פסקי דין על עו"ד פרץ שמעון | פסקי דין על לוי יוסף | פסקי דין על אברהם ינאי

9936/06 בשא     22/06/2006




בשא 9936/06 עו"ד פרץ שמעון, לוי יוסף נ' אברהם ינאי




בעניין:

1



בתי המשפט



בית משפט השלום חיפה
בשא009936/06

בתיק עיקרי: א
011219/05

בפני
:
כב' השופט י. פרידמן
תאריך:
22/06/2006




בעניין
:
עו"ד פרץ שמעון




ע"י ב"כ עו"ד
עמרן שרונה

מבקש




לוי יוסף



ע"י ב"כ עו"ד





- נ
ג
ד -


אברהם ינאי


ע"י ב"כ עו"ד
רונן ברנט ואח'
המשיב

החלטה


בפני
בקשה לביטול צו עיקול זמני שהטלתי בהחלטה מיום 22.5.06 על דירת מגורים, לגביה נרשמה הערת אזהרה לטובתו של מבקש הביטול, עו"ד פרץ.


אחת המחלוקות בין הצדדים נוגעת לשאלה האם הוטל הספק הנדרש בצדקת התביעה. כדי לתן מענה לשאלה זו,
יש לעמוד תחילה על עיקר טענות הצדדים בתביעה העיקרית, וההליכים שהתקיימו, לרבות ההליך דנן:


טענות התובע
(המשיב) בכתב התביעה ובתצהירים שהוגשו בתמיכה לבקשת עיקול קודם מטעם התובע, (בקשה מיום
5.7.05):


3.1
התובע ומר טייג פורשים מסכת
עובדתית שעיקרה תרגיל עוקץ שעקץ הנתבע את התובע, בסך של 1,200,000 ₪. התובע הוא יו"ר מועצת המנהלים של
חברת חומרה בתחום התקשורת (שקודם שימש מנכ"לה). הוא
הכיר את הנתבע באמצעות חבר ילדות משותף, הוא מר טייג (התובע ומר טייג אף הקימו חברת נדל"ן במשותף ששמה מירה מ.ט. נכסים בע"מ).
הנתבע הציג עצמו כקבלן מורשה של ההוצל"פ וכמי שעומד בקשר מתמיד עם אנשי עסקים ומבצע עבורם עסקאות רווחיות עליהן סיפר לתובע, ונהג להופיע מדי פעם בכלי רכב מפוארים (כביכול של לקוחותיו המרוצים). בשלב מסוים עלה בידי הנתבע לשכנע התובע להשקיע מכספו בעסקת רכישת מסכי מחשב כשהתובע ישקיע בה 1,200,000 ₪ (תמורת שני שליש מהרווח ממכירת המסכים) והנתבע 300,000 ₪ (תמורת השליש הנותר) . הנתבע אף העביר מסך אחד לדוגמא, ארוז בקופסה,
כדי שהתובע יוכל לבדוק טיב הסחורה.

3.2
התובע כאמור שוכנע, והעביר חלקו
לידי הנתבע באמצעות אותו מר טייג וזאת ב 26.9.04.

3.3
התשלום בוצע כך: סכום במזומן של 20,000 דולר ועוד 400,000 ₪. היתרה בהמחאה פרטית של 700,000 ₪, אותה פדה
טייג בבנק, כך שכל הסכום הועבר לידי הנתבע במזומן באמצעות
טייג.

3.4
בדיעבד הסתבר שהנתבע לא השקיע שקל מכספו ואך ביקש לטול כספו של התובע במרמה.

3.5 כאשר נתבקש הנתבע לאשר בכתב העברת הכספים, הציע האחרון לטייג שיכין מסמך לפיו מאשר הנתבע קבלת 1,200,000 ₪ בתמורה לדירה ברחוב ורדיה, וכך תהיה לתובע בטוחה להשקעתו העסקית, בדמות אותה דירה שתירשם על שמו.
כמו כן כך לא יהא שנוי
במחלוקת כי התובע מסר לנתבע 1,200,000 ₪. מנגנון זה הוצע ע"י
הנתבע לטייג, היות ולדברי הנתבע אינו יכול למסור קבלה הקושרת אותו לעסקה, לאור "קשריו" עם המוכרים. התובע שוכנע להסתפק באותו מסמך, שנרשם בכתב ידו של טייג ובו מאשר הנתבע בחתימתו דברי התובע בדבר תשלום הסך הנ"ל "כדמי קדימה"
עבור הדירה (להלן "הדירה") שמספר הגוש והחלקה שלה צוינו, כמו
גם
כתובתה.

3.6 בשעות הערב של ה 26.9.04 הודיע טייג לתובע כי מסר הכסף לנתבע וזה חתם על המסמך הנ"ל, אך אירעה תקלה והסחורה איננה. אז הבין התובע כי נעקץ, דרש השבת כספו ואיים בפני
ה למשטרה. הנתבע השיב כי מדובר בעסקה בה ניתן להרוויח אך גם להפסיד והציע פיצוי של 100,000 דולר. עד כאן לטענות התובע וטייג.

4.
ב
ין לבין התברר לתובע כי הדירה שנועדה לשמש כבטוחה (לדברי התובע) נמכרה בכלל ע"י הנתבע לקונה בשם גב' קולינסקי, אשר לטובתה נרשמה הערת אזהרה. זאת למד התובע מנסח רישום מקרקעין.

4.1
ב ב 5.7.05 הגיש אפוא התובע בקשה להטלת עיקול זמני במעמד צד אחד על סכום התביעה המשוערך על כל הכספים והזכויות המגיעים לנתבע מהמחזיקים הבאים: הגב' קולינסקי מכוח הסכם המכר, בנק הפועלים, ולשכת רישום המקרקעין – כשהתבקש עיקול על הדירה. בקשת העיקול נתמכה כאמור בתצהירים, שהעובדות הנטענות בהן פורטו לעיל.

4.2
עיקול זמני כמבוקש הוטל ע"י כב' הרשמת פומרנץ ב 6.7.05.

4.3
ב 2.8.05 הוגשה בקשה נוספת להטלת עיקול זמני שנענתה בחלקה ע"י כב' הרשמת ספרא - ברנע, ביחס למכונית סוברו הרשומה ע"ש המשיב.

4.4
באותו יום הגיש הנתבע בקשה לביטול העיקולים הזמניים שנזכרו בפסקאות 4.1 עד 4.3 לעיל. אף גב' קולינסקי ביקשה להיות נוכחת ולהביע עמדתה כצד נדרש בכל הליך משפטי הנוגע לעיקול על הדירה, לו מטבעם של דברים, התנגדה. בבקשתה הפנתה לקדימותה של הערת אזהרה בפני
עיקול מאוחר בזמן. הגב' קולינסקי אף מסרה הודעה כמחזיקה לבית המשפט ובו אישרה העיקול הזמני ביחס לכספים שעודנה חייבת לנתבע בגין מכר הדירה, בסך 60,000 דולר.

5.
ואלו עיקר טענותיו העובדתיות של
הנתבע כפי שנפרשו בבקשתו בכתב מיום 2.8.05 לביטול העיקול (שוב – הכוונה לעיקול הקודם שהוטל ולא לעיקול נשוא הבקשה דנן), ונתמכו בתצהירו:

5.1
ה
נתבע גרוש המוכר ע"י המל"ל כסובל מנכות נפשית בת 100% וזוכה לקצבת נכות בהתאם. אין הוא עובד, ובקושי יודע הוא קרוא וכתוב. בתקופה הרלבנטית התגורר עם אמו הקשישה מפאת דלות אמצעיו.

5.2
ה
נתבע מכיר את טייג מזה שנים, וקיים עמו מערכת יחסים רומנטית, במסגרתה אף תמך טייג בנתבע כספית, וכשהתגרש הנתבע מאשתו, העניק לו במתנה ללא תמורה את הדירה. לתצהיר הנתבע נספח הסכם המתנה, עליו חתומים הוא וטייג, ותצהירו של טייג שניתן למס שבח (ונושא חומת התקבל של מס שבח מה 11.5.04). יש לציין כי טייג מתכחש לכל מערכת יחסים רומנטית, לה טוען הנתבע.

5.3
רעייתו של טייג גלתה הקשר בינו לבין הנתבע, ולכן פנה טייג לנתבע וביקשו להשיב לו הדירה כדי למנוע גרושיו מרעייתו. לתצהיר הנתבע צורפו מכתבים של טייג בהם הוא מבקש זאת ומודה לנתבע על כל השנים היפות. ר' סעיף 9 לתצהיר הנתבע מיום 25.7.05.
הנתבע מתייחס לאותם מכתבים כאל מכתבים ששלח לו טייג בניסיון של טייג ללחוץ עליו,
שישיב לו הדירה.

טייג אף ביקש רשותו של הנתבע להקליטו כאילו הנתבע מבטיח לו תשלום עבור הדירה והוצאותיו, כדי שטייג יוכל להפיס דעת אשתו.

הנתבע הסכים
לכך.

5.4
טייג הכיר לנתבע את שותפו העסקי הוא התובע. התובע , שידע שהנתבע מחוסר עבודה ונתמך הביטוח הלאומי, הציע לו עבודה בניקוי ושפוץ הנכסים שבבעלות חברת מירה. מהות העבודה היתה צביעה וניקוי של דירות וחנויות חברת מירה "תמורת פרוטות".
לתצהירו צירף הנתבע יפוי
כוח של חברת מירה בחתימת התובע כמנהל, ובו מייפה החברה את כוחו של הנתבע "בכל הקשור בטיפול וניהול נכסי החברה, וכי
הוא רשאי להיכנס לבדוק ולהציע כל אחד מהנכסים של החברה".

הנתבע הסכים וחרף זאת, לא עמד התובע בהבטחתו ולא שלם לו דבר, תמורת שרותיו לחברת מירה.

5.5
במהלך פגישה עם
טייג והתובע, ספרו השניים לנתבע כי נגנבה מכולה מנמל חיפה ובה אלפי מסכי מחשב, ששוויים בשוק החופשי 600 יורו למסך. ולפיכך ביקשו ממנו לאתר עבורם המכולה, כדי שיוכלו למכור הרכוש הגנוב. התובע ציין כי יעשה שימוש בחברת

המחשבים שהוא מנהל כדי למכור הציוד, וכי תמורת שרותיו יזכה בשליש מהתמורה, ללא כל השקעת כספים מצידו.

5.6
מצויד בהבטחת השניים איתר עבורם הנתבע
את מחזיקי המכולה הגנובה, ואף תיווך בין הצדדים במהלך מו"מ בסופו סוכם שטייג ישלם לאותם "מחזיקים" מליון ומאתיים אלף ₪ עבור 10,000 מסכים.

5.7
טייג הבהיר לנתבע כי התובע הוא שישא בעלות העסקה, אלא שאין ביכולתו למשוך מחשבונו הפרטי סכום נכבד מבלי לדווח לאיזה צורך מתבצעת המשיכה, לנוכח חוק איסור הלבנת הון, המחייב הבנק לדווח על עסקה חריגה בהיקפה. לפיכך ביקש טייג לערוך מסמך רכישת הדירה כביכול, בו יצוין כי הנתבע מקבל הכספים כמקדמה
עבור הדירה כביכול, מאת התובע.
הנתבע הסכים, אלא שדרש לערוך גם מסמך ביטול, עליו חתמו הוא וטייג בו במקום (צורף כנספח ה' לתצהירו).


נוסח מסמך הביטול (אף הוא בכתב יד ונושא תאריך 26.9.04) –
"אני אברהם ינאי
וטייג יוסף קיבל ממני יוסף לוי ביטול על הדירה ברח' ורדיה 23 1,200,000 ₪ ואני לא חייב שום כסף.
מר טייג בחקירתו בפני
התכחש לכך שמסמך זה נרשם בכתב ידו. לטענתו רק
מסמך ת/1 (מסמך רכישת דירת ורדיה) נערך בכתב ידו.

5.8
בפועל, לא ראה הנתבע את הכספים, לא הסכים למכור הדירה לתובע,
והכול היה בגדר פיקציה, שהוצעה ע"י התובע וטייג ולה הסכים
הנתבע בתמימותו.
בודאי שהדירה לא נועדה לשמש כבטוחה לתובע לאותה עסקה, שאם לא כן, כך הנתבע, מדוע זה לא פעל התובע מהלך 10 חודש לרשום הערת אזהרה לגביה?

5.9
הנתבע לא היה הרוח החיה בעסקה הבלתי חוקית , ואף לא יכול היה להיות כזה לאור מבנה אישיותו, נכותו הנפשית ודלות אמצעיו. חלקו היה אך משני לזה של טייג והתובע.

5.10טרם המפגש בין המחזיקים במסכים הגנובים לבין טייג, ערך טייג חישוב בכתב ידו, שנועד להדגים לתובע , שהיה סקפטי לגבי השאלה האם יכולה המכולה להכיל 10,000 מסכים, שהמכולה יכולה אף להכיל 10,800 מסכים מבחינת נפחה. החישוב צורף כנספח "ו" לתצהיר.

5.11 במפגש שהתקיים בין טייג למחזיקי המכולה במקום שנקבע מראש, פירקו האחרונים את המכולה מן המשאית, ולאחר שטייג בדק תכולת המכולה, מסר את התיק שעמו למחזיקים ובו (לטענתו) 1,200,000 ₪ במזומן. בשלב זה נעל טייג המכולה בעזרת מנעולים שרכש מבעוד מועד ונסע יחד עם הנתבע להביא עובדים שהתבקשו לפרוק את המכולה ממקום חנייתה בכביש, במקום המפגש, לתוך מבנה תעשיה סמוך. אלא שכאשר חזר הנתבע יחד עם טייג והעובדים התחוור להם כי המכולה נגנבה.

5.12 טייג נמנע מלהזעיק המשטרה הואיל ומדובר בעסקת רכישה של רכוש גנוב. הנתבע מעולם לא הציע לטייג או לתובע לפצותו בסך של 100,000 דולר, וטייג והתובע רקחו קנוניה מתוחכמת להפיל את הנתבע
בפח, ולהשיב כך את הדירה אל טייג שלא כדין, לאחר שהנתבע סירב להשיב לו את הדירה שנתנה לו במתנה.

5.13 בתצהירו התומך מעיד מר נתן זיתוני כי ב 26.9.04 נשאל ע"י הנתבע באם יוכל לאחסן עבור טייג מסכי מחשב ליומיים שלושה. הוא פגש בביתו את טייג והנתבע שמסרו לו שפרקו מכולה ליד בית העסק של מר זיתוני, ואף ביקשו ממנו לארגן עובדים שיסייעו במלאכת הפריקה. הכל בתמורה ל 1000 דולר. מר זיתוני התריע כי אסור להשאיר מכולה באזור ללא השגחה, שכן מדובר באזור תעשיה מועד לגניבות. כשארגן הפועלים והגיע עם טייג והנתבע למקום, מצאו כי המכולה נעלמה, וטייג סירב להתקשר למשטרה שכן טען שמדובר בסחורה גנובה (מה שנודע לעד לראשונה). תצהיר ברוח זו נתן גם אחד הפועלים, מר בטש ניסים. מר זיתוני ומר בטש לא הובאו לעדות ולא נחקרו על תצהיריהם, ולא ראיתי לנכון לייחס לתצהירים אלה כל משקל לכאן או לכאן, ואך ציינתי הדברים למען שלמות התמונה.

6.
בתגובה לבקשה לביטול העיקול בבש"א 13930/05 הגיש טייג תצהיר משלים לו צירף תמליל הקלטה. לטענתו הקליט את הנתבע בפגישה שנערכה בביתו של
טייג ב 5.4.05, ובמהלך הפגישה אישר הנתבע (כעולה מעמ' 5
לתמליל) כי ספור היחסים האינטימיים בינו לבין טייג הנו שקר שנאלץ להמציא, וכן שהוא התחייב להחזיר לטייג את דירת המתנה. מהתמליל
עולה לכאורה כי המכתב מ 5.4.05 שטען הנתבע בתצהירו ששלח לו טייג כאמצעי לחץ עליו שיחזיר לו הדירה (אחד
המכתבים שצורף לתצהיר הנתבע , ואף ממנו עולה מערכת
יחסים אינטימית),
נוסח יחד בפגישה עם הנתבע. זאת כדי לשכנע פלוני
בספור הרומן שבין השניים שלא היה ולא נברא.

7.
ב
דיון שהתקיים אצל כב' הרשמת
כב' הרשמת פומרנץ, ב 6.9.05
במסגרת הבקשה לביטול העיקול, הושגה פשרה שקיבלה תוקף של החלטה,
לפיה יבוטל העיקול על הדירה הנ"ל, ויוותרו על כנם יתר העיקולים
לרבות יתרת התמורה מאת הגב' קולינסקי (כזכור 60,000
דולר).
כמו כן עוגנה מחדש
החלטה קודמת של כב' הרשם שדה לבטל עיקול על חשבון עו"ש של הנתבע בבנק הפועלים (לאור הסכמת התובע, ולאחר מתן הודעת התובע
מ 15.8.05
כי העיקול בבנק הפועלים
"תפס" פקדונות של הנתבע בסך
48,000 ₪ לערך). התובע הסכים
למתן הרשות להתגונן כאשר הנתבע יגיש הגנה או לחלופין ישמש התצהיר מטעמו כהגנה.
8.
ב
הסכמת הצדדים נותרו אפוא על כנם עיקול ברישום על מכונית הסובארו של הנתבע ו 60,000 דולר (שהופקדו בקופת ביהמ"ש, על פי החלטת כב' השופט וגנר מ 24.11.05).

9.
הנתבע הגיש בקשה נוספת
לביטול העיקול על הרכב, לאור נסיבותיו האישיות הקשות שהביאוהו לפי הנטען לחדלות פירעון, כשאין הוא יכול מחד לזכות בהבטחת הכנסה לאור היותו בעל רכב, ומאידך אינו יכול למכרו לנוכח צו העיקול. כב' הרשמת פומרנץ דחתה הבקשה בהחלטה מיום
2.4.06, בה התייחסה בין היתר לגובה התביעה מחד, להסכמה
הדיונית מאידך, ולנכונות התובע למחוק הכותרת של "סדר דין מקוצר" ולצמצם העיקול שניתן כנגד היוותרותם על כנם של
העיקולים שנותרו. על החלטה זו הוגש ערעור ב 27.4.06.

10.
בין לבין , נותב התיק אלי, לאחר שכב' השופט וגנר פסל עצמו, וב 1.5.06 הוריתי על הגשת תצהירי עדות ראשית והליכי ביניים.

11.
ב 17.5.06 ביקש עו"ד פרץ להשתחרר מייצוג התובע, בשל חלוקי דעות בנוגע לאופן ניהול התיק.

12. לאחר קבלת תגובת התובע מה 22.5.06, שחררתי את עו"ד פרץ מהייצוג בהחלטה מיום 23.5.06.

13.
בכך לא תמו נפתולי העלילה: ב 17.5.06 הוגשה לי בקשה נוספת ע"י התובע, להטלת עיקול זמני על כל זכויות הנתבע בדירה אחרת, היא
הדירה נשוא בקשה זו
שברח' ההגנה (להלן "דירת ההגנה") ואשר לטובת עו"ד פרץ רשומה ביחס אליה הערת אזהרה. לבקשה צורף נסח
רשום ובו מצויינים קלפה ברוך ותקווה כבעלים (בשכירות מהוונת שכן מדובר בנכס של רשות הפתוח), ואלו לטובת עו"ד פרץ נרשמה הערת אזהרה.

14.
בבקשה פורט שאין בעיקולים (עקול על הרכב ו 60,000 דולר שהופקדו) להבטיח את קיום פסק הדין, אם יינתן לזכותו של התובע, לנוכח גובה סכום התביעה. מה שעל פני הדברים הנו נכון.

15.
בבקשה פורט כי מבדיקה שנערכה , הנתבע הוא למעשה שרכש את הדירה מבעליה, ערך
בה שפוצים שנמשכו מספר שבועות, ועבר לגור בה בגפו, כאשר מקור כספי הרכישה לכאורה בכספים שקיבל הנתבע מגב' קולינסקי בעסקת המכר של הדירה ברח' ורדיה, כספים שרק
מקצתם עוקלו כזכור.

16.
עוד פורט כי מבדיקות שערך התובע או מי מטעמו התברר שמנוי הטלפון בדירה הנו על שם הנתבע.



17. לבקשה צורף דו"ח חקירה שעיקר ממצאיו :

א.
משיחה עם שכן התברר כי הנתבע עבר לגור בדירת ההגנה, וערך בה שפוצים. שכנה נוספת מסרה כי הנתבע הוא שרכש הדירה, מבעליה הקודם, שיפץ אותה וגר בה בגפו. מידע זה נמסר אף ע"י זוג שכנים (שלישי במספר). שמות השכנים פורטו בדו"ח.

ב.
החוקרים ביקרו בדירת ההגנה באמתלא כי הוא מבקש למסור מעטפה למשפחת קלפה (מוכרי הדירה) והנתבע הוא שפתח הדלת, אך הזדהה בשם בדוי. החוקרים הסבירו כי עליהם למסור המעטפה רק למשפחת קלפה אישית ונתקו מגע, וכאשר נכנסו לרכבם חסם אותם הנתבע ברכב סובארו, דרש לדעת זהות החוקרים ומטרת ביקורם, ונהג באלימות תוך שהוא מכניס פלג גופו העליון לרכב , וניסה לסחוב "התיק הסמוי" והיומן, כשלאחר מאבק שב לרכבו תוך איומים וציון כי הוא חולה נפש.

ג.
לאחר שנסעו החוקרים החל הנתבע לרדוף אחריהם ברכבו אך הללו הצליחו להתנער ממנו.

ד.
מבירור במודיעין 144 עלה כי מנוי הטלפון בדירת ההגנה הנו על שם הנתבע.

18.
על
סמך כל הנ"ל נטען בבקשה כי בסבירות עד וודאות גבוהה, הגם שלטובת עו"ד פרץ רשומה הערת אזהרה ביחס לדירה, הרי שהרוכש והבעלים האמיתי אינו אלא הנתבע,
והוא הנוהג בה מנהג בעלים. עוד צוין כי המבקש מודע לכך שבבקשה זו הוא מבקש למעשה להרים "מסך העשן" בין הנתבע לעו"ד פרץ, אך בנסיבות התיק בו מיוחסות לנתבע מרמה ומעשי תחבולה ראוי לסבור כי אלו הם פני הדברים.

19.
כפי שציינתי בהחלטה בה הטלתי העיקול הזמני, מדובר היה בהתלבטות לא פשוטה שהרי עו"ד פרץ אינו בגדר מחזיק, ואף אינו נתבע ואין לכאורה כלפיו כל טענה במסגרת כתב התביעה. ולאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש בכל מקרה לייחס משקל רב יותר לאיכות הראיות התומכות בבקשה.

20.
נשוב כעת לבחינת השאלה בדבר
סכויי התביעה העיקרית. כאשר בוחנים השאלה באופן פרלימינרי, כמתחייב ממסכת הראיות החלקית שנפרשה לצורך דיון בסעד הזמני, יש לציין הנתונים הבאים:

א.
צודק המבקש בדבר התמיהות שמעוררת גרסת טייג והתובע .
די שאציין כי מדובר באנשי עסקים, ולא בפשוטי העם, והנה אותם אנשים מתיימרים להתקשר
בעסקה , ללא כל מסמך בכתב המעגן מהותה האמיתית (אם להתבטא בשפה עדינה), וכנגד תשלום מליון ומאתיים אלף ₪ במזומן.
ואיש אינו פונה למשטרה בזמן אמת כדי לדווח על גניבת המכולה. בעסקה שהתובע וטייג טוענים להיותה כשרה.

ב.
זאת ועוד, טייג בחקירתו בפני
הסביר שהסכום שהלווה לינאי (אותו נטל מתוך חשבון של אמו) עמד על 300,000 ₪ (במקום 400,000 ₪ להם טען ינאי בתצהירו).

ג.
לא זו אף זו: בחקירה ביאר טייג כי בעסקה קודמת, שאף אליה לא ניתן להתייחס אלא כאל עסקה מפוקפקת, מבאר טייג שיוסי לוי הציע לו לקנות דולרים מאנשים שבאו מרומניה, וכך רכש (בסביבות אפריל 2004) 280,000 דולר ב 600,000
₪. הנימוק שניתן לו למכירה בשער חליפין כה קוסם היה ש"האנשים צריכים כסף".
אכן קשה להאמין שאיש עסקים כטייג הנו כה תמים, אך כך או אחרת התברר, אולי שלא במפתיע, כי הכסף שקיבל טייג היה מזוייף, והוא הפקידו בכספת בבנק כי לא ידע מה לעשות בו.

ד.
הנה כי כן, נכווה טייג כבר פעם אחת מעסקאותיו של הנתבע, אם לדבריו נאמין. לפיכך לא מובן הכיצד הסכים להתקשר בעסקה הבאה המתוארת להלן על ידו בחקירתו הנגדית:
הנתבע חסר שניים וביקש שטייג יממן לו טיפולי שיניים, שטייג הסכים לממן, בעלות של 130,000 – 140,000 ₪. ומדוע?: הנתבע טוען כזכור שמדובר על קשר רומנטי במסגרתו מימן אותו טייג ונתן לו אף דירה וטפולי שניים במתנה. טייג מבאר שהיה זה כנגד הסכם בכתב מול הנתבע, במסגרתו התחייב הנתבע לשלם לו מליון דולר(!) בתמורה לאותו טיפול. והכול משום שכספו של הנתבע אינו זמין, והוא לא יכול "להראות שיש לו כסף". גם אם הייתי מוכן לשקול הגרסה שטייג הסכים לממן מימון ביניים עסקי את טיפולי השניים של הנתבע, הרי שהפרופורציות הנטענות בין הסכומים (140,000 ₪ כנגד מליון דולר) הופכים כל הגרסה לתמוהה. וקשה לקבל שטייג כאיש עסקים היה נכון להאמין ברצינות שהנתבע ישלם לו מליון דולר בעתיד כנגד טפול שניים שעלותו 140,000 ₪.
והיכן הוא אותו הסכם שטייג טוען שנחתם?: התשובה שנתן טייג היתה שהנתבע פרץ לביתו וגנב ההסכם יחד עם עוד 24 תמונות.

ה.
טייג נחקר אף על נושא העברת הדירה בורדיה במתנה לידי הנתבע.
הוא הודה בהעברה ללא תמורה לידי הנתבע. הסיבה שסיפק היתה שוב, עסקית: הוא חתם על הסכם עם הנתבע, לפיו ישלם לו הנתבע מכספיו בחו"ל 2 מליון דולר. שוב, לטענתו, נגנב גם הסכם זה מדירתו ע"י הנתבע. טייג הודה אפוא כי חתם על תצהיר כוזב לשלטונות המס בדבר עסקת מתנה כביכול, בה העביר הדירה לנתבע ללא תמורה כלכלית.

ו.
שוב, קשה לקבל שווי הסכומים הנטענים בפרמטרים של חשיבה כלכלית – עסקית, ולגרסת טייג אכן מדובר בעסקה.
אוסיף, כי לסיפור שני ההסכמים העסקיים
עם הנתבע
(שנחתמו ונגנבו), אין
זכר בתצהיר טייג (אם כי לא זה העיקר בעיני).
בנוסף, אם מדובר בעסקה כה
משתלמת ולא במתנה, מדוע זה חזר בו וביקש להעביר הדירה בחזרה על שמו, כפי שהודה בחקירתו הנגדית בפני
? לדברי טייג, עניין זה , שהיה עסקי גרידא, סיבך אותו עם
אשתו, שכן הדירה היתה גם שלה.

ז.
טייג טוען שמסר את מלוא הסך של 1.2 מליון ₪ לידי הנתבע, ואף התלווה אליו למקום המפגש, הוא מקום קבלת המסכים.
מבחינתו לא היה מדובר בסחורה
גנובה.

ח.
סימן שאלה נוסף עולה בעקבות
גרסת טייג בחקירה ביחס לעסקה ולחלקו
של הנתבע בה. הנתבע לכאורה, היה "הרוח החיה" בעסקה, יוזם
עסקת העוקץ. והנה טייג בחקירתו טען כי יוסי לוי אמנם היה
הרוח החיה וארגן העסקה אלא שכלל לא חפץ להרוויח ממנה דבר וחצי דבר. את חלקו שלו, התנדב מראש להעביר לטייג כנגד חובו
לאחרון בגין טיפולי השיניים. גרסה חדשה זו, סותרת עדות טייג
בתצהירו, לפיה היה הנתבע אמור לשמר בידו חלקו בעסקה, בסך שליש.


זאת ועוד: מתצהיר התובע ניתן היה להבין כי הוא שהיה
אמור לשאת במלוא ההשקעה בעסקה בסך מליון ומאתיים אלף ₪.
ובחקירה טען טייג כי הרווחים היו אמורים להתחלק בינו לבין
התובע, חלק כחלק, כאשר חלקו של יוסי לוי אמור להיות מועבר לטייג.

21.
מאידך, אף גרסת הנתבע רחוקה מלהניח את הדעת, וזאת אף מבלי שנחקר במסגרת הבקשה ביחס לעובדות התיק העיקרי, אלא רק ביחס לנושא הבעלות בדירת ההגנה (בחירה זו, שנראה כי היא טקטית, הנה כמובן לגיטימית ככזו כאשר יתכן ומבקשים להותיר את עיקרה של החקירה לשלב ההוכחות בתיק העיקרי, אך מדובר ב"שטר ששוברו בצידו").

א.
התמליל שכאמור צירף טייג בשלב קודם מעלה סמני שאלה לגבי גרסת הנתבע בדבר מכתבי טייג שנשלחו לו, כביכול. אף אם נאמר (עד כמה שעלה בידי להבין גרסת הנתבע בענין)
כי מדובר בהקלטה מודעת ע"י שני הצדדים שנועדה להפיס את דעת אשתו של טייג שאין בין השניים כל קשר אינטימי, הרי שאז "נתפס" הנתבע על דבריו בתצהירו כאילו מדובר במכתבים ששלח לו טייג. מהתמליל כאמור עולה שמדובר במכתבים יזומים, שנועדו דוקא לשכנע פלוני. למען הסר ספק ייאמר כי התאמת התמליל להקלטה לא נבדקה, אך מדובר בתמלול שנערך ע"י חברת הקלטה חיצונית ("איגמי") ונתמכה בחוו"ד מומחה בדבר איכות הקלטת והתאמת התמליל. על פני הדברים די בכך כדי לשוות לו נופך של מהימנות טכנית.

ב.
אף ניסיונו של הנתבע לצייר עצמו כאדם תם פשוט ובער, חולה נפש שאך נפל קורבן למעשה התנכלות של שני נוכלים מתוחכמים, מעורר סמני שאלה. לטענתו עבד אצל התובע בעבודות תחזוקה פשוטות של נכסי חברת "טירה", תמורת שכר זעום. אך ייפוי הכוח שניתן לו מייפה כוחו
בכל הקשור בטיפול וניהול נכסי החברה, וכי
הוא רשאי להכנס לבדוק ולהציע כל אחד מהנכסים של החברה". האם זה יפוי הכוח שיינתן ע"י בעל חברת נכסי נדל"ן , בזה הנוסח, אף במסגרת ניסיון נוכלות מתוחכם (ונזכור כי ייפוי הכוח ניתן עוד ב 12/03, תשעה חודשים לפני האירועים נשוא התביעה), לאדם חולה נפש, פשוט, לא מתוחכם, שלא ניתן כלל לסמוך על שקול דעתו?

ג.
זאת ועוד: אדם שמועסק בעבודות ניקיון ותחזוקה פשוטות תמרת שכר זעום, חולה נפש שאינו כשיר לכל עבודה לפי הנטען, המתגורר עם אמו הקשישה, לכאורה מפשוטי העם: זהו הדימוי שמנסה הנתבע לצייר. והנה זהו אותו אדם שנבחר, לגרסתו שלו לאתר מכולה עם סחורה גנובה בשווי ניכר, שמוחזקת בידי גורמי פשע. לא זו אף זו – כוחו עמו ואף מצליח הוא בביצוע משימתו: הן מאתר המכולה הגנובה, והן מתווך בין המחזיקים בה לבין טייג והתובע.

22.
מי יידע, יתכן כי בסופו של יום תתקבל
גרסת התובע או הנתבע. אך כשנשקלים הדברים באופן לכאורי, בבחינת אומדן סכויי התביעה לכאורה, הרי שלמרות שפע המליצות והטענות בדבר סכויי התביעה הקלושים, הרושם הראשוני,
הוא ששני הצדדים הניצים בתיק העיקרי
מסתירים טפחיים. אכן החקירה – בפרט חקירתו של טייג – עוררה סמני שאלה נוספים בדבר מהימנות הגרסה. אך כפי שכבר נרמז, בהחלט ייתכן שבנסיבות תיק זה יש לצדדים סיבות
טקטיות או אחרות שלא לחשוף בפני
ערכאה שיפוטית את התמונה כולה, ויתכן שחלק מן הסתירות או התמיהות שצוינו מקורן בעניין זה.
לא ניתן לומר בשלב זה כי אין לה לתביעה
סיכוי, אף כי בהחלט עולים סמני שאלה ביחס לסיכויה.

23.
אם נשקול טענת הנתבע בדבר אי חוקיות העסקה (אזכיר
גם דברי ב"כ התובע בדיון מה 1.1.06 לפיו בזמנים הרלבנטים לא התקבלה כל תלונה במשטרה על גניבת מכולה, כשהדבר תמוה שכן לפי הנטען מדובר במכולה גדולה עם מסכי מחשב בשווי רב ), הרי שגם אם אצא מהנחה שמדובר ברכוש גנוב ועסקה בלתי חוקית, כטענת הנתבע, הרי הכלל הרחב בהקשר זה הנו שבמסגרת שיקול הדעת של ביהמ"ש עובר להחלטה בבקשה לעיקול, אין להביא בחשבון טענה בדבר אי חוקיות העסקה שבבסיס התובענה, ובדבר תוצאות אי החוקיות הנובעת ממנה. ראה גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית עמ' 435 וכן רע"א 234/89 בנק ערבי ישראלי נ' עירית אום אלפחם, פ"ד מג(2)617, 620.

24.
טענה נוספת בפי המבקש, עו"ד פרץ והיא כי בהטלת העיקול יש משום עיקול נכסיו של עו"ד מייצג בשל טענות כלפי שולחו כנתבע. למעשה, כך יש להבין הטענה, "נשאב" עורך הדין שלא בטובתו לתוך סכסוך של הלקוח.

טענה זו יש לדחות בשתי ידיים, דווקא משום צדקתה המשפטית העקרונית מחד, והיותה בלתי רלבנטית מאידך להליך שבפני
, ולעיקול הזמני שהוטל.

בוודאי שאין "לשאוב" עו"ד לסכסוך של הלקוח:
אלא שהעיקול הזמני לא התבקש, אף לא הוטל מחמת טענה כלשהי הקשורה בהיותו של מר שמעון פרץ עו"ד, או מחמת עצם ייצוגו את הנתבע, או עניין הקשור ביצוג זה.

העיקול הוטל לאור הטענה שבעל הזכויות האמיתי בדירה אינו אלא הנתבע, ועל נכס שנטען להיות של הנתבע. מר פרץ אפוא, לפי הטענה בבקשת העיקול אינו בבחינת מחזיק או "מעין מחזיק" (כלשון בקשת הביטול). מר פרץ, לפי הנטען בבקשה, שימש כביכול מסווה שנועד לאפשר לנתבע להבריח נכס מקרקעין של הנתבע מרשתו של עיקול אפשרי. כפי שאין להטיל עיקול על נכסי עו"ד מחמת עניינו של הלקוח, כך מאידך אין בעצם התואר "עו"ד" כדי להוות חומה לא חדירה שתאפשר הברחת נכסים ע"י שימוש באישיות משפטית נפרדת.

הרי העיקול הזמני היה מתבקש לאור נתוני החקירה (ומוטל) באותה מידה, ובאותם נתונים, אף לו מי שלזכותו נרשמה הערת אזהרה על דירת ההגנה (הרוכש הנחזה) היה פלוני
שאינו עו"ד, וכלל לא יצג הנתבע. מדוע שיהא הדין שונה משעה שמדובר במי שהנו עו"ד?

25.
אכן לטעמי (כפי שציינתי אף בהחלטתי, בה הטלתי העיקול) יש להקפיד משעה שמי
שעשוי להיפגע מעיקול הנו צד שלישי שאינו בבחינת מחזיק.
מאידך, אין לאפשר שימוש באישיות משפטית נפרדת על מנת לאפשר
הברחת נכסי הנתבע
שיוכלו לשמש למימוש

פסק דין
אם
יינתן.

כך ניתן לעקל נכס, אפילו אינו רשום על שם הנתבע אלא על שם חברה, כאשר ניתן להרים המסך בין הנתבע לבין החברה שבבעלותה הנכס. השאלה היא האם היחס בין החברה לנתבע הנו כשל יחידה כלכלית אחת. ראה גורן,לעיל, בע"מ 433.

אם ניתן לעשות כן לגבי חברה בהליך של עיקול זמני , כדי למנוע ניצול לרעה של תורת האישיות המשפטית הנפרדת, הרי שמקל וחומר משעה שהאישיות המשפטית הנפרדת הנה אדם פרטי, שכן לכאורה קל יותר לנצל לרעה האישיות המשפטית הנפרדת לצורך הברחת נכסים משעה שאין מדובר בחברה לגביה יש לנתבע זיקה ידועה ומוכרת, אלא
באדם אחר. אם נאמר כי לעולם לא ניתן לעקל אצל מי שאינו נתבע או מחזיק, אף כשהטענה הנה שמדובר במסך שיש להרים, ובנכסים של הנתבע עצמו, נמצא מסכלים אפריורי עצם רציונל העיקול בקשת נרחבה של מקרים, ופותחים פתח לא אכזב לניצול לרעה של פרצה, בשם הגנה על חירות הקניין. לטעמי בענין זה יש צורך באיזונים, ולא
בגישה
גורפת.

26.
למעשה, זוהי התשובה אף לטענתו היפה של המבקש, ולפיה למעשה בסעד הזמני שניתן גלום מכללא סעד הצהרתי שלא ניתן באף מסגרת, בדבר הבעלות במקרקעין. ולפיכך, על מנת להטיל העיקול הזמני בנסיבות אלה, יש למעשה לעבור קודם כל במסלול של סעד הצהרתי בדבר הבעלות בנכס או בזכות אותה
מבקשים לעקל (במקרה זה סעד
הצהרתי בדבר הבעלות במקרקעין,
שהנה בסמכות ביהמ"ש המחוזי) .
אלא ששוב, טענה זו, אם
תתקבל, תאיין למעשה הטעם והצורך בהטלת העיקול הזמני, שנועד
למנוע הברחת נכסים ולכן מטיבו וטבעו שהוא מוטל במעמד צד אחד בשלב הראשון, עד לדיון בבקשה לביטול העיקול אם וכאשר היא
מוגשת. אם קודם להטלת עיקול זמני במעמד צד אחד,
יש לעבור מסלול של סעד הצהרתי במעמד שני
הצדדים,
יהא שפע של זמן לכאורה להבריח הנכס ולאיין תכליתו של מוסד
העיקול.


ועוד: לא
ברור מהי המסגרת ומי אמור לפנות בבקשה לאותו סעד
הצהרתי.

האם, כטענת מבקש הביטול,
על מבקש העיקול לעשות כן, היינו לפנות בבקשה לבית המשפט (המחוזי) שיצהיר כי המשיב אינו בעליו הנכון של הנכס אלא הנתבע? אם
התשובה חיובית נמצאנו
כאמור מסכלים
עצם תכליתו של מוסד העיקול. מבקש העיקול מעלה
"אופציה" דיונית נוספת בענין זה: יפנה נא מבקש העיקול בסעד הצהרתי כנ"ל לבית המשפט המחוזי ובגדרו שלו יגיש את הבקשה לעיקול זמני. שהרי הסעד הזמני שניתן הנו נלווה למעשה לסעד ההצהרתי שאותו מבקש התובע, בדבר הבעלות בדירה, סעד המצוי בסמכות ביהמ"ש המחוזי.

כאמור, בטענה גלומה מידה של שכנוע.
אלא שבדרך זו, בלאו הכי (כפי שעולה מבין השיטין אף מסעיף 15
לסכומיה של עו"ד עמרן) לא ישתנה בפועל דבר, מלבד סרבול דיוני. על הערכאה
הדיונית, לה מוגשת הבקשה לעיקול זמני במעמד צד
אחד, לעבור
"אותו מסלול" לשם בירור הבקשה, בין אם מדובר בבית המשפט
המחוזי ובין אם
מדובר בבית
משפט השלום.

הנה כי כן, לפי ההצעה היתה התביעה
העיקרית מוגשת בבית משפט השלום, ולבית המשפט המחוזי היתה
מוגשת ראשית בקשה לעיקול זמני במעמד צד אחד (שאם אינה במעמד
צד אחד, אין בה כאמור טעם כלל, כפי שבואר, בפרט לאור טיב הטענות בענייננו בדבר נסיון להבריח נכסים), ובתכיפות לה היתה מוגשת תובענה נפרדת למתן סעד
הצהרתי בדבר הבעלות בדירה, שהעיקול הזמני אינו אלא בבחינת נלווה לה.

אכן יש פעמים בהם מסכת עובדתית אחת מחייבת פיצול תובענות בין ערכאות שונות, אף ללא בקשה לפיצול סעדים, כאשר הפיצול נובע מכללי הסמכות העניינית הגוזרים גזירה בדבר הפיצול הדיוני שבין הערכאות.

אלא
שאם נקבל טיעון זה של עו"ד עמרן, שעיקרו למעשה חוסר סמכות עניינית להטיל העיקול הזמני בבית משפט השלום, הרי
שמהותית, כמאמר הפסוק, "נמצא הזנב מכשכש בכלב": אם
נתייחס למהות, הרי שהתביעה
העיקרית תמצא מבוררת בבית משפט
השלום, שהרי אליו הוגשה מכוח הסמכות העניינית הנתונה לו; וכל תכליתה של התובענה לסעד ההצהרתי שתוגש לבית המשפט המחוזי תהיה למעשה לשרת את בירור בקשת העיקול הזמני: האם יש נכס שלאשורה הנו בבעלות של הנתבע ושיוכל לשמש המבקש כבטוחה
לקיום
חיוב של הנתבע, אם ייפסק כזה בתביעה העיקרית בבית משפט השלום. בפועל, לא הסעד הזמני יהא נלווה לסעד ההצהרתי, כדרך המלך של תורת הסעדים הזמניים,
אלא נהפוך
הוא. הסעד ההצהרתי יהא טפל ונלווה לסעד הזמני. שהרי אין למבקש העיקול (שאמור להגיש התובענה לסעד ההצהרתי בביהמ"ש המחוזי) כל ענין
בסעד ההצהרתי כשלעצמו בדבר הבעלות בדירה. כל עניינו הנו לשים ידו על
נכס
שיוכל להבטיח מימוש פסק הדין הכספי, אם יינתן לטובתו בבית משפט השלום. הסעד ההצהרתי נועד אך להבטיח אפשרות זו, היינו משרת הוא את בירור הבקשה לעיקול הזמני. ולא להיפך.

הסעד הזמני אמור לשרת את ההליך העיקרי (הסעד ההצהרתי). ולא להיפך. בפועל, ההליך העיקרי בבית המשפט המחוזי, ימצא משרת את בירור הסעד הזמני, כשהאחרון בתורו אמור לשרת את הסכסוך שבין הצדדים המתברר בכלל בית משפט השלום. ספק אם מוצדקת תוצאה זו, וספק אם נכונה היא התיזה. אלא שלנוכח התוצאה אליה הגעתי, אין צורך להכריע בענין.

27.
במקרה של חשש ראשוני (כשכמובן יש להציג נתונים בענין שימחישו
שמדובר בחשש של ממש, ולא בחשש בעלמא) לעשיית שמוש באישיות משפטית נפרדת,
בין
של אדם , בין של חברה, לשם הסתרת הבעלות האמיתית בנכס, הקונסטרוקציה המשפטית הנכונה
אפוא הנה
שהעיקול הזמני אינו מוטל
על נכסי צד שלישי, אלא על נכסי הנתבע, הנחזים אך להיות של צד שלישי. אלא שבבוא מועד הבירור במעמד
שני הצדדים, עם
הגשת הבקשה לביטול העיקול, מוטל הנטל על מבקש העיקול המקורי להוכיח שאכן, בפיקציה עסקינן,
וכי יש להותיר בשלב זה העיקול על כנו, עד התברר מלוא העובדות.

אם הצליח מבקש העיקול לחצות משוכה זו, יתכן שאז יש אכן רגליים לטענת התובע בסכומיו, ועל מי מהצדדים לפנות בבקשה לסעד הצהרתי בהליך נפרד בו תתברר כדבעי שאלת הבעלות, שלא במסגרת המוגבלת בהיקפה של בקשה לביטול עיקול זמני, והכל
בטרם ניתן יהא לממש העיקול במידת האפשר והצורך. כאמור, לא אחווה דעה בסוגיה
זו, במסגרת זו.

28.
האפשרות העקרונית ובחינת הבקשה בשלב הראשוני של הגשת הבקשה לחוד,
ובחינתה בסופו של יום לאור מכלול הנתונים ונטל ההוכחה – לחוד. באי הטלת העיקול הזמני, במידה ואכן מוצדקת היתה הבקשה, היה כדי לפגוע קשות ביכולת המימוש של פסק הדין אם יינתן, ובעניין זה הוצגו נתונים שאכן נוהג הנתבע בדירת ההגנה מנהג בעלים, שכן לא די שגר
הוא שם , ושכנים טוענים שהוא הרוכש, אלא אף שיפץ הנכס משך שבועות. עניין זה הצדיק לטעמי הטלת העיקול כדי שיתברר מצב הזכויות בנכס לאשורו, כאשר ציינתי שניתן יהא לצרף המסמכים בדבר מכר הדירה, דיווח לרשויות המס וכיוצ"ב במסגרת בקשה לביטול העיקול .

כאמור הנטל עת נשמעת הבקשה, הנו על מבקש העיקול המקורי. ע"י עו"ד פרץ בבקשתו לביטול העיקול אכן צורפו הדיווחים לשלטונות המס, לפיהם נרשם הוא כרוכש הדירה, חוזה המכר עם הזוג קלפא בו נרשם כקונה,
ואישור אגף מיסוי מקרקעין לרישום בפנקס המקרקעין לפיו רשום הוא כקונה. כמו כן צורף חוזה שכירות בינו לבין הנתבע, שבסופו הסכמה כתובה (שכותרתה "נספח א'") של ויתור על דמי שכירות לשלושה חודשים, כנגד שיפוץ הדירה באופן המתואר בהסכם, כשהנתבע יחל בתשלום דמי שכירות מ 22.4.06 ואילך.

לא זו אף זו: מר קלפא הובא לעדות, אישר שאת הדירה מכר לעו"ד פרץ וכי התנהל לגביה מו"מ ממושך – הכל עם עו"ד פרץ. את הנתבע – טען שאינו מכיר מעבר להיותם שכנים (בטרם עבר הנתבע להתגורר בדירה הקנויה). כך טען גם הנתבע.

כמו כן פורט שהנתבע התבקש לפנות הדירה, עובר להגשת בקשת המבקש לשחרר אותו מהייצוג (בקשה שהרקע לה חלוקי דעות ביחס לאופן ניהול התיק וביחס לאי היכולת לעמוד בתשלום שכ"ט) . זאת על רקע אי עמידה בתשלומי שכ"ד. ואכן פינה אותה ב 17.5.06.

בנוסף, הוצג הסכם שכירות קודם עם הנתבע משנת 2001, בדירה אחרת של עו"ד פרץ, היינו אין זו הפעם הראשונה בה השכיר לו עו"ד פרץ דירה. בנוסף הוצגה אסמכתא לכך שעו"ד פרץ שיכן לקוח שייצג בדירה במסגרת חלופת מעצר.


29.
אכן, לא נעלם מעיני כי תיאורטית, כטענת התובע, יתכן ומדובר בהסוואה מתחילה עד תום, כאשר מי שמתקשר בעסקה ונרשם כקונה "לכל האורך" , אינו מי שמשלם עבורה בפועל. אכן,אין פה מצב בו "כל שוכר עשוי למצוא עצמו כמי שעושה בדירה מנהג בעלים" (לשון הבקשה לביטול העיקול) , שכן שיפוץ הנו אכן ברגיל מנהג בעלים, להבדיל מתשלום ארנונה או רשום קו טלפון על שם השוכר שנכנס לדירה ללא קו.

אכן לא נפוץ הוא מצב בו יסכים בעל דירה להפקיד בידי דייר שיפוץ דירתו כנגד ויתור על חוב דמי שכירות, והעניין מעלה סימן שאלה ראשוני. ומציין מבקש העיקול בתגובתו סימן שאלה נוסף הנוגע לידיעתו של עו"ד פרץ את יכולתו הכלכלית של הנתבע (יצוין כי בטרם שוחרר מייצוג, אף הגיש עו"ד פרץ בשם הנתבע בקשה לפטור מאגרה ועירבון בערעור שהגיש על ההחלטה שלא לבטל העיקול על הרכב) . לפיכך תמוה הכיצד
הסכים להשכיר לנתבע
הדירה בתמורה ל 520 דולר לחודש, ללא כל בטוחה להבטחת תשלום דמי השכירות.

סימן שאלה נוסף שמציב התובע הוא שמכל הדירות בחיפה בוחר המבקש לקנות דווקא את דירת ההגנה בבית הסמוך לבית גרושתו של הנתבע, ולהשכיר הדירה לנתבע.

אך בתיאוריות וסמני שאלה אין די. מה שדי בו כדי להצדיק הטלת העיקול הזמני, כדי לברר נושא הבעלות בדירה, אין די בו כדי להותירו על כנו, לנוכח המסמכים והעדויות שהוצגו בדבר זהות רוכש דירת
ההגנה.
ולבטח כאשר מצווים אנו לנהוג משנה זהירות (לאור חשיבות זכות הקנין, ואף לגוף העניין) משעה שבצד שלישי שאינו בבחינת נתבע או מחזיק עסקינן.

נטל ההוכחה שמדובר בפיקציה מוטל
על מבקש העיקול, הוא התובע. תהיות – אולי יש – אך לא ברמה שדי בה כדי להותיר העיקול על כנו. ואכן עצם רישום
קו הטלפון – על שם הנתבע, לא היה בו כשלעצמו לטעמי, כדי להצדיק הטלת העיקול הזמני מלכתחילה.


30.
החוקר שדו"ח החקירה שלו צורף לבקשה, לא הגיע לעדות. ובנסיבות אלה, משלא קמה האפשרות להעמידו לחקירה, הבהרתי שמשקל הדו"ח אפסי. אלא שעצם הביקור ועימות מה בין החוקר לבין הנתבע אושר בחקירת הנתבע עצמו. ואין גם מחלוקת לגבי הנקודה העיקרית שעלתה בדו"ח: העובדה שהנתבע גר בדירה ושיפץ אותה.
מאידך, כאמור ניתנו
הסברים בנקודה זו, מגובים במסמכים.

אציין כי אף לו היה מובא החוקר לעדות, בכך לא היה די כדי להטות כפות המאזניים לעבר הותרת העיקול הזמני על כנו, לאחר הראיות שהוצגו ע"י מבקש הביטול. ראשית, דברי החוקר מבוססים על עדויות שמיעה של השכנים, שאינם בעלי דין. משכך, בוודאי שמובנת היא טענת השכנים, בהנחה שכך אכן טענו,
שראו בדייר משום רוכש הדירה, משעה שזה שיפץ אותה. ואולם לכאורה מדובר בעדות סברה (ועליה עדות שמיעה שכן הדברים מובאים מפי שכנים שלא הובאו לעדות) של מי שאינו אמור להיות מודע לזהות המתקשר בחוזה המכר.

על מנת לסתור רישום הערת האזהרה בפנקס המקרקעין והתמונה הכוללת "לכל אורך הדרך", של עו"ד פרץ כקונה האמיתי ,
נדרש להציג בדיון יותר מדו"ח החקירה, שדי היה בו להצדיק הטלת העיקול הזמני, אך לא הותרתו על כנו, לנוכח כל שהוצג ע"י מבקש הביטול. משצורפו הנספחים האמורים לבקשה , ודבר נוסף לא הובא לחיזוק תזה זו, הרי שאף לו היה מובא החוקר לעדות, היה דין העיקול להיבטל.

31.
אין חולק על אלמנט ההכבדה בביצוע פסק הדין, היה ויבוטל העיקול, וינתן

פסק דין
לטובת התובע. אלא ששיקול זה, הרלבנטי כשלעצמו, אינו השיקול העיקרי. עיקר העיקרים לטעמי, נוגע לשאלת זהות הבעלים האמיתי בנכס.

32.

בעניין מאזן הנוחיות: על הנזק העשוי להיגרם לעו"ד פרץ בתור קונה המנוע מלמכור נכסיו לתקופה לא ידועה – אין צורך להרחיב הדבור. ואולם בבקשה נטענו טענות נוספות, שאיני רואה לנכון להרחיב בהן, ולטעמי אכן לא הוכחו כדבעי מעבר לרמת הטענה, בדבר אומדן הנזק הכלכלי המתגלגל הצפוי מהותרת הצו על כנו,
והוצגו מסמכים בדבר נכסים נוספים של עו"ד פרץ. אין צורך לפרט עניין זה,
שכן גם מבלעדיו איני גורס שהתובע, הוא מבקש העיקול, עמד בנטל הלא פשוט המוטל עליו להוכיח שמדובר בפיקציה ובמסך שיש להרים. לשם סתירת הרישום בפנקס המקרקעין ובכל המסמכים שצורפו
נדרש כאמור יותר מאשר האמור בדו"ח, ואף לאחר הדיון אין לומר שמהותית הוצג יותר, עם הדו"ח או בלעדיו.
נזק זה לבעל זכות הקניין בדירה גובר על הנזק לתובע (שאף בו איני מזלזל) היה ויבוטל הצו ומדובר אכן בדירה של הנתבע, שיכולה היתה לשמש כבטוחה למימוש חיוב כספי ב

פסק דין
שלטובת התובע (ככל שיהיה כזה).

33.
כמובן שלעתים יש הפתעות, ולא תמיד ניתן לדעת מראש מה ילד יום ומה ייחשף
במהלך הדיון. אלא שכאמור במקרה זה, לא נוסף דבר שיש בו כדי לחזק התיזה שנפרסה בבקשה להטלת העיקול. בנסיבות אלה, אף איני סבור שאי הצגת מקורות המימון לדירה ע"י עו"ד פרץ, אמורה להטות הכף לכיוון עמדתו של מבקש העיקול, שעליו ממילא נטל ההוכחה להוכיח "מסך העשן" לו טען. ואכן, עו"ד פרץ כלל לא נחקר על תצהירו, שלא נסתר.

34.
מאידך לא ייחסתי חשיבות לאי העמדת הנתבע לחקירה אודות גורל כספי המכר לגב' קולינסקי (שכביכול יכולים היו לשמש לקנית הדירה נשוא המחלוקת). זאת מאחר ומעבר לטענה סתמית אודות העברת הכספים ברובם "לבדוקאים" של העולם התחתון שנשלחו ע"י התובע וטייג, לא הוצגה כל אסמכתא או מסמך או פירוט ביחס לשאלה היכן "שכבו" אותם כספים, וכיצד הועברו. הנתבע חושש לדבריו מציון זהותם של אותם "בדוקאים", אך גם אם זו הסיבה למעטה הסודיות, בודאי שאין לבוא חשבון עם מבקש העיקול על שלא טרח וחפר במה שיכול וצריך היה הנתבע עצמו להביא כתימוכין לטענתו זו (ולא הביא), בדבר גורל כספי המכר שהתקבלו מהגב' קולינסקי (שאלה שאף ב"כ מבקש הביטול ייחסה לה חשיבות בסכומיה). מדובר בראיה זמינה שברשותו.

35.
סכומו של דבר, אני מורה
על ביטול העיקול הזמני שהטלתי בהחלטה מיום
22.5.06 על דירת ההגנה. החלטה פורמאלית תינתן בנפרד .

36.
אוסיף כי לא נזקקתי בהחלטה זו לטענות בדבר התנכלויות נוספות לנתבע, שלטעמי בין אם נכונות הנן ובין אם לאו, אין בהן כדי לשפוך בשלב זה אור נוסף על סכויי התביעה או על השאלה העיקרית בהליך זה בדבר זהות רוכש הדירה. לצרכי בקשה זו עניין זה הנו אך "נספח" לטענת הנתבע בדבר העברת כספי מכר הדירה לידי ה"בדוקאים". מן הסתם עוד יידרשו הצדדים לעניין זה במסגרת ההליך העיקרי.

37.
בנסיבות, אני רואה לנכון לחייב מבקש העיקול, הוא התובע, בהוצאות
בסך של 7,000 ₪ ומע"מ, לזכותו של המבקש, עו"ד פרץ . הוצאות אלה ישתלמו מתוך הסכום שהופקד כערבון במסגרת בש"א 8795/06, ואני מורה לגזברות לשחרר הסך הנ"ל לעו"ד פרץ.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
ניתנה היום כ"ו בסיון, תשס"ו (22 ביוני 2006) בהעדר הצדדים.

י. פרידמן
, שופט
הקלדנית: גלית כ.






בשא בית משפט שלום 9936/06 עו"ד פרץ שמעון, לוי יוסף נ' אברהם ינאי (פורסם ב-ֽ 22/06/2006)