פסקי דין על דוידוביץ מנחם | פסקי דין על אברהם ורדי

1970/04 א     15/07/2007




א 1970/04 דוידוביץ מנחם נ' אברהם ורדי




1
בתי המשפט

א 001970/04
בית משפט השלום ירושלים
15/07/2007

כב' השופטת אילתה זיסקינד

לפני:
דוידוביץ מנחם

בעניין:
התובע
עמית שגב ואח'

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
אברהם ורדי
הנתבע
יוסי גזוב ואח'

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין

הרקע
1. התובע, כימאי בהשכלתו, עבד בתחום המחקר והפיתוח בחברת avx, והנתבע, אף הוא הועסק באותה עת, באותה חברה, כמהנדס מכונות. על רקע היכרותם במקום עבודתם המשותף, נרקמו בין השניים קשרי ידידות ושיחות על השקעות בשוק המעוף. לאחר שפוטרו שניהם ממקום עבודתם, הם החליטו להירשם יחד לקורס יועצי השקעות בנושא המעו"ף, ולאחר שסיימוהו, הוסכם ביניהם כי הנתבע ינהל עבור התובע תיק השקעות תמורת עמלות מהרווחים; הסכמה זו קיבלה ביטוי בכתב בהסכם שנכרת ביום 31.03.96 (להלן "ההסכם"), בו הוסכם כי ביום 7.1.96, יפקיד התובע סך של 3,000 ₪ בחשבון מס' 36490/8, שפתח הנתבע, בבנק כללי לישראל, וייחד אותו לפעילות תיק ההשקעות של התובע (להלן "החשבון"). התובע הפקיד לחשבון זה כספים, הנתבע רכש אופציות ומפעם לפעם משכו השניים חלק מהרווחים שהניבו האופציות במועדי פקיעתן.

2. ביום 15.02.97, בהוראת הבנק מומשו כל האופציות בחשבון, החשבון נכנס ליתרת חובה והפעילות בו הופסקה. הנתבע הודיע על כך לתובע ובעקבות הודעתו דרש ממנו התובע להשיב לו את כספו כפי שהוסכם ביניהם.

3. משלא פרע הנתבע את חובו, הגיש התובע תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום יתרת החוב בצירוף ריבית מוסכמת בשיעור של 1% לחודש, על סך 310,085 ₪ (נכון ליום 03.09.03).

4. במסגרת בש"א 3978/04 ניתנה לנתבע רשות להתגונן מפני התביעה, ובבקשת הרשות להתגונן, טען הנתבע כי במשך השנים הוא החזיר גם לתובע וגם לבנק את חובותיו.

עוד טען כי השיהוי הרב בהגשת התביעה מלמד על חוסר תום לב של התובע מה גם שלא נשארו בידי הנתבע הרישומים והמסמכים להוכחת טענותיו.

לגופו של עניין, הוא טוען כי על מערכת היחסים בין הצדדים חלים שני הסכמים ולא אחד כפי שטען התובע, ו"רשת הבטחון" נפרשה רק עד לסכום של 68,000 ₪ ולא על כל הסכום שהופקד על ידי התובע. לכל היותר אף אם תלקח בחשבון ריבית של 1% , חוב הנתבע מגיע לסך של 10,876 ₪.

בנוסף, טען הנתבע לקיזוז הסכומים ששולמו על ידו לבנק לכיסוי יתרת החוב שנותרה בחשבון.

גירסת התובע
5. ביום 07.01.96, הפקיד התובע בחשבון סך 30,000 ₪, עפ"י הנחיות הנתבע, שהציע לנהל עבורו תיק השקעות לתקופת ניסיון ללא כל תנאי (סעיף 23 לתצהיר התובע).

כבר ביום 19.01.96 לאחר שהודיעו הנתבע כי ההשקעות מניבות רווחים ביקש התובע למשוך מהחשבון סך 2,500 ₪ (ראה סעיף 24 לתצהיר התובע). כעבור חודש ימים, שוב עפ"י הודעת הנתבע על רווחים נאים מהשקעות, משך התובע סכום נוסף של 2,500 ₪ (ראה סעיף 25 לתצהיר התובע).

6. לאורך זמן, הפציר הנתבע בתובע להעביר לחשבון סכומי כסף נוספים, על מנת לקבל תשואה גבוהה יותר. הנתבע, שהיה כה משוכנע בכישוריו, הסכים לשאת בהפסדים, אם יגרמו, ובתמורה יהיה זכאי לעמלה בשיעור 25% מהרווחים (סעיף 31 לתצהיר התובע). התובע נתן הסכמתו לכך, לאחר שהנתבע הציע לו 'רשת בטחון' זו לסכום השקעות התובע, והנתבע העלה על הכתב הצעתו זו, במסגרת הסכם יחיד שנכרת בין הצדדים ביום 31.03.96 (נספח א לתצהיר התובע, ולא היה הסכם אחר (סעיף 35)), העביר עוד באותו יום התובע לחשבון סכום נוסף של 68,000 ₪, שהשלים את סכום ההשקעה בחשבון ל- 100,000 ₪ (ראה סעיף 36 לתצהיר התובע).

7. לגירסת התובע, תנאי עיקרי להסכם היה כי בכל מקרה ישאו הכספים שיופקדו בחשבון ריבית מצטברת בשיעור 1% לחודש על כל סכום ההשקעה וכפי שניסח זאת הנתבע: "בכל מקרה יישאר בתיק הסכום המקורי שהושקע ועוד ריבית של 1% לחודש על כל סכום ההשקעה" (ראה סעיף 33 לתצהיר התובע). למען הבהירות הנתבע אף נתן דוגמא בגוף ההסכם ורשם כי על הסכום שהופקד בסך 100,000 ₪ תתווסף ריבית חודשית של 1%, וכעבור שנה תתקבל התוצאה של 113,000 ₪, "לדוגמא: הפקדה מקורית של 100,000 ש" כעבור שנה סכום מינימלי נדרש כ-113,000 ₪." הנתבע גם נתן דוגמה של הפסד בסך 30,000 ₪ מסכום הקרן שהצטבר ע"ס 113,000 ₪ כך שבסה"כ יישאר סך של 83,000 ₪. במצב כזה הוסכם כי הנתבע יכסה 75% מההפסד והתובע 25% מההפסד, כך שמההפסד של 30,000 ₪ "במקרה הגרוע ולאחר מימוש, נשאר בחשבון סך של 83,000 ₪, כלומר הפסד של 30,000 ₪, והוא יתחלק כך: "אבי ישלים לחשבון 22,500 ₪. מנדי ישא בהפסד הנותר של 7,500 ₪" (ראה סעיף 34 לתצהיר התובע ולהסכם השני).

8. מאחר והנתבע המשיך להציג לתובע כי טוב ושכנע את התובע כי ככל שהקרן תהא גבוהה יותר פוטנציאל הרווח יגדל אף הוא, המשיך התובע להפקיד אצל הנתבע כספים נוספים בחשבון עפ"י הפירוט שלהלן:
א. א. ביום 21.05.96 הפקדה בסך 33,000 ₪.
ב. ב. ביום 26.05.96 הפקדה בסך 20,000 ₪.
ג. ג. ביום 30.05.96 הפקדה בסך 22,000 ₪.
ד. ד. ביום 05.06.96 הפקדה בסך 12,670 ₪.
ה. ה. ביום 02.08.96 הפקדה בסך 11,200 ₪.
ו. ו. ביום 19.08.96 הפקדה בסך 11,111 ₪.
(ראה סעיף 39 לתצהיר התובע).

9. במקביל, כשהנתבע המשיך להציג בפני
התובע רווחים נאים, המשיך התובע במשיכות חודשיות בסכומים קטנים מהרווחים (כמפורט בסעיף 40 לתצהירו), והכל נעשה עפ"י הצהרות הנתבע מבלי שהנתבע מסר לתובע אסמכתא כלשהי למצב החשבון על רווחים (אם נוצרו) (ראה סעיף 41 לתצהיר התובע), כשהמשיכה האחרונה היתה ביולי 96'. בספטמבר 96' ביקש הנתבע מהתובע לא למשוך כספים מהחשבון היות והנתבע "מגלגל את הפוזיציה שבחשבון לפקיעה הבאה" (ראה סעיף 43 לתצהיר התובע). בחודש נובמבר 96', בו היתה אמורה להיות פקיעת אופציות, פנה התובע לנתבע וביקש למשוך כספים, אך הנתבע השיב לו שכעת לא כדאי למשוך, כיוון שהתשואות בסוף שנה ובתחילת שנה הן הגבוהות ביותר, ולכן כדאי להשאיר את קרן ההשקעה גבוהה ככל האפשר (ראה סעיף 44 לתצהיר התובע).

10. ואולם, ביום 15.02.97 ללא כל התרעה, הודעה או רמז בעניין, הודיעו הנתבע טלפונית כי הבנק מימש את תיק ההשקעות וכל סכומי ההשקעה פשוט התאיידו (ראה סעיף 45 לתצהיר התובע). הנתבע הרגיע את התובע כי יעמוד בהסכם וישיב לתובע את כספו, אך ביקש מהתובע להתאזר בסבלנות, היות והנתבע הסתבך כלכלית, והוא אינו עובד בעת הזו (ראה סעיפים 50-49 לתצהיר התובע).
11. ביום 16.12.97 נפגשו הצדדים במקום עבודתו של הנתבע (בחברת מיפרופאל). באותה פגישה סיכם הנתבע על גבי 4 דפים את כל הכספים שהוא חייב לתובע, תוך חלוקה לתקופות לצורך חישובי ריבית. הנתבע סיכם את כל הפקדות התובע, סך משיכות התובע והריבית המצטברת והציע דרך בה ישיב את כספי התובע (העתק הצעת הנתבע להסדר חובו צורפה כנספח ב לתצהיר התובע). אע"פ שמהסדר החוב המוצע הושמט הסך של 12,670 ₪, שהפקיד התובע אצל הנתבע ביום 5.6.96, והצעת הנתבע היתה שונה מההסכם שנכרת בין הצדדים, התובע הסכים לקבלו, מתוך רצון טוב ורחמים.

עפ"י הסדר זה התחייב הנתבע להפקיד מדי חודש בחודשו, לחשבון התובע בבנק מסד, סך של 3,000 ₪ החל מיום 01.01.98 במשך 4 שנים ו-7 חודשים.

הנתבע אכן הקפיד לשלם במשך 9 חודשים, ברם, לאחר מכן, הפחית את הסכום החודשי ל- 1,500 ₪ בשל מצוקה כלכלית ובעיות עם אשתו. דא עקא, שלאחר שני תשלומים הפסיק הנתבע לשלם והודיע לתובע כי בשל חובות כבדים לבנקים, הוא לא יוכל להמשיך ולשלם את חובו לתובע (ראה סעיפים 72-63 לתצהיר התובע).

12. רק לאחר שהתובע התריע במכתב מיום 13.11.01 כי הנתבע צפוי להליך משפטי (נספח ג' לתצהיר התובע), ניאות הנתבע להיפגש עמו, והפעם סוכם על החזר חודשי של 400 ₪ (נספח ד' לתצהיר התובע). דא עקא, שגם בהתחייבות זו לא עמד הנתבע (סעיפים 74-73 לתצהיר התובע).

13. כשהחליט התובע לפנות לערכאות המשפטיות, הוא פנה לידידת המשפחה - עו"ד מזובר, שניסתה גם היא להפגיש בין הצדדים וליישב את ההדורים, אך השניים לא הצליחו להגיע לעמק השווה (סעיף 80-78 לתצהיר התובע).

14. ביום 24.02.03 נפגשו הצדדים פעם נוספת וסיכמו על החזר חודשי של 1,750 ₪. ברם, לאחר 3 תשלומים הפסיק הנתבע את הפקדותיו.

15. פגישה אחרונה שערכו הצדדים בקניון מלחה, הוקלטה ע"י התובע, ובין היתר אמר לו הנתבע: "תעשה מה שאתה רוצה... לך לביהמ"ש... זה ימשך 5 שנים ... אני כבר יוצא לפנסיה....מקצבת זקנה? ממה אני אתן לך יש גבול למה שאני יכול לתת...". בנסיבות אלה, משלא נותרה ברירה בידי התובע הגיש את התביעה דנן (ראה סעיפים 85-81 לתצהיר התובע).
גירסת הנתבע
16. הנתבע מאשר כי אכן נטל על עצמו לנהל את תיק ההשקעות של התובע, אך לגירסתו, נכרתו שני הסכמים בין הצדדים ולא אחד כפי שטוען התובע:
א. א. בהסכם הראשון, הם הסכימו כי בתאריך 07.01.96, יפקיד התובע 30,000 ₪ בחשבון, והנתבע ינהל את תיק ההשקעות בתקופת הניסיון שתמשך עד 29.03.96, במהלכה לא יקבל הנתבע שכר בעד עבודתו והתובע יהנה מהתשואה, אך ובתום תקופת הניסיון תהיה עמלת הנתבע 25% מהרווחים שיווצרו בתיק לאחר 29.03.96 (להלן "הסכם א").
ב. ב. בתאריך 31.03.96 נחתם הסכם חדש (להלן "הסכם ב"), לפיו יפקיד התובע סכום של 68,000 ₪ שעליו יחול ההסכם הקודם ובנוסף תיפרש רשת בטחון, עפי"ה הנתבע לוקח על עצמו התחייבות שהתובע לא יפסיד מהסכום של 68,000 ₪ אלא עד 25% והנתבע מתחייב לשלם לו 75% מהקרן בתוספת ריבית בשיעור של 1% לחודש, כל זמן שההסכם בתוקף.

17. בהתאם להסכם ב' רשת הבטחון נפרשה רק על הסכום של 68,000 ₪ ולא על הסכום של 30,000 ₪ המוזכר בהסכם א'.
הגם שהתובע הפקיד סכומים נוספים בחודש מאי 96', הוא לא ביקש עליהם מהנתבע רשת ביטחון, וממילא לא קיבל (ראה סעיפים 17,24 לתצהיר הנתבע).

18. הנתבע שב ומדגיש כי רק לסכום של 68,000 ₪, הוא יצר רשת בטחון ולאחר ניכוי סכומי המשיכה של התובע מהתיק עפ"י הטבלה שצרף התובע והיוון בריבית בשיעור של 1% מגיעים לערך של 14,527 ₪ (נספח ז לתצהירו), אלא שהנתבע התחייב עפ"י ההסכם להחזר של 75% בלבד משמע יתרת החוב עומדת על 10,895 ₪ בלבד (סעיף 24 לתצהיר הנתבע).
אף אם היה נערך החישוב כטענת התובע באופן שההיוון שבריבית של 1% מצטברת כל חודש לקרן החוב (דהיינו, ריבית דריבית חודשית), היה מגיע הסכום של 10,895 ₪ (יתרת החוב) ל- 28,436 ₪ (נספח ח לתצהירו) ומתוכם חוב הנתבע בשיעור 75% מגיע ל- 21,328 ₪ בלבד, שהוא לכל היותר חובו של הנתבע (ראה סעיף 25 לתצהיר התובע).

19. ואולם, גם סכום זה הנתבע לא חייב, שכן הבנק אילץ את הנתע לכסות את יתרת החוב בסך 46,000 ₪ שנותרה בחשבון, ולצורך כך הוא נטל הלוואה ביום 14.05.97, אותה סיים לשלם רק בשנת 04' (ראה סעיף 20 לתצהיר הנתבע). חישוב ערך ההלוואה נכון ליום הגשת התביעה מראה שערכה 111,075 ₪ ובהנחה שהנתבע חב רק 75% ממנה הרי שהתובע חב 25% מסכום זה דהיינו, 27,769 ₪ ויש לקזז סכום זה מכל סכום שיפסק (ראה סעיף 26 לתצהיר הנתבע).

20. הנתבע מאשר כי נפגש עם התובע, בעקבות לחציו, אצל עורכת דינו, לשם כריתת הסכם לסילוק סופי של חוב מוסכם ע"ס 35,000 ₪ ואף התחיל לסלקו בתשלומים. אולם, כיוון שהסכם זה היה רק בע"פ והתובע סרב להעלותו על הכתב, הפסיק הנתבע לשלם כעבור 3 תשלומים (ראה סעיף 21 לתצהיר הנתבע).

21. בהתייחס להסדר החוב לו טוען התובע (נספח ב' לתצהיר התובע) הרי שאין לייחס לו כל נפקות ו/או משקל כלשהו, שכן התובע איים על הנתבע בתביעה משפטית במקום עבודתו של הנתבע, בנוכחות עובדים אחרים, וכיוון שהעניין משך תשומת לב, לא התעקש הנתבע על זכויותיו, ומבלי לעיין בהסכם, והוא נאלץ לבצע חישובים על בסיס העובדות שהכתיב לו התובע (סעיף 27 לתצהיר הנתבע). דהיינו, מדובר בחוזה שנכפה על הנתבע.

22. מכל מקום, הנתבע טוען כי החזיר לתובע סכומים ניכרים במזומן, אותם לא תיעד ברישום. מכל מקום, אין לסמוך על הסכומים שמציין התובע בהחזר החוב, שכן בתאריך 13.11.01 כותב התובע כי הנתבע החזיר לו רק 4 תשלומים של 3,000 ₪ ועוד 2 תשלומים של 1,500 ₪ (נספח ג לתצהיר התובע), בעוד שבטבלה שצורפה לחוות דעת המומחה (נספח א' לחווה"ד) עולה כי עד לתאריך כתיבת המכתב שילם הנתבע 9 תשלומים של 3,000 ₪ ועוד 2 תשלומים של 1,500 ₪. בנסיבות אלה, רישומי התובע אינם מהימנים.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת:
23. במהלך השנים 97'-96' ניהל הנתבע תיק השקעות במעו"ף עבור התובע; החשבון בו נוהל התיק נפתח ע"י הנתבע, שהיה הבעלים היחיד בחשבון.

24. התובע הפקיד בחשבון ביום 07.01.96 סך של 30,000 ₪, ביום 31.03.96 סך של 68,000 ₪ נוספים, ובמאי 96' סכומים נוספים בסך כולל של 75,000 ש"ח, כמפורט בדף האחרון בהסכם (ת/3).

25. בהסכם שנכרת בין הצדדים ביום 31.03.96, התחייב הנתבע ל"רשת בטחון" על סכום ההשקעה של התובע (הצדדים חלוקים בשאלה מהו גובה הסכום עליו נפרשה רשת הבטחון).

26. הצדדים משכו כספים מהחשבון, מפעם לפעם, ע"ח רווחים שהשיאה ההשקעה בתיק ההון.

27. בתאריך 15.02.97 הבנק הורה על הפסקת הפעילות החשבון ונותרה יתרת חוב.

דיון

28. לאחר שהובאו בפני
י עדויות וראיות הצדדים, באתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל, ואין בהגנת הנתבע ממש. לא זו בלבד שהיא אינה נתמכת בראיות ועומדת בסתירה להתחייבותו החוזית הכתובה והמפורשת, אלא שגירסתו תמוהה ואינה מתיישבת עם השכל הישר, הכל כפי שיפורט להלן.

פרשנות ההסכם
29. המחלוקת העיקרית בין הצדדים הנה בשאלת פרשנות חוזה. סעיף 25 (א) של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג -1973, קובע כי:

"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות".

ודוק, ההלכה קובעת כי "חוזה לא יפורש בפירוש דווקני על פי לשונו בלבד, וזאת אף אם לשונו לכאורה ברורה" (ראה רע"א 2514/03 - אסתר ועקנין ואח' נ' אלה חפץ ואח' . תק-על 2003(2), 663 ,עמ' 664).

הכלל הנוהג הוא כדלהלן:

"...חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה "קבילים" הם. בעזרתם מגבש הפרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים.
המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כלשהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת, אם לשון החוזה ברורה היא אם לא . שאלה זו תתבהר רק בסיומו של התהליך הפרשני..... ".

ראה: דברי כב' הנשיא א. ברק , ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ. אפרופים, מ"ט (2) פד"י, עמ' 265 בעמ' 311.
30. לגירסת התובע, בשלב א' הפקיד התובע סך של 30,000 ₪ בחשבון, ללא הסכם כתוב וללא רשת בטחון וסוכם כי מדובר בתקופת ניסיון (ראה עמ' 8 ש' 28-20 לפרו'). בשלב השני, לאחר שכבר הפקיד 30,000 ₪ ללא כל תנאי, נחתם ההסכם לפיו הנתבע מתחייב לרשת בטחון לפיה בכל מקרה ישאר בתיק סכום ההפקדה המקורי בתוספת ריבית בשיעור 1% לחודש, במידה ונוצר הפסד הנתבע ישלים את הסכום עד לגובה של 75% מההפסד (ראה סעיפים 9-8 להסכם - ת/3), ורשת הבטחון חלה על כל הסכומים שיופקדו ע"י התובע בחשבון. עוד לגירסת התובע, מטרת ההסכם היתה להבטיח את התובע מפני הפסד אילו היה משקיע את אותו סכום כסף בבנק לא היה מקבל פחות ממה שיקבל אצל הנתבע (ראה עמ' 11 ש' 5 לפרו').

31. מאידך, הנתבע עומד על כך שעל מערכת היחסים בין הצדדים חלים שני הסכמים והתחייבותו לרשת בטחון חלה רק על הסכום של 68,000 ₪:

"ת. כי היו שני הסכמים.
ש. מתי נחתמו שני ההסכמים
ת. השני ביום 31.3.96, והראשון, לא ידוע כי אין עליו תאריך.
ש. אתה לא זוכר
ת. לא. אני מתקן, בעצם יש פה תאריך. בעמוד הראשון היה הסכם ללא תאריך, והתאריך הוסף מאוחר יותר על ידי. רואים שיש בו כתב קצת שונה מכל שאר העמוד. ייתכן והתאריך בעמוד הראשון הוסף במועד בו כתבתי את הדף השני - ההסכם השני. היה הסכם אחד ללא תאריך וכשקיבלנו את ההסכם השני כתבתנו עליו תאריך ואז הוספנו על ההסכם הראשון את אותו התאריך - 31.3.96.
ש. מתי הוא נכתב ההסכם הראשון? כמה זמן לפני ההסכם השני
ת. כשלושה חודשים. סביר להניח שבסביבות 7.1.96. אינני יכול לזכור.
ש. מקודם אמרת שהסכום הראשון של 30,000 ₪ היה ללא כל תנאי. אני לא מבין, היו תנאים או לא היו תנאים
ת. לגבי הסכום הראשון, היה ללא כל תנאי וזה גם כתוב בהסכם הראשון. זאת אומרת, לא תנאי לגבי איזשהו רווח או העמלה שלי לגבי ניהול התיק. זאת אומרת, אני לא מבטיח שהתיק ירוויח או יפסיד ולכן אני לא דורש עמלה, אלא פשוט מציג את ניהול התיק למשך 3 חודשים לשיקולו של מנדי, אם להמשיך או לא".

ראה: עמ' 20 ש' 23 עד עמ' 21 ש' 8 לפרו'.

32. ההסכם המקורי הוגש לביהמ"ש (ת/3) בכתב ידו של הנתבע, והוא משתרע על דף אחד משני צדדיו, ותוספת בעמוד שלישי המחובר להם, המפרטת סכומי הפקדות התובע מחודש מאי 96'. עיון בהסכם מגלה בבירור כי טענת הנתבע אינה יכולה לעמוד. ההסכם מנוסח כמקשה אחת, סעיפיו עוקבים וניסוחו הרצוף מלמד על הסכם שלם אחד, שאינו מבחין בין סכומי ההשקעה.
אמנם, לאחר החתימות בעמוד הראשון ניתן לחשוב כי ההסכם נסתיים. ברם, מיד בסוף העמוד נרשם "ראה סעיפים נוספים בעמוד הבא" ללמדך כי יש המשך לאותו הסכם.

הגם שעל גבי העמוד הראשון מתנוסס תאריך "31.03.96", אך מסעיף 3 להסכם, הקובע כי "שלב א' (נסיוני) עד 29.03.96 ינוהל התיק ללא תשלום עמלות כלשהן לאבי. החל מתאריך זה יחליט מנדי אם ברצונו להמשיך את הפעילות ובמידה וכן תהיה עמלה של 25% מן הרווחים", עולה אפשרות שהתאריך - 31.3.96, הוסף לאחר מכן, בשלב בו גובשו כל התנאים (לאחר תקופת הניסיון), איני רואה בכך חיזוק לגירסת הנתבע. לכל היותר יש בכך כדי לאשר את מה שממילא אינו שנוי במחלוקת, כי היו שני שלבים להסכמה שנתגבשה בין הצדדים: האחד, תחילתו במועד בו הופקד הסכום של 30,000 ₪ (תקופת ניסיון ללא עמלות), והשני, תחילתו במועד בו הופקד הסכום של 68,000 ₪. ואולם, אין בכך כדי לתמוך בטענה כי 'רשת הבטחון' שיצר הנתבע חלה אך ורק על הסכום שהופקד בשלב השני.

33. ודוק, אף אם אניח לטובת הנתבע כי אכן מדובר בשני הסכמים שנחתמו בהפרש של מספר חודשים, איני רואה כיצד יהא בכך כדי לסייע להגנת הנתבע, נוכח העובדה שממילא הסכם זה צופה פני עתיד ומוחל על מערכת היחסים, החל ממועד כריתתו ועד למועד הפסקת היחסים החוזיים (כאמור בסעיף 11 להסכם). השאלה העומדת על הפרק אם כן, והיא שתקבע את היקף חבות הנתבע, הינה - על אילו סכומים חלה רשת הבטחון שיצר הנתבע? קרי, האם על כלל הסכומים שהופקדו ע"י התובע, כולל הסכום הראשוני ע"ס 30,000 ₪ או כפי שטוען הנתבע רק על הסכום שהופקד ביום כריתת ההסכם דהיינו, 68,000 ₪?.

34. סעיף 7 להסכם קובע במפורש כי על הסכום הנוסף של 68,000 ₪ שהתובע יפקיד ביום 31.03.96 "יחולו התנאים של הסכום הקודם (סעיפים 6-1 וכן 9-8)". משתמע מכך כי על הסכום הקודם (30,000 ₪), לאחר שנסתיימה תקופת הנסיון, ובשלב בו החל הנתבע להרוויח עמלה על פועלו, חלו גם סעיפים 9-8 להסכם היוצרים את רשת הבטחון.

סעיף 8 להסכם קובע כדלהלן:

"אבי יעקוב אחר מצב החשבון וההתחייבויות בכל יום של פעילות בנקאית במידה והגיע למסקנה שצפויים הפסדים, יממש את התיק בצורה כזאת שבכל מקרה ישאר בתיק הסכום המקורי שהושקע ועוד ריבית של 1% לחודש על כל סכום ההשקעה".
סעיף 9 להסכם קובע כך:

"במידה ונוצר הפסד בחשבון בגלל מימוש מהיר או מקרה לא צפוי ישלים אבי את ההפסד עד לגובה של 75% מן ההפסד, בהשוואה לסכום שהיה נצבר בחשבון בהפקדה רגילה הנושאת ריבית חודשית של 1%.
לדוגמא: הפקדה מקורית של 100,000 ₪ כעבור שנה סכום מימוש מינימלי נדרש כ- 113,000 ₪. במקרה הגרוע ולאחר מימוש נשאר בחשבון סך של 83,000 ₪ כלומר הפסד של 30,000 ₪ הוא יתחלק כך: אבי ישלים לחשבון 22,500 ₪ ומנדי ישא בהפסד הנותר של 7,500 ₪".
(ההדגשות שלי א.ז.)

שני סעיפים אלה כתובים בלשון מפורשת שאינה משתמעת לשתי פנים, ומלמדים כי כוונת הצדדים היתה להחיל את רשת הבטחון על כל הסכום המקורי שהופקד ע"י התובע ע"ס 100,000 ₪. אין ביטוי ולו במרומז להסתייגות הנתבע לפיה רשת הבטחון נפרשה רק על הסכום הנוסף בסך 68,000 ₪. מטרת החוזה כפי שנלמדת מלשונו המפורשת של החוזה היתה לעודד את התובע להפקיד את הכספים בידי הנתבע לצורך השקעה ויחד עם זאת, להגן עליו מפני הפסד סכום השקעתו בתוספת ריבית בשיעור 1% אשר היתה נהוגה באותה עת בבנקים.

35. גם העובדה שניתנה דוגמא ברורה וחד משמעית בגוף ההסכם מעידה על כוונת הצדדים. הסבר הנתבע לפיו "הדוגמא נעשתה בסכום של 100,000 ₪ לצורך פשטות החישוב" (ראה עמ' 19 ש' 16 לפרו') אינו מהימן עליי. העובדה שהנתבע בחר בדוגמא כה ספציפית המתאימה בנתוניה למצב הקיים (הן בסכום והן בשיעור הריבית) מערערת את סבירות תשובתו, מה גם, שכאשר נתבקש בדיון לערוך חישוב לדוגמא, כיצד גזר את עמלתו מהרווחים שנתקבלו כשבתיק היה הסכום של 100,000 ₪, הוא עשה זאת לפי מלוא הסכום הקיים בתיק ולא הפריד את ה- 30,000 ₪ מה-68,000 ₪ לצורך כך (ראה עמ' 19 ש' 6-1 לפרו'). בנסיבות אלה, חזקה עליו שבעת שניסח את ההסכם, לא התכוון הנתבע להפריד בין סכומי ההשקעה השונים אלא התייחס לכלל הסכומים כעסקה חוזית אחת.

36. בעניין הסכומים שהופקדו ע"י התובע מאוחר יותר (כמפורט בסעיף 9 לעיל) לאחר שכבר נכרת ההסכם, אמנם העמוד השלישי של ההסכם (ת/3) נושא תאריך מאוחר לתאריך בו נכרת ההסכם (31.05.96), ברם לגירסת התובע הצדדים הגיעו להבנה כי ההסכם יחול גם על הפקדות עתידיות (ראה עמ' 11 ש' 25 לפרו'). גירסה זו עומדת בקנה אחד עם לשונו המפורשת והברורה של ההסכם ומתיישבת עם מטרת ההסכם ותכליתו. בעמוד השלישי בו נרשמו הפקדות נוספות נרשם כי סכומים אלה הנם "בנוסף לסעיפים 1 ו-7". סעיף 1 להסכם מציין את ההפקדה בסך 30,000 ₪ מיום 07.01.96 וסעיף 7 להסכם קובע כי התובע הפקיד סכום נוסף של 68,000 ₪ "ועליו יחולו התנאים של הסכום הקודם (סעיפים 6-1 וכן 9-8)". די בכך היה כדי לקבוע כי תנאי ההסכם חלים גם על ההפקדות המאוחרות למועד כריתת החוזה, ובתוך כך רשת הבטחון מחייבת את הנתבע גם בסכומים אלה. מסקנה זו נלמדת ביתר שאת גם מהתנהגות הנתבע לאחר שנתקבלה הודעת הבנק על הפסקת הפעילות בחשבון, כפי שיובהר להלן.

37. התובע מסתמך בתביעתו על 'הסדר חוב' מיום 16.12.97 כפי שהוצע ונוסח ע"י הנתבע (נספח ב' לתצהירו), המפרט את סכומי ההפקדות (מעבר ל- 68,000 ₪) וסכומי המשיכות בתוספת ריבית בשיעור של 0.662%. הסדר תשלומים זה מעמיד את חובו של הנתבע כלפי התובע, ע"ס 141,862 ₪ וקובע פריסת תשלומים למשך 4 שנים ו-7 חודשים. הסדר זה כמוהו כהודאת הנתבע בקיומו של חוב זה לתובע.
ברם, הנתבע כופר באמיתות מסמך זה. לגירסתו, הסדר זה משולל כל תוקף מאחר ונחתם בכפיה, לאחר שהתובע התייצב במקום עבודתו של הנתבע, מבלי שהנתבע היה מוכן לכך, מבלי שההסכם יהא בפני
ו, והוא נדרש לערוך חישובים על בסיס עובדות שהוכתבו לו ע"י התובע, כשהוא מאויים ע"י התובע כי יגיש נגדו תביעה משפטית. לדבריו "כיוון שהעניין משך תשומת לב רבה של העובדים" (סעיף 27 לתצהיר הנתבע), לא יכול היה הנתבע להתעקש על עיונו בהסכם ונאלץ לבצע חישובים על בסיס העובדות שהוכתבו לו.
לטענת הנתבע, אילו היה בפני
ו ההסכם, הוא היה עורך את החישוב לפי הסכום של 68,000 ₪ ולא בהסתמך על הנתונים שהכתיב לו התובע (ראה עמ' 22 ש' 22 לפרו').

38. בתגובה לכך העיד התובע כי הנתבע הוא שהזמינו למקום עבודתו על מנת להסדיר את החוב. התובע שלל את האפשרות שהכתיב לנתבע נתונים, לדבריו הנתבע שאב את הנתונים "מפנקסו או מרשימה או מאיזה דף שהוא פתח בפני
י, בטוח שלא מזכרונו" (ראה עמ' 14 ש' 4-3 לפרו').

39. אני מעדיפה בעניין זה את גירסת התובע על פני גירסת הנתבע. אין בעובדה שהתובע אויים בתביעה משפטית, כדי להוות משום כפיה ו/או כורח, המצדיקים ביטול הסדר זה. למעלה מן הנדרש יאמר, כי הנתבע לא טען ולא הביא כל עדות או ראייה חיצונית להתקיימות עילות הכפייה ו/או העושק המעוגנות בסעיפים 17 ו-18 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, המצדיקות את ביטול ההסכם מטעמים אלו. על אף שהנתבע טען כי שניים מהעובדים עמו היו עדים ללחץ שהופעל עליו ע"י התובע (ראה עמ' 22 ש' 11 לפרו'), הנתבע נמנע מהבאתם לעדות. כידוע, הכלל הוא כי הימנעות צד מהבאת ראיה אשר היה בכוחה לשפוך אור על ההתרחשות נזקפת לחובת הצד שנמנע.
לעניין זה ראה פסק דינו של כב' השופט גולדברג בע"א 465/88 - הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח'. פ"ד מה(4) 651 מול פסקה 11:

"אי הבאתו של עד רלוונטי מעורר, מדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו,וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה שכנגד.

בע"א 240/77 (כרמל נ' פרפורי, פד"י ל"ד (305 ,301 (1) אומרת השופטת (כתוארה אז) בן-פורת כי "אי הזמנה להעיד (של עדים רלוונטיים - א.ג.) יוצרת הנחה שאילו הובאו היתה עדותם סותרת את גרסת המשיבה" (ההדגשה לא במקור). וכי "על הכלל שאי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, עמד בית משפט זה בע"פ 112/52 (פד"י ז', 251) בעמ' 254 מול האותיות ב-ג, מפי השופט זוסמן (כתוארו אז) ובע"א 373/54 (פד"י ז', 1121) גם הוא מפי השופט זוסמן". וכן ראה דברי השופטת בן-פורת בע"פ 437/82 (אבו נ' מדינת ישראל פד"י ל"ז (98-97 ,85 (2) כי: "הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגירסה המפלילה, בה דוגלת התביעה"
(ההדגשות שלי א.ז.)

ראה: גם דברי השופט ד. לוין בע"פ 277/81, הלוי נ' מדינת ישראל, פד"י ל"ח (2)
386,369.

40. הסדר החוב הנו ראיה בכתב הגוברת על טענה בעל-פה, ממנו ניתן ללמוד על הודאת הנתבע בקיום החוב. לא זו בלבד, אלא שהנתבע מודה בעדותו, בפה מלא, בחובו לתובע, אלא שטען כי נמנע מהשבתו, אך ורק בשל מצוקה כלכלית:

"במשך כל השנים, מנדי התקשר אלי כל פעם ואף פעם לא התחמקתי. אמרתי לו שאין לי כסף. היה איזה סכום שרציתי להחזיר לו, אמרתי לו שכשיהיה לי אני אחזיר לך..."

ראה: עמ' 23 ש' 10-8 לפרו'.

גם העובדה שהנתבע אינו מכחיש כי שילם לשיעורין חלק מסכום החוב (כפי שיפורט בהמשך), בכל פעם עפ"י הסדר חדש אליו הגיעו הצדדים, מעיד על התחייבותו החוזית של הנתבע להחזיר את חובו לתובע, ומאידך, על ניסיונותיו להתחמק מהשבת הכספים.

41. עדויות הצדדים והראיות שהובאו בפני
י אינן מקימות ספק באשר לאומד דעת הצדדים וכוונתם בדבר תכניתם לפרוש רשת בטחון על כלל הסכומים שהפקיד התובע בחשבון בו ניהל הנתבע את תיק ההון. לפיכך, אני קובעת כי ההסכם שנכרת בין הצדדים מיום 31.03.96 חל על כל סכומי ההפקדות שהופקדו ע"י התובע בחשבון המנוהל ע"י הנתבע, ומשכך, נפרשת רשת הבטחון על כל הסכום שהופקד ע"י התובע לחשבון (ובלבד שמדובר בסכומים שהוכחו; הכל כפי שיבואר בהמשך).

42. בנסיבות אלה, בהעדר מחלוקת על עצם קבלת הכספים בידי הנתבע, ומשנגרם הפסד בחשבון, חלה הוראת סעיף 9 להסכם הקובעת מנגנון השבת כספים, המחייב את הנתבע להשלים "את ההפסד עד לגובה של 75% מן ההפסד, בהשוואה לסכום שהיה נצבר בחשבון בהפקדה רגילה הנושאת ריבית חודשית של 1%".

43. למען הסר ספק, אתייחס כבר עתה לטענת הנתבע בעניין סיום ההסכם. לטענתו, כפי שמופיעה בסעיף 15 לסיכומיו לגבי האפשרות של סגירת החשבון ע"י הבנק, ההסכמים שותקים, דהיינו קיימת לקונה הטעונה השלמת ההסכם, ובמקרה כזה לא ניתן לטעון כי ההסכמים ממשיכים לחול כלשונם, שכן אין כל דרך לקיימם. טענה זו לא נטענה בכתבי הטענות ונזרקה לחלל האוויר באופן סתום מבלי לפרשה ומבלי לבססה, היא בבחינת הרחבת חזית, ועל כן, אין בידי לבררה בשלב זה, שכן משמעותה הרחבת חזית אסורה.

גובה החוב
44. בכתב התביעה עותר התובע להשיב לו את הסכומים שהפקיד בחשבון בסך 207,981 ₪ (ראה עמודת "הפקדה בש"ח" בטבלה המצורפת לכתב התביעה), בניכוי הסכומים שמשך מהחשבון והסכומים ששילם הנתבע ע"ח החוב בהתאם להסדרים השונים שנתגבשו ביניהם מעת לעת בסך 63,543 ש"ח (ראה עמודת "משיכות ותשלומים בש"ח" בטבלה), בצירוף ריבית בשיעור 1% לחודש ובהפחתת 25% מיתרת החוב (כאמור בס' 9 בהסכם - ת/3), ובסה"כ 310,085 ₪ נכון ליום 03.09.03, בהתבסס על הטבלה שערך וצרף לכתב תביעתו (בטבלה נרשם כי סה"כ ההפקדות, בניכוי המשיכות והתשלומים ובצירוף ריבית 1%, עפ"י ההסכם מגיע לסך של 413,447 ₪, בניכוי 25% מההפסד, אותם התחייב התובע ליטול על עצמו, מגיע לסך של 310,085 ₪).

45. הנתבע טוען כי אין מקום להסתמך על טבלאות שערך התובע מאחר ואין מדובר בראיה בעלת משקל וכי התובע הודה כי יש בידיו ראיות רק להפקדה בסך 98,000 ₪.

46. אין בידי לקבל טענת הנתבע. בתמיכה לגירסת התובע הוגש מסמך הערוך בכתב ידו של הנתבע (ת/1) ובו מופיעים כל סכומי ההפקדות להן טוען התובע (כאמור בסעיף 39 לתצהירו וכמפורט בטבלה המצורפת לכתב התביעה) בסך כולל של 195,311 ₪, למעט ההפקדה בסך 12,670 ₪ (עליה נדון בהמשך) וכן נרשם כי סה"כ המשיכות מהחשבון הוא 31,793 ₪, סכום זה הנו מקבץ הסכומים להם טוען התובע (משיכות - כאמור בסעיפים 25-24 ו-40 לתצהירו והפקדות כאמור בסעיפים 36 ו-39 לתצהיר התובע, וכמפורט בטבלה שערך התובע, וצורפה לכתב התביעה). גם מהסדר החוב שערך הנתבע (נספח ב' לתצהיר התובע) עולים נתונים זהים לאלו שהתבסס עליהם התובע בעריכת הטבלה. די בראיות אלה כדי לקבוע כי התנגדות הנתבע כמוה כהתנגדות סרק, בלתי מבוססת, מתחכמת ומיתממת.

47. עוד טען הנתבע, כי קיומה של סתירה בין הנתונים המופיעים בטבלה לבין הסכומים המופיעים במכתב התובע מיום 13.11.01 (נספח ג לתצהיר התובע) מלמדת על העדר מהימנות ואמיתות הנתונים עליהם מסתמך התובע, ולפיכך הם אינם יכולים לשמש ראיה.
מהמכתב עולה כי הנתבע שילם רק 4 תשלומים בסך 3,000 ₪ כל אחד ושני תשלומים נוספים בסך 1,500 ₪ כל אחד עד לחודש ינואר 98' ואילו מהטבלה עולה כי עד לאותו מועד שילם הנתבע 9 תשלומים של 3,000 ₪ כל אחד ועוד שני תשלומים בסך 1,500 ₪ כל אחד.

48. מאידך, הנתבע אינו מוסר כל גירסה בעניין הסכומים ששילם ובוחר בכפירה סתמית ובטענה בעלמא לפיה החזיר את חובותיו (סעיף 22 לתצהיר הנתבע). הנתבע לא הציג ולו בדל ראיה לתשלומים ששילם ע"ח החוב וטען כי אין בידיו את דפי הבנק להוכיח טענותיו משום שלא שמר אותם. עם זאת, אישר "אני מניח שאפשר להוציא אותם מהבנק" (ראה עמ' 17 ש' 7 לפרו'). הכלל הוא כי נטל הבאת הראיה מוטל על הצד הטוען את הטענה הבאה לקדם את עניינו. ומשנמנע מלעשות כן, הרי שהימנעותו נזקפת לחובתו.

"כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים מימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".

ראה: ע"א 548/78 - נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי . פ"ד לה(1), 736 ,עמ' 762-763.

יתרה מזו, לנתבע קיימת התחייבות חוזית לפי סעיף 5 להסכם, לשמור על כל הדואר והמסמכים הקשורים בניהול החשבון. כשנשאל הנתבע מדוע לא שמר את המסמכים הרלוונטים כפי שהתחייב לעשות, הוא השיב באופן סתמי כי הדואר "היה ואיננו" (ראה עמ' 22 ש' 3 לפרו'). תשובה זו אינה מקובלת עליי ומעידה על קלות הדעת בה נהג הנתבע לאורך כל הדרך, אם בכך ששיטה בתובע פעם אחר פעם, כשהוסכם על פריסת תשלומים, ואם בכך שבחר להתגונן מפני התביעה מבלי שתהא בידו הגנה מבוססת כדבעי. לא ניתן להתעלם מהתחושה כי הנתבע עשה ככל שיוכל לדחות הקץ ולא יותר.

הנתבע לא עמד בנטל ההוכחה ו/או בהתחייבותו עפ"י ההסכם ואין בפיו הסבר סביר למחדלו. ודוק, אין הנתבע יכול להישמע בטענה כי אינו מחוייב בשמירת המסמכים מעבר ל-7 שנים כקבוע בחוק, שכן לאורך השנים התנהל בין הצדדים מו"מ מתיש אשר במהלכו הבהיר התובע לנתבע כי אין בכוונתו לוותר על זכויותיו. בנסיבות אלה, היה צפוי הנתבע להליך משפטי והיה עליו לדאוג לשמור על הראיות הנדרשות לבירור המחלוקת. גם טענת הנתבע בדבר העדר מאמץ מצד התובע להשיג את המסמכים נדחית, ומוטב היה אלמלא היתה מועלית. מדובר בטענה מגוחכת ומיתממת שכן החשבון הנו ע"ש הנתבע ולתובע אין זכות גישה למסמכים בו.

49. בנסיבות אלה, ובהתחשב בכך שאם אכן טעה התובע, הטעות פועלת לזכות הנתבע ולא לרעתו (שכן התובע זוקף לזכות הנתבע בטבלה סכומים גבוהים יותר מהסכומים שהופיעו במכתב), אין לי אלא לדחות את טענות הנתבע בדבר פרעון חובו לתובע ו/או העדר משקל ראייתי לרישומי התובע. אשר על כן, אני קובעת כי טבלת התובע תשמש בסיס לחישוב גובה החוב, בהסתייגות מסכום ההפקדה השנוי במחלוקת ע"ס 12,670 ₪.

50. ובאשר לסכום ההפקדה בסך 12,670 ₪ השנוי במחלוקת, סכום זה אינו קיים ברשימות שערך הנתבע (ת/1 ו/או נספח ב' לתצהיר התובע) והוא מוכחש על ידו. התובע טען כי מדובר בהשמטה מקרית , ואולם לא הציג כל ראיה לטענתו. יודגש כי מסמך ת/2 המהווה אסמכתא לכך שהתובע פדה נ"ע בסכום זה ביום 05.06.96, אינו מהווה ראיה לכך שהסכום אכן הופקד בחשבון נשוא התובענה והיווה חלק מסכום ההשקעה. בנסיבות אלה, ובהתאם לכלל לפיו המוציא מחברו עליו הראיה, לא הורם הנטל ע"י התובע להוכיח כי סכום זה הנו חלק מחוב הנתבע כלפיו. לפיכך, אני דוחה טענת התובע בעניין הפקדה בסך 12,670 ₪.

51. ביום 24.03.05 הגיש התובע בקשה בבש"א 3219/05 לתיקון כתב התביעה, כך שיותר לו לתקן את סכום התביעה המקורי ל- 379,955 ₪ וזאת בהסתמך על חוות דעת מומחה ששכר לצורך הגשת תצהירי עדות ראשית.

מחוות דעת המומחה - רו"ח יצחק בר ששת, עולה כי המומחה הסתמך על רישומי הטבלה שערך התובע (הגם שנספח א' לחווה"ד הנה טבלה שערך המומחה, ניתן להתרשם כי מדובר בנתונים זהים לנתונים הקיימים בטבלת התובע) והעמיד את סכום החוב (קרן + ריבית בשיעור 1% כמוסכם), בניכוי משיכות התובע ותשלומים ששילם הנתבע ע"ח החוב, ע"ס 379,955 ₪ נכון ליום 21.01.04 (כאמור בנספח ג' לחווה"ד). המומחה התייחס להסדר החוב כפי שנוסח ע"י הנתבע (נספח ב' לתצהיר התובע) וציין כי מקור ההבדל בין הסכום כפי שמופיע בהסדר החוב לבין הסכום האמור בחווה"ד, הוא בטעויות שנפלו בתחשיב שערך הנתבע, בין היתר בשל השמטת סכום הפקדה בסך 12,670 ₪ ובשל חישוב ריבית בשיעור 0.662% במקום 1%.

המומחה ערך תחשיב נוסף, לבקשת התובע, ושיערך את הסכום האמור בהסדר החוב (141,862 ₪) בו לכאורה מודה הנתבע, בניכוי ההחזרים ששילם הנתבע ובצירוף ריבית בשיעור 1% והגיע לסך של 228,411 ₪ (כאמור בנספח ה' לחווה"ד).

52. מאחר ודחיתי את טענת התובע בדבר הפקדת הסך של 12,670 ₪, ולאור העובדה שאין התייחסות בקביעות המומחה להתחייבות הנתבע לשאת בהפסד בשיעור של 75% בלבד, דהיינו שהתובע סופג 25% בעצמו, ובהעדר ראיות לסתור את אופן החישוב של המומחה הנ"ל, שכן הנתבע נמנע מהגשת חוות דעת נגדית), אני מאמצת קביעות המומחה עפ"י התחשיב המפורט בנספח ה' לחווה"ד (תחשיב זה נערך ע"י המומחה לבקשת התובע, בהסתמך על הסדר החוב אליו הגיעו הצדדים). לפיכך, יש לחייב את הנתבע בתשלום חוב לתובע בסך 228,411 ₪ נכון ליום 21.01.04.

קיזוז
53. ביחס לטענת הנתבע בדבר קיזוז 25% מסכום יתרת החוב בחשבון, שלכאורה נטל על עצמו התובע (עפ"י ההסכם - ת/3). עליי לציין, כי משאימצתי את נספח ה' לחוו"ד המומחה ולא את מ מצאי נספח ד' לחווה"ד, הרי שסכום החוב הפסוק ממילא כבר בניכוי 25%, שכן נספח ה' מבוסס על הסדר החוב שנכרת בין הצדדים (נספח ב' לתצהיר התובע). בנסיבות אלה, אין מקום לקיזוז נוסף.

שיהוי
54. אני דוחה גם את טענת הנתבע בדבר שיהוי רב בהגשת התביעה (התביעה הוגשה פחות מחודש לפני חלוף תקופת ההתיישנות) המלמד לכאורה על חוסר תום לבו של התובע וחוסר הגינותו. הנתבע אינו מכחיש כי לאורך השנים הבטיח לשלם את החוב ובשל מצוקה כלכלית התקשה לעמוד בהסדרי הפשרה השונים. מתצהיר התובע עולה כי עד שנת 03' (סמוך למועד הגשת התביעה) עוד נעשו ניסיונות להתפשר ולפרוס את סכום החוב (סעיף 81 לתצהירו). כן התרשמתי כי מערכת היחסים הקרובה בין הצדדים הקשתה על התובע לממש זכותו להליך משפטי וניכר כי ביקש להקל על הנתבע ולהבין מצוקתו, ואילו הנתבע בחר לנצל זאת לרעה. בנסיבות אלה אין מדובר בשיהוי בלתי מוצדק.

55. לאור כל האמור אני מחייבת את הנתבע בתשלום סך 228,411 ₪. סכום זה ישא ריבית בשיעור 1% לחודש, והפרשי הצמדה, מיום הגשת התביעה (21.01.04) ועד למועד התשלום בפועל.
בנוסף, הנתבע ישא בהוצאות התובע ובשכ"ט עו"ד בסך 50,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין.

56. המזכירות תשלח החלטתי לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, כ"ט בתמוז, תשס"ז (15 ביולי 2007), בהעדר הצדדים.

אילתה זיסקינד
, שופטת









א בית משפט שלום 1970/04 דוידוביץ מנחם נ' אברהם ורדי (פורסם ב-ֽ 15/07/2007)