פסקי דין על אורי רחמני | פסקי דין על שמעון מגריס

30620/06 א     27/10/2008




א 30620/06 אורי רחמני נ' שמעון מגריס




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
030620/06


בפני
:
כבוד השופטת רחל ערקובי
תאריך:
27/10/2008




בעניין:
אורי רחמני




ע"י ב"כ
עו"ד מחמוד נעאמנה

התובע


נ
ג
ד


שמעון מגריס




ע"י ב"כ

פדלון אשר
הנתבע



פסק דין

בפני
י תביעה לסילוק יד, ו/או פינוי וכן לתשלום דמי שימוש ראויים בשיעור של 140,000 ₪.

לאחר שמיעת המצהירים הגישו באי כוח הצדדים סיכומים בכתב ופסק דיני זה ניתן לאחר קבלת סיכומי הצדדים.

המחלוקת נסבה סביב דוכן בשוק הכרמל, שהוגדר על ידי התובע, כדוכן מס' 5 ברחוב דניאל 5 תל אביב, (להלן: "הדוכן").

טענות התובע:

התובע טוען, כי הינו הבעלים ו/או המחזיק בדוכן, שהוקנה לתובע משנת 1969, על ידי עיריית תל אביב.

התובע טוען כי הפעיל את הדוכן עד לשנת 1998, בערך, ובעקבות מחלה שהתגלתה הרשה לנתבע להחזיק בדוכן בתמורה לתשלום דמי שימוש.

התובע טוען, כי הוסכם במפורש, כי הרשאה זו לא תקנה לנתבע כל זכויות בדוכן, מעבר לשימוש זמני, וכי
הנתבע שילם 800 ₪ לשבוע, ולאחר מכן 500 ₪, לשבוע עד שהפסיק כשנה ושמונה חודשים לפני הגשת התובענה.

התובע טוען, כי המציא ראייה בכתב, מטעם צד שלישי, עיריית תל אביב המפרט את רישום בעלי הזכויות של הדוכנים, ומופיע בו כי הוא בעל הזכות בדוכן מס' 5.

התובע טוען, כי הוכיח את טענותיו, וכי על פי גרסתו הנתבע החזיק בדוכן צמוד, ולכן יש לקבל את תביעתו.

טענות הנתבע:

הנתבע טוען, כי התובע לאחר שדרך האיומים והאלימות לא הצליחה, מנסה את כוחו בביהמ"ש, וניסיון לקחת מהנתבע את הדוכן ולעשות עושר ולא במשפט.

הנתבע טוען, כי בשנת 1984, רכש מבני הזוג עשורי את הדוכן, וכי מאז ועד היום מחזיק בדוכן כדין.

הנתבע טוען, כי לתובע מעולם לא היה דוכן, אלא כל שהייתה לו היא עגלה שעמדה ליד הדוכן של הנתבע וכי שילם לנתבע בעבור פינויו מהעגלה, שעמדה לפני דוכנו של הנתבע.

הנתבע טוען, כי שילם לתובע סכום של 17,000 דולר תמורת עזיבתו את המקום, וכי התובע פתח מקום למשחקי קלפים, בזבז את כספו, ולכן מנסה לקבל כספים שאינם מגיעים לו.

הנתבע טוען, כי מעולם לא ישלם לתובע דמי שכירות ואינו חייב בתשלום דמי שכירות.

הנתבע טוען, כי מאז 1990 התובע אינו מחזיק במקום, והדבר מחזק את טענותיו כי הוא הבעלים של הדוכן.

הנתבע טוען, כי לאורך כל השנים נדרש להתמודד בהליכים למול הרשויות השונות, בעצמו, וכי לו היה מדובר בדוכן של הנתבע, היה התובע מופיע בהליכים אלו.

הנתבע טוען, כי יש לדחות את התביעה בהיותה תביעת סרק.

דיון:

פרשת העדויות;

מטעם התובע העידו, מר חיים חכם, עובד בעיריית תל אביב, אשר העיד, כי על פי הרישומים שיש
בעירייה, ואשר הינם רישומים מהתקופה שלפני 35 שנים, לתובע היה דוכן בשוק הכרמל. עוד העיד עד זה, כי לא ידע על העסקאות בין הצדדים, וכי מרבית האנשים המופיעים בסקר של
עיריית תל אביב, כבר אינם נמצאים בשוק הכרמל, וכך הוא מעיד:

"ש.
זכור לך שראית את התובע מפעיל דוכן מסוים ?
ת.
עד לפני כ- 10-15 שנה הייתי רואה את אורי בדוכן הזה. ב- 15 שנה האחרונות לא. אני גם לא הייתי מגיע הרבה לשם.
ש.
תבהיר לגבי הרישומים ?
ת.
אלו הרישומים שהצגתי במשטרת ישראל. הרישומים האלה הם מלפני כ- 30 שנים שלפיהם רשום רחמני לפי הרישום הזה. מה שקרה עד היום אני לא יודע. ב- 15 שנים האחרונות יש מריבות ששומעים אותם כולם.
ברישומים האלה 80% מהאנשים כבר לא נמצאים במקום.
המסמכים האלה הם מלפני 35 שנה, מלפני 15 שנה כל העברה של דוכן עובר לארנונה. בארנונה עושים הסכם.
אני לא יכול לדעת , יכול להיות שלפני עשרי היה ליאון שמכר לעשרי. יתכן, אני לא יכול לדעת.
ש.
מה המקור של המסמך ?
ת.
סקר של רשות הכרמל. המסמך הזה זה חלק מרשימה של כל שוק הכרמל. זה הקטע שלהם. מדובר בספר שלם. המסמך הזה זה סקר שעשינו.

המסמך הזה לא מראה בעלות.
זה נועד לנו שיהיה לנו רישומים של בעלי הדוכנים ולארנונה מבחינת מיסים."

(פרוטוקול הדיון מיום 30.12.07 עמוד 7 שורות 16-27).

התובע בעצמו העיד, כי הוא מסר לנתבע את הדוכן, נשוא המחלוקת, ולטענתו העברת הדוכן הייתה בשכירות, ובכל שבוע גבה שכירות. התובע העיד, כי אין לו מסמכים על תקופת עבודתו, לא של מס הכנסה, לא של ביטוח לאומי, לא קבלות בעניין רכישת סחורה, או תשלום ארנונה, או כל מסמך אחר המעיד על ביצוע איזה פעולה כלשהי ביחס לדוכן נשוא המחלוקת, ובכלל זה לטענתו, כי הדוכן הושכר, לדוגמא הוא מעיד כי:

"ש.
אין לך אישור שקיבלת שכר דירה ?
ת.
יש לי עדים."
(שם, עמוד 11 שורות 19-20).

עוד העיד מטעם התובע, מר אלברט אוחיון שטען כי התובע שלח אותו לקחת דמי שכירות הנתבע.

מר סמי רחמני, אחיו של התובע העיד כי אחיו סיפר לו שהשכיר את הדוכן לנתבע, לדבריו הוא יודע זאת כי הוא יודע כל דבר שקורה בשוק הכרמל:

"ש.
איך אתה יודע שזה היה השכרה ?
ת.
אני הייתי בשוק. כל זבוב בשוק הכרמל יודע שהוא צריך לעבור דרכי. אני יודע מי קונה ומי שוכר. אני יודע שמי שמוכר צריך ללכת לעירייה. "
(שם, עמוד13
שורות 28-31).

מר זמיר רחמני, אחיו של הנתבע העיד, כי עבד עימו בתקופה מסוימת, וכי אחיו סיפר לו שהשכיר את הדוכן לנתבע, הדברים ידועים לו מפיו של התובע:

לשאלת ביהמ"ש:
מניין אתה יודע את הנתונים בס' 6-10 לתצהיר ?
ת.
באותה תקופה הייתי מגיע לביקורים בארץ . ביקרתי את אחי והוא סיפר לי. אני לא הייתי בארץ.
בשנת 92 התדרדר מצבו הרפואי של אחי, הוא הפסיק לעבוד, השכיר את הדוכן – את זה אני יודע מדבריו.
(שם, עמוד 14 שורות 27-30)

מטעם הנתבע העיד הנתבע בעצמו, לדבריו, הוא רכש חנות מה"ה עשורי, והוצג הסכם בעניין, משנת 1994 את הדוכן נשוא המחלוקת, נספח ג' לתצהירו. עוד הציג מסמכים המפרטים בקשה לקבלת רישיון עסק למכירת נקניקים, משנת 1988, ומסמכים הקשורים לכתבי אישום שהוגשו נגדו ביחס לדוכן, הקשורים לרישיון העסק, או להקמת גגון, וכיוצא באלה, וטען, כי לו התובע היה קשור באיזה אופן לדוכן, הרי ההליכים או לפחות חלקם היו ננקטים כנגד התובע.


בעדותו העיד, כי בעבר היו עגלות, וכי העירייה, "עשתה בסטות", לא בבת אחת אלא בתהליך, לדבריו עדיין היו עגלות, לדברי הנתבע, התובע עזב את המקום לפני 18 שנים, בשנת 1990, או סמוך לכך, וכי מעולם לא היה לתובע כל דוכן.

הנתבע העיד, כי לתובע הייתה עגלה ממנה מכר תפוחי אדמה וכי העגלה הועמדה על ידי התובע סמוך לחנותו של הנתבע, וכי על מנת, לקנות שקט, שילם לו 17,000 דולר, והתובע עזב את שוק הכרמל.

הנתבע הכחיש כי שילם לתובע דמי שכירות או כי שכר את הדוכן מהתובע.

הנתבע לא ידע להסביר מדוע גרסתו בדבר תשלום לתובע בסכום של 17,000 דולר לא מופיעה בכתב ההגנה, ועוד לא ידע להסביר מדוע במסמכים שהוגשו לעירייה מטעמו בקשר עם רישיון עסק, נספח ו', מופיע בשנת 1988, כי החנות גודלה 20 מ"ר ובשנת 1997 או סמוך לכך מסמכי אדריכלות גודל המקום הינו 32 מ"ר.

הנתבע טען, כי התובע מנסה באיומים להשתלט על חנותו, לאחר שניסה באלימות, ולא הצליח הוא מנסה לעשוק אותו

אשת הנתבע, העידה אף היא, ולטענתה מאז ומתמיד, גודל החנות היה 28 מ"ר וכי היו בעיות בעירייה לעניין שטחה של החנות.

עוד אישרה אשת הנתבע, כי לא שולמה ארנונה, אלא משנת 2005, מים אין משלמים ואין בידי הנתבע האפשרות להמציא אישורי מיסים, ומסמכים אחרים.

בנו של הנתבע העיד ואף הוא ביחס לתקופה קצרה שבה החזיק את החנות, וטען, כי מעולם במשך אותה שנת עבודתו בדוכן, לא ראה את התובע, והתובע לא הגיע אליו לקבל דמי שכירות.

לאחר ששמעתי את כל העדויות, וסקרתי אותן בהרחבה, ועוד אתייחס למיהמנות העדויות, אני סבורה, כי יש לדחות את התובענה.
מהות זכויותיו של התובע:

לאחר שהצדדים נשמעו, אני סבורה, כי התובע לא הצליח להביא לביהמ"ש כל ראייה מתאימה באשר לזכויותיו בנכס נשוא הדיון.
מהן זכויותיו?

האם המדובר בזכות חזקה? מהי אותה הזכות? הרשאה, שכירות? מי הבעלים של הנכס נשוא הדיון, מי נתן את החזקה, היכן הנכס ממוקם במדויק.

התובע צרף מסמך מטעם העירייה, ממנו עולה כי לכאורה החזיק בדוכן מס' 5, ת/1, אלא שמסמך זה נערך על ידי גורם בלתי ידוע בעירייה, לא ידוע לאיזה צורך, מה משקף המסמך, ועל פי עדותו של מר חכם, 80% מהרשומים במסמך זה, כבר אינם קיימים בשוק הכרמל.

יותר מכך, הנתבע הציג הסכם על פיו רכש את החנות בה הוא מחזיק כיום מצד שלישי, בני משפחת עשורי, ה"ה עשורי, אינם מופיעים במסמך ת/1.

כלומר, מת/1, כל שניתן ללמוד הוא , כי בשלב כלשהו, לפני למעלה משלושים שנים, התובע החזיק בדוכן, או עגלה ועבד כרוכל בשוק הכרמל.

למעשה, התובע מאשר, כי בעבר הייתה לו עגלה, לדבריו העירייה נתנה לו דוכן.

היכן היה הדוכן? מה היה גודלו?

מעותו של התובע,
ברור כי הדוכן אינו בשטח החנות של הנתבע, אלא המדובר בחלקה קטן ממנה.

כלומר, גם אם אקבל את מלוא גרסתו של התובע, באשר לעובדה, כי בעבר החזיק בשוק הכרמל דוכן כלשהו, במיקום הרלוונטי, עדיין אין המדובר בחנות התובע, אלא בדוכן בשטח של מספר מטרים בודדים, שעמד בסמיכות לחנותו של הנתבע.


מהי אותה הזכות של התובע בדוכן זה?

ידוע מעדותו של התובע, כי התובע החזיק בדוכן, ומכר סחורה לעוברים ולשבים. האם חזקה זו, הינה חזקה במקרקעין? האם המדובר בחזקה הנובעת מעצם הרוכלות?

אין עדויות בעניין זה, וב"כ התובע לא בכדי לא העמיק חקור, מדוע? משום שאין לתובע כל זכות במקרקעין נשוא הדיון, אין התובע יכול להציג קיומה של זכות להחזיק בדוכן, במובן זה, שהדבר מקנה לו זכות בדוכן עצמו. למה הכוונה?

התובע, טען, כי קיבל את הדוכן מעיריית תל אביב, אך לא המציא כל ראייה לכך. מדוע יש חשיבות לכך?

לא אדם שרכש זכות בדין, כאדם שהשתלט על מקום, מעצם עבודתו בו.

לאחר ששמעתי את התובע, אני סבורה, כי לתובע לא הייתה כל זכות , במובן חוק המקרקעין, בדוכן כלשהו בשוק הכרמל. התובע מכר בתקופה מסוימת בשוק הכרמל,
בהיות המקום פרוץ, הסדירה העירייה את הנושא, ואפשרה לרוכלים שמכרו במקום להמשיך ולמכור בדוכנים, לא בחנויות, יש הבדל בין המילה דוכן לבין המילה חנות, והתובע כלל אינו טוען כי עסקינן בחנות אלא בדוכן.

מה המשמעות? העובדה שהעירייה אפשרה לתובע למכור את מרכולתו בדוכן, לא הקנתה לתובע זכות חזקה במקרקעין עליו עומד הדוכן הזה. התובע לא המציא כל ראייה מכל סוג שהיא לקיומה של זכות כזו, לא מטעם העירייה ולא אחרת.

לאור זאת, החוליה הראשונה, הוכחת קיומה של זכות לא הוכחה על ידי התובע.

מהעדויות נמצאנו למדים, כי התובע בשלב כלשהו, מכר בדוכן, או בעגלה, בסמיכות לנתבע, ועזב בשנת 1990.

השאלה המרכזית בתיק זה, הינה טענת התובע, כי השכיר לנתבע את הדוכן.

הנתבע מצידו טוען, כי שילם לתובע בעבור עזיבתו את הדוכן.

ב"כ התובע גורס, כי עדותו של הנתבע עדות כבושה היא, משום שלא העלה את הגרסה בדבר תשלום לנתבע, בעבור עזיבתו.

הנתבע מכחיש, כי שילם לתובע דמי שכירות.

לאחר שראיתי את הצדדים, והתרשמתי מהם, אני סבורה, כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי העסקה שהייתה בינו לבין הנתבע הייתה עסקה של שכירות.

אין כל מסמך בכתב בעניין זה, ואינני מייחסת לכך כל חשיבות, משום שלדברי כל הצדדים בתיק וכל העדים בשוק הכרמל לא נהוג להמציא מסמכים, ולתעד את ההתנהלות בין הצדדים.

אלא שהתובע, שטען בתצהירו, ובכתב תביעתו כי לאור מחלתו עזב את השוק, ולכאורה הוצג בפני
ביהמ"ש כאדם שבשנת 1990, חלה, ולא יכול היה לעבוד, הרשים אותי כאדם היודע היטב לעמוד על זכויותיו, ולא מתוך מסכנות עזב את הדוכן, אלא רק לאחר שקיבל תמורה נאותה והולמת.

התובע טען, כי הנתבע שילם לו כל שבוע דמי שכירות, עדותו זו לכאורה נתמכה בעדותו של אחיו, מר סמי רחמני, העיד כי כל זבוב בשוק הכרמל יודע שהוא צריך לעבור דרכו. ואחיו השני מר זמיר רחמני העיד כי המידע הינו מהתובע בעצמו,
ולא מתוך ידיעה אישית.

כלומר, שני עדים אלה, העידו למעשה משמועות, וקרבתם לתובע מצביעה על נטייתם הטבעית.

מר אלברט חיון, שלכאורה אינו קשור לתובע, העיד כי קיבל דמי שכירות מהנתבע בעבור התובע, אינני נותנת אמון בעדותו, אני סבורה, כי הטענה שקיבל כספים מהנתבע, היא
גרסה שנועדה ליתן חיזוק לגרסת התובע, שלא היה בידיו כל כלי הוכחה, והוא הביא עד שהסכים לומר את ששם בפיו. עד זה לא הרשים אותי בכנותו, או במהימנותו.

לעומת זאת, הנתבע ואשתו, העידו בפני
ביהמ"ש, גם כאשר הדברים לא היו לטובתם, ואישרו למשל, כי אין בידיהם מסמכי תשלום מיסים, או ארנונה.

התרשמותי מהעדים וממכלול העדויות, הייתה, כי המדובר בתובע, שאינו בוחל באלימות, וסובר כי בשל העובדה שלפני שלושים שנה, על פי גרסתו, 16 שנים לפני הגשת התביעה, הזיק בעגלה בסמיכות לחנותו של התובע, ועובדה זו מקנה לו זכויות בחנות התובע.

יותר מכך, התובע לא הצליח בשום אופן להצביע על מהותה של זכותו, ואיזה זכות היא, ב"כ התובע, אף שלא פירש זאת בסיכומיו, ולא הפנה להוראות החוק, היה מקום לסיים כאן את פסק דיני, אלא שלמרות העדר התייחסות לכך בסיכומי ובטענות התובע, אדון בשאלה הנוגעת לחזקה במקרקעין ונפקות טענה מסוג זה.

ככל הנראה מבקש התובע להסתמך על הוראות סעיף 16 חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 הקובע כי:
"בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין."

בעניין זה ובקשר לנטל ההוכחה נקבע, בפס"ד רע"א 5518/98 יצחק יוסף נ' אביגדור עוקשי ואח', פ"ד נה(3) 294, 304, כי:

"בתביעה זו על התובע להוכיח את זכותו שלו להחזיק בקרקע והן את העדר זכותו של הנתבע להחזיק בהם. בהוכחת תנאים מצטברים אלה תלויה הצלחת התביעה"

אלא, שאז נשאלת השאלה, האם העברת הזכות, או הענקת החזקה, בהנחה כי קיימת חזקה במקרקעין, (והדבר לא הוכח), מכוח הרשאה מטעם העירייה, הייתה הדרך של העברת הזכות לחלוטין כטענת הנתבע, או העברה זמנית באמצעות תשלום דמי שכירות כטענת התובע?

אני מדגישה, כי התובע לא הוכיח כי הוא בעל זכות החזקה בדוכן, במובן חוק המקרקעין, משום שזכות כזו, מצריכה הוכחה באשר לעצם קיומה של החזקה, התייחסות למיקומה, לנפקות ומהות הזכות, ובענייננו, העובדה כי התובע היה רוכל, מאיינת את זכות החזקה, בהיות מהותו של פעולת הרוכל, פעולה שלא קשורה לחזקה במיקום ספציפי זה או אחר.

למרות מסקנתי זו, אתייחס למחלוקת בדבר השאלה, תשלום דמי שכירות או תשלום עבור עזיבתו של התובע?

אינני נותנת אימון בגרסת התובע לעניין תשלום דמי השכירות. אני סבורה, כי אדם כמו התובע, לא היה עוזב את הדוכן ללא קבלת פיצוי נאות. התרשמותי מהתובע, הינה, כי לדעתו לא קיבל את הפיצוי המתאים, והעובדה שבעבר מכר מדוכן בסמוך לנתבע, מובילה אותו למסקנה שיש לו זכות כלשהי.
העובדה כי עבר לעניינים אחרים, לדברי הנתבע ואשתו, פתח מועדון קלפים, התובע לא הכחיש זאת, ולאחר שסיים עסקיו, נזכר כי פעם מכר סחורה בשוק הכרמל, בדוכן זה או אחר, ולכם לדעתו הוא יכול לדרוש את החזרתו של הדוכן.

לכן עלתה הטענה בדבר דמי שכירות, משום שהיה צורך להסביר מה קרה מאז 1990, ועד להגשת התביעה? כיצד יתכן שאדם שהינו לכאורה בעל הזכות להחזיק בדוכן, עוזב את הדוכן, משנת 1990, ומגיע בחזרה פתאום בשנת 2005 או סמוך לכך? מה קרה 16 שנים?

הגרסה בדבר תשלום של דמי שכירות נולדה לדעתי, בחיזוקה של עדים שהיו מוכנים לשתף פעולה עם התובע, על מנת
לבסס את זכות החזרה.

התובע הרשים אותי, כאדם, שאם לא היה מקבל את דמי השכירות שהוא טוען כי מגיעים לו, הרי לא היה שותק, ולטענתו, פתאום הוא פוחד מהנתבע, שאיים עליו בגרזן, (ראה עדותו של התובע מיום 30.12.07 עמוד 11 שורות 7-10), כאשר שואל אותו ב"כ הנתבע, כיצד אתה מבקש שנאמין לך? הוא משיב ,כי הנתבע איים עליו בגרזן.
בעוד שעל פי המסמכים הרפואיים שביהמ"ש קיבל, לכאורה, התובע הוא שתקף את בתו של הנתבע ואשתו, והם שהגישו תלונה.

התובע טוען, עוד כי הנתבע, לא שילם לו דמי שכירות שנה ושמונה חודשים לפני הגשת התביעה, (סעיף 10 לכתב התביעה), כלומר, לדבריו הנתבע הפסיק לשלם דמי שכירות סמוך לחודש אוקטובר 2004. התלונות בדבר איומים או תקיפה היו באוקטובר 2005, כלומר, אם נקבל את גרסת התובע בדבר קיומה של שכירות, הרי התובע לא קיבל את דמי השכירות במשך שנה, וזאת לפני האירוע שהוביל לתלונה במשטרת ישראל בגין איומים.

התרשמותי מהתובע, הינה כי באופן חד משמעי, התובע לא ימתין שנה, לקבלת דמי שכירות.
מחשבה כזו, אינה עולה בקנה אחד, עם אופיים של התובע ועדיו, שכדברי אחד מאחיו, הזבובים בשוק הכרמל יודעים שצריכים לומר לו מה הם עושים.

זוהי כוחנות, שאינה עולה בקנה אחד עם הטענה, כי התובע פחד והמתין בסבלנות שהנתבע יתעשת וישלם לו דמי שכירות, אלא שהמסקנה שניתן להסיק היא, כי התובע כלל לא קיבל דמי שכירות מעולם מהנתבע, אלא ככל הנראה קיבל איזה תמורה כספית בעבור עזיבתו את הדוכן.

התובע שלדעתי הפסיד את כספו, וסבר כי התמורה שקיבל בזמנו לא הייתה מספקת, החליט כי הוא יכול להחזיר את הגלגל אחור.

אני דוחה את גרסת התובע באשר לקיומה של שכירות, אני סבורה, כי הנתבע שילם לתובע תשלום כלשהו בעבור הסכמתו של התובע לעזוב את הדוכן, אחרת התובע לא היה מותיר את הנושא פרוץ במשך 16 שנים, ולא היה ממתין למעלה משנה בטרם ידרוש את כספו.

התובע טען, כי הנתבע שכר ממנו את דוכן, אני סבורה, כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח את גרסתו זו, שאינה מהימנה עלי, ואני סבורה, כי התובע פשוט סבור, כי עזב את הדוכן בלא שקיבל את התמורה ההולמת לדעתו ולכן הוגשה תובענה זו.

לאור כל האמור לעיל אני סבורה כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח תביעתו ובין היתר :
- לא הנוכחה מהות של זכותו בדוכן,
- לא הוכחה היקפה של הזכות הנטענת,
- לא הוכח אופיה של הזכות הנטענת,
- לא הוכח מיקומו של הדוכן,
- לא הוכח שטחו,
- לא הוכח כי התקבלה תמורה חודשית,
- לא הוכח סכום התמורה החודשי הנטען,

מעבר לכך אני סבורה, כי בעבור עזיבתו של התובע את המקום קיבל מהנתבע תשלום, ובדיעבד הוא סבור כי התשלום לא היה מספק.

אני דוחה את הגרסה כי נקשר הסכם שכירות ומאמצת את גרסת הנתבע כי שילם לתובע תמורה בעבור עזיבתו של התובע את הדוכן.

התוצאה הינה כי דין התובענה להידחות.

אני דוחה את התובענה.
התובע ישא בתשלום הוצאות הנתבע ובשכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ + מע"מ.

מזכירות תשלח פסק דיני לצדדים.


ניתנה היום, כ"ח בתשרי, תשס"ט (27 באוקטובר 2008), בהעדר הצדדים.



רחל ערקובי
, שופטת








א בית משפט שלום 30620/06 אורי רחמני נ' שמעון מגריס (פורסם ב-ֽ 27/10/2008)