פסקי דין על חנה קלופפר-נוה | פסקי דין על האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל | פסקי דין על שר החינוך והתרבות | פסקי דין על מר זבולון המר | פסקי דין על המשנה למנכ"ל רשות השידור | פסקי דין על מר רון נחמן |

372/84 בג"צ     02/07/1984




בג"צ 372/84 חנה קלופפר-נוה, האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל נ' שר החינוך והתרבות, מר זבולון המר, המשנה למנכ"ל רשות השידור, מר רון נחמן




(פ"ד לח(3) 233)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"צ מס' 372/84

השופטים: כבוד הנשיא מ' שמגר
,
כבוד המשנה לנשיא מ' בן-פורת
,
כבוד השופט מ' אלון
,
כבוד השופט מ' בייסקי
,
כבוד השופט ש' לוין
העותרים: 1. חנה קלופפר-נוה

2. האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל

ע"י ב"כ עו"ד י' רסלר
נגד

המשיבים: 1. שר החינוך והתרבות
, מר זבולון המר

2. המשנה למנכ"ל רשות השידור
, מר רון נחמן

ע"י ב"כ עו"ד ר' יאראק
, מנהל מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה
עתירה למתן צו על תנאי. הדיון - כאילו ניתן צו על תנאי.

פ ס ק - ד י ן

השופט ש' לוין
: 1. ביום 24.6.84 הוציא שר החינוך והתרבות
, מכוח סמכותו בסעיף 9 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, את תקנות שעת חרום (שירותי עבודה חיוניים ברשות השידור) תשמ"ד-1984. בתקנה 1 לתקנות האמורות הוגדר "שירות עבודה חיוני" כ"שירות במקום עבודה לצורך שידורי תעמולת הבחירות לכנסת האחת עשרה, ברדיו ובטלוויזיה". בתקנה 2(א) הוסמך "המנהל" לקרוא בצו לשירות עבודה חיוני "עובדים מסויימים, עובד פלוני או סוג של עובדים או חטיבה של עובדים". בתקנה 1 הוגדר "המנהל" ככל אחד מאלה: המנהל הכללי של רשות השידור או המשנה למנהל הכללי של רשות השידור. ביום 24.6.84, דהיינו ביום פירסומן של התקנות האמורות, חתם המשנה למנהל הכללי על צו קריאה אישי לשירות עבודה חיוני, המיועד לעותרת 1, שהיא עובדת רשות השידור. בצו האמור נקראה העותרת 1 לשירות עבודה חיוני, לאמור, לצורך שידורי תעמולת הבחירות לכנסת האחת עשרה ברדיו ובטלוויזיה. לא נחה דעתם של העותרת 1 ושל האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל
, הוא העותר 2, מן התקנות ומן הצו האמור, והם עתרו לבית משפט זה למתן צו על תנאי, המורה למשיבים, הם שר החינוך והתרבות
והמשנה למנכ"ל רשות השידור
, לבוא וליתן טעם, מדוע לא יבוטל הצו האמור. לפי בקשתם, ניתן להם ביום 24.6.84 בשעות אחר הצהריים צו מניעה זמני, המורה, כי צו הקריאה האישי לא ייכנס לתוקפו עד למתן פסק-דין סופי בעתירה. הדיון נקבע למחרת היום ולפני הרכב של חמישה. ביום 25.6.84 שמענו את טענותיו של פרקליט העותרים כאילו ניתן צו על תנאי והחלטנו לבטל את צו הביניים ולדחות את העתירה. בפסק-דיננו כתבנו, שאת נימוקינו נודיע בנפרד. הרי נימוקים אלה.

2. פרקליט עותרים טען לפנינו, שלדיבור "והשירותים החיוניים", המופיע בסעיף 9 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, נודעת משמעות אובייקטיבית, אך גם אם תאמר, שדבר חיוניותו של השירות נתון לשיקול דעתו של השר המתקין את התקנות לשעת חירום, טען הפרקליט, כי שר החינוך והתרבות
חרג במקרה דנן מגדר מיתחם הסבירות של פרשנות הדיבור האמור, הואיל ולפי שום קנה מידה סביר לא ניתן לתאר שידור תעמולת בחירות בטלוויזיה וברדיו כשירות חיוני. עוד טען לפנינו מר רסלר, כי יש לפסול את התקנות האמורות, משום שניתנה סמכות חלופית להפעלתן למנהל הכללי של רשות השידור ולמשנה למנהל הכללי של הרשות.

3. מכוח סעיף 9(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט רשאי היה שר החינוך והתרבות
להתקין תקנות לשעת חירום "ככל אשר יראה לו לטובת הגנת המדינה, בטחון הציבור וקיום האספקה והשרותים החיוניים". למקרא הסעיף האמור גלוי לעין הוא, שבחינת החיוניות של השירות נתונה לשיקול דעתו של השר "ככל אשר יראה לו". לפיכך, אין להבדיל לעניין זה בין שיקול-דעתו של השר בעשותו שימוש בסמכותו ללפי סעיף 3 לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח-1957, לבין שיקול-דעתו של השר לפי סעיף 9(א) האמור; והשווה עם מאמרו של פרופ' י' ה' קלינגהופר, "על תקנות שעת חרום בישראל", ספר היובל לפנחס רוזן (מפעל השכפול, ח' כהן עורך, תשכ"ב) 93. השאלה היא על-כן אך זאת, אם התקנות האמורות באו, לפי שיקול-דעתו של השר, לשרת מטרה לגיטימית, באמצעים לגיטימיים ותוך התאמת האמצעי למטרה בגדרו של סעיף 9(א). בג"צ 790/78, המ' 375/79 רוזן ואח' נ' שר המסחר התעשיה והתירות ואח', פ"ד לג(3) 281. המירב שניתן לטעון לטובת העותרים הוא, שיכולות להיות השקפות שונות לגבי היותם של שידורי תעמולת בחירות בטלוויזיה וברדיו "שירות חיוני"; ואם כך הוא הדבר, הרי ששר החינוך והתרבות
לא חרג מן המיתחם הלגיטימי של השימוש בסמכויותיו.

4. בתיתנו את לבנו לסוגיה האמורה אל לנו להתעלם מן העובדה, ששירותי הטלוויזיה והרדיו במדינת ישראל נתונים למונופול של הרשות; מאידך גיסא, דרכי התעמולה, המותרות לעניין הבחירות לכנסת, מוסדרות בחוק, הוא חוק הבחירות (דרכי תעמולה), תשי"ט-1959. החוק האמור קבע קיומן של הגבלות מהותיות לתעמולת הבחירות לכנסת: כך, למשל, קיים איסור השימוש בכלי טיס או בכלי שיט לתעמולת בחירות (סעיף 3), הגבלת השימוש ברמקול (סעיף 4), הגבלת הקרנה בקולנוע או בטלויזיה (סעיף 5), הגבלת השימוש באורות (סעיף 6), איסור של תכניות בידור וכיבודים (סעיף 8), איסור שימוש בכלי רכב ואיסור הדבקות (סעיף 9) והגבלה על מודעות מודפסות ושלטים (סעיפים 10 ו-10א). נוכח ההגבלות האמורות עולה משקלם של שידורי תעמולת הבחירות בטלוויזיה וברדיו כאמצעים לגיטימיים והכרחיים, שהרשימות השונות, ישנות כחדשות, נוקטות אותם לקראת הבחירות לכנסת. יש להניח, שבמקרים רבים יהיו התשדירים האמורים כמעט האמצעי היחיד הממשי, שבאמצעותו יכולה רשימה חדשה, המתמודדת בבחירות לכנסת, להביא את דברה לפני הציבור. לא ייפלא הדבר, שבגדר סעיף 15א לחוק האמור נקבעו הסדרים מפורטים לקביעת הזמנים, שיהיו מוקדשים לשידור תעמולת בחירות בטלוויזיה, ואין תימה בדבר, שהקריטריונים, שלפיהם מתחלק הזמן המוקצב לרשימות השונות לצורכי תעמולת בחירות בטלוויזיה, כבר שימשו - ואולי עוד עשויים לשמש - מקור להתדיינות משפטית: בג"צ 246/81, 260 אגודת דרך ארץ ואח' נ' רשות השידור ואח', פ"ד לה(4) 1.לפיכך נראה לנו, שהשקפתו של שר החינוך והתרבות
בדבר היותם של שידורי תעמולת בחירות בטלוויזיה וברדיו שירות חיוני איננה רק לגיטימית אלא היא גם סבירה, בשים לב למרכזיותה של תעמולת הבחירות האמורה במערכת הבחירות ובתהליך הדמוקרטי בכללותו.

פרקליט העותרים המשיך וטען לפנינו, שחיוניותם של שידורי הבחירות נשללת, משום שהייתה נתונה למשיבים סמכות לפנות לדרך חלופית, היא הגשת תביעה מתאימה לבית הדין לעבודה, שבגדרה יכלו אולי להשיג צווים מתאימים כנגד העותרת 1, ואולי גם כנגד שאר עובדי רשות השידור, המקיימים עיצומים כנגד הרשות. בטענה זו אין ולא כלום; כבר נפסק, שהטענה, שהרשות יכלה להשיג את מטרתה גם בדרכים אחרות, לאו טענה היא: בג"צ 266/68 עירית פתח תקוה ואח' נ' שר החקלאות, פ"ד כב(2) 824 ובג"צ 790/78 הנ"ל, בעמ' 292; יתר על כן, סביר להניח, שמה ששר החינוך והתרבות
יכול היה להשיג במסגרת תקנות לשעת חירום, לא יכול היה להשיג במסגרת בית הדין לעבודה, הדן באספקלריה של היחסים הקיימים בין עובד לבין מעביד.

לא מצאנו ממש בטענה, המבקשת לפסול את התקנות האמורות מן הטעם, שהסמכות להפעלתן נמסרה לשתי רשויות לחלופין.

הנשיא מ' שמגר
: 1. כאשר בוחנים את חיוניותם של שידורי הבחירות, אין לראותם אך ורק כתשדיר בין תשדירי הטלוויזיה, ואין לבחנם לפי תוכנם אלא לפי מהותם. תעמולת הבחירות היא חלק מן התהליך המדיני הדמוקרטי, והפגיעה בה זמן קצר לפני הבחירות, כאשר מן הנמנע לעבור להיערכות הסברתית אחרת, דומה במשמעותה לפגיעה בכל הליך אחר מהליכי הבחירות. מי שדן בסוגיה שלפנינו תוך התעלמות מאופיה החוקתי ומבקש להכפיפה אך ורק לשיקולים של יחסי עבוה, עוצם עיניו בפני
היבט מהותי ומרכזי של תשדירי הבחירות. אפרט דעתי בהמשך הדברים.

2. חירות הביטוי היא תנאי מוקדם לקיומה של הדמוקרטיה ולפעולתה התקינה. השמעת הדעות החופשית והחלפת הדעות הבלתי מוגבלת בין איש לרעהו הן בגדר תנאי שאין בלעדיו לקיומו של המשטר המדיני והחברתי, בו יכול האזרח לשקול, תוך לימוד הנתונים וללא מורא, מה דרוש, לפי מיטב הבנתו, למען טובתם ורווחתם של הכלל ושל הפרט, ואיך יובטח קיומם של המשטר הדמוקרטי ושל המסגרת המדינית אשר בתוכה הוא פועל. אף הוער כבר, כי חופש הביטוי הוא יסוד מוסד ותנאי מוקדם להבטחת קיומן ולשמירתן הנאמנה של רוב זכויות היסוד האזרחיות האחרות (ע"א 723/74 הוצאות עתון "הארץ" בע"מ ואח' נ' חברת חשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 821, בעמ' 295), היינו, בלעדיו מתערערת גם יציבותן של זכויות יסוד אחרות וקמות ועולות סכנות למימושן הלכה למעשה.

3. התהליך הדמוקרטי מותנה, כאמור, באפשרות לקיים ליבון גלוי של הבעיות, העומדות על סדר יומה של המדינה, ולהחליף דעות עליהן בצורה חופשית (בג"צ 73/53, 87 , בעמ' 876, בעקבות e. baker, reflections on government (london, 1942) 36. בבירור ובליבון האמורים ממלאים כלי התקשורת ההמוניים תפקיד בעל חשיבות ראשונה במעלה. הם המאפשרים פירסום משמעותי ברבים של המידע, על כל תחומי החיים, מה שהופך אותו לנחלת הכול, והם כלי מרכזי להסברת תורות והשקפות ולוויכוח הציבורי הפתוח עליהם. בעניין זה נאמר כבר בבג"צ 1/81 שירן ואח' נ' שרות השידור ואח', פ"ד לה(3) 365, בעמ' 378, תוך התייחסות לרשות השידור:

"...גלי האתר הם רכוש הציבור ולא רכושו של פרט זה או אחר...מכאן, למשל, גם החיוב - המוטל על התחנות בארצות-הברית - להעניק את זכות התשובה והתגובה, כפי שגובשה בדוקטרינת ההגינות (the fairness doctrine), שהיא מערכת כללים, הבאים להבטיח את קיום זכותו של הציבור בקבלת מידע מלא ורב גוני, ואשר נועדה לפעול נגד שרירות וחד צדדיות אפשריים של עורכי התכניות והשדרים... שיטת הממשל הדמוקרטית ניזונה מכך - ואף תלויה בכך - שמן הציבור ואליו תהיה זרימה חופשית של מידע, אשר נסב על הנושאים המרכזיים, המשפיעים על חיי הכלל ועל חיי הפרט...".

4. אחד מביטוייה העיקריים של הדמוקרטיה, אם כי לא הבלעדי, הוא קיומם של מוסדות שלטון נבחרים וייצוגיים, והתהליך של השמעת דעות והחלפת דעות מקוים, בין היתר, כדי לעצב את דמותם של מוסדות השלטון ולהתוות דרכיהם, ואחת לתקופה מוגדרת הוא מקדים את בחירת חבריהם ומסייע בהכרעה לגביהם.

האמור לעיל מצביע איפוא על קיומן של ראשית ואחרית, המתחלפות ביניהן מבחינת סדר הקדימה ואף ניזונות זו מזו: חירות הביטוי היא תולדה עיקרית של הדמוקרטיה ומבין מאפיינה המרכזיים; מאידך גיסא, עצם התארגנותה של הדמוקרטיה מעת לעת מותנית בכך, שחופש הביטוי אכן יהיה קיים, ומבחינה זו הדמוקרטיה היא תולדה של הקניית החירויות ושמירתן. סיכומו של דבר, דמוקרטיה אמיתית וחירות הביטוי חד הן, והדבר נכון לכל משך פעולתה של צורת המשטר האמורה בכלל ובעת בחירות בפרט.

אין להעלות על הדעת, שניתן לקיים בחירות במשטר דמוקרטי בלי לאפשר, עובר לקיומן, החלפת דעות ושכנוע הדדי, ובלי שיקוימו אותם בירורים ודיונים, בהם מעוצבת דעת הקהל, הממלאת תפקיד חיוני בכל משטר חופשי, יהיה זה, כאמור, בעת בחירות ויהיה זה בכל ימות השנה a.d. lindsay, the modern democratic state (new york, 1962) 270), אך מן המינוח הכוללני יש לעבור להגדרה מדויקת יותר: הצגת ההשתקפות, הדיונים, הוויכוחים והבעת הדעות בדרכים אחרות - כל אלה מצויים בתחום התעמולה, שבאמצעותה מתנהל מאבק על דעתו של הציבור, הבוחר את נציגיו.

אין תימה על-כן, כי כאשר מתפרשים עקרונותיה של שיטת הבחירות שלנו כביטוים המתומצת של עקרונות אלו בסעיף 4 לחוק-יסוד: הכנסת, מקובל, למשל, על כולי עלמא, כי יש להחיל את עקרון השוויון גם על התעמולה, המתנהלת לקראת הבחירות. היסוד לכך הונח בהתוויית העקרונות החותקיים (בג"צ 246/81, 260, בעמ' 17), ואל דרכי היישום המעשי שלהם מגיעים באמצעות הוראת ההכוונה, שביטויה במלים "לפי חוק הבחירות לכנסת", המובאות בסעיף 4 הנ"ל, בסופו של הרישא.

הוא שנאמר בבג"צ 246/81, 260 הנ"ל, בעמ' 17:

"...שני הנדבכים העיקריים האמורים של הרישא לסעיף 4, היינו, היסודות החוקתיים מאידך גיסא וההפניה אל הפירוט שבחוק הבחירות מאידך גיסא, הן הוראות מהותיות נפרדות, המצטברות זו לזו, והמתייחסות, כל אחת, לתחומים שונים: האחת, כאמור, ליסודות המנחים, והשנייה, לתרגומם להליכים מוחשיים; אך התרגום האמור אינו יכול לגבור לפי מהותו על החובה לקיים את העקרונות".

ההוראות בדבר דרכי תעמולה כוללות הסדרים מינהליים ומכתיבות ריסונים וסייגים, הנובעים מן האופי אותו אנו משתדלים לשוות למערכת הבחירות, אך לפי מהותן העקרונית אין הן אלא היישום, הלכה למעשה, למערכת הבחירות של החיובים, הנובעים מן ההפעלה של חירות הביטוי בכפיפות לסייגים, הנובעים מיישומו של כלל השוויון, כפי שהדבר נובע מסעיף 4 הנ"ל לחוק-יסוד: הכנסת.

העברת המסרים המדיניים באמצעות השידור דווקא אינה תנאי בל יעבור, כי יכולות להיות דרכים חלופיות לכך; אולם בשנות השמונים של מאה זו אין להתעלם מן המשקל היחסי של השדר הוויזואלי בתוך מכלול דרכי ההסברה, וממילא אין להתעלם מן המשמעות, מבחינת הפצת המידע והסברת הדעות, של כל אמצעי חלופי. זאת ועוד. תחילת החיפוש אחר דרכים חלופיות כחודש לפני הבחירות, כאשר המערכת ההסברתית כבר בנויה על התהליכים המקובלים המעוגנים בחוק, היינו, החיוב לבצע תפנית פתאומית לכיווני הסברה אחרים - יש בה מיניה וביה כדי לפגוע ביכולת לפתח הסברה של דעות והשקפות. יש בה גם החלשה של יכולות התחרות הופחתה בקיומו של השוויון, ומה גם שאין ספק בכך, כי החזק יותר והמבוסס יותר ימצא את החלופות בצורה מהירה יותר ממתחריו.

סיכומו של דבר, הדמוקרטיה מחייבת את חירות הביטוי, חירות זו שזורה לתוך מערכת הבחירות בצורת תעמולה. זו האחרונה לובשת את הלבוש, לצורותיו, כפי שהתגבש לאור הוראותיו של החוק בדבר דרכי התעמולה, אשר קבע את כלי האיסור והתווה את הדרכים לשילובה של רשות השידור במערכת הבחירות: מתוך זמן השידור, הנשלט בדרך כלל על-ידי הרשות, ניטלים, למעשה, פרקי זמן מוגדרים ומדודים כדי לאפשר את ההתמודדות של הרשימות על גלי האתר ועל גבי מסך הטלוויזיה, על-ידי הצגת נקודת הראות שלהן.

5. למותר להדגיש בהקשר זה, כי מה שמקנה לשידורים את מעמדם לפי מבחן החיוניות אינו משפט זה או אחר המושמע בהם או תמונה זו או אחרת המוקרנת בהם, אלא מעמדם החוקתי כחלק מתהליך הבחירות הדמוקרטי, אשר בו נסוג המונופולין של כל ימות השנה, יהיה בידי מי שיהיה, מפני חופש ההתמודדות והשוויון, המוכתב על-ידי כללי הדמוקרטיה.

6. לשם הסרת ספק אוסיף, כי אין לערבב, כמובן, בין מהותם העקרונית של ההסדרים החוקתיים, המוזכרים לעיל, לביןמשקלו הערכי הקונקרטי של כל שידור. כאשר דנים בשאלה, מהי מידת חיוניותה של פעולה פלונית, בוחנים, בראש ובראשונה, את מהותה העקרונית או הכללית, ובמקרה שלפנינו את מעמדה החוקתי. כפי שאיננו גוזרים דינה של הטלוויזיה על-פי רמתה הכללית בעת נתונה, כך גם איננו בוחנים חיוניותו של שידור בעל אופי מסוים (כגון שידורי תעמולת הבחירות) על-פי רמתו של מישדר ספציפי זה או אחר אלא על-פי ייעודו ומטרתו הכלליים.

בנושא קרוב לכך נאמר כבר בע"א 723/74 הנ"ל, בעמ' 298:

"...מעמדם ותפקידם של... אמצעי תקשורת המונית לסוגיהם בחברה חפשית אינו נמדד על-פי המידה בה ממלא כל מרכיב שלהם וכל חוליה שבהם, במועד נתון, אחרי הציפיות של האזרח השקול והמתון, אלא בעיקרו על-פי ייעודם וחשיבותם הכללית במערכת המורכבת של גורמים המסייעים בעיצוב דעתו של האזרח ומאפשרים לו שקילה ובחירה חופשיים, תוך ידיעה של המתהווה ותוך יכולת להעריך טיבו וטבעו של כל אירוע, כל הצעה וכל דבר בקורת".

אין דמוקרטיה ללא מוסדות נבחרים ייצוגיים, ואין מוסדות נבחרים ייצוגיים ללא בחירות חופשיות; אולם גם לא ניתן לקיים בחירות שהן חופשיות בלעדי הסברת עמדות ודעות, וזוהי תעמולת הבחירות. זו האחרונה אפשרית, רק אם מוגשמת חירות הביטוי; חירות זו אינה מתבטאת רק בכך שכל איש חופשי להביע דעתו אלא גם ביכולת להשמיע דברים בכלי התקשורת העיקריים. זהו השוויון בהזדמנויות, שמצא ביטויו בסעיפים 15 (הסדר של שידורים ברדיו) ו-15א (הסדר של שידורים בטלוויזיה) לחוק הבחירות (דרכי תעמולה). מי ששולל מן המתמודדים את הגישה לטלוויזיה, שהיא כלי התקשורת בעל העוצמה היחסית הרבה ביותר, פוגע, להלכה ולמעשה, בחירות הביטוי: יש לראות כל דבר בהקשרו ובתקופתו; היו זמנים, בהם נוהלה ההסברה בלעדי הטלוויזיה, כפי שגם נוהלו הרבה תהליכים בחיינו ללא אמצעים מתקדמים יותר ויעילים יותר. אולם בימינו אלו יש לדון בדברים על-פי הכלים העומדים לרשות חברתנו עתה, ועל רקע זה מוכרחים להביא בחשבון, כי שלילת זכות ההתבטאות בכלי התקשורת ההמוני החזותי שוללת מן התעמולה את הכלי היעיל והעדכני ביותר ומחזירה אותה לעידן שחלף ואיננו. כל האמור לעיל, חמור, כמובן, שבעתיים, כאשר מדובר על כלי תקשורת, אשר בידיו הופקד המונופולין בתחומו.

אינטרס בלתי חיוני נסוג מפני אינטרס, שהחיוניות היא מתכונותיו; אולם תיתכן גם התנגשות בין אינטרסים חיוניים שונים, אשר הגשמתם בו זמנית יוצרת סתירה, שאינה ניתנת ליישוב. במקרה כאמור יש לבחון את משקלו היחסי של אלמנט החיוניות, והקו המנחה ואמת המדיה טמונים כאן בתפיסות היסוד המדיניות של החברה, אינטרס, שיסודו בשאיפות של קבוצת אנשים או ביחסי העבודה שלהם, אינו יכול לגבור על החובה לקיים את התהליכים החוקתיים, או, במלים אחרות, במשטר דמוקרטי גובר משקל חיוניותה של תעמולת הבחירות, הכללית והחופשית, כפי שהותוותה בהסדרים החוקתיים הקיימים.

סיכומו של דבר, לאור תפקידה של תעמולת הבחירות בקיום התהליכים החוקתיים (הבחירות) ובהבטחת זכויות היסוד (חירות הביטוי), לא ראיתי לקבל את גירסת העותרים. ההגנה על חירויות ועל פעולתו התקינה של משטר, המבוסס על בחירה חופשית, היא חיונית, והיא עולה במשקלה בהרבה על כל טענה, שהושמעה לפנינו מטעם העותרים. על-כן דעתי כדעת חברי הנכבד, השופט ש' לוין
, אשר לדבריו אני מצטרף.

המשנה לנשיא מ' בן-פורת
: מטעמיו של חברי הנכבד, השופט ש' לוין
, סבורה גם אני, שצו הקריאה, שעליו נסב הדיון, בסמכות ניתן. למסקנה זו הייתי מגיעה, גם אילו סברתי, שהמבחן, לפיו קובעים מהו שירות חיוני (במובן סעיף 9 לפקודת סדרי השלטון והמשפט), הינו אובייקטיבי ולא סובייקטיבי. נראה לי, שלכך רמז גם השופט ש' לוין
באמרו, כי "...השקפתו של שר החינוך והתרבות
בדבר היותם של שידורי תעמולת בחירות בטלוויזיה וברדיו שירות חיוני איננה רק לגיטימית אלא היא גם סבירה (ההדגשה שלי - מ' ב"פ), בשים לב למרכזיותה של תעמולת הבחירות האמורה במערכת הבחירות ובתהליך הדמוקרטי בכללותו." סבירות זו, אותה הדגשתי, אינה אלא סימן היכר למבחן אובייקטיבי מקובל, להבדיל משיקול דעת סובייקטיבי של הרשות הנוגעת לעניין, במקרה שלפנינו - שר החינוך והתרבות
. דרכי תעמולת הבחירות וזמניה נקבעו, כידוע, על-ידי המחוקק בסעיף 15א לחוק הבחירות (דרכי תעמולה), חוק שאושרר על-ידי רוב מיוחד של חברי הכנסת. אין תימה, שלמטרה האמורה בחר המווקק דווקא ברדיו ובטלוויזיה, המדיום הטלוויזיוני הוא בעל עוצמה מיוחדת, ובכוחו להמחיש להקל הצפוים הגדול ביותר במדינה, בצורה הישירה ביותר מעל למסך הקטן - בתמונה, בדיבור ובצליל - את המסר של כל רשימה מבין אלה המשתתפות במערכת הבחירות. הדעה נותנת, שיבחרו בכלי התקשורת בעל ההשפעה החזקה ביותר, כדי שלציבור הבוחרים תינתן האפשרות המוחשית ביותר לעמוד על זהותן ומהותן של הרשימות ועל הנפשות הפועלות שלהן, בטרם יחליט, למי מהן ייתן את קולו. ההצבעה, הקובעת איזו ממשלה תשלוט במדינה בארבע השנים הבאות, היא על פניה בעלת חשיבות ציבורית ממדרגה ראשונה. מחשיבות זו נגזרת הבחירה במדיום המתאים. יתרה מזו, אף אם תמצי לומר, שניתן למצוא כלי ביטוי ופירסום חלופיים מתאימים (דבר המוטל, לדעתי, בספר ניכר), הופכת קרבת יום הבחירות את החיפוש אחריהם, כולל שינוי סעיף 15א לחוק המתחייב מכאן, לבלתי ריאלי. ללא שינוי הסעיף, תוך אי יישומו בנוסחו הקיים, ספק רב בלבי, אם לא ניתן יהיה לתקוף את עצם חוקיותן של הבחירות, אך איני רואה צורך להרחיב בעניין זה. דייני אם אזכיר טענה אפשרית בפי רשימה מהרשימות המתמודדות, שנשללה ממנה הזכות של תעמולה כקבוע בחוק, וכי ללא מימושה אין הבחירות חוקיות.

די בנימוקים שהזכרתי כדי להמחיש את החיוניות של השירות בו עסקינן.

בכל הכבוד לחברי הנכבד, הנשיא שמגר, לא הייתי מותחת השוואה בין חופש הביטוי לבין הזכות לתעמולת בחירות. מבחינת התוכן, העותרים מצדם כלל אינם חולקים על זכותה הבלתי מסויגת של כל רשימה, המשתתפת במערכות הבחירות, לפרסם תעמולה מטעמה כראות עיניה ועל אחריותה. ומבחינת המדיום, איש לא יגרוס, כי במסגרת חופש הביטוי - ללא התערבות המחוקק - רשאי כל אדם הרוצה להביע את דעתו, ולו גם בעניין בעל חשיבות ציבורית, לחייב את רשות השידור (חרף תפקידיה לפי הדין) להשמיע את דבריו מעל מסך הטלוויזיה, וגם העיתונות - מדרך קל וחומר - אינה חייבת לפרסם את דבריו, אלא אם כן רצונה בכך. לפיכך מסתייגת אני, בכל הכבוד, מדבריו, כי "מי ששולל מן המתמודדים את הגישה לטלוויזיה, שהיא כלי התקשורת בעל העוצמה היחסית הרבה ביותר, פוגע, להלכה ולמעשה, בחירות הביטוי...". כאמור, אלמלא קבע המחוקק את אשר קבע בסעיף 15א לחוק הנ"ל, מותר היה לרשות השידור להסכים או למאן לאפשר לפרסם תעמולת בחירות במסגרתה. ניתן אף לומר, שסביר היה שתמאן, כדי לא ליטול על עצמה אחריות מיותרת, ואף לא מן הנמנע, שהיא מנועה מלהרשות פירסום תעמולה שלא לפי מיצוות המחוקק. אולם חשיבות הבחירות, עליה עמדתי לעיל, וקביעתו של החוק (שאושר ברוב מיוחד) באילו כלי תקשורת ותוך כמה זמן רשאית כל רשימה מתמודדת לשדר תעמולה מטעמה, הן הנותנות, שלפנינו זכות חיונית במידה כזאת, שזכות השביתה - אף שגם היא נמנית עם אשיות הדמוקרטיה - חייבת לסגת מפניה (מה גם, כמפורט בחוות-דעתו של השופט ש' לוין
, שהמחוקק הטיל איסורים והגבלות למיניהם על כמה דרכי תעמולה אפשריות). לפיכך יש לקיים את הוראות סעיף 15א הנ"ל כלשונן, הוראות הגוברות (כאמור) על זכות השביתה של עובדי רשות השידור בטלוויזיה וברדיו.

אגב, חופש הביטוי, ולו גם בדמוקרטיה מתקדמת, אינו בלתי מוגבל - ואין כוונתי להגבלות בנושאים בעלי עניין לציבור ולתום לבו של המפרסם. הנה כי כן הבדיל המחוקק הישראלי בין פירסום עובדות לבין הבעת דעה: סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, וכן ד"נ 9/77 חברת חשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת העתון "הארץ" בע"מ ואח', פ"ד לב(3) 337, בעמ' 348-349. כפי שהבהיר מ"מ הנשיא דאז לנדוי, שמדובר לגבי זכות הביטוי לא בדירוג "אנכי" של "זכות על" כנגד זכות סתם אלא בתיחום אופקי של זכויות בעלות מעמד שווה (עמ' 343 מול אות השוליים ד). דברים אלה תואמים את גישתו של בית-משפט זה, מפי הנשיא דאז אגרנט ב-בג"צ 73/53, 87, בעמ' 879.

לפיכך החלטנו ביום 25.6.84 לדחות את העתירה.

ניתן היום, ב' בתמוז תשמ"ד (2.7.84).









בג"צ בית המשפט העליון 372/84 חנה קלופפר-נוה, האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל נ' שר החינוך והתרבות, מר זבולון המר, המשנה למנכ"ל רשות השידור, מר רון נחמן, [ פ"ד: לח 3 233 ] (פורסם ב-ֽ 02/07/1984)