקבל טענה לפיה ראוי להחמיר בעונשו של בלן בשל קיומם של נאשמים נוספים, וזאת משום השוני העשוי להיות ניכר בין בלן לבין נאשמים אחרים. עוד נאמר בגזה"ד כי ניתן משקל לחוו"ד שהוגשו ושלפיהן בלן, בשל מבנה אישיותו, לא עמד בפני
לחצם של מעורבים אחרים בעבירות שביצע, ו"נגרר" אחריהם.

ההליך הנוכחי התנהל על פני שש שנים (וכמה חודשים) מאז הגשת כתב האישום. ראשיתו בפני
שופט אחר, ועיקרו בפני
י. היו אמנם מספר מקרים של דחיות בדיונים, חלקן מסיבות הקשורות בהגנה, אך לדעתי אין בשום אופן בסיס לקבוע כי הנאשם "משך" את המשפט. הנאשם עצמו הקפיד תמיד להתיצב, ובזמן. הוא לא הביא עדים מיותרים מטעמו. הגשת כתב האישום רק בשנת 1996 נומקה ע"י התביעה בכך שהיה צורך להמתין עד לגמר משפטו של אותו שמעון בלן שהוזכר קודם.

הנאשם הוא כבן 47 נשוי ואב לשני ילדים בגילים 22 ו- 17. לטענתו פוטר מעבודתו בשק"ם לאחר מס' ניכר של שנות עבודה שם, ומאז התקשה למצוא עבודה. כיום הוא מגדיר את עצמו כמי שהצליח להשתקם, ולדבריו הוא עובד במאפייה תמורת שכר מינימום, שעות עבודה רבות ביממה.

לנאשם אין עבר פלילי כלשהוא.

התביעה עתרה למאסר בפועל, מע"ת וקנס משמעותי. טיעוניה נשענו על: חומרת העבירות כמשתקף מרמת הענישה הקבועה בגינן בחוק; ריבוי המעשים; היקפן הניכר של העבירות; והצורך בהרתעת הרבים. בטיעוניה הדגישה ב"כ המאשימה את מעמדו הבכיר יותר של הנאשם (בהשוואה לבלן); את מעילתו באמון שניתן בו ע"י מעבידיו; ואת השוני במבנה האישיות בין זו של בלן, כפי שנקבע במסגרת גזר דינו, לבין הנאשם.

הסנגור ציין בפתח טיעוניו כי בכוונת הנאשם לערער על הרשעתו. ממילא, לא ניתן לצפות בנסיבות אלה להשמעת דברי חרטה מפי הנאשם או בשמו. לגוף הטיעון לעונש נטענו בעיקרן הטענות הבאות: כי יש לתת משקל לאמור בס' 12 להכרעת הדין; כי מדובר בעינוי דין "קיצוני" שכולו נגרם מבלי שלנאשם יהיה בכך חלק, ותוך שהנאשם מפוטר מעבודה מפעם לפעם במהלך המשפט, דבר שאף גרם למצבו הנפשי להתדרדר במהלך המשפט; כי שמעון בלן דווקא היה הדומיננטי ולא ה"נגרר" (ור', למשל, העובדה כי בצמוד לביתו של בלן היה "מחסן" של מוצרים גנובים; העובדה שהוא עשה חוזה שותפות עם אחד מהנהנים מהגניבות - אדם בשם שוקי רוסא, וקיבל ממנו שיקים; והעובדה שבלן הוא שזייף חתימות, כולל חתימה של הנאשם על מסמכים). עוד נטען כי אין ללמוד מהפסיקה שהוגשה ע"י המאשימה משום שענישה צריכה להיות פרטנית ולהתיחס לנסיבות של כל מקרה וכל נאשם.

אשר לטענת עינוי הדין ולחלוף הזמן הרב מאז העבירות: לדעתי בנסיבות הענין יש ליתן משקל לא מבוטל לטענה זו, אף כי משקל זה אין בו - לבדו - כדי להשפיע באורח קיצוני על התוצאה. אין לומר שהנאשם אינו יכול כלל להסתמך על חלוף השנים הרבות כנסיבה מקלה, שכן אין כאן מקרה שהנאשם עצמו נקט ב"תרגילי" סחבת והשהייה, התחמק ממשפטו וכיו"ב. אמנם המשפט התמשך משום שהנאשם כפר באישומים וניהל את משפטו עד תום, אך זו איננה נסיבה לחומרה: אדם אינו חייב להודות באשמה. מי שמודה, ובמיוחד כאשר הוא עושה כן בשלב מוקדם של משפטו, זוכה בכך לנסיבה לקולא בבואו לטעון לעונש, אך מי שאינו מודה אינו צריך "להענש" בשל כך מעבר להעדרה של נסיבה אחת לקולא במסגרת שיקולי הענישה.
לחלוף הזמן יש משמעות המקלה עם הנאשם מכמה סיבות: העובדה שאנו היום כ- 8 שנים לאחר תום התקופה בה נעברו העבירות מקהה במידה רבה את עוקצו ומשקלו של ענין ההרתעה, ליחיד ולרבים גם יחד. זאת ועוד: ברור שאדם המתנהל נגדו במשך שנים משפט פלילי הכולל אישומים חמורים למדי סובל בודאי מאי שקט ואף - לאור תוכן האישומים - מקשיים בתעסוקה ובפרנסה. נראה שיש גם ממש בטענה כי הנאשם שיקם עצמו בינתיים מבחינה תעסוקתית, וככל הנראה - לא בקלות. עם זאת מובן שחלוף הזמן לכשעצמו אין בו די כדי להצדיק ענישה מקלה באופן מופלג ביחס לזו שהיתה מוטלת על אותו נאשם אלמלא חלף הזמן הרב שחלף כאן, אלא מדובר בשיקול לקולא שיש לשקללו עם מכלול של שיקולים נוספים. בכל מקרה דומני שבשל חלוף הזמן לבדו (כאשר גם אין להאשים את התביעה ב"משיכה" של ההליך מעבר לדרוש) לא נכון יהיה להגיע לתוצאה שתקל עם הנאשם יותר מכפי שהיה נעשה לו בחר להודות מיד בפתח משפטו.

חומרת העבירות לכשעצמן, ובמיוחד בהשתלבה עם אלה: היקפן הכספי הניכר; המרכיב של מעילה באמון ושימוש לרעה בסמכויות ובהתחשב במעמדו הבכיר של הנאשם במקום עבודתו; העובדה שמדובר בעבירות שנעברו תוך מעורבות של אחרים; והעובדה שמדובר בסדרת מעשים ובמגוון שיטות שכללו גם תכנון - כל אלה הם שיקולים לחומרה. אין לדבר כאן על מעידה חד פעמית כלל ועיקר. כל אלה הם נתונים מחמירים ברמת הפרט וברמת הצורך בהרתעת הרבים כאחת. המחוקק ראה בחומרה מיוחדת עבירות גניבה שבוצעו ע"י עובדים וע"י מורשים, וזאת בשל הפגיעה המיוחדת במרכיב האמון שבין מרשה למורשה ובין מעביד לעובד, המצטברת לעצם הפגיעה ברכושו של הקרבן. לחומרה זו צריך להינתן ביטוי בגזה"ד, לא רק בחלקו המילולי אלא גם בחלקו האופרטיבי, היינו בתוכנם ובשיעורם של העונשים שייגזרו.

אשר לטענה שיסודה בס' 12 להכרעת הדין: דומה שכאן נתפסה ההגנה לטעות. כל מה שיש בס' 12 להכרעת הדין אינו אלא הנמקה לכך, שחרף מה שנחזה כאמינות ירודה של עדותו של עד תביעה מרכזי לא זוכה הנאשם אפילו זיכוי מחמת הספק. היכן כאן שיקול לקולא לגזה"ד - אינני מבין.

לא נעלם מעיניי שהנאשם לא הביע חרטה, אך בנסיבות הענין סבורני שאין בכך מאום: הנאשם טוען גם כעת לחפותו, ומודיע כי יערער על הרשעתו (דבר שאין אפשרות לעשותו אלא לאחר שיינתן גזה"ד). בנסיבות אלה אין הוא יכול להביע חרטה, שכן אין הוא יכול להתחרט על מה שהוא טוען גם כיום כי לא עשה. אין כאן מקרה של מי שמודה במעשה ואינו מתחרט עליו. לכן, אין להעדר חרטה משקל במסגרת שיקולי הענישה בתיק זה, פרט לכך שהחרטה אינה קיימת כאן כנסיבה לקולא.

מקובלת עליי טענת הסנגור כי ענישה היא יחודית וכל מקרה נשקל לגופו. מובן עם זאת שאין הדבר נעשה בחלל ריק. נקודת המוצא היא כי במקרים דומים ראוי שהענישה תהיה דומה; אלא שבמסגרת השאלה אם המקרים אכן דומים יש לשקול לא רק את הדמיון בעבירות אלא גם את קיומו (או העדרו) של דמיון בכל שיקולי הענישה, לרבות אלה שענינם לא בעבירה אלא בנאשם. במקרה שבפני
י הורשע ונדון אדם נוסף (בלן) בשל חלקו באותה פרשה, אך חוששני שעונשו (הקל עד מאד) אינו מסייע הרבה לנאשם שבפני
י שענינו שונה מאד מענינו של בלן. הנאשם שבפני
י בכיר מבלן; בלן הודה באשמה מיד, ובכך חסך זמן רב - זמן שיפוטי וזמן של התביעה ועדיה; בלן החזיר סכום גדול ביותר למעסיקתו; ולגבי בלן היו בפני
מי שדן בעניננו ממצאים, לכאורה אוביקטיביים, שהעידו על מבנה אישיות חלש באופן חריג. אף לא אחת מנסיבות אלה, כולן מקלות, יש בידי הנאשם שבפני
י. הנסיבות המקלות בענינו של הנאשם שבפני
י הן שונות לגמרי, ויש לתת להן משקל, אך אין לגזור גזירה שווה בינו לבין בלן.

עיינתי בפסיקה שהוצגה לעיוני. מצאתי כי חרף השוני בין המקרים הנדונים בפסקי-הדין השונים וכן בין העונשים שנגזרו בהם, קיים מכנה משותף רחב למדיי בפסיקה בכל הנוגע לענישה בגין עבירות זהות או דומות לאלו, בהן הורשע הנאשם בתיק זה. כך, למשל, בע"פ 873/90 (מ"י נ' הירש) נקבע כי היה ראוי להחמיר אף מעבר לעונש שנגזר (4 שנות מאסר, מהן שנה וחצי בפועל) וזאת כאשר הנאשם הודה מיד בחקירה ובמשפט וסייע בחקירה, עברו היה נקי, מטה לחמו נהרס, ובריאותו היתה לקויה עד כדי התקף לב שעבר והיזקקות צפויה לצנתור ואולי אף ניתוח מעקף כלילי, ואף פרע סכום ניכר למעסיק (הנפגע), וכאשר תסקיר שירות המבחן המליץ להימנע ממאסר בפועל (פרט לעבודות שירות). בע"פ 276/88 אוזן נ' מ"י אושר עונש הכולל 5 שנות מאסר בפועל(!) ושתיים נוספות על תנאי בשל גניבה ממעביד, בדרך של זיוף המחאות של 600,000 ₪ על פני 8 שנים. זאת חרף הודאה מיידית ונסיבות מקלות נוספות.
בע"פ 517/90 טאוברג נ' מ"י נקבע כי העונש שנגזר וכלל שנת מאסר אחת בפועל היה קל (ולא הוחמר בשל הכלל לפיו אין ערכאת ערעור ממצה את חומרת הדין). זאת כשדובר על גניבה ממעביד וקשר עם אחר לשם כך, והשמדת ראייה. גם במקרה זה הודה הנאשם, בריאותו היתה לקויה והיו נסיבות נוספות לקולא.
בע"פ 547/89 אושר עונש מאסר של 16 חודשי מאסר בפועל ו- 16 נוספים על תנאי, אף שהיו גם נסיבות לקולא. בין היתר התיחס ביהמ"ש העליון לאי החזרת כספים לנפגע. ר' גם ת"פ (חיפה) 167/95, שם נקבע כי יש משקל - בין היתר - לתפקידו של העובד והסתמכות מעבידו עליו, לגודל הנזק, למשך הזמן ומספר הפעמים בהן בוצעה העבירה, לאופן הביצוע ולמניע. ניתן משקל לחובה לגורמים אלה, וכן לאי החזרת כספים למעביד. נגזרו (בשל עבירה של גניבה ממעביד בלבד, שבוצעה על פני 7 שנים בהיקף כולל של כ- 1.4 מיליון ₪) 5 שנות מאסר, מהן שלוש בפועל. כן ר' ע"פ 1586/93 כהן נ' מ"י (אושר מאסר בפועל בן 19 חודשים ומע"ת בן 17 חודשים וכן קנס, כאשר היקף העבירות עמד על 11,600 ₪ בלבד); וע"פ 914/90, 2139 מ"י נ' קדם, שם הורשע נאשם עפ"י הודאתו בעבירות שבוצעו במשך שנתיים או שלוש ואף החזיר את הכספים בתוספת ריבית והצמדה. ביהמ"ש העליון, חרף הכלל בדבר אי מיצוי הדין בערעור, החליט להחמיר בעונשו מ- 2.5 שנות מאסר בפועל ל- 3.5 שנות מאסר בפועל (בנוסף לשנה וחצי מע"ת).

אף שבחלק מהמקרים דלעיל היו העבירות חמורות יותר מאשר בעניננו (בעיקר מבחינת היקף הגניבה ומשך הביצוע), דומה שהתמונה הכללית ברורה ועקבית: יש לגזור מאסר בפועל לתקופה העולה באופן ניכר על זו הניתנת לריצוי בעבודות שירות. זאת גם כשמדובר במי שלא רק הודה, אלא אף החזיר חלק מהגניבה ואף את כולה. כפי שציינתי, אין חלוף הזמן לאחר שהנאשם בחר לכפור באשמה יכול להביאו למצב טוב מזה שהיה עומד בו לו הודה מיד. הנאשם אמנם מצא לעצמו דרך לשיקום מבחינה תעסוקתית, אך גם עובדה זו אין בה כדי להביא לסטיה דרמטית מרמת הענישה הראויה והנוהגת בעבירות בהן הורשע, עד כדי הטלת מאסר מותנה בלבד, או הטלת מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות.
אשר על כן ולאור כל השיקולים והנסיבות שפורטו לעיל ותוך מתן משקל ראוי לכל אחד מהם, החלטתי לגזור על הנאשם את העונשים הבאים:

1. מאסר בפועל לתקופה של 16 חודשים. מתקופה זו ינוכו ימי מעצרו (7 ימים).

2. מאסר על תנאי לתקופה של 32 חודשים, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור כל עבירה נגד רכוש הזולת שהעונש המירבי הקבוע בגינה בחוק הוא שלוש שנות מאסר או יותר וזאת במשך 3 שנים מיום תום ריצוי מאסרו, ויורשע בה בין בתקופת התנאי ובין לאחריה.

3. תשלום קנס בסך 15,000 ₪. הקנס ישולם עד יום 30.4.03 ועד בכלל, ואם לא ישולם ישא הנאשם ב- 150 ימי מאסר תחת התשלום, ואלה ירוצו במצטבר למאסר שנגזר עליו בס' 1 לעיל וברציפות מיום סיום ריצוי עונש המאסר הנ"ל.

הודעה והוסברה זכות הערעור תוך 45 יום מהיום בפני
בית-המשפט המחוזי בחיפה.

ניתנה היום כ"ד בחשון, תשס"ג (30 באוקטובר 2002) במעמד ב"כ הצדדים והנאשם.

שאול מנהיים
, שופט

ב"כ הנאשם:
אבקש עיכוב ביצוע גזה"ד עד תום שמיעת הערעור במחוזי, ואם תוך 45 יום מהיום לא יוגש ערעור, אז יבוצע גזה"ד.

ב"כ המאשימה:
אני מתנגדת. הפסיקה קובעת שעונשי מאסר יבוצעו בעקרון על אתר.

החלטה
אני סבור שיש לעכב את הביצוע בכפוף לצו עיכוב יציאה מהארץ הניתן בזה, לחובה להפקיד את הדרכון בתחנת המשטרה בחדרה, חובה שכרגע אני שומע מפי הנאשם שאינה אופרטיבית מפני שלדבריו אין לו דרכון ולפיכך נקבע כי אם יימצא שיש ברשותו דרכון, עליו להפקידו לא יאוחר מאשר מחר 31.10.02 בשעה 12:00 בצהריים בתחנת המשטרה בחדרה, וכן בכפוף לערבויות שעל הנאשם להמציא עד מחר בשעה 13:00 כדלהלן:
1. ערבות עצמית בסך 100,000 ₪.
2. ערבות צד ג' שזהותו תהיה להנחת דעת הפרקליטות או ביהמ"ש בסך 50,000 ₪, או הפקדה במזומן או בערבות בנקאית בסך 30,000 ₪, כאשר הבחירה בין שתי החלופות שבסעיף 2 זה היא בידי הנאשם.

בשלב זה אני מעכב את ביצוע העונשים שנגזרו על הנאשם עד יום 18.12.02 בשעה 08:30, והנאשם יתיצב ביום ובשעה הנ"ל בתחנת המשטרה בחדרה יחד עם גזה"ד והחלטה זו לתחילת ריצוי עונש המאסר שנגזר עליו, אולם אם יגיש ערעור על הכרעת הדין או על העונש במועד הקבוע בחוק (החל לפני התאריך הנ"ל) יעמוד עיכוב הביצוע בעינו עד החלטה אחרת של ביהמ"ש המחוזי בענין עיכוב הביצוע או עד גמר הדיון בערעור לפי המוקדם.
יחד עם זאת, אם לא יעמוד הנאשם בתנאים שנקבעו בהחלטה זו לעיכוב הביצוע, יפוג עיכוב הביצוע מחר 31.10.02 בשעה 13:00 ויהיה עליו להתיצב אז לריצוי עונשו בתחנת המשטרה בחדרה.

ניתנה היום כ"ד בחשון, תשס"ג (30 באוקטובר 2002) במעמד ב"כ הצדדים והנאשם.

שאול מנהיים
, שופט
ה.ז.









פ בית משפט שלום 1234/96 מדינת ישראל נ' דוד אברהם (פורסם ב-ֽ 30/10/2002)