פסקי דין על יוסף בן משה זוהר |

90319/08 בש     11/06/2008




בש 90319/08 יוסף בן משה זוהר נ' מדינת ישראל




13


בתי-המשפט
בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו
ב"ש 90319/08
ב-תפ"ח 1051/03
בפני
:
כב' השופט ג'ורג' קרא
, אב"ד
כב' השופטת שרה דותן

כב' השופט דר' בנימיני

תאריך:
11/06/2008


בעניין:
יוסף בן משה זוהר





המבקש
(הנאשם)

נ ג ד


מדינת ישראל





המשיבה
(המאשימה)

החלטה
(בקשה לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977).

כב' השופטת שרה דותן
:

הרקע העובדתי:

בתאריך 15.11.07 זוכה המבקש מעבירה של רצח בכוונה תחילה, בה הואשם.
בכתב האישום נטען, כי המבקש רצח את אביו, משה זוהר (להלן: "המנוח"), בשיתוף פעולה עם מטפלו של האב, ד"ר ולנטין טוקילה (להלן: "טוקילה"), כשהוא מונע על ידי הרצון להחיש את זכייתו בירושת האב.
עובר למותו, סבל המנוח ממחלת ניוון שרירים סופנית, שבגינה נזקק לטיפול צמוד וחובר למכונת הנשמה.
הראיה העיקרית עליה סמכה התביעה את האישום היתה עדותו של טוקילה, אשר בשורה של אמירות קשר עצמו ואת המבקש למעשה.
עדות זו נתמכה, על פי הנטען, בראיות חיצוניות שעיקרן עוסקות במניע הכספי ובסכסוך הירושה בין המבקש לאשתו של המנוח.
בתאריך 02.03.03 נעצר המבקש, בעקבות החקירה שנפתחה נגדו. עם הגשת כתב האישום הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו עד תום ההליכים. לאחר שלושה חודשי מעצר, שוחרר למעצר בית, על פי החלטת כב' השופט א' מצא בבש"פ 4459/03.

בהכרעת הדין הדגישו כב' השופטים ג' קרא (אב"ד) וע' בנימיני את חוסר העקביות בהודעותיו של טוקילה ואת הרושם המתקבל מבחינת אמרותיו המרובות, כי מדובר באמרות שאינן ספונטניות כאשר הדברים החשובים באותן הודעות היו פרי השתלת גרסה שטוקילה אימץ מתוך רצון לרצות את חוקריו (עמ' 114 להכרעת הדין).

כב' השופט קרא סיכם סוגיה זו באומרו:
"התנהגות זו של החוקרים יחד עם אישיותו הבעייתית של טוקילה, שביקש לרצות את חוקריו, ולו במחיר של אמירת שקרים, לא מותירות מקום לקביעה כי אמרותיו של טוקילה יכולות לשמש בסיס להרשעתו של הנאשם".

כב' השופט בנימיני הצביע על חוסר ההגיון שבגרסאותיו המשתנות של טוקילה, אשר טען כי הוא והמבקש, החזיקו בראשו של המנוח ובזרועותיו, לאחר שניתק אותו ממכונת ההנשמה:
"מעל ומעבר לכל אלו ניתן לתמוה: מדוע נאלצו שני גברים, על-פי גירסת כתב האישום, להחזיק את ראשו של המנוח על-מנת שלא יזיזו מצד לצד, לאחוז בזרועותיו ולכרוך שמיכה סביב ראשו לשם חניקתו, כאשר מדובר באדם חסר ישע ומשותק לחלוטין, שאיננו מסוגל לנשום יותר מכמה דקות ללא מכונה. על-פי הראיות שהובאו, די היה בניתוק מכונת ההנשמה לצורך השגת מטרה נואלת זו של רצח המנוח... הגירסה של התביעה פשוט אינה 'נדבקת'. כפי שהעידו ד"ר באני וד"ר דרורי, לו היו מנתקים את מכונת ההנשמה וסותמים את הצינור, היה המנוח מת תוך כמה דקות, והמוות היה נראה טבעי (עמ' 141, 810-820). ד"ר דרורי הסבירה בעדותה כי מידת ההתנגדות שהמנוח יכול היה לגלות היתה מינימאלית: הוא לא יכול היה להזיז את ידו בחודש האחרון לחייו, גם בלא התנגדות (עמ' 802)".
(עמ' 146 להכרעת הדין).

בנוסף נקבע בפסק הדין כי לא הובאו ראיות שיש בהן כדי להוכיח שמותו של המנוח נגרם בעבירה, וכי ב"כ התביעה, בסיכומיה, לא התייצבה מאחורי אף אחת משלל גרסאותיו של טוקילה באשר לשיטת הרצח הנטען.
בעקבות הזיכוי, הוגשה הבקשה שבפני
נו.

המסגרת הנורמטיבית:

סעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, קובע לאמור:

"משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית-המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה...".

בית המשפט העליון הבהיר בשורה של פסקי דין את התכלית החקיקתית העומדת ביסודה של הוראת חוק זו, דהיינו: ההכרה בנזק שנגרם לנאשם כתוצאה מהליך פלילי שהסתיים בזיכויו, ואשר פגע בכבודו ובזכותו לחירות, ואף גרם לו לחסרון כיס; הליך זה, כשלעצמו, עלול לשנות חייו של אדם, באופן שצל יעיב עליהם לעולם, גם לאחר שזוכה בדיון (ראה: ע"פ 1767/94 חגי יוסף נ' מדינת ישראל
, פ"ד נג(1) 505, 517; ע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל
, פ"ד נו(3) 73, 100; ע"פ 2366/03 עסאף עסאף נ' מדינת ישראל
, טרם פורסם; ע"פ 11024/02 ראלב מנצור ואח' נ' מדינת ישראל
, פ"ד נח(1) 436, בעמ' 443 וע"פ 6721/01 אחמד עזאם נ' מדינת ישראל
, פ"ד נז(3) 73).
סעיף 80(א) לחוק העונשין מאזן בין זכויות היסוד של המבקש לכבוד ולחירות לבין אינטרס הציבור בהעמדת עבריינים לדין, שכרוך בו החשש פן חיוב המדינה בתשלום פיצוי והוצאות לנאשם שזוכה יביא לרפיון ידיה של התביעה, ובכך יפגע האינטרס הציבורי בהעמדה לדין ואכיפת שלטון החוק (ע"פ 2366/03 הנ"ל בעניין עסאף, פסקה 11; ע"פ 6721/01 הנ"ל בעניין עזאם, פסקה 6; ע"פ 1767/94 הנ"ל בעניין יוסף, בעמ' 517-519; רע"פ 960/99 מקמילן נ' מדינת ישראל
, פ"ד נג(4) 294, בעמ' 303-304 וע"פ 7826/96 יוסף רייש נ' מדינת ישראל
, פ"ד נא (1) 481, 490).

לכן, סעיף 80(א) קובע זכות יחסית ומוגבלת על פי מהותה ועצם הזיכוי איננו מקנה לנאשם זכות לפיצוי. על מנת שתקום לו זכות זו, עליו להוכיח אחת משתי עילות: העדר יסוד להאשמה, או נסיבות אחרות המצדיקות את הפיצוי - והכל בכפוף לשיקול דעת רחב המוקנה לבית המשפט (ראה: ע"פ 11024/02 הנ"ל בעניין מנצור, פסקה 4; ע"פ 6621/01 רוברט בדליאן נ' מדינת ישראל
, פ"ד נו(5) 870, פסק דינה של כב' השופטת דליה דורנר; ע"פ 6721/01 בעניין עזאם, פסקה 6; ע"פ 2360/03 הנ"ל בעניין עסאף, פסקה 11; ע"פ 4492/01 דוד עשור נ' מדינת ישראל
, תק-על 2003(2) 1003, פסקה 5).
לאור זאת, דחה בית המשפט העליון, בעניין רייש הנ"ל, את הגישה לפיה זכאי כל נאשם שזוכה לפיצוי על הוצאות משפט.

עילת "לא היה יסוד לאשמה"

מקובל על הכל, כי אין בוחנים עילה זו ב"חוכמה שלאחר המעשה", ובהסתמך על התפתחויות שכירסמו בתוקפן של הראיות לכאורה ששימשו בסיס להגשת כתב האישום, ואין די בכך שהנאשם זוכה במשפטו, זיכויו של נאשם הוא תנאי מוקדם והכרחי, אך אין הוא תנאי מספיק.

בע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל
, פ"ד נו (3) 73, 89, מפרט כב' השופט מ' חשין שורה של דוגמאות שבהתקיימן יגיע בית המשפט למסקנה לפיה לא היה יסוד לאשמה:
"כך, למשל, ניתן לומר כי לא היה יסוד להאשמה במקום שהמעשה אינו עולה כלל כדי היותו עבירה, או במקום – והוא השכיח – שאין תשתית ראיות ראויה. ראו, למשל:בע"פ 1524/93 מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל
(פרשת מיכאלשווילי [2]), בעמ' 655-654; ע"פ 3583/94 לעדן נ' מדינת ישראל
[3], בעמ' 796. יש לבחון באורח אובייקטיבי 'אם חומר החקירה שהיה בפני
התביעה עובר להגשת כתב-האישום היה מעלה אצל תובע סביר ציפייה כי יש בו ראיות לכאורה לבסס ההרשעה':ופרשת יוסף וסרסור [1], בעמ' 520-519, והאסמכתאות בו; נדע כי לא היה יסוד להאשמה מקום 'ששום משפטן בר-דעת, לא היה חושב שיש מקום להביא האשמה נגדו [נגד הנאשם – מ' ח']': ע"פ 269/55 היועץ המשפטי נ' דוד (פרשת יעקב דוד [4]), בעמ' 1825. כך הוא כאשר 'לא היה לאל ידי התביעה הכללית, מלכתחילה, להוכיח בוודאות סבירה' פרטים מרכזיים באישום (ע"פ 420/63 ברגמן (ברטל) נ' היועץ המשפטי לממשלה (פרשת ברגמן (ברטל) [5]), בעמ' 562). עוד נאמר, כי יש מקום לבחון, לאחר מעשה, אם הזיכוי היה צפוי מראש: ר"ע 310/84 ברעלי נ' מדינת ישראל
(פרשת ברעלי [6]), בעמ' 504; ע"פ 425/88 בדיר נ' מדינת ישראל
(פרשת בדיר [7]), בעמ' 207".
ובהמשך (עמ' 106) מודגש כי עילה זו נועדה למקרים קיצוניים של אי סבירות בולטת:
"וגם אם אמרנו כי המושג 'לא היה יסוד' פורש עצמו לא אך על מקרים קיצוניים שבהם לא היה כל יסוד להאשמה אלא גם על סוגי מקרים שבהם יסוד ההאשמה הוא יסוד רעוע (השוו פרשת ברגמן (ברטל) [5], בעמ' 563-562), גם אז לא נוכל להרחיק לכת רב מכך".

מן המקובץ עולה כי שעה שהתביעה עמדה, בעת שהחליטה על הגשת כתב האישום, במבחן של סבירות וזהירות ראויה, לא נאמר כי לא היה יסוד לאשמה, גם אם בסופו של יום יוצא הנאשם זכאי בדינו.

עילת "נסיבות המצדיקות זאת"

עילה זו רחבה יותר מקודמתה ומעניקה מרחב תמרון לבית המשפט, בבואו לבחון את שאלת השיפוי כפי שציין כב' השופט י' זמיר בע"פ 7826/96 יוסף רייש נ' מדינת ישראל
, פ"ד נא (1) 481, 498-499:
"לא בכדי בחר המחוקק, בעניין הנדון, ביטוי עמום, שאין לו צורה ואין לו מידה, כמו 'נסיבות אחרות'. הביטוי נולד עמום על-מנת שיישאר עמום. הוא נמנה על משפחה של ביטויים עמומים, כמו צדק, מוסר, תקנת הציבור, סבירות, משמעת, קלון ועוד. יש הקוראים להם בשם מושגי שסתום. העמימות של ביטויים אלה היא טעם החיים שלהם. הם אמורים לרחף, בלתי מוגדרים, מעל הכללים".
החוק וההלכה לא תחמו את גבולותיו של שיקול הצדק ובית המשפט יפסוק בסוגיה זו, בהסתמך על מכלול נתונים הכוללים, בין היתר, את טיב הראיות שהיו באמתחתה של התביעה עת החליטה על הגשת כתב האישום, אופן ניהול ההליך ונסיבותיו האישיות של הנאשם.

מן הכלל אל הפרט:

סבורה אני כי לא התקיימה בענייננו העילה של "לא היה יסוד לאשמה", למרות שכבר בשלב הראשוני לא נמצאו תימוכין לגרסת טוקילה.
לנוכח העובדה שהיו בידי התביעה הודעות של "שותף לעבירה", למרות הפגמים שנמצאו באותן אמרות, אין מדובר בכתב אישום שהוגש בחוסר סבירות קיצוני. שונה המצב ככל שהוא נוגע לעילה השניה.

כפי שצויין לעיל, גרסאותיו של טוקילה רבות היו והשתנו מעת לעת, גם נסיבות גביית ההודעות עוררו קושי רב, בלשון המעטה. משכך, ראוי היה כי החיזוקים שיובאו להוכחת האישום יהיו בעלי ממשות ושכנוע. לא ניתן היה להסתפק במניע הכספי וגרסאותיו התמוהות של הנאשם כחיזוק לעדותו המפוקפקת של טוקילה.

לאחר שהוצגו בפני
נו כל הראיות שהיו בידי התביעה, עת הוחלט על הגשת כתב האישום, הסתבר כי לא נמצאה בידה ולו ראשית ראיה לכך שמותו של המנוח נגרם בעבירה ושהנאשם נכח בזירת האירוע בעת שהמנוח נפטר. בענין זה ייאמר כי פרשת שיחת הטלפון שיצאה מבית המנוח לבית המבקש אשר הוכחשה על ידי טוקילה בלחץ החוקרים והוחזרה לתחייה, תוך מסירת גרסה דמיונית, כרסמה בתוקפן של האמרות המפלילות עובר להגשת כתב האישום.
בהחלטתו בבש"פ 4453/03 מפרט כב' השופט מצא את הקושי הראייתי הנובע מהעדר ראיות חיצוניות, שיש בהן לחזק את גרסת טוקילה:
"6. האשמת העורר בעבירת רצח מבוססת, כאמור, על גירסת טוקילה. גירסה זו עברה, כפי שצוין, גלגולים שונים במהלך החקירה, וגם במתכונתה הסופית מעוררת היא קשיים שעל חלקם עמד בית-המשפט המחוזי בהחלטתו. נכון הדבר, כי המועד לבירור מהימנות גירסתו של עד זה יגיע במהלך המשפט. אולם אף אם גירסתו תתקבל כמהימנה על-ידי בית-המשפט, תהא היא טעונה 'דבר לחיזוק', בהיות טוקילה שותף לדבר העבירה. בשאלה האם מקום שנדרשת תוספת ראייתית לשם הרשעה, יש צורך להצביע על קיומה כבר בשלב הדיון במעצר, הובעו דעות שונות. יש הסבורים, כי מן הראוי לבחון את דבר קיומה של תוספת ראייתית לכאורית כבר בשלב המעצר (ראו, למשל, בש"פ 5286/99 פתאלי נ' מדינת ישראל
, תק-על 99(3) 135). מנגד יש המחזיקים בדעה כי לקיומה או לאי-קיומה של תוספת ראייתית אין כל השפעה על ההכרעה בבקשת המעצר (ראו, למשל, בש"פ 2565/01 מדינת נ' קובי, תק-על 2001(2) 7). כשלעצמי אני סבור, כי הצורך לבחון בשלב הדיון בבקשת המעצר את דבר קיומה של תמיכה ראייתית עשוי להיות מושפע מעוצמתה (או מחולשתה) הלכאורית של הראיה הנתמכת. במקרה שלפניי, שבגדרו גירסת השותף לעבירה - עליה מבוססת האשמת העורר - אינה ברורה ומעלה תמיהות, הצורך לעמוד על קיומו של 'דבר לחיזוק' הוא גלוי וברור. לטעמי, אין בידי התביעה, לעת הזאת, 'דבר לחיזוק' שהינו בעל כוח ראייתי העשוי להצדיק את המשך מעצרו של העורר. בחינת הראיות שהציגה התביעה להפרכת האליבי של העורר מעלה, כי עיקר הסתמכותה הוא על הסתירה החישובית-מתמטית הגלומה בלוח הזמנים, שעליו השתית העורר את גירסתו... אכן, סד הזמנים עליו מסתמכת טענת האליבי של העורר מעורר קשיים וספקות באשר לאמיתותה. נכון גם - כפי שטענה באת-כוח המדינה - כי אף בגירסאותיהם של אשת העורר ושל אביה יש כדי לעורר תמיהות נוספות. אולם מהימנות גירסת האליבי מקומה להתברר במשפט. לעת הזאת, די לקבוע כי הגירסה, על-פניה, אינה חסרת סיכוי להתקבל. בנסיבות אלה, נראה לי, שהגם שקיימות ראיות לכאורה להאשמתו של העורר, אין אלה ראיות בעוצמה מספקת להצדקת מעצר".

מכאן, שכבר בעת הגשת כתב האישום, היו הקשיים הראייתייים גלויים וברורים ואין מדובר בתפנית מפתיעה שאירעה במהלך שמיעת הראיות, שלא ניתן היה לצפותה מראש. לפיכך, נשאלת השאלה האם בנסיבות בהן הראיות שבתיק התביעה היו גבוליות וחסרו על פניהן "דבר לחיזוק" יש להטיל על שכמו של הנאשם, שזוכה, את הנטל הכספי של ההחלטה השגויה.

סבורה אני כי קלישותן של הראיות ונסיבות גביית אמרותיו של טוקילה מצדיקות חיוב המדינה בשיפוי המבקש בגין ההוצאות הכבדות בהן נשא, וזאת על פי הכללים שנקבעו בפסיקה שתכליתם לאזן בין זכויות היסוד של המבקש לכבוד ולחירות לבין האינטרס הציבורי בהעמדתם של עבריינים לדין.

בענייננו נוטה הכף לטובת המבקש, בשל הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מההליכים שהסתיימו בזיכויו.

להשקפתי, אין בהתנהלות המבקש, כפי שתוארה בפסק הדין, כדי להצדיק שלילת השיפוי. כידוע, תמיהות וספקות יש בהם כדי לחזק את ה"יש". אולם, בהעדר תשתית בסיסית, לא ניתן להסתמך עליהם כראיה בפני
עצמה.

הסכום המירבי שזכאי התובע לקבל כפיצוי בגין המעצר הוא 29,721 ₪. הסכום המירבי שהוא זכאי לקבל בגין הוצאות הגנה בפועל על פי קבלות הוא 74,671 ₪. לא ניתן לכלול בסכום זה שכ"ט עו"ד ששילם הנאשם לסנגורו, הואיל ותקנה 9 לתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982 קובעת פיצוי בגין תשלום שכ"ט עו"ד בנפרד ובמובחן מן ההוצאות בפועל ששולמו. מדרך ניסוח התוספת לתקנות ברור כי הן מבחינות בין הוצאות ההגנה ששולמו בפועל לפי קבלות, לבין שכ"ט עו"ד, ולא ניתן לדרוש פיצוי בגין שכ"ט עו"ד במסגרת הוצאות ששולמו בפועל. לכן, הפיצוי המירבי שהנאשם יכול לדרוש עבור שכר טרחה, לפי התוספת לתקנות והחישוב שעשה ב"כ הנאשם, הוא 273,663 ₪. בית המשפט רשאי להגדיל סכום זה בשיעור שלא יעלה על 50% (תקנה 9(ב)), אך לנוכח התנהלות הנאשם בחקירה, אין מקום לעשות שימוש בהוראה זו במקרה דנא. להיפך, יש מקום להוריד מן הפיצוי המגיע לנאשם בגין הוצאות ההגנה.

לאור האמור לעיל, מציעה אני לחברי לחייב את המדינה בתשלום הסכומים כדלקמן:
1. 1. בגין ימי המעצר – 29,721 ₪
2. 2. הוצאות הגנה (לא כולל שכ"ט) – 74,671 ₪
3. 3. שכ"ט עו"ד – 200,000 ש"ח

שרה דותן
, שופטת


כב' השופט ד"ר עמירם בנימיני

1. מצטרף אני לחוות דעתה של חברתי להרכב, כב' השופטת שרה דותן
, ולתוצאה אליה הגיעה.

2. סבור אני כי עיון קפדני בחומר הראיות עם הגשת כתב האישום, ובוודאי בשלב של שמיעת עדותו של טוקילה, היה צריך להביא את התביעה למסקנה כי לא ניתן יהיה להוכיח את אשמתו של הנאשם במידה הנדרשת במשפט פלילי. ענין זה הובהר בהרחבה בחוות דעתי שניתנה במסגרת הכרעת הדין המזכה.

ראשית, כתב האישום עצמו טומן בחובו בעיות לא קלות מבחינת התביעה, והוא מציג גרסה שאיננה נראית סבירה על פניה (ראה סעיף 2 לחוות דעתי). כך גם היה ברור מלכתחילה כי אין בידי התביעה ראיה כלשהי (זולת גרסתו המפוקפקת של טוקילה), לכך שהמנוח מת מוות לא טבעי.

שנית, גרסתו של טוקילה היתה בלתי קוהרנטית ומלאת סתירות מלכתחילה, ועיון בתמלילי חקירתו היה צריך להביא את התביעה למסקנה כי היא נעשתה בדרך לא נאותה, עד כי לא ניתן לדעת האם הגרסה נובעת מטוקילה עצמו או מתיזות שהציגו בפני
ו החוקרים, כשתיזות אלו משתנות מעת לעת (ראה סעיפים 4-11 לחוות דעתי).

שלישית, היה ברור מלכתחילה כי מסכת הראיות הנסיבתיות שהציגה התביעה לגבי התנהגות הנאשם בתקופה שקדמה למות אביו, לא תוכל להצביע באופן חד-משמעי על כך שהוא גרם למותו.
לא פחות סבירה היא האפשרות שהתנהגות הנאשם, אשר הביא לסילוקה של אשת המנוח מן הבית ולהשתלטות על רכושו של המנוח במניפולציות שונות - נעשתה על רקע מאבק ירושה מכוער בין הנאשם לבין אשת המנוח, ולא כהכנה לרצח האב (ראה סעיפים 12-23 לחוות דעתי). כך גם התנהגות הנאשם לאחר מות האב אינה מספקת חיזוקים ברורים המצביעים בבירור על אשמתו (סעיפים 24-29 לחוות דעתי).

רביעית, הנאשם נסמך על טענת "אליבי" שנתמכה בעדות אשתו, ולא היו בידי התביעה ראיות של ממש המפריכות אותה (ראה סעיפים 33-37 לחוות דעתי).

3. דברים אלו כולם היו אמורים להיות בידיעת התביעה בעת פתיחת המשפט, ולמצער עם סיום פרשת התביעה. התביעה היתה צריכה להבין לפחות בשלב זה, אם לא קודם לכן, כי לא תוכל לבסס את האשמה שבכתב האישום, חרף החשד הממשי הקיים נגד הנאשם. לא התעלמתי מחשד ממשי זה בחוות דעתי, אך סברתי כי זיכויו של הנאשם מתחייב מכך שלא עלה בידי התביעה להוכיח את אשמתו מעבר לספק סביר (ראה סעיפים 39-40 לחוות דעתי). אך ספק סביר זה ליווה את התיק כ"אקורד צורם" מתחילתו ועד סופו, והיה "כתוב על הקיר" לכל אורך ההליך באותיות גדולות ובולטות שהתביעה היתה חייבת להבחין בהן.

4. בנסיבות המבוארות לעיל, קיימת הצדקה מלאה לפסיקת פיצוי לנאשם בגין מעצרו והוצאות הגנתו. פיצוי זה צריך להיות ממשי, אך לא מלא. עמדתי בחוות דעתי בהכרעת הדין המזכה על "תרומתו" הממשית של הנאשם לכך שהחשדות נגדו התגבשו לכדי כתב אישום. הנאשם התנהג בצורה מוזרה, ולעיתים מניפולטיבית בחקירה, ואף ניסה לשבש את החקירה באמצעות העלאת טענה מופרכת כאילו נכח בליל המוות אדם נוסף בבית המנוח (הלה כונה על ידי הנאשם "טופולינו", בלא מתן זיהוי נוסף: ראה כל אלו בסעיפים 30-32 לחוות דעתי).
אך יש לדרוש מן התביעה להבחין בין אישום המעלה חשד סביר, ואפילו כבד, לבין אישום שניתן להוכיחו בדרגה הנדרשת בהליך פלילי.

5. לפיכך, מצטרף אני לתוצאה אליה הגיעה חברתי כב' השופטת ש' דותן.

6. בשולי הדברים מן הראוי להוסיף כי סבורני שטוב תעשה המדינה אם בבקשות מעין אלו ייצג אותה פרקליט שאיננו האדם שהיה התובע בתיק. כאשר השאלה העומדת לדיון היא האם היה מקום להגיש כתב אישום נגד הנאשם, או להמשיך בניהול התיק לנוכח הראיות שהובאו, קשה לצפות מן התובע שניהל את התיק להציג עמדה שהיא נטולת פניות.
כך נוצר הרושם שנציג המדינה מגן על עצמו ועל ההליך שניהל, גם כאשר נדרשת הצגת עמדה מאוזנת ושקולה יותר של המדינה, לנוכח ממצאי הכרעת הדין.

ד"ר עמירם בנימיני, שופט

כב' השופט ג'ורג' קרא
, אב"ד
אני מסכים לתוצאה אליה הגיעו חבריי ומצטרף לנימוקיהם.

ג'ורג' קרא
, שופט
אב"ד
התוצאה

התוצאה היא, שהמדינה תשלם למבקש סך של 304,392 ₪, כמפורט בהחלטתה של השופטת דותן. סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה ממועד מתן ההחלטה ועד לתשלום בפועל.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים בדואר.

ניתנה היום ח' בסיון, תשס"ח (11 ביוני 2008) בהעדר.

ג'ורג' קרא
, שופט
אב"ד

שרה דותן

שופטת

ד"ר עמירם בנימיני
שופט










בש בית משפט מחוזי 90319/08 יוסף בן משה זוהר נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 11/06/2008)