פסקי דין על ויסאם בן זכי חליל | פסקי דין על מוחמד בן מחמוד ג'ועבאט | פסקי דין על רביע בן מחמד חליל | פסקי דין על חסן בן האני דלאשה | פסקי דין על עומר אחמד בכר |

1868/03 בש     22/07/2003




בש 1868/03 מדינת ישראל נ' ויסאם בן זכי חליל,מוחמד בן מחמוד ג'ועבאט,רביע בן מחמד חליל,חסן בן האני דלאשה,עומר אחמד בכר




בעניין:

36



בתי המשפט

בית משפט מחוזי נצרת
בש 001868/03

בתיק עיקרי: פ
000207/03

בפני
:
כב' השופטת ד"ר נאוה אפל-דנון
תאריך:
22/07/2003



בעניין:
מדינת ישראל




המבקשת


- נ ג ד

-



1. ויסאם בן זכי חליל

2. מוחמד בן מחמוד ג'ועבאט
3. רביע בן מחמד חליל
4. חסן בן האני דלאשה
5. עומר אחמד בכר




המשיב


נוכחים
:
מטעם המבקשת, עו"ד גב' שטרן
.
מטעם המשיב 1, ן ייצוג.
מטעם המשיב 2, עו"ד פוקרא אחמד
.
מטעם המשיב 3, עו"ד ניזאר עבוד

.
מטעם המשיב 4, עו"ד חסן אבו אחמד
.
מטעם המשיב 5, פוקרא פתחי
.

עו"ד אבו אחמד:
אני מייצג את המשיב 1 בישיבה זו.

החלטה


זוהי בקשה למעצר עד תום הליכים של חמישה צעירים, בני כפר בועיינה-נוג'ידאת.

כתב האישום כולל שלושה כתבי אישום, חלקם מתיחסים לכל המשיבים וחלקם רק לחלק מהם.
האישום הראשון מתיחס למשיבים 1, 2 ו- 3, ובו מיוחסות להם עבירות של הצתה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 448 סיפא לחוק העונשין; ייצור נשק וקשירת קשר לביצוע פשע.
המעשים המיוחסים למשיבים בכתב האישום כדלקמן:
"4. הארבעה קשרו ביניהם קשר להשליך אבנים ובקבוקי תבערה לעבר בית בישוב מצפה נטופה הסמוך לכפרם, וזאת בכוונה להצית את הבית ולפגוע ביושביו, ובכך לנקום את פציעתו של חוסאם.
5. ביום 15/12/00 לצורך הוצאת מטרת הקר אל הפועל, הגיעו הארבעה בצוותא לפאתי מצפה נטופה, וזאת כאשר הם מצויידים בבנזין, בארבעה בקבוקי שתיה קטנים ובכפפות מנתחים.
6. הארבעה חסמו את שביל העפר דרכו הגיעו, במחסום אבנים, וזאת על מנת להקשות את הרדיפה אחריהם.
7. הארבעה הכינו בצוותא את בקבוקי התבערה, רוקנו את בקבוקי השתיה מתכולתם, מילאו אותם בבנזין, אטמו את פיותיהם באמצעות בד והציתו אותם.
8. הארבעה הגיעו עד לבית הקיצוני בישוב וידו אבנים על חלונותיו לאחר שזכוכית החלון נופצה, ידו את בקבוקי התבערה. אחד מבקבוקי התבערה. אחד מבקבוקי התבערה חדר אל תוך הבית פנימה והתלקח.
9. דרי הבית לא שהו אותה עת בביתם. שכניהם ראו את האש המתלקחת ונזעקו לכבותה.
10. כתוצאה ממעשיהם של הנאשמים 1 2 ו3 ורביע, נגרמו בבית נזקים לרהיטים ולחלונות".

באישום השני המתיחס למשיבים 1 4, ו- 5 , מיוחסות למשיבים 1 ו- 4 עבירות של פריצה לרכב בנסיבות מחמירות; עבירה לפי סעיף 413 (ו) סיפא לחוק העונשין; גניבה מרכב; הצתה; קשירת קשר לביצוע פשע, ולמשיב 5 מיוחסת עבירה של אי מניעת פשע, עבירה על פי סעיף 262 לחוק העונשין.
באישום השני נאמר כדלקמן:
"1. ביום 24/3/01, עשו הנאשמים 1, 4 ו- 5 את דרכם לבועיינה (להלן: "הכפר").
2. בדרך, בצומת המובילה למצפה נטופה, חנה רכב מסוג פאסאט סטיישן מ"ר 602-37-88, השייך ליובל לוי ממצפה נטופה (להלן: "הרכב").
3. הנאשמים 1 ו 4 הגיעו אל הרכב, שברו עם מברג את חלון הנהג, ונטלו ממנו רדיו טייפ שהיה ברכב, וכן כבלים להתנעה.
4. לאחר מכן עזבו השלושה את צומת נטופה והחלו לנסוע לכפר.
5. בדרכם אל הכפר גמרו הנאשמים 1 ו 4 אומר להצית את הרכב כדי למנוע גילוי טביעות אצבע. השניים הציעו לנאשם 5 לשוב עימם אל הרכב ולהציתו אולם הוא סירב.
6. לצורך הוצאת מטרת הקשר ביניהם אל הפועל, הנאשמים 1 ו 4 הצטיידו במיכל מלא בבנזין ושבו אל הרכב. הנאשמים 1 ו 4 שפכו את הבנזין שהביאו איתם בתוך הרכב והציתו בצוותא אש ברכב.
7.
הרכב נשרף כליל.
8. במעשיהם אלה, קשרו הנאשמים 1 ו 4 קשר לבצע פשע, פרצו לרכב בכוונה לבצע גניבה, גנבו דבר מתוך רכב, ושילחו אש במזיד בדבר לא להם, הנאשם 5 ידע כי הנאשמים 1 ו 4 זוממים לעשות מעשי פשע ולא נקט בכל אמצעי סביר למנוע את עשייתו".


באישום השלישי המתיחס למשיבים 1, 2, 3, 4 ו- 5, מיוחסת למשיבים עבירה קשירת קשר לביצוע פשע, ולמשיב 3 עבירה של אי מניעת פשע.

באישום השלישי נאמר כדלקמן:
"1. מספר חודשים לאחר האירוע המפורט באישום הראשון, במועד מדוייק שאינו ידוע למאשימה, הציע הנאשם 1 לשאר הנאשמים לחטוף חייל שיאספו לרכבם, ליטול ממנו בכוח את נשקו, ואז להשליכו מן הרכב. הנאשם 3 סירב ליטול חלק בפעולה.
2. הנאשמים 2 4 ו 5 נענו להצעה ותכננו להשתלט בכח על חייל שיעלה לרכבם (ע"י הכאתו באמצעות ג'ק-מגבה), ולסמם אותו ע"י כדורי שינה. הנאשם 4 אף נטל בעצמו כדורי הרגעה כדי לבחון את השפעתם, האם כדאי להשתמש בהם לצורך סימומו של החייל.
3. בו ביום, וכדי להוציא את מטרת הקשר ביניהם אל הפועל, יצאו הנאשמים 1 2 4 ו 5 ברכב רנו לבן בו נהג הנאשם 1 לכיוון צומת גולני. עם הגיעתם לצומת ראו חייל עם נשק ממתין להסעה. הנאשם 1 ביקש מהנאשם 4 כי ירד מהרכב ויציע לחייל לעלות אליו.
4. הנאשם 4 נענה לבקשה, ניגש לחייל ושאלו אם הוא זקוק להסעה. החייל סירב לעלות אל הרכב, והארבעה עזבו את המקום.
5. במעשיהם אלה קשרו הנאשמים קשר ביניהם לבצע פשע. הנאשם 3 ידע כי הנאשמים זוממים לבצע פשע ולא נקט בכל אמצעי סביר כדי למנוע את עשייתו".

האישום הרביעי מתיחס למשיב 1 בלבד ובו מיוחסת לו עבירה של תקיפת שוטר בשעת מילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 273 לחוק העונשין.

המשיב 1 מואשם בשלושת האירועים, באישום ראשון, השני והשלישי, ובנוסף באישום הרביעי.
המשיב מספר 2 מואשם באישום של זריקת בקבוקי תבערה וקשירת קשר לחטיפת החייל.
המשיב מספר 3
מואשם בזריקת בקבוקי תבערה ובמודעות לקשר של חטיפת החייל.
המשיב מספר 4 מואשם בהצתה של הרכב, בקשירת הקשר לחטיפת החייל.
המשיב מספר 5 מואשם בקשירת קשר לחטיפת החייל ואי מניעת הפשע של הצתת הרכב.

עיון בהודעות המשיבים מראה שהם מודים במיוחס להם בכתב האישום וכתב האישום נוסח על פי הודאותיהם.

ההסבר שניתן למעשה ההצתה של הבית ושל הרכב הוא רצונו של המשיב 1 בשיתוף הפעולה של המשיבים האחרים לנקום את פציעתו של חוסאם, אחיו של המשיב 1 ובן דודו של המשיב 3 וגיסו של רביע בכר (השותף הנוסף לדבר העבירה שנגדו הוגש כתב אישום בנפרד). חוסאם נפגע במהלך הפגנה שהשתתף בה בעקבות אירועי אוקטובר 2000 באום אלפחם שם נורה ונפצע.

לגבי האישום הראשון וגם השלישי - המשיב 1 הוא שיזם את הפעולה ועל פי הודעות שלושת שותפיו לביצוע הפעולה נטל בה חלק פעיל. על כך מעידות הודעותיהם של שלושת שותפיו, רביע חליל מוחמד ג'ועבאט ורביע בכר, וכן חומר הראיות הנמצא בתיק, זכ"דים של שוטרים, צילומים של הבית, עדויות של בעלי הבית
ושל השכנים שראו את ההצתה ומנעו התלקחותו של הבית.

המשיב 1 הודה שהביא את הבנזין ששימש להצתה, הביא כפפות מנתחים ונטל חלק באירוע של זריקת בקבוקי תבערה. יחד איתו פעלו במשותף המשיבים 2 ו- 3, וכן רביע בכר שעניינו נדון בנפרד.

המשיב 1 הודה שהארבעה ידו בקבוקי תבערה ואבנים, הניחו מחסום אבנים כדי להקשות על הרדיפה אחריהם. הודעות דומות מסרו רביע בכר והמשיב 2.

באשר למשיב מספר 2 – הוא הודה שהסכים להצעתו של המשיב 1. הודה שקנה בקבוקים ששימשו לאחר מכן להכנת בקבוקי תבערה. הודה שהארבעה השתמשו בכפפות, הכינו את בקבוקי התבערה, הניחו מחסום, הודה בזריקת אבן וניפוץ החלון. כך מסרו גם שלושת האחרים.

המשיב מס' 3 – הודה שהסכים להצעה לבצע את הפעולה, מי שגייס אותו לא היה המשיב מס' 1 אלא רביע בכר. הודה בשימוש בכפפות, בחסימת הדרך באבנים, הודה שזרק אבן וניפץ את החלון שדרכו אחר כך הושלך בקבוק התבערה, וכמו יתר חבריו למעשה, הוא מפליל את שלושת שותפיו ומופלל על ידיהם.

המשיבים 1,2,3 כולם יחד הם מבצעים עיקריים וביצעו את הפעולה בצוותא. משכך, אין זה מכריע בשלב זה מה בדיוק עשה כל אחד מהם. מי הביא את הכפפות, מי הצית את האש, מי זרק אבן ומי זרק בקבוק.
הם הגיעו בצוותא והמשימה שלהם היתה ברורה, כמו גם הכוונה הפלילית שהיתה משותפת לכולם, וחלקו של כל אחד מהם היה מהותי להגשמת התכנית המשותפת.

קיימות ראיות לכאורה כי המשיבים התכוונו להצית את בית המגורים בכוונה לפגוע בבני אדם, ולא רק ברכוש.

ראשית, אף לא אחד מהם אמר כי הוא רצה לפגוע רק ברכוש. כולם כאחד אמרו כי באו לנקום את פציעתו של חוסאם. העובדה שהבית היה חשוך בחודש דצמבר בשעות הלילה איננה מעידה שאין אנשים בבית. החזקה היא הפוכה שיש אנשים בבית.
שנית, אף אחד לא אמר שהבית נבחר להצתה משום שהיה חשוך.
מוחמד ג'ועבאט המשיב 2 אמר בהודעתו מיום 23.6.03 עמ' 4
שאמנם לא ראה אנשים, אבל העריך שיושבי הבית נמצאים בתוכו.

גם לגבי האישום השני, הצתת הרכב, קיימות ראיות לכאורה; בהודאותיהם של המשיבים 1 , 4 ו- 5 יחד עם דוחות השוטרים, הצילומים, והודעת בעל הרכב.

קיימות גם ראיות לכאורה לגבי האישום השלישי, עבירת הקשר לחטוף חייל כדי לקחת את נשקו, בהודאותיהם של המשיבים 1,4,2,5 ובהודאתו של רביע חליל, המשיב מס' 3.

העדויות תואמות אחת את השנייה ואין ביניהן סתירות מהותיות.

גם לגבי אישום מס' 4, תקיפת שוטר על ידי המשיב 1, קיימות ראיות לכאורה.
מסקנתי הינה כי קיימות ראיות לכאורה לגבי כל המשיבים ולגבי כל העבירות. טענות הסניגורים אינן מפחיתות מעוצמתן של הראיות לכאורה. כמו למשל הטענה כי המשיב מס' 2 הוא אנאלפאבית וניתן בקלות לשכנעו לצאת למשימה, הטענה כי המשיב 3 רק זרק אבן, שבר חלון והתרחק מהמקום, לא תיכנן ונגרר אחרי המשיבים האחרים או הטענה כי המשיב 4 פרץ לכאורה לרכב ושרפו, וכן רצה לחטוף נשק מחייל כדי לעשות רושם, בעל אופי ילדותי ומושפע על ידי אחרים, או כי המשיב 5 לא ידע על הכוונה לחטוף את החייל – דבר בו הודה במפורש בהודעתו במשטרה.

למרות שקיים הבדל בין חלקיהם של המשיבים בביצוע העבירות המיוחסות להם, כאשר עולה מההודעות כי המשיב 1 הוא אשר יזם ודחף והשתתף בכל ביצוע העבירות, הרי שבשלב זה יש להתייחס לכל המשיבים שפעלו בצוותא כאילו כל אחד מהם אחראי לכאורה למעשים שבוצעו. מדובר בחמישה אזרחים במדינת ישראל
, שבמשך תקופה של כשנתיים עוברים או מנסים לעבור, או קושרים קשר לעבור, עבירות חמורות מאוד שאי אפשר להתעלם מהאספקט הלאומני שלהן.

לאחר שקבעתי כי קיימות ראיות לכאורה, אני קובעת כי קיימת חזקת מסוכנות לאור העבירות החמורות שבוצעו על ידי המשיבים, וזאת לפי סעיף 21 (א) (1) (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים) תשכ"ו-1996.

מסוכנות זו צריכה להיבחן באספקלריה של התוצאה שחפצו בה ולא של התוצאה שהתרחשה בפועל.
לגבי המשיבים 1,2,3 שהשתתפו בזריקת בקבוקי התבערה, המסוכנות אינה
מוטלת בספק, הם הגיעו כדי לנקום. העובדה שלא היו נפגעים בנפש אינה מפחיתה מחומרת העבירה. המשיבים הציתו את הבית ואז ברחו.

עבירת ההצתה הינה מן העבירות החמורות שמקימות חזקת מעצר.
לא ניתן לדעת כיצד תיגמר הצתה, כמה אנשים עלולים להיפגע וכמה בתים עלולים להישרף באם האש תתפשט.
בית המשפט העליון פסק כי אדם המתיר לעצמו לסכן על דרך הצתה חיים או רכוש של אחרים, דינו אחד: מעצר עד תום ההליכים.

הוא הדין באשמת חטיפת החייל לצורך לקיחת נשקו המיוחסת לכל המשיבים.

אין לדעת כיצד תסתיים חטיפת חייל. סביר הוא שתהיה התנגדות לחטיפה וללקיחת הנשק, סביר שתפרוץ אלימות. מישהו עלול להשתמש בנשק, סביר שמישהו ייפצע או ייהרג – אין מדובר במשחק ילדים תמימים הרוצים את הצעצוע שהוא הרובה ותו לא, כפי שהסניגורים ניסו להציג. מדובר בנקמה וזהו משחק באש המסכן חיים.
יתר על כן – אם בחרו המשיבים לבצע את מעשה חטיפת החייל רק כדי להשיג נשק, מעיד הדבר עד כמה שיקול דעתם לקוי ובשל כך כמה הם מסוכנים לציבור.
אינני מקבלת את הטענה כי בחלוף הזמן, שהרי העבירה הראשונה של הצתת הבית נעברה ב- 12/00 יש כדי לאיין את מסוכנותם של המשיבים.
העובדה שהמשיבים הצליחו להסתיר את מעורבותם במעשים, לא יכולה לתת להם חסינות בעניין הזה וחלוף הזמן אינו משפיע על המעצר.
(ראה בש"פ 96/89 ובש"פ 2580/97).
המשיבים 3 ו- 5 מואשמים באי מניעת פשע. כשמדובר בפשע של חטיפת חייל והצתת רכב, היה עליהם לפחות להודיע על כך בטלפון אנונימי למשטרה, אם לא לנסות להשפיע על חבריהם לבל יבצעו את הפשע.

האם יש מקום לחלופת מעצר?
תשובתי שלילית.

במקרה זה אי אפשר להשיג את תכלית המעצר, הגנה על שלום הציבור באמצעות חלופת מעצר.
המשיבים ממשיכים להוות סכנה לשלום הציבור.

מדובר במעשים בעלי אופי לאומני ולכן יש להתייחס לחזקת המסוכנות שהם יוצרים בחומרה יתרה. התנהגות המשיבים מעידה על רצון לנקמה שלא באה על סיפוקה במעשה הצתה אחד והיא ממשיכה לפעפע ואז מספר חודשים לאחר מכן באה חטיפת החייל כדי ליטול ממנו את נשקו, גם כן כמעשה נקמה על פציעת חוסאם, אחיו של המשיב 1. חטיפה זו מתכנן המשיב 4 ברצינות ואפילו נוטל כדורי הרגעה כדי לבחון אם כדאי להשתמש בהם לצורך סימומו של החייל. המשיב 1 חוזר ומפציר במשיבים לשוב ולנסות חטיפת חייל בפעם נוספת לאחר שנכשל בחטיפה נשוא כתב האישום.
אין לפיכך לומר כי מדובר בהתפרצות רגשות חד פעמית, רצון לנקמה שבא לידי ביטוי בהזדמנות של תחילת האינתיפאדה כשהרוחות מסביב סערו.
לאור התנהגות המשיבים, קיימת סכנה מוחשית שהרצון לנקמה יפרוץ שוב בהזדמנות הראשונה אם יישארו חופשיים.

בבש"פ 2624/94 אבו זיד ואח' נ' מדינת ישראל
שצוטט על ידי הסניגור, כמקרה בו הוחלט על שחרור ממעצר של נאשמים בהצתה, נאמר כי העוררים אינם מסכנים את שלום הציבור כי בחודשים שחלפו מאז האירוע נרגעו הרוחות והמשטרה לא הגישה כתבי אישום נגד רוב המשתתפים בהתפרעויות.

זה אינו המקרה שבפני
.

למרבה הצער, אנו נמצאים בתקופה שבה הרוחות לא נרגעו, רוח האלימות מרחפת באויר, וכל התפרעות חדשה עלולה לגרום לכך שמשיבים אלה, במידה ויהיו חופשיים, יצטרפו למעגל האלימות ויהוו סכנה לשלום הציבור ובטחונו.

מי שאינו מהסס לשרוף בית מגורים שעלול להיות על יושביו וכעבור מספר חודשים לחטוף חייל, מעלה עליו חזקת מסוכנות ברמה גבוהה שהוא עלול לבצע מעשים דומים אם הדבר רק יתאפשר לו בהיותו חופשי.

מדובר באנשים שכל טריגר עלול להצית אותם, מכר או קרוב שלהם נפגע ומיד יוצאים למקום, אף אחד לא ערב שזה לא יקרה שוב.

המשיבים הוכיחו שאין מורא החוק עליהם. הם לא התחרטו, פרט למשיב 3, הם לא חשפו את המעשים, גם לא בעילום שם לא לפני הביצוע, לא בדיעבד והם אינם ראויים לחלופת מעצר.

משכך, ייעצרו כל המשיבים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם.

ניתנה היום כ"ב בתמוז, תשס"ג (22 ביולי 2003) במעמד הצדדים.



ד"ר נאוה אפל-דנון
, שופטת




001868/03בש 054 סנא






בש בית משפט מחוזי 1868/03 מדינת ישראל נ' ויסאם בן זכי חליל,מוחמד בן מחמוד ג'ועבאט,רביע בן מחמד חליל,חסן בן האני דלאשה,עומר אחמד בכר (פורסם ב-ֽ 22/07/2003)