פסקי דין על דגן יעל | פסקי דין על דגן ניר | פסקי דין על דגן שי ואח' | פסקי דין על עירית בת-ים

2685/06 א     02/10/2008




א 2685/06 דגן יעל, דגן ניר, דגן שי ואח' נ' עירית בת-ים




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום ראשון לציון
א
002685/06


בפני

כב' השופט יחזקאל קינר
- סגן נשיא
תאריך:
02/10/2008




בעניין:
1 . דגן יעל

2 . דגן ניר
3 . דגן שי
4 . דגן מאיר


ע"י ב"כ עו"ד
דגן שי

התובעים

נ
ג
ד


עירית בת-ים



ע"י ב"כ עו"ד
סמאח עמר

הנתבעת


פסק דין

רקע

1.
התובעים כולם בני משפחה אחת.
התובעים 1 ו-4 הם בני זוג והוריהם של התובעים 2 ו-3.
התובעים 1-3 הינם עורכי דין במקצועם.

2.
התובעים מלינים בתביעתם נגד הנתבעת (להלן: "העירייה") על שני אלה:


א.
ביצוע עיקול פיקטיבי בדירת התובעים.

ב.
פתיחת תיק הוצל"פ נגד התובע 2 בגין חובות עירייה פיקטיביים.

טענות התובעים

א.
העיקול הפיקטיבי

3.
ביום 23.2.06 הגיעו לדירת התובעים ברחוב בן גוריון 107 בבת ים (להלן: "הדירה") שני גובי חובות והודיעו כי באו לעקל את תכולת הדירה בשל חוב של התובעים 1 ו-4. הגובים הציגו העתק כתב הרשאה לתפוס, לפרוץ ולמכור מיטלטלין
לפי סעיף 4 לפקודת המיסים (גביה) על מנת לגבות חוב בסך 458 ₪. בדירה התגוררו אז כל התובעים.

הגובים התנהגו בגסות, סירבו להציג אסמכתא לחוב ואף סירבו לקבל תשלום החוב הנ"ל.

הגובים ציינו בדו"ח העיקול, בטרם עזבו, כי בדלת הכניסה קיים מנעול קוד וכי עליהם להגיע עם ציוד מתאים לפריצה.

4.
בעת ביצוע העיקול הנ"ל נכח בדירה עו"ד דוד גלעדי (להלן: "עו"ד גלעדי"), על מנת לחתום על הסכם ריטיינר לפיו יקבל מהתובעת 1 (שתיקרא להלן גם: "התובעת") שירותים משפטיים קבועים בתחום המקרקעין, תמורת סך של 6,000 ₪ לחודש, שישולם לה על ידו משך תקופת ההסכם, שנקבעה ל-24 חודש (להלן: "הסכם הריטיינר").

העיקול עורר בעו"ד גלעדי ספקות לגבי מהימנותם של התובעים, ולפיכך חשש הוא לחתום על הסכם הריטיינר וההסכם לא נחתם.

5.
חרף דרישות התובעים לאחר מכן, לא הציגה העירייה אסמכתאות לחוב נשוא העיקול, והתובעים נמצאו בסיכון כי הגובים יחזרו לדירה, יפרצו אותה ויוציאו ממנה מיטלטלין.

ביום 28.2.06 שלח ב"כ העירייה לתובעים "דו"ח פירוט חובות" לפיו החוב הוא בגין שלושה דוחות חניה שסכומם כ-1,632 ₪, אך התברר כי שני דו"חות ראשונים שולמו בשנת 2002, ודו"ח שלישי שולם בשנת 2003, כך שלא היה חוב כלשהו.

בעקבות כך נשלח לתובעת 1 ביום 2.3.06 מכתב התנצלות על ידי ב"כ הנתבעת לפיו עקב תקלה לא עודכנה חב' הגביה בתשלום שבוצע, וכי העיקול ברישום בוטל.

מכתב התנצלות נוסף נשלח על ידי ב"כ העירייה ביום 11.4.06 (במכתב נכתב 11.4.05).

6.
העיקול בוצע על פי הוראה בעל-פה של מר לוטן, הממונה על ההכנסות והגביה בעירייה (להלן: "לוטן") במסגרת התנכלויותיו כלפי התובעים לאחר שהתובע 4 הגיש נגדו תלונות וכן מתקיימים הליכים נוספים בין התובעים לבין העירייה ולוטן.

7.
לעיקול לא קדמה כל דרישה מצד העירייה, דרישה המחוייבת לפי הדין.

העיקול בוצע ללא סמכות ובהיעדר חוב, והעירייה הסיגה במזיד את גבול התובעים וחדרה לרשות הפרט שלהם שלא כדין.

ב.
פתיחת תיק ההוצל"פ נגד התובע 2

8.
ביום 11.9.05 פתחה העירייה נגד התובע 2 תיק הוצאה לפועל (להלן: "תיק ההוצל"פ") בגין חוב פיקטיבי בסך 4,855 ₪.
העירייה נתבקשה להציג אסמכתאות לחוב, אך תחת זאת הגישה בקשה לסגירת התיק.

משביקש התובע 2, לאחר סגירת התיק, לחייב את העירייה בהוצאות ההליך, טענה העירייה בתגובתה כי "חובו של החייב בגין הנכס בוטל והועבר לחובת שוכר וזאת לאחר הצגת והמצאת חוזה שכירות לעירייה" וכי לאחר שעובדות אלה התבררו לב"כ העירייה הוגשה בקשה לסגירת תיק ההוצל"פ.

9.
תיק ההוצל"פ נפתח ללא עילה שבדין ובחוק, וגם הטענה כאילו הומצא לעירייה חוזה שכירות איננה נכונה, והעירייה לא נענתה אף לבקשת ב"כ התובע 2 להמציא עותק חוזה השכירות שהומצא לה לטענתה.

ג.
כללי

10.
ההליכים שתוארו לעיל ננקטו על ידי העירייה בכוונת זדון לפגוע בתובעים ולהשפילם.

11.
העירייה התרשלה כלפי התובעים וכן פרסמה לשון הרע.

12.
לתובעים נגרמו נזקים רבים עקב מעשי העירייה ובהם עוגמת נפש, פגיעה בשמם הטוב וכן טרדה ובזבוז זמן ופגיעה במוניטין, כשהדבר חמור במיוחד כלפי עורכי דין, אשר עקב כך נגרמה להם פגיעה חמורה בפרנסתם ובמשלח ידם.

בנוסף, ניזוקו התובעים בכך שעקב מעשי העירייה לא נחתם הסכם הריטיינר ונמנעו מהתובעים הכנסות בסך 144,000 ₪.

13.
נזקי התובעים הסתכמו בסך של 50,000 ₪ לכל אחד מהם עקב אירוע העיקול ובנוסף נזק בסך 144,000 ₪ בגין הפסד הכנסה עקב אי חתימת הסכם הריטיינר. לתובע 2 נגרם הפסד נוסף בסך 50,000 ₪ עקב פתיחת תיק ההוצל"פ נגדו.

עם זאת, ומשיקולי אגרה, העמידו התובעים את תביעתם על סך 200,000 ₪.
טענות העירייה

14.
תיק ההוצל"פ נגד התובע 2 נפתח בעקבות טעות מחשב במסגרתה נרשם חיוב שגוי של התובע 2 במערכת המיחשוב של העירייה בגין ארנונה לחודשים מאי ויוני 2002. התיק נסגר מייד לאחר שהתבררה הטעות.

15.
קיים מעשה בית דין בעניין התביעה שהוגשה ביחס לתיק ההוצל"פ, שכן ראש ההוצל"פ חייב את העירייה לשלם לתובע 2 הוצאות בסך 400 ₪ ובתוספת מע"מ.

16.
לעניין העיקול, טענה העירייה לעניין הנזק בלבד כמפורט להלן.

17.
הסכם הריטיינר הנטען לא היה ולא נברא והוא המצאה לצורך התביעה.

18.
גם אם מדובר בהתקשרות אמיתית, אין קשר סיבתי בין העיקול לבין אי החתימה על הסכם הריטיינר.

19.
לחלופין, אין נזק בגין אי ההתקשרות בהסכם הריטיינר, שכן התובעת 1 לא היתה מעורבת בתביעה, לא הגישה תצהיר ולא התייצבה לדיונים ואילו יתר התובעים אינם זכאים לפיצוי כלשהו בגין הסכם שאמור היה להיחתם עם התובעת 1.

20.
לעניין הטענות הכלליות, לא היתה כל התנכלות מצד לוטן.

21.
התביעה סתמית ודינה להידחות.

תצהירי הצדדים

22.
התובעים הגישו תצהירים של התובע 2, התובע 4 ועו"ד גלעדי.

23.
העירייה הגישה תצהירים של גב' בתיה שרעבי, פקידה במשרד ב"כ העירייה, מר מנשה לוטן, מנהל אגף המיסים בעירייה וגב' איריס כהן, מנהלת אגף השומה בעירייה.
דיון

א.
העיקול בדירת התובעים

24.
את אירוע העיקול מתאר התובע 2 בתצהירו כך:

"ביום 23.2.06 אחה"צ הופיעו אצלנו שני גברים שהציגו עצמם כגובי חובות מטעם עירית בת ים ושאלו "אם זו הדירה של מאיר ויעל דגן". הגובים הודיעו בקולי קולות שהתובעת 1 והתובע 4 "חייבים כספים לעיריה ולא משלמים וקבלו הוראה לעקל את כל תכולת הדירה ולתפוס ולמכור את מיטלטליהם", וכי בידם צו עיקול כנגד הדירה....המקנה להם את הזכות להיכנס לדירה, לעקל את תכולתה ולפרצה.....
הגובים הודיעו שעלינו לשמור על המיטלטלין ולמסרם לידי גובה המס מייד כשנידרש לכך...וכי צו פריצה כלפי הדירה יופעל בכל עת ללא הודעה נוספת....
אני שאלתי את הגובים במה מדובר וביקשתי שיציגו בפני
נו אסמכתא לחוב ו/או התראה ו/או אישור מסירה, ונעניתי בחוצפה שלא יעזור לנו כלום ונשלם, לפי הוראותיו של מר לוטן מנהל מחלקת הגביה.
אחד הגובים אף נהג בדירה מנהג בעלים והסתובב בה באופן מגמתי כאילו היה בעל הבית בכבודו ובעצמו, וכאילו מטרת בואו מלכתחילה היתה לבזותנו ולהשפילנו, וגרם לנו עגמת נפש רבה.
אבי הודיע לגובים שישלם מיד "החוב" ושאין צורך להשפיל ולבייש אותנו, אולם הגובים לא רק שלא עזבו את המקום, אלא אף אמרו וציינו בדו"ח שערכו שבדלת הכניסה קיים מנעול קוד ועליהם לבוא עם ציוד מתאים לפריצה, וסירבו לאפשר לנו לשלם "החוב".
בעת הארוע נכחו התובעים ושני לקוחות פוטנציאליים שעזבו המקום מחמת עוגמת הנפש, הבושה והמבוכה שגרמה הנתבעת באמצעות שליחיה ו/או גוביה ו/או מי מטעמה".

25.
על דברים אלה חזר גם התובע 4 בתצהירו.

26.
עו"ד גלעדי מסר בתצהירו את הדברים הבאים בקשר לעיקול:


"בשעה 18:00 או בסמוך לכך בעת שעיינתי בהסכם ובטרם חתמתי עליו, ראיתי שנכנסו שני אנשים ושאלו אם זו דירתם של מאיר ויעל דגן, ואמרו בקול רם שבאו לעשות עיקול כי מאיר ויעל חייבים כספים לעיריה ולא משלמים וקבלו הוראה לעקל את כל תכולת הדירה ולתפוס ולמכור המיטלטלין בה לצורך פרעון החוב.

המעקלים ציינו שבידם צו עיקול נגד הדירה לפיו הם רשאים להיכנס לדירה, לעקל את תכולתה ולפרצה. כמו כן אמרו שבמקום קיים מנעול קוד על דלת הכניסה וישובו עם ציוד מתאים לפריצה".

27.
בעדותו בבית המשפט הוסיף עו"ד גלעדי וסיפר:


"דופקים בדלת, ניר קם ומגיעים 2 אנשים רוצים להיכנס, הוא אומר להם... אני שומע דיבורים ומבין שזה יותר מבן אדם אחד. הם נכנסו, אחר כך ידעתי שזה שניים, הם נכנסו הביתה, בתחילה היה שם דין ודברים והבנתי שהוא לא רוצה לתת להם להיכנס, שמעתי שהם אמרו שיש צו ואז הם נכנסים, שניים, גדולים, בריאים. אחד עומד לידנו השני מתחיל לטייל, מסתובב בסלון, מתחיל להיכנס לחדרים. לפני כן הם שאלו זה הבית של יעל ומאיר? ענו שכן, מי אתה? מאיר אמר אני מאיר מה הבעיה? אמרו לו שבאו לעשות עיקול בגלל חובות שלכם לעירייה, אתם חייבים כספים לעירייה. ואז הוא מתחיל להסתובב ולרשום דברים, מאיר אומר לו וזה היה משהו שבעיניי היה הזוי "מה היה החוב, אני אשלם לך, איזה חוב"? הוא לא רצה לקבל כסף, זה דבר שנראה לי מוזר...

מרגע שהם נכנסו וכל מה שהם עשו שם היה בלגאן גדול. קודם כל המעקלים עשו בלגאן גם ברמת הקול והדיבור, ו"אתם צריכים לשמור על הדברים והכל פה מעוקל, ואתם תשלמו הוצאות, ואנחנו צריכים להביא כלי פריצה". נראה לי סרט בעיניי לפחות, אני לא רגיל לראות דברים כאלה....
(עמ' 5-6).

28.
מול עדויות אלה, לא הובאה כל גירסה נגדית על ידי העירייה. הגובים שביצעו את העיקול לא העידו. מצהירי העירייה שהעידו לעניין העיקול, לא נכחו בעת ביצוע העיקול. תצהיריהם היו לקוניים, והתייחסו רק לשאלה אם ניתנה הוראה על ידי מר לוטן לבצע את העיקול האמור.

29.
ממילא, יש לקבל את גרסת התובעים, כפי שהובאה לעיל, לגבי העיקול ואופן ביצועו.

30.
בנוסף, לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהעיקול לא היה חוקי.

המעקלים הציגו לתובעים מסמך של עיריית בת ים המוכתר בכותרת "כתב הרשאה לתפוס, לפרוץ ולמכור מיטלטלין (עפ"י סעיף 4 לפקודת המיסים (גביה)" אשר נחתם ביום 14.2.06 על ידי פקיד הגבייה של עיריית בת ים, מר יהושע רוקח (להלן: "כתב ההרשאה" – נספח "ג" לתיק מוצגי התובע).

על פי כתב ההרשאה, הוסמך גובה המס לדרוש מהחייבת, יעל דגן, פרעון מיידי של חוב בסך 458 ₪ , ואם לא ישולם, לתפוס את מיטלטלי החייבת ולמכרם.

רכיבי החוב כפי שפורטו בטופס ההרשאה היו קנס חניה בסך 70 ₪, קנסות חניה (כנראה קנס פיגורים) בסך 168 ₪ והוצאות העיקול בסך 220 ₪.

31.
לפי סעיף 4 לפקודת המסים (גביה) יכולה עירייה להוציא כתב הרשאה כאמור אם "הוטל
על אדם כחוק סכום כסף בקשר עם איזה מס שהוא ולא שלם אותו אדם את הסכום בתוך חמשה עשר יום למן היום שהיה חייב לפרעו ולאחר שנשלחה אליו דרישה בכתב לשלם את הסכום שהוא חייב לפרעו ושלא פרעו".

32.
שני תנאים מקדמיים קיימים, אפוא, להוצאת כתב ההרשאה ולביצוע פעולות גביה:

א.
כי קיים חוב שהוטל כחוק על החייב בקשר למס.
ב.
כי החוב לא נפרע תוך 15 יום מיום משלוח דרישה לחייב.

33.
בענייננו לא התקיים אף אחד מהתנאים הנ"ל.

לגבי התנאי הראשון, לא היה קיים כל חוב בגינו הוטל העיקול ובא כח העירייה שלח לתובעת ביום 2.3.06 מכתב התנצלות לפיו "אנו מתנצלים כי עקב תקלה לא עודכנה חב' הגביה על התשלום. עיקול ברישום שנעשה בביתך בוטל" (נספח "ז" לתיק מוצגי התובעים).

במכתב נוסף מיום 11.4.06 (בטעות נכתב 11.4.05) בתשובה לדרישת התובעים לפיצוי, השיבה ב"כ העירייה כי הטיפול בפני
יה הועבר לעירייה וכי "אנו מתנצלים בשנית על עוגמת הנפש שנגרמה" (נספח "י" לתיק מוצגי התובעים).


לגבי התנאי השני, לא הראתה העירייה כל דרישה שנשלחה לתובעת קודם להוצאת כתב ההרשאה והגעת הגובים לבית התובעת, דהיינו גם תנאי זה לא התקיים.


העיקול בבית התובעים היה, אפוא, שלא כדין.

34.
האם היתה כאן התרשלות גרידא או התנכלות מכוונת וזדונית של העירייה כלפי התובעים?

התובעים טענו כי נאמר להם מפי פקידות במשרד ב"כ העירייה כי ההוראה לבצע את העיקול ניתנה על ידי לוטן וקשרו זאת ביחסים עכורים קודמים בין התובע 4 ולוטן.

מר לוטן הכחיש מתן הוראה כאמור וטען כי איננו עוסק ספציפית בנושא גביית דוחות חניה, אף שהינו אחראי על מי שעוסק בכך.

הפקידה בתיה ממשרד ב"כ הנתבעת, אשר נטען כי היתה בין אלה שמסרו לתובעים כי ההוראה ניתנה מפי לוטן, העידה כי איננה מכירה את לוטן, איננה מזהה אותו, אף פעם לא קיבלה ממנו הוראות, ולכן לא יכולה היתה לומר כי ההוראה ניתנה מלוטן ואף לא אמרה זאת.

בתמליל שיחה טלפונית בין התובע 4 לבין פקידה אחרת ממשרד ב"כ העירייה (צורף על ידי התובעים כנספח "ח" לתיק מוצגיהם), לא נזכר כלל שמו של לוטן, ומאליה מתעוררת השאלה, אם הוקלטה שיחה זו על ידי התובעים, מדוע לא הוקלטו שיחות אחרות בהן נאמר להם לטענתם כי לוטן הוא זה שנתן את ההוראה.

הפקידות האחרות לא הובאו להעיד על ידי העירייה. לכאורה, עומד הדבר בעוכרי העירייה, ואולם מאחר וללא עדותן של אלה, האמירה הנטענת כי לוטן הוא זה שנתן את ההוראה היא עדות שמיעה גרידא, הרי אי הבאתן של פקידות אלה לעדות עומדת דווקא לחובת התובעים שמטלה זו היתה מוטלת על כתפיהם, על מנת לנסות ולהוכיח באמצעותן את האמירה הנ"ל.


לאור האמור לעיל, הטענה כי ההוראה לבצע את העיקול הבלתי חוקי ניתנה על ידי לוטן לא הוכחה.

35.
האם ניתן לקבוע נוכח האמור לעיל כי עסקינן בפעולה רשלנית גרידא של העירייה?
חוששני כי התשובה לכך הינה שלילית בהחלט.

36.
בראש ובראשונה מצופה מהעירייה לספק הסבר מדוע בוצעה אותה פעולת עיקול בלתי חוקית. מדובר בדרישה בסיסית ביותר.

כתב ההרשאה כלל פרטים לגבי דו"ח חניה בסך 70 ₪ שנוסף לו קנס והוצאות עיקול. לא היתה מניעה כי העירייה תמסור את פרטי דו"ח החניה הנ"ל (אשר לפי האמור בתצהירי התובעים שולם עוד בשנת 2003, דהיינו מספר שנים לפני ביצוע העיקול) ותוסיף הסבר מה הביא לכך שניתן כתב הרשאה לביצוע העיקול, על סמך דו"ח חניה ששולם לפני זמן כה רב.

בעניין תיק ההוצל"פ השגוי שנפתח נגד התובע 2 נהגה העירייה כנדרש, ובתצהירה של מנהלת ענף שומה בעירייה ובעדותה נמסר הסבר להשתלשלות הדברים שהביאה לפתיחת תיק ההוצל"פ, ואולם לגבי העיקול שבוצע שלא כדין לא נמסר כל הסבר, ולו הדחוק ביותר.

לא ניתן כל תצהיר מטעם העירייה אשר יסביר את הטעות שנפלה, אם נפלה בכלל טעות בעניין זה.

ההתייחסות היחידה של העירייה בתצהיריה לנושא העיקול היתה כאמור לטענה האישית כלפי לוטן, כשהן מר לוטן והן פקידת משרד ב"כ העירייה ציינו בתצהיריהם כי לא ניתנה הוראה על ידו לפעול בקשר לדוחות החניה של משפחת דגן.

37.
ואם ניתן היה לסבור כי הסבר כזה יימסר בזמן חקירות עדי העירייה, הרי גם חקירות שני המצהירים הנ"ל לא הניבו כל פרי ולא שפכו אור על הפעולה התמוהה שבוצעה על ידי העירייה.

התברר כי פקידת משרד ב"כ העירייה שטיפל בעיקול היא פקידה זוטרה, שכל תפקידה הוא מתן מענה טלפוני ומסירת פרטים למתקשרים אודות פעולות גבייה שמתבצעות נגדם. היא איננה קשורה לקבלת התיקים המועברים על ידי העירייה למשרד ואף לא לביצוע העיקולים.

מר לוטן הוא הממונה על ההכנסות והגבייה בעירייה. הוא הסביר בעדותו כי נושאי הגביה עליהם הוא אחראי הם גביית חובות מים, ארנונה ואגרות, וכי איננו מטפל בגביית חובות בגין דוחות חניה, בהם מטפל פקיד הגביה שוקי רוקח (להלן: "רוקח"). עם זאת, ואף שאיננו מטפל בנושא זה בפועל הרי נושא זה הינו בסמכותו של לוטן, שכן הוא הוסמך לכך על ידי ראש העיר, הוא ממנה את הגובים, וגם דרגתו גבוהה מזו של רוקח. לא רק זאת, אלא שבסיום חקירתו הנגדית התברר כי אם תינתן על ידו הוראה למי ממחלקות הגביה בעירייה, תבוצע הוראה זו (עמ' 25 ש' 29-30), ומן הסתם הדברים אמורים גם לגבי המחלקה המטפלת בגביית דוחות החניה.

למרבה התמיהה התברר במהלך עדותו כי כל מטרתו של לוטן במתן התצהיר היתה להתגונן מפני הטענות האישיות כלפיו ו"להגן על כבודו", וכי הוא לא ערך בדיקה כלשהי כדי לברר ממה נבע החוב בגינו הוטל העיקול.


הגם שלוטן הוא זה שמסמיך את הגובים, לא מצא הוא לנכון לברר את הטענות לגבי התנהגותם במהלך העיקול ואף לא את הסיבה שהביאה לביצוע עיקול מוטעה זה, והפנה שוב ושוב לרוקח, כמי שצריך לספק את התשובות.


רוקח עצמו לא הובא לעדות על ידי העירייה וגם לא עו"ד גרשון גלעדי שנזכר בכתב ההגנה כנציג העירייה מולו מבוצעת עבודת גביית הקנסות או עו"ד אילנה קרומר שנזכרה בתצהיר הפקידה בתיה שרעבי כנציגת בעירייה מולה מבוצעת עבודת גביית הקנסות. כך גם לא הובא כל גורם מוסמך ממשרד עורכי הדין שטיפל בגביית החוב, הגם שמעדותה של פקידת המשרד עלה כי קיימים מספר גורמים כאלה: גב' גילה וייס – האחראית הישירה על העדה, ועו"ד סמיח עמר המטפלת בדוחות חניה, שנכחה אמנם בדיון, אך זאת רק כמייצגת העירייה ולא כעדה.

38.
יחול, אפוא, בעניין זה הכלל לפיו הימנעות צד מהבאת עדים רלבנטיים מלמדת על כך כי אם היו מובאים אותם עדים היתה עדותם פועלת נגדו, כפי שהוסבר בע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736,
760 (1980):

"...כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".

כן ר' לענין זה ע"א 3694/99 ארדמן נ' חברת פרוייקט אורנים בע"מ, פ"ד נה(2) 385,
392 (2000); ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602 (1990).

39.
לא הובאה, אפוא, כל גרסה על ידי העירייה שיש בה כדי להוות צידוק לפעולת העיקול הבלתי חוקית שבוצעה על ידי גובים מטעמה, מי שהעיד מטעם העירייה לא סיפק כל הסבר ולו דחוק לביצוע הפעולה, ומי שיכול היה לטענת העירייה לספק הסבר כאמור לא הובא כלל על ידה למתן עדות.


זאת ועוד, לפי דברי העדים שלא נסתרו, נכנסו הגובים לדירת התובעים, שאלו אם זו דירת התובעים 1 ו-4, והודיעו ששני אלה חייבים כספים לעירייה ולא משלמים, כל זאת בזמן שהחייבת הרשומה בכתב ההרשאה היתה התובעת 1 בלבד.
הדבר מלמד על כך שהפעולה היתה מכוונת, שכן מדוע ישאלו הגובים על התובע 4 ויודיעו כי הוא חייב כספים, אף שאיננו רשום כלל בכתב ההרשאה, לא כחייב ואף לא באופן כלשהו אחר אלא אם כן קיבלו הנחיות/הוראות לעשות כן? גם התנהגותם הבוטה והמשפילה של הגובים בדירה, כפי שתוארה לעיל, מחזקת הערכה זו.

40.
מכאן מתחייבת המסקנה כי העיקול לא בוצע ברשלנות גרידא אלא בכוונת מכוון. אין ברצוני להטיל את האשמה על מר לוטן דווקא. יכול והמניע לכך הינו אחר. יכול גם כי מי מעובדי העירייה המודע ליחסים העכורים בין מר לוטן לבין התובע 4 חפץ לעשות מעשה שסבר כי שיש בו כדי לרצות או לשמח את מר לוטן, בלא שהלה היה מודע לכך או נתן הוראה כלשהי, אך אין צורך לשער השערות אלה או אחרות: די בכך שהעירייה התחמקה ממתן הסבר כלשהו לביצוע העיקול, בצירוף אזכור התובע 4 על ידי הגובים והתנהגותם הבוטה כפי שתוארה לעיל, שהיה בה כדי להשפיל ולבזות את התובעים, על מנת להגיע למסקנה כי הפעולה בוצעה בחוסר תום לב, בשרירות לב ומתוך כוונה לפגוע בתובעים או מי מהם.

41.
לאמור לעיל יש להוסיף את העובדה המתמיהה כי בכתב ההגנה הכחישה העירייה אפילו את מכתב ההתנצלות שנשלח על ידי באת כחה, ואף בכך יש ללמד על חוסר תום לב מצד העירייה.

42.
כשהעניק המחוקק לרשויות המקומיות סמכות גביית מסים מרחיקת לכת ומפליגה בעוצמתה, בדומה להליכי הוצאה לפועל, ללא צורך בפני
ה לבית המשפט ובקבלת

פסק דין
שניתן להוציאו אל הפועל, התכוון הוא לייעל ולהקל על גביית החובות על רקע משברים תקציביים של הרשויות המקומיות אשר גבייה בלתי יעילה של חובות היתה אחת הסיבות המרכזיות להיווצרותם [ע"א 1167/01 עיריית ראשון לציון נ' בנק הפועלים בע"מ, פדאור 05 (29) 176 (2005); עע"מ 1164/04 עיריית הרצלייה נ' יצחקי [פורסם בנבו, 5.12.06]. ברי כי על הממונים על הגביה ועל שלוחיהם להקפיד ולקיים את התנאים המקדימים המאפשרים גביה כאמור ולדאוג לכך שייעשה בסמכויות אלה שימוש מושכל ונכון בהתאם לכללי המשפט המינהלי, שנועד להשיג את מטרות הפקודה מחד, תוך שמירה על זכויות האזרח מאידך.

וכפי שנקבע בת"א (מחוזי ת"א) 2518/00 שירותי בריאות כללית נ' עיריית תל אביב, תק-מח 2005(2) 4663 (2005): "גוף מינהלי סביר, המפעיל כוחות שלטוניים דרסטיים - וגביית תשלומי חובה מחייבת הפעלת כוחות שכאלה, תוך שימוש באמצעים מיוחדים לשם גביית החיובים, מכוח פקודת המסים (גבייה) ודינים נוספים העומדים לרשות הגופים הציבוריים - חייב לפעול בזהירות ובהקפדה בטרם יפנה אל האזרח, להכביד עליו בנטל המסים ולפגוע בקניינו".

43.
בענייננו, איננו נדרשים לפנות ולבחון את סבירות הליכי הגביה שננקטו בגין חוב של דו"ח חניה בסך 70 ₪. בחינה זו היתה מתחייבת במקרה בו העיקול היה מבוצע כדין. בעניין זה נשמעו בפסיקה דעות מנוגדות באשר לחוקתיות השימוש בהליכי הגבייה המינהליים, והאם לאור עקרונות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הם בבחינת חריג להליכים המשפטיים הרגילים בהם יש לנקוט [עת"מ (חיפה) 3061/06 רכבת ישראל בע"מ נ' עיריית חדרה (פורסם בנבו, 19.9.07] או שמא ייבחנו הם לפי עקרונות המשפט המינהלי, הא ותו לא [עת"מ (ב"ש) 235/07 נווה נ' עיריית אשדוד (פורסם בנבו, 31.10.07], אך כאמור בענייננו איננו נדרשים לסוגייה זו.

כאן, די לנו בכך שהליכים אלה ננקטו שלא כדין, בלא שנשלחה דרישה מוקדמת לתשלום החוב, כשהחוב עצמו כלל לא היה קיים, ללא שום הסבר לגבי קבלת ההחלטה בדבר נקיטת הליכי הגביה הספציפיים, וכשברי כי הפעולה ננקטה בשרירות לב, בחוסר תום לב ובמכוון.

44.
מהו הפיצוי המגיע בנסיבות מעין אלה?

בטרם נעסוק בנזק הספציפי לו טוענים התובעים והוא אי חתימת הסכם הריטיינר עם עו"ד גלעדי, נבחן את הנזק הכללי, אותו נזק שאיננו ממוני והנובע מעוגמת הנפש ומתחושת ההשפלה שבביצוע פעולת העיקול הנ"ל.

45.
ואכן, פעולת עיקול המיטלטלין בבית התובעים היא פעולה דרסטית שיש בה כדי לפגוע בפרטיותם של התובעים, בקניינם ובבטחונם כי "ביתם הוא מבצרם".

חדירת הגובים לבית התובעים בחסות צו עיקול בלתי תקף, היא פגיעה בוטה בפרטיות התובעים ומהווה אף הסגת גבול.

ההתנהגות הכוחנית של הגובים, כפי שתוארה בעדויות ולא נסתרה, לרבות סירובם לקבל מהתובעים תשלום בגין החוב הלא גדול הנקוב בכתב ההרשאה, הוסיפה חטא על פשע, השפילה את התובעים ופגעה בכבודם.

בדירת התובעים המשמשת אף כמשרד עורכי דין נכחו אנשים נוספים, והדבר מוסיף להשפלה ולפגיעה בתובעים.

בנוסף, חלפו כ-10 ימים עד קבלת אישור משרד ב"כ העירייה לכך שהעיקול בוטל, כשבפרק זמן זה צפוי היה כי הגובים ישובו לדירה על מנת להוציא את המעוקלים (צויין גם על ידי הגובים בטופס העיקול קיומו של מנעול עם קוד בדלת הכניסה), דבר שהוסיף לחרדתם של התובעים.

כל אלה מצביעים על נזק כללי בלתי מבוטל שנגרם לתובעים, ואם נוסיף לכך את העובדה כי פעולת הגביה לא נעשתה בתום לב ומתוך טעות גרידא, אלא במכוון, על ידי מי משלוחי העירייה, יש לקבוע פיצוי משמעותי לתובעים.
פיצוי זה נקבע לסך של 40,000 ₪.

46.
באשר לטענה לגבי הנזק הספציפי שנגרם לתובעים בשל אי כריתת הסכם ריטיינר עם עו"ד גלעדי, נטען כי עמד להיכרת הסכם ריטיינר בסך 6,000 ₪ + מע"מ לחודש למשך 24 חודש,
במסגרתו אמורה היתה התובעת 1 לתת לעו"ד גלעדי שירות על בסיס קבוע בתחום המקרקעין.

47.
טיוטת ההסכם (נספח "ד1" לתיק מוצגי התובעים) הינה בין התובעים 1, 2, 3 לבין עו"ד גלעדי, אך מעדותו של התובע 2 עלה כי הוא אינו אמור לקבל את שכר הטרחה לפי ההסכם, אלא אמו, התובעת 1, כאשר אם ההסכם היה מבוצע, משכורתו אותה הוא מקבל מאמו היתה עולה בהתאם.

כך גם, מן הסתם, לגבי התובע 3, אחיו של התובע 2, שלא העיד ואף לא נזכר בעדויות האחרות תפקידו במסגרת ההסכם.

אם נוסיף לכך את העובדה כי התובעת 1 היא עורכת דין ותיקה בתחום המקרקעין, בעוד התובעים 2 ו-3, בניה הם עורכי דין צעירים וכי הפניה של עו"ד גלעדי נעשתה בהכירו את הרקע של התובעת בתחום המקרקעין, ברי כי ההתקשרות אמורה היתה להיעשות עם התובעת 1 על מנת לקבל את שירותיה, וגם השכר עבור שירותי הריטיינר אמור היה להיות משולם לידיה.

התובעת 1 היא, אפוא, הניזוקה מאי כריתת ההסכם ולא בניה התובעים 2 ו-3, שנזקם איננו נזק ישיר ואיננו מקים להם עילה נגד העירייה. אם לא נאמר כך, ונכיר בנזקם של התובעים 2 ו-3 כנזק המקים עילת תביעה נגד המזיק, הרי נקים זכות תביעה לכל עובד שלמעסיקו יש תביעה נגד פלוני בגין נזק שנגרם לו עקב הפרת הסכם או עקב ביצוע עוולה זו או אחרת, והעובד שיכול ויושפע מכך בשכרו, יגיש תביעה בגין הנזק שנגרם לו כביכול.

התובעת היא, אפוא, בעלת זכות התביעה בגין הנזק הנובע מאי ההתקשרות בהסכם הריטיינר, היא ולא אחרים.

48.
דא עקא, התובעת 1 לא העידה כלל, בלא שניתן הסבר לאי מתן עדותה, כתובעת.


להבדיל מהנזק הכללי לגביו אין צורך בעדות כל אחד ואחד מבני המשפחה על מנת לזכות בו את התובעים כולם, הרי לגבי הנזק הספציפי, על התובעת, לה נגרם הנזק כביכול, להגיע ולהעיד אודות נזק זה.

משלא נעשה הדבר, יחול אף כאן הכלל כי אילו היתה מובאת עדות התובעת 1 היתה היא פועלת נגדה (ר' סעיף 38 לעיל). מדובר בעדות מרכזית ומהותית ולא ניתן להסתפק בעדויות האחרות שנשמעו בעניין זה. אין מקום, אפוא, לפסיקת פיצוי בגין נזק עליו לא העידה התובעת 1.

49.
זאת ועוד, אי הסכמת עו"ד גלעדי לחתום על הסכם הריטיינר בעקבות אותו עיקול, אינה יכולה להיחשב בהכרח כפעולה שניתן היה לצפותה בנסיבות העניין, ואף אינה נובעת בהכרח מפעולת העיקול.

אין לשכוח כי בכתב ההרשאה עצמו צויין סכום נמוך של חוב שעניינו דוחות חניה. זמן לא רב לאחר מכן התקבל גם מכתב התנצלות ממשרד ב"כ הנתבעת (נספח "ז" לתיק מוצגי התובעים) לפיו עקב תקלה לא עודכנה חב' הגביה בתשלום שבוצע וכי העיקול ברישום בוטל.

דומה, כי אדם סביר, אשר מוצג בפני
ו כתב ההרשאה העוסק בקנס נשוא דו"ח חניה ומכתב התנצלות שתוכנו הוא כמפורט לעיל, לא יחזור בו מכוונתו לחתום על הסכם ריטיינר עם התובעת רק בשל פעולת העיקול.

אם החליט עו"ד גלעדי לנהוג אחרת, הרי התנהגות מעין זו איננה התנהגות שיש לצפותה כנזק שעלול להיגרם לתובעת בנסיבות האמורות, ולפיכך אין קמה גם חובת פיצוי מצד העירייה בגין נזק זה.

ייתכן שלעו"ד גלעדי היו מניעים נוספים בשלהם לא חפץ לחתום על הסכם הריטיינר, ועובדה היא כי למרות שלפי עדותו, כעורך דין עם ותק של כ-9 חודשים בלבד, מתוכם חודשיים כעצמאי, צפוי היה להפיק רווח ניכר מהתקשרות זו עם התובעת, לא התקשר הוא בהסכם עם עורך דין אחר ולא עסק כלל בתחום המקרקעין (עמ' 9-10).

עו"ד גלעדי הסביר כי החליט שלא לחתום על ההסכם לאחר העיקול, שכן התובעת פתחה את דלת חדרה כשנכנסו הגובים ומייד סגרה אותה, וכי התנצלות התובע 2 לאחר מכן כי מדובר בנקמה של מנהל בעירייה וכי אין שום חוב נשמעה לו כתירוץ, והוא חשש שאם יופר ההסכם איתו לא יוכל לגבות את הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם.

אף בהינתן הסבר זה, הרי הלקוח הסביר, האדם הסביר, משמוצגים לו אותם מסמכים שנזכרו לעיל, אמור להבין כי אין מקום לחששותיו ואיננו אמור לסגת מחתימת ההסכם. זאת ועוד, אם לא התקשר עו"ד גלעדי עם עורכי דין אחרים בהסכם ריטיינר דומה בשל כך שלא הוצעו לו אותם תנאים לדבריו (עמ' 9) מדוע לא ניסה לבדוק יותר לעומק את טענות התובעים, והרי מכתב התנצלות מהעירייה נמצא בידם ימים ספורים לאחר ביצוע פעולת העיקול. לא כך נהג עו"ד גלעדי. טעמיו עימו, אך התנהגות מעין זו איננה סבירה וצפויה.
ייתכן
גם שלא היה בסופו של דבר קשר סיבתי בין העיקול לבין אי חתימת ההסכם. עו"ד גלעדי השיב לשאלה כי קודם להתקשרותו עם התובעים, לא עשה כל הסכם מכר מקרקעין ולא היה לו כל ידע בכך, וכי רצונו בהסכם מעין זה התבסס על פניות של לקוחות שהגיעו אליו בנושאי מקרקעין. האם לא היה סביר קודם להתקשרות בהסכם מעין זה עם התובעת 1 אותה לא הכיר קודם לכן, הטומן בחובו מעמסה כלכלית לא פשוטה לעו"ד מתחיל, לנסות ולו פעם אחת להיעזר בשירותיה על בסיס חד פעמי ולא בהתקשרות ארוכת טווח? חרף הבטחון שהפגין עו"ד גלעדי בעדותו כי מדובר בהסכם "משתלם" מבחינתו, אינני משוכנע כי כך הדבר. העובדה כי לא נעשה נסיון חד פעמי כאמור על ידי עו"ד גלעדי, כי לא נחתם הסכם ארוך טווח, לא רק עם התובעת 1 אלא עם אף אחד אחר, וכי לא נעשה נסיון לבחון את מכתב ההתנצלות של העירייה ולשקול בשנית את ההתקשרות עם התובעת, חרף הפוטנציאל הרב שהיה טמון בכך, לדברי עו"ד גלעדי, כל אלה יכולים ללמד על כך כי אי חתימת הסכם הריטיינר נבעה ממניעים אחרים
ולאו דווקא בשל אותו עיקול.

50.
סיכומו של דבר, תביעת התובעים לגבי הנזק בעניין הסכם הריטיינר איננה מתקבלת.

ב.
תיק ההוצל"פ נגד התובע 2

51.
העירייה הגישה ביום 6.9.05 תביעה לסכום קצוב בסך 4,456 ₪ נגד התובע 2.

התביעה הוגשה ללשכת ההוצאה לפועל בראשון לציון מכח סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל") לפיו התאפשרה אז הגשת תביעות מסוגים מסויימים שאינן עולות על סך של 50,000 ₪ ישירות ללשכת ההוצאה לפועל.

לפי האמור בנספח לאותה תביעה, חובו של התובע 2 היה חוב ארנונה.

52.
לאחר שקיבל התובע 2 את האזהרה בתיק ההוצל"פ הנ"ל, פנה התובע 2 באמצעות באת כחו לב"כ העירייה ביום 27.10.05
וביקש לקבל פירוט חשבון.

53.
לפי הנטען על ידי העירייה, לאחר קבלת המכתב נערכה בדיקה לגבי מהות החוב נשוא התיק, והתברר כי החוב של התובע 2 נשוא התביעה הוא חוב בגין ארנונה לחודשים מאי-יוני 2002 אשר נרשם בספרי העירייה בטעות, שכן מדובר בתקופה בגינה חוייב חשבון שוכר הנכס פליקס שניידר במסים עירוניים, וזאת לאחר שביום 16.4.02 הומצא חוזה שכירות והוחלפו הדיירים בנכס.

54.
בעקבות הבדיקה וגילוי הטעות הנ"ל הגישה העירייה בקשה לסגירת תיק ההוצל"פ והתיק נסגר ביום 7.11.05.

55.
לאחר מכן הוגשה על ידי התובע 2 לראש ההוצאה לפועל בקשה לחייב את העירייה בהוצאות לדוגמא עקב התנהלותה, ולאחר שהעירייה הגישה את תגובתה, החליט ראש ההוצאה לפועל ביום 25.12.05 לחייב את העירייה לשלם לתובע 2 שכ"ט עו"ד בסך 400 ₪ ובתוספת מע"מ.

56.
אף כאן טוען התובע 2 לפעולה זדונית ומכוונת של העירייה, פרי הנחייתו של מר לוטן.

57.
להבדיל מעניין העיקול שנדון קודם לכן, כאן סיפקה העירייה הסבר לאותה טעות. כפי שהוסבר על ידי הגב' איריס כהן, מנהלת ענף שומה בעירייה, בתצהירה ובעדותה הומצא לעירייה ביום 16.4.02 הסכם שכירות לגבי הנכס הספציפי, ובעקבות כך נרשמה החלפת מחזיקים בנכס החל מיום 1.3.02 והחל מאותו יום נרשם מר פליקס שניידר כמחזיק בנכס. דא עקא, למרות שבעקבות הרישום הנ"ל זוכה חשבון התובע 2 בגין חיוב במסים עירוניים לתקופה 1.1.02 ועד 30.4.02, הרי מתוך טעות מחשב חוייב חשבון התובע 2 בגין מסים עירוניים עבור הנכס לתקופה
5-6/02
, אף שאת המסים העירוניים עבור אותה תקופה אמור היה לשלם מר שניידר.

בעדותה הסבירה הגב' כהן כי ביום 16.4.02 כבר היה בחשבון התובע במערכת חיוב לחודשים מאי-יוני ובטעות, החלפת המשלמים לא גרמה לביטול חיוב זה (עמ' 27). לדבריה, טעות מחשב היא למעשה טעות אנוש שנעשתה על ידי אחת מפקידות השומה, היא עצמה או מי מהכפופות לה.

העדה הוסיפה כי לא התעמקה בנושא זה, מכיוון שהתיק בהוצל"פ נסגר, ומדובר בסך הכל בחשבון דו-חודשי אחד (עמ' 28) "לא משהו רציני" לדבריה (עמ' 26).

העדה הכחישה כי ניתנה הוראה על ידי מנהלה, מר לוטן, להעביר את החוב של השוכר לתובע 2 ולהגיש נגדו תביעה פיקטיבית.

58.
אמנם, העדה הגב' כהן העידה כי מה שיגיד לה מר לוטן היא תעשה, שכן הוא המנהל שלה (עמ' 29), אולם לא השתכנעתי כי עלה בידי התובע להוכיח כי מדובר בפעולה זדונית ומכוונת של העירייה, בין אם בהוראת מר לוטן, ובין אם על ידי מאן דהוא אחר.

התרשמתי כי טעות מעין זו שהתרחשה הינה אפשרית, וכי לא הוכח שהחוב לתקופה מאי-יוני 2002 נרשם במכוון לחובתו של התובע 2.

גם אם העדה לא יכלה לספק תשובה אם נרשם בספרי העירייה חיוב כפול (של התובע 2 ושל השוכר) אם לאו, וגם אם ניתן היה לצפות ולדרוש כי בדיקה מעין זו תיעשה, ולו לפני מתן העדות, אינני רואה כיצד תשובה זו או אחרת יכולה היתה להביא למסקנה כי מדובר בפעולה זדונית. העדה לא הביאה עימה את ההודעה על חילפי מחזיקים בנכס בצירוף הסכם השכירות (עמ' 28), אך גם בכך אין להצביע על זדוניות הפעולה, אלא יותר על כך שהעדה מקלה ראש בעניין זה עקב כך שמדובר בטעות לגבי חיוב דו חודשי אחד, טעות שתוקנה, ולכן לא הכינה עצמה ולא בדקה את הדברים לעומקם, לפני הכנת התצהיר ולפני הדיון ("לא התעמקתי יותר מדי, כי ראיתי כאן שכבר נסגר התיק הזה, וזה חיוב של דו חודשי אחד אז לא התעמקתי בזה" - עמ' 28 ש' 15-16).

התייחסות זו של העדה איננה מקובלת עלי, שכן התוצאה של אותה טעות היתה הגשת תביעה בלתי מוצדקת נגד התובע 2, אך אין בה כאמור כדי להצביע על פעולה מכוונת נגד התובע 2.
יצויין, עם זאת, כי אם יתרחשו מקרים נוספים של הגשת תביעות או נקיטת הליכים לא מוצדקים נגד התובעים או מי מהם, אזי יהא על העירייה ליתן הסבר מדוקדק ומפורט לטעות שגרמה לכך, ככל שייטען שמדובר בטעות, שכן נקודת המוצא תהיה אז, נוכח התביעה הנוכחית, כי אין מדובר בצירוף מקרים גרידא.

59.
משנקבע כי לא הוכח זדון בפעולת העירייה, הרי עוולת נגישה איננה מתקיימת כאן, הן מאחר ולא הוכח ה"זדון" הנדרש כחלק מעילת עוולה זו, ואף אין מדובר בהליך נפל בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק (סעיף 60 לפקודת הנזיקין), כשהליכי הוצאה לפועל אינם באים בגדרה של עוולת הנגישה [ע"א 732/80 ארנס נ' "בית אל-זכרון יעקב" פ"ד לח(2) 645, 656 (1984].

60.
נטען גם לעילה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), אולם הטיעון בעניין זה בסיכומי התובעים לא היה סדור, והם גלשו לטענות בדבר לשון הרע בכתב ההגנה שהוגש על ידי העירייה, כשברור שאין בפני
תביעה בעניין זה וגם אילו היתה, קשייה ברורים, נוכח ההגנה שבסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.

לא ראיתי בסיכומים מהי לשון הרע שנטען כי פורסמה נגד התובע 2. האם טענה כי קיים חוב ארנונה של פלוני היא לשון הרע? מסופקני בכך עד מאד, גם אם אותו פלוני הוא עורך דין, מה גם שאף במקרה זה מתקיימת ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.

האם עצם הגשת התביעה להוצאה לפועל מהווה לשון הרע? אף על כך התשובה היא שלילית שכן "עצם" ההגשה איננה מהווה "פרסום", ואם בתוכן התביעה עסקינן, יחול האמור בפיסקה הקודמת לעיל.

לפיכך יש לדחות את הטענה הנסמכת על עילה לפי חוק איסור לשון הרע.

61.
טענה נוספת של התובע 2 היא להתרשלות של העירייה בהגשת התביעה נגדו ללשכת ההוצל"פ.

62.
בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון פ"ד לט(1) 113 (1985) נקבע כי קיימת חובת זהירות מושגית של רשות רשמית הממונה על הגשת תביעות פליליות, כלפי בעל הדין נגדו מוגשת התביעה, ואפילו נזקו נגרם על ידי החלטה שיפוטית, אין הוא מנוע מלתבוע את הרשות על יסוד עוולת הרשלנות.
ברע"א 1565/95 סחר ושירותים בע"מ נ' חברת שלום ויינשטיין בע"מ פ"ד נד(5) 638
(2000) (להלן: "עניין סחר ושירותים") נקבע כי קיימת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין תובע המבקש ומקבל צו עיקול זמני במעמד צד אחד לבין נתבע שעוקל רכושו, כמו גם חובת זהירות קונקרטית והפרתה שגרמה לנזק לאותו נתבע שעוקל רכושו.
63.
בענייננו, המקרה הנבחן הוא הגשת תובענה אזרחית על ידי רשות נגד פלוני.

בע"א 4980/01 עו"ד כהן נ' גלאם, פ"ד נח(5) 625 (2004) נבחנה השאלה האם הגשת תביעה חסרת סיכוי, יש בה כדי להקים עילה נגד התובע לחיובו בתשלום כל הנזקים שנגרמו עקב הגשת התביעה.
מבלי להתייחס קונקרטית לעוולת הרשלנות התייחס בית המשפט (כב' השופטת דורנר) לזכות הגישה לערכאות כאל זכות יסוד וקבע כי:

"יצירת עילה שכזו מביאה להרתעת-יתר מפני הגשת תביעות, ופוגעת בזכות הגישה לבית-המשפט מעבר למידה הדרושה. משכך, ככלל, האיזון הראוי בין הזכויות והאינטרסים המתנגשים נעשה בדין המסמיך את בית-המשפט לזכות את הצד הזוכה בהוצאות משפט ולחייב את המבקש סעד זמני בהבטחת החזר נזקיו, כגון על-ידי המצאת ערבויות, כפי שאף נעשה בענייננו"
(שם, עמ' 629-630).


בית המשפט הותיר מקום לעיון בשאלה האם לא יהיה מקום להכיר בעילה כאמור לעיל במקרים קיצוניים בהם הוגשה תביעה שלא מטעמים ענייניים כשיש לראות בכך משום "שימוש לרעה בזכות", וכב' השופט טירקל סבר כי מי שפתח בהליכים שלא בתום לב וכתוצאה מכך נגרם נזק לבעל הדין האחר, חייב בתשלום פיצויים לבעל הדין שניזוק בשל הפרת החובה לנהוג בתום לב (שם, עמ' 631).

64.
בעניין סחר ושירותים קבעה כב' השופטת שטרסברג-כהן כי:

"במישור המהותי, ראוי, כעניין של מדיניות להכיר בעילת רשלנות באופן שהתנהגות עוולתית של התובע תטיל עליו אחריות בנזיקין. אולם כאן ראוי להדגיש כי איזון נכון בין האינטרסים הראויים להגנה של התובע ושל הנתבע מחייב לקבוע רמת התנהגות מיוחדת למערכת יחסים זו. על פי רמה זו, תידרש רשלנות גסה או רשלנות רבתי או התנהגות בזדון או בחוסר תום לב על מנת להעמיד לנתבע עילת תביעה ברשלנות".
65.
סבורני כי חובת זהירות מושגית קיימת, לא רק בין רשות לבין אזרח אלא גם בין אזרח לאזרח, באופן שלא יוטרד נתבע על ידי הגשת תביעה מופרכת לחלוטין, תביעה לגבי חוב שבעליל איננו קיים, וכיוצא בזה. היסוד לקיומה של חובת זהירות מושגית מעין זו הונח כבר בפסקי הדין שנזכרו בסעיף 62 לעיל.

66.
באשר לחובת זהירות קונקרטית, קיימים מספר שיקולים לבחינת היקף חובת הזהירות הקיימת במקרה זה.

עסקינן ברשות מקומית שהיקף התביעות שלה בלתי מבוטל והיא נסמכת על דוחות המופקים ממערכת המחשב שלה ומועברות אל היחידה המשפטית וממנה אל משרד עורכי הדין המטפל בגביית החובות (כך למדנו מעדותה של הגב' כהן, עמ' 26 ש' 19-20; עמ' 29 ש' 30-31). אין ספק כי הצורך בבחינה מחודשת של כל תביעה ותביעה לפני הגשתה מטיל מעמסה כבדה על הרשות ועלול לפגוע בגביית חובותיה.
זאת ועוד, אין עסקינן בנקיטת הליך גביה שתוצאותיו ונזקיו עלולים להיות מהותיים במקרה של נקיטת הליך שגוי ובלתי ראוי, או בהליך של סעד זמני שיש בו כדי לגרום לנזק מיידי, אלא בתביעה משפטית שעתידה להתברר בדרך שנקבעה לכך בדין. יש בפרקי הזמן שנקבעו להגשת כתבי טענות שונים כדי לאפשר גילוי טעויות, העדר חובות וכד' באופן שניתן יהיה לתקן את המעוות בטרם ייגרם נזק, או לפחות נזק מהותי.
אין להתעלם גם מזכות הגישה לערכאות שאיננה צריכה להיות מלווה בחשש להגשת תביעה נגדית במקרה של תביעה "בלתי מוצדקת", ומהחשש להצפה בתביעות נזיקין שיכבידו על המערכת, תופעה העלולה להתרחש אם תוחל חובת זהירות קונקרטית רחבה במסגרתה יהא צורך להקפיד קלה כחמורה עד כדי בדיקה דקדקנית של כל תביעה טרם הגשתה.
אך לדוגמא אביא החלטה שניתנה על ידי לפני מספר ימים בעניין ת"א (ראשל"צ) 769/08 לחמי טלי מיטל נ' איכות חיינו – מרכז רפואי אסתטי (טרם פורסם, 28.9.08), בה נדון נושא חיוב בהוצאות בגין הודעת צד ג' שהוגשה בטעות, ובלא שהתקיים בירור טרם הגשתה, בירור שהיה מגלה כי אין מקום להגשתה נוכח הסכם ויתור על תביעות שנחתם בין הנתבעת לבין צד ג'. קיימים לא מעט מקרים בהם היתה רשלנות גרידא בהגשת תביעה, המסתיימים כמו בעניין דנן בפסיקת הוצאות, ונקל לשער כי אם ייפתח פתח רחב להגשת תביעות נזיקיות במקרים כגון דא, יהא מספרן בלתי מבוטל, תוך הכבדה על המערכת כולה.
67.
כל אלה מביאים למסקנה כי יש לאמץ במקרה זה את דברי כב' השופטת שטרסברג-כהן, בעניין סחר ושירותים בע"מ, דהיינו כי החובה הקונקרטית שתוטל על הרשות בהגשת תביעות אזרחיות היא להימנע ממעשה או מחדל שיש בהם כדי להצביע על רשלנות חמורה, חוסר תום לב
וזדון, או אחד מאלה.

סבורני כי חובת הזהירות הקונקרטית כוללת גם חובה של הרשות לשלוח התראה לנתבע בטרם הגשת התביעה (אם אין דחיפות בהגשתה כגון קרבה לסיום תקופת ההתיישנות או הצורך בקבלת סעד זמני דחוף), דבר שיאפשר לנתבע, במקרים המתאימים, להשיג בפני
הרשות על כוונתה זו, או לבקש ממנה פרטים לגבי החוב על מנת שיהא בידו לבדוק את נכונותו טרם הגשת התביעה, כשבמקביל יתאפשר גם לרשות לבחון טענות שיועלו לגבי החוב טרם הגשת התביעה, ובכך ליצור מסננת נוספת בפני
הגשת תביעות לא נאותות.

חובת זהירות קונקרטית זו כוללת גם חובה של הרשות לבחון בשקידה טענות המועלות נגד החוב לאחר הגשת התביעה, ולהביא לסיום מהיר של ההליך, אם מתברר כי לתביעה לא היה יסוד, על מנת שלא יוסיף בעל הדין הנגדי להיות מוטרד בהליכים לאחר גילוי כאמור.

68.
כבר הובהר כי העירייה טענה לטעות בחיובו של התובע 2, וטענה זו התקבלה. אף שסביר להניח שמסירת ההודעה ביום 16.4.02 על חילופי המחזיקים, חייבה את העירייה לוודא כי אין התובע מחוייב עוד בחיובים בגין הנכס עבור התקופה בגינה אמור להיות מחוייב שוכר הנכס, ואף שרצוי היה כי בטרם תוגש תביעה ייבדק שוב קיומו של החוב, הרי אין מדובר בהפרה של חובת הזהירות הקונקרטית כפי שהוגדרה לעיל.

אין כאן רשלנות חמורה וגם לא זדון או חוסר תום לב. לא הוכחו גם מניעים לא ענייניים בהגשת התביעה.

זאת ועוד, העירייה שלחה לתובע 2 התראה בדבר החוב בדואר רשום ביום 26.1.05 (נספח ראשון לתצהיר הגב' כהן), דהיינו למעלה מ-7 חודשים בטרם הגשת התביעה, כלומר היה בידי התובע 2 זמן רב די והותר לבדוק את הנושא בטרם הוגשה התביעה.

העירייה מיהרה לסגור את תיק ההוצל"פ עם גילוי העובדה כי אין חוב של התובע 2, ואף בכך עמדה בחובת הזהירות המוטלת עליה.

69.
משלא הופרה חובת הזהירות הקונקרטית על ידי העירייה, יש לדחות את תביעת התובע 2 בעניין פתיחת תיק ההוצאה לפועל נגדו הנסמכת על עוולת הרשלנות..
70.
טעם נוסף לדחיית התביעה בעניין זה היא שבענייננו לא נגרם לתובע 2 כל נזק בר פיצוי.

71.
כאמור, התביעה הוגשה להוצל"פ ביום 6.9.05, אזהרה נמסרה לתובע 2 ביום 21.10.05 והתיק נסגר לבקשת העירייה ביום 7.11.05, בעקבות מכתב התובע 2 מיום 27.10.05.

רק לאחר סגירת התיק הוגשה בקשה על ידי התובע 2 לצרף התנגדות לתיק ההוצל"פ ולחייב את העירייה בהוצאות לדוגמא.

התיק היה פתוח, אפוא, תקופה של כחודשיים בהם לא ננקטו כל פעולות מבצעיות נגד התובע 2, ונסגר מעט למעלה משבועיים ימים לאחר מסירת האזהרה לתובע.

72.
מקרה זה של הליך משפטי שהסתיים תוך זמן קצר ונסגר מייד לאחר שהתבררה הטעות, ראוי להסתיים בהליך של פסיקת הוצאות על ידי הערכאה שדנה בתביעה (ובמקרה זה, ראש ההוצל"פ) ולא בהגשת תביעת נזיקין, שכן בנסיבות שתוארו לעיל לא נגרם כל נזק לתובע, לבד מהוצאותיו בהכנת התנגדות.
התובע 2 אכן הגיש לראש ההוצל"פ בקשה לפסיקת הוצאות שנדונה על ידו ונפסקו הוצאות בשיעור של 400 ₪ בתוספת מע"מ. אם סבר התובע 2 כי קביעה זו הינה שגויה, היה עליו לנקוט בהליכי ערעור, אך משלא עשה כן אין הוא יכול לשוב ולהעלות את נושא ההוצאות במסגרת תביעה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לו (ע"א (חיפה) 3374/06 בירן נ' קיבוץ סער, אגודה שיתופית חקלאית, דינים מחוזי לז (9) 492 2007).
בעניין ההוצאות, ולגביהן בלבד, אכן קיים מעשה בית דין, הן השתק עילה והן השתק פלוגתא.

73.
נזקים אחרים אינם קיימים. מדובר בתביעה שהוגשה כאמור לפי סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל. אין מדובר בחוב פסוק אלא בתביעה לסכום קצוב, לחוב ארנונה נטען, שהתיקון לחוק ההוצאה לפועל איפשר להגישה ישירות להוצאה לפועל ולא לבית המשפט. ממילא, העובדה כי התביעה הוגשה ללשכת ההוצל"פ לפי הוראות חוק ההוצאה לפועל,
אין בה כדי לפגוע בשמו של התובע 2, אפילו מדובר בעורך דין, מה גם שהלה לא הוכיח כל פגיעה שהיא וכל נזק שנגרם לו עקב הגשת התביעה, וטענותיו היו טענות כלליות בלבד.

74.
לפיכך נדחית תביעת התובע 2 בגין פתיחת תיק ההוצל"פ נגדו.

סיכום

75.
התובעים זכו בחלק מתביעתם בגין העיקול שבוצע שלא כדין בביתם, שכן תביעתם לנזק כללי התקבלה, ותביעתם לנזק ספציפי בגין אי חתימת הסכם הריטיינר עם עו"ד גלעדי נדחתה.

76.
תביעת התובע 2 לפיצוי בגין פתיחת ההליך השגוי בהוצל"פ נגדו נדחתה, מכל הטעמים שנזכרו לעיל.

77.
אשר על כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים באמצעות בא כחם את הסך של 40,000 ₪ ובנוסף לכך שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ בתוספת מע"מ והוצאות משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל.

ניתן היום ג' בתשרי, תשס"ט (2 באוקטובר 2008) בהעדר הצדדים.




יחזקאל קינר
, שופט

סגן נשיא








א בית משפט שלום 2685/06 דגן יעל, דגן ניר, דגן שי ואח' נ' עירית בת-ים (פורסם ב-ֽ 02/10/2008)