פסקי דין על מלון נאות מדבר בע"מ | פסקי דין על זאב גוטמן

4186/96 א     12/02/2001




א 4186/96 מלון נאות מדבר בע"מ נ' זאב גוטמן




162
בתי המשפט

ת.א. 004186/96
בית משפט השלום באר שבע
12/02/01
תאריך:
סגן הנשיא - כבוד השופטת טהר שחף

בפני
:

מלון נאות מדבר בע"מ

בעניין:
התובעת
אפרים קרנון

ע"י ב"כ עוה"ד
נגד
זאב גוטמן
הנתבע
אברהם לוי

ע"י ב"כ עוה"ד
פסק דין
1. 1. תחילתם של ההליכים בתביעה שהוגשה, כתביעה נגזרת, ע"י התובעים זאב אייזנמן וישעיהו איתן כנגד זאב גוטמן
ומלון נאות מדבר בע"מ
, והמשכה בכתב תביעה מתוקן בו התובעת היא מלון נאות מדבר בע"מ
והנתבע - זאב גוטמן
.

2. 2. התובעת (שתיקרא להלן: "נאות מדבר" או "התובעת"), הינה חברה מוגבלת במניות, מחזיקה ומתפעלת בית מלון בבאר שבע.

3. 3. התובעת טוענת כי חברת מלון "זוהר" ב"ש בע"מ (להלן: "זוהר"), הייתה והינה בעלת מניות בנאות מדבר. עד אמצע שנת 1993, החזיקה ב - 45% ממניות נאות מדבר ומאז ואילך ב - 35%, כאשר הנתבע היה והינו בעל מניות ודירקטור ב"זוהר".

התובעת טוענת כי מר זאב אייזנמן ז"ל שימש כדירקטור בנאות מדבר ובחלק מהתקופה ולפי מחלתו - יוצג או הוחלף ע"י בנו, מר ישעיהו איתן (להלן: "איתן").

השניים, כך נטען, שמקום מושבם ועסקיהם היה בתל אביב - לא היו מעורבים בניהול השוטף של נאות מדבר אלא בעניינים מהותיים יותר - כניהול מו"מ עם הנהלות בנקים, שלטונות המס ורשויות אחרות, משקיעים פוטנציאליים, השקעות ועניינים משפטיים וכן נטלו חלק בישיבות דירקטוריון ובאסיפות כלליות.

איתן, כך נאמר, שימש כנציג אביו באסיפות הכלליות של בעלי המניות בנאות מדבר, וכיהן בה כדירקטור בפועל בכל התקופה הרלבנטית לתביעה, ומכהן כדירקטור גם היום והינו גם בעל מניות ב"זוהר".

הנתבע, כך נטען, היה והינו בעל מניות בנאות מדבר ובשנים 1970 עד 1993 כיהן כמנכ"ל, ובעת הגשת כתב התביעה המתוקן - הינו בעל מניות בלבד.

עוד נטען כי ביתו של הנתבע, הגב' אהובה רוט, מונתה בשנת 1991 כמנהלת התיפעולית בנאות מדבר ושימשה בתפקידה עד קרוב להגשת כתב התביעה המתוקן.

התובעת טוענת כי בשנים 1991 עד 1994 משכו הנתבע וביתו, מחשבונות נאות מדבר, והעבירו לרשותם, ללא רשות ו/או סמכות, במועדים שונים, סכומי כסף שונים, כפי העולה מהעתק כרטיסי הנה"ח שלהם בנאות מדבר.

עותק הכרטיסים האישיים צורף כנספחים ב' וג' לכתב התביעה.

התובעת טוענת כי בשנת 1993, הבחינו רואי החשבון שלה, כי כתוצאה מהמשיכות - רשומים בכרטיסי הנה"ח של הנתבע וביתו - סכומי חוב גבוהים יחסית, ומשנשאל הנתבע, על ידי רוה"ח, גבי יתרות חובה אלה - השיב כי ביתו נתונה בקשיים כספייים, כי שניהם משכו כספים על מנת לחלצה מנושיה, וכי ישיבו הסכום המצטבר של המשיכות ללא דיחוי.

התובעת טוענת כי ביום 02.06.93 נערכה פגישת עבודה, בה נכחו רוה"ח שטיינר וחילי, מר קיוות, מי שהיה חשב נאות מדבר אותה עת והנתבע - כמנכ"ל, וכי זו נתקיימה לבקשת רוה"ח שטיינר ומטרתה בירור יתרות שונות במאזן 1992 של נאות מדבר וביניהן יתרת החובה של הגב' רוט.

בפגישת עבודה זו, כך נטען, הורה הנתבע לרוה"ח להעביר יתרת החובה שהיתה רשומה בכרטיס הנה"ח של ביתו לכרטיס הנה"ח שלו, באופן שיתרת החובה שהופיעה שם - תוסף ליתרת החובה שהיתה רשומה בכרטיסו, ובאותו מעמד (סיום ביקורת החשבונות של נאות מדבר לשנת 1992) ביקש רוה"ח שטיינר מהנתבע, למען הסדר הטוב, כך נאמר, לחתום על מסמך סיכום הפגישה ביניהם שנכתב בכתב ידו של מר קיוות ואכן סיכום הדברים נחתם ע"י הנתבע ולצידו חתם גם מר קיוות.

סיכום הדברים צורף לתביעה כנספח ד'.

התובעת טוענת עוד כי לכשנתן הנתבע ההנחיות הנ"ל לרוה"ח ולחשב, לאחר שכל הנתונים הוצגו בפני
ו ומבלי שהסתייג מהם, הנה יש לראות בכך הסכמה ואישור גבי נכונות יתרות החובה, שלו ושל ביתו, כפי שנרשמו בכרטיסי הנה"ח, וכך גם הסכמתו לפרוע בעצמו גם המשיכות שעשתה ביתו.

התובעת טוענת עוד כי בתקופה הרלבנטית לתביעה היתה זכות חתימה על שיקים שנמשכו מחשבון נאות מדבר מצד אחד לנתבע ומצד שני לאחד מאלה - המנוח אייזנמן ז"ל, איתן, ה"ה דייני וקוט והכל בצירוף חותמת נאות מדבר.

משך שנים רבות, כך נטען, שרר אמון מלא בין הנתבע לבין יתר בעלי זכויות החתימה, ולפיכך ועל מנת להקל על מערך התשלומים של נאות מדבר - נהגו בעלי זכות החתימה האחרים, למעט הנתבע, לחתום מראש על גבי שיקים של נאות מדבר, חתימה אחת על החלק, ומאוחר יותר, לאחר שמולאו השיקים החתומים בחתימה אחת הנ"ל ע"י גזבר נאות מדבר - היה הנתבע מוסיף חתימתו וחותמת נאות מדבר.

התובעת טוענת כי בנסיבות הנ"ל, תוך ניצול ציני של האמון המלא שניתן בו, הצליח הנתבע למשוך כספים מחשבון נאות מדבר מבלי שהדבר הודע לבעלי זכות החתימה האחרים, לדירקטורים האחרים או לבעלי מניות - תוך שהוא מנצל לרעה גם הסמכות שהוקנתה לו וגם המעמד הרם לו זכה בנאות מדבר.

התובעת טוענת כי הנתבע לא העלה נושא המשיכות והיקפן בישיבות הדירקטוריון, ולא קיבל מעולם אישורו לעשות כן, וגם באסיפות בעלי המניות, לא הודיע כי משך סכומי כסף נכבדים, משך תקופה ארוכה, שלא כדין, עבורו ועבור ביתו.

יתירה מכך, כך נטען - באותה עת בה משך הנתבע, ללא רשות או סמכות, הכספים עבורו ועבור ביתו, היתה נאות מדבר נתונה בקשיים כספיים חמורים ועל סף חדלות פרעון, ואלה גרמו לכך שלא שילמה משכורות העובדים במועד, לכך כי פיגרה קשות בתשלומים לספקים, איחרה בהעברת ניכויים למס הכנסה וביטוח לאומי, פיגרה בהעברת מע"מ, ומעת לעת לא כיבדו הבנקים השונים שיקים שמשכה מחשבונותיה אצלם.

התובעת טוענת כי בשנת 1992, במהלך פגישת עבודה שגרתית עם איתן - סיפר לו הנתבע, אגב אורחא, כי ביתו נקלעה לקשיים כספיים וכי הוא זקוק נואשות לכמה עשרות אלפי שקלים על מנת לחלצה מנושיה.

הנתבע, כך נטען, ביקש לקבל הסכמת איתן לכך כי נאות מדבר תלווה לו הסכום הנ"ל, אך איתן השיב לו כי נאות מדבר, המצויה בעצמה במצוקה כספית קשה, אינה יכולה לסייע לו. באותו מעמד, כך נטען, סיפר הנתבע לאיתן כי משך מקדמות, על חשבון משכורות עבורו ועבור ביתו - בהיקף של כ - 15,000 עד 20,000 ₪ בלבד.

תגובת איתן, כך נטען, לדברים אלה, היתה כי בעת שעובדים המשתכרים בין 2,000 ל - 3,000 ₪ אינם מקבלים שכרם במועד עקב הקשיים הכספיים - לא יתכן כי בעלי מניות, דירקטורים ומנהלים יהנו ממקדמות ע"ח המשכורת.

איתן, כך נטען, האמין לנתבע, כי הוא וביתו משכו הסכום שהוצהר עליו ודרש מהנתבע לפרוע סכום זה מידיית, אלא שרק מאוחר יותר נודע לו כי הנתבע לא גילה לו האמת, וכי ההיקף האמיתי של המשיכות גבוה בהרבה. ענין זה נתגלה לו, לאיתן, רק בסוף שנת 1993, בעת הכנת רשימה עדכנית של נושי נאות מדבר, שהוכנה לצורכי התחשבנות עם בעלי מניות חדשים, עימם התקשרו אייזנמן המנוח והנתבע, בהסכם בחודש 5/93.

לפי ממצאיו, פנה, כך נטען, איתן לרוה"ח שטיינר שאישר בפני
ו קיומן של המשיכות והיקפן, תוך שהוא מציין כי אלה באו לידי ביטוי בדו"חות הכספיים ובמאזנים של נאות מדבר, ומתוך כך פנה איתן לנתבע בדרישה להשיב לקופת נאות מדבר סכומי המשיכות לאלתר, והנתבע התחייב להסדיר זאת בהקדם, אלא שהימים נקפו, והנתבע לא פרע חובו, כאשר בין לבין ובתחילת 1994 פנה איתן לנתבע בכתב ובע"פ מספר פעמים, לרבות בישיבות הדירקטוריון בדרישה להחזיר מיד סכומי המשיכות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין.

חרף הבטחותיו של הנתבע להסדיר, הנה טוענת התובעת כי לא השיב סכומי המשיכות ואף לא חלק מהן, עד למועד הגשת כתב התביעה המתוקן, ולא רק זאת - אלא שהוברר, כך לפי הטענה, כי משך שלא כדין כספים נוספים.

התובעת מציינת כי הנתבע הוא זה שהביא מאזן נאות מדבר לשנת 1992 לאישור ההנהלה והאסיפה הכללית שלה, ותמך באישורו, ללא כל הסתייגויות, ולפיכך, בתמיכתו, ובאישור הדו"חות הכספיים של נאות מדבר לשנת 1992, באסיפה הכללית ובדירקטוריון - אישר המשיכות וסכומיהן למועד זה.

התובעת טוענת כי הנתבע שב ואישר החוב בכך שחתם על מאזנה לשנת 1992, כמנכ"ל ודירקטור.

המאזן לשנת 1992 חתום בידי הנתבע ופרוטוקול האסיפה הכללית שאישרה מאזן זה, חתום גם הוא בידי הנתבע - צורפו לכתב התביעה וסומנו כנספח ו' - ו' 1.

התובעת טוענת עוד כי רק באמצע שנת 1994, לאחר שהוברר כי הנתבע לא החזיר חובו ואף משך סכומים נוספים שלא כדין, ולאחר שפרץ סכסוך בינו לבין איתן - החל הנתבע להתכחש לחובו לה.

התובעת טוענת כי חובו של הנתבע מסתכם נכון ליום 10.12.95, בגין חובו הוא וחוב ביתו, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית לסך 314,500.15 ₪, כפי אישור רוה"ח (נספח ז').

התובעת טוענת עוד כי על הנתבע היה לדעת, כמנכ"ל וכדירקטור אצלה, אודות הקשיים הכספיים החמורים בהם היתה נתונה בתקופה הרלבנטית, גבי יתרות החובה הגדולות בחשבונותיה בבנקים, חריגתה הניכרת ממסגרת האשראי המאושרת, וכן היה עליו לדעת כי כתוצאה ממצבה הכספי הקשה - מפגרת היא בקיום חיוביה הכספיים השונים, שבגין פיגורים אלה - אף חוייבה בריביות ובקנסות בסכומים גבוהים.

התובעת טוענת כי לא זו בלבד שעל הנתבע להשיב לה הכספים שמשכו הוא וביתו, אלא עליו אף לפצותה, כדי סכומי הריבית שנאלצה לשלם לגופים הנזכרים לעיל - על אותם סכומים שמשכו הנתבע וביתו מקופתה - שלא כדין - וסכום פיצוי זה מגיע לכדי 100,000 ₪ לפחות.

התובעת העמידה תביעתה, מטעמי חסכון באגרה, כך נאמר, על סך של 350,000 ₪, וטענה שוב כי משיכת הכספים ע"י הנתבע וביתו נעשתה שלא כדין, ללא אישור הדירקטוריון, תוך ניצול לרעה של מעמדם אצלה, ותוך הסתרת קיום המשיכות והיקפן מהדירקטורים ובעלי המניות.

4. לציין כי התביעה מצומצת בהיקפה אך המחלוקת הורחבה עד מאוד בשל טענות הנתבע בכתב ההגנה שנתן לרבות טענותיו לקזוז כפי שיובהר להלן.

5. בכתב ההגנה המתוקן טען הנתבע, כי התביעה היא ניצול לרעה של הליכי משפט ונסיון בוטה לפגוע בו, בהמשך לאיומים בוטים מצידו של איתן, שהשתלט על נאות מדבר ועושה בה ככל העולה על רוחו, לאחר שהשליטה במניות הרוב בה, עברו לידי בני משפחתו.

עוד טען כי התביעה הוגשה עקב שיקולים זרים, ונוכח הליכים משפטיים, שנקט הוא נגד איתן ואביו, עקב מעשיהם ומחדליהם כלפיו, לרבות בנאות מדבר ובמלון "זוהר" ב"ש בע"מ - שהיו קשורות עימו.

הנתבע מפנה להליכים אחרים שנתקיימו בין בעלי הדין, ובין היתר, להחלטת כב' נשיא ביהמ"ש המחוזי בב"ש, בהמרצה 5273/95 בת.א. 2123/95, שנסובה סביב נסיונו של איתן לקפח ולעשוק הנתבע בכל הנוגע לזכאותו לקבל המניות בנאות מדבר, וכן לפסק דינו של כב' השופט בדימוס, עו"ד שאול אלוני, בתביעת הנתבע בגין תגמולי עובד המגיעים לו מנאות מדבר - ונוכח הגנת איתן בנידון ובהליכים נוספים.

הנתבע טוען כי בין הקבוצה שכללה את המנוח אייזנמן זאב ז"ל, אביו של איתן והנתבע, לבין אלדרדשתי ג'אויד ונציגיו זיוה כהן ועזרא גבאי, נתקיימה בוררות בפני
כב' השופט בדימוס עו"ד שאול אלוני, שעל רקע הפסדם של האחרונים בבוררות הנ"ל, וחיובם להחזיר מניותיהם לאייזנמן ז"ל ולנתבע - ניסו אייזנמן ז"ל ואיתן, להגיע עם נציגי אלדרדרשתי ודירקטוריון נאות מדבר להסכמות לצורך פגיעה אישית בו, כשנציגי אלדרדשתי הסכימו לעשות יד אחת עם אייזנמן ז"ל ואיתן לצורך כך, לרבות בכינוס בלתי חוקי של הדירקטוריון ובשינוי הליכים שנקבעו מראש - אך חזרו בהם אחר התראה.

הנתבע טוען כי איתן לא נקט בהליכים שקבע דירקרטוריון נאות מדבר כתוצאה מהסכסוך הנ"ל, לרבות גבי בירור שיעור חוב הנתבע הנטען וזכות הקיזוז העומדת לו, נוכח חיובי נאות מדבר כלפיו, ביניהם עפ"י

פסק דין
סופי בגין תגמולי עובד והחזר הלוואה ארוכת טווח שנתן לנאות מדבר, ובהקשר זה אף לא איפשר איתן לדירקטוריון נאות מדבר לקבל חוו"ד משפטית שתאפשר קבלת החלטה סבירה.

הנתבע טוען, כאמור, כי התובעת ניצלה לרעה הליכי משפט, בהעלימה כליל בכתב התביעה פסק דינו של הבורר כב' השופט בדימוס עו"ד אלוני שניתן נגדה ולטובת הנתבע, בגין תגמולי עובד, שעל פיו עומדת לנתבע, לפי טענתו, זכות בסכומים ניכרים ביותר, עד כדי מאות אלפי שקלים כנגד נאות מדבר.

יתירה מזו, הנה לטענת הנתבע נתן לנאות מדבר הלוואה כספית ארוכת טווח, כפי העולה ממסמך מיום 31.03.72, אותה דרש להשיב, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית - כשהלוואה זו לא הוזכרה בכתב התביעה.

טוען הנתבע כי הואיל ואיתן ושלוחו, מר קיוות, השתלטו בפועל ושלא כדין על הנה"ח של נאות מדבר, תוך שהם מהלכים אימים על העובדים בה, באורח גלוי ומרומז - הצליחו השניים לגרום לרישומים מופרכים ובלתי נכונים בכרטיסים האישיים שלו ושל ביתו אהובה רוט, ששימשה כמנהלת מלון "נאות מדבר" בב"ש, ומכאן שהודיע, בישיבות הדירקטוריון, כי הוא מוכן לבדוק חובו האמיתי בכרטיסו, ולקזזו כנגד חובותיו הכספיים כלפי נאות מדבר, עפ"י פסק הבורר ומתוך ההלוואה הנ"ל, ואף זכרה של הודעתו זו לא בא בכתב התביעה.

הנתבע צירף לכתב ההגנה המתוקן, הפרוטוקולים הנדרשים בהם עלתה דרישתו.

הנתבע טוען כי דירקטוריון נאות מדבר קבע כי טענות הקיזוז הנ"ל תיבחנה ע"י משפטן, אך איתן לא איפשר מיצוי אפשרות זו, והזדרז להגיש התביעה כאן, על מנת לפגוע בו, קודם כתביעה נגזרת ולאחר מכן, לאחר שהשתלט על רוב מניות נאות מדבר - כתביעה רגילה.

הנתבע, כך נטען, הוא אדם מבוגר, כבן 72 (בעת הגשת כתב ההגנה המתוקן), שאיתן גמר אומר להכביר עליו תביעות משפטיות, תוך ניצול הליכי משפט לרעה, הפעלת לחץ וגרימת הוצאות כספיות נכבדות ומתוך מגמה לעשוק אותו ולרוקן זכויותיו ורכושו בחברות עימן הוא קשור.

עוד טוען הנתבע כי בתביעתו כנגד נאות מדבר בגין תגמולי עובד שנתבררה בפני
הבורר, כב' השופט בדימוס עו"ד אלוני - העלה איתן טענות שונות, המועלות גם עתה בתביעה - שלא נתקבלו שם, כאשר פסק הבורר יצר בהקשרן מעשה בית-דין.

הנתבע טוען כי יצא חוצץ כנגד פעולות איתן בכל הנוגע לכספים המגיעים לו ולאחרים מנאות מדבר, וביניהם גם לאביו של איתן - דבר אשר גרם וגורם לאיתן להתנכל לו, ולאישוש טענתו, צירף החלטתו של כב' השופט ד"ר גרוניס, מביהמ"ש המחוזי בב"ש, המאשרת דרכי העושק של איתן כלפי נאות מדבר, ובנסיבות אלה ולנוכח החלטת כב' השופט גרוניס, טוען הנתבע כי שומה על איתן להשיב לנאות מדבר כל הכספים שנטל שלא כדין, אשר נתקבלו מהבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: "הבנק הבינלאומי").

הנתבע מסכים כי פוטר רשמית מעבודתו אצל נאות מדבר ב - 17.01.97, וטוען עוד כי איתן שלט ושולט בהנה"ח של נאות מדבר, ואף הציג עצמו בפני
גורמים שונים כחשב. כן טוען הוא כי אייזנמן ז"ל ואיתן היו מעורבים בנעשה בנאות מדבר, נטלו בו חלק פעיל, וכי החלטות מהותיות לא נתקבלו ללא הסכמתם - פרט לקשור בניהול השוטף של המלון עצמו.

הנתבע מסכים באופן עקרוני לתיאור שנתנה נאות מדבר גבי החזקת המניות בה ובחברת מלון זוהר ב"ש בע"מ, אך טוען כי איתן ביצע פעולות בלתי חוקיות של העברת מניות, שלא כדין, בחברת "זוהר", ואין מצבת המניות שלו ושל בני משפחתו מוגמרת.

הנתבע טוען עוד כי ביתו אהובה רוט, מונתה כמנהלת המלון ושימשה ככזו, עד לפיטוריה מתפקידה, לאחר השתלטות איתן על נאות מדבר, וכי היתה לה ויש לה הכשרה נאותה לתפקידה, הוא טוען כי טענות נאות מדבר כנגדו וכנגד ביתו גבי משיכות כספים שלא כדין - הן טענות סרק, וכי בכל הנוגע לביתו - גרם איתן או מי מטעמו לרישומים כוזבים בהנה"ח של נאות מדבר ככל שהיא נוגעת לשיעור שכרה, כי הנ"ל גרמו לכך שרק חלק משכרה של הגב' רוט ירשם כמשכורת, בשיעור המתקרב לשכר מינימום, וכי חלקה האחר של המשכורת, נרשמה בהנחייתם, שלא כדין, כהלוואות, בניגוד למציאות.

הנתבע טוען כי השכר שנאות מדבר טוענת כי הוא שכרה של הגב' רוט הינו בלתי סביר בעליל, הן עפ"י נתוני המשק, הן כשכר ראוי, הן בהשוואה לשכר המנהלת שקדמה לה, והן בהתחשב בהשכלתה ובהסמכתה.

עוד טען הנתבע כי איתן ושלוחו קיוות, זקפו כנגדו, בכרטיסו האישי, חיובי סרק שלא כדין וללא בסיס, מתוך השתלטותם על הנה"ח בנאות מדבר, ותוך איום ופיתוי כנגד העובדים שם.

הנתבע טוען כי רישומי הנה"ח ביחס אליו וביחס לביתו הם בלתי נכונים, כוזבים ומופרכים וכי נתן הסכמתו לכך כי במקרה ואחר ניכוי שכרה האמיתי של ביתו - יראה כרטיסה יתרת חוב - תיזקף זו בחשבונו, אך לא נתן הסכמתו לחישוב כוזב של שכרה המנוגד למציאות.

הנתבע טוען עוד גבי זכות החתימה על שיקים שנמשכו מחשבונות נאות מדבר, כי נאות מדבר לא צירפה פרוטוקול המאמת הרכב החתימות הנטען, הגם שהוא מסכים כי חתימתו בצירוף חתימת אייזנמן ז"ל או איתן, היא המחייבת.

עוד טען כי גם הוא חתם על החלק בפנקסי שיקים שנמסרו לאיתן.

הנתבע טוען כי לא משך כספים שלא כדין מנאות מדבר, כי משיכותיו היו בידיעת איתן ובהסכמתו המלאה, ולאור זכאותו לסכומי עתק ממנה, בגין תגמולי עובד שחבה לו.

הנתבע טוען כי במהלך השנים האחרונות ניסה איתן לנשלו מרכושו בנאות מדבר ובחב' מלון "זוהר" ב"ש בע"מ ובמלון "זוהר" ירושלים בע"מ, שם ביצע הטעייה חמורה כנגדו, ומשהחל לעמוד על זכויותיו ולעתור לערכאות - פתח איתן במלחמת חורמה כנגדו, תוך שאין הוא בוחל בכל שביב הזדמנות על מנת להתאנות לו, ועל רקע זה יש לראות טענות נאות מדבר בסעיפים 27-25 ו - 30 לכתב התביעה המתוקן - גבי חובו ומשיכות שעשה - שכולן מוכחשות.

הנתבע טוען כי למצבה הכספי של נאות מדבר אין רלבנטיות לסכסוך ולטענותיה נגדו, כי באותה עת גביה נטען דבר המצב הכספי הקשה - ראה איתן לנכון למשוך עבור עצמו משכורת פיקטיבית מנאות מדבר, כאשר בפועל לא עבד כעובד שלה.

הנתבע מכחיש טענות נאות מדבר גבי אישורו את מאזניה, גבי החוב הנטען גביו, וצירף פרוטוקול האסיפה הכללית של נאות מדבר שבו באה הסתייגות מפורשת שלו.

הנתבע מכחיש כל יתר טענות נאות מדבר וטוען עוד כי איתן מפעיל לחצים, לרבות על רוה"ח שלה, לשם קבלת מסמכים בלתי בדוקים ושאינם נכונים באשר להתחשבנות בינו לבינה, ובנוסף ולחילופין טוען הוא כי הוא זכאי לקזז חובו האמיתי כלפי נאות מדבר, כפי שיוכיח, כנגד חיוביה כלפיו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, ובהקשר זה של זכות הקיזוז העומדת לו, הוא מבקש לכלול אף תשלום בסך 10,000 ₪ ששילם עבור נאות מדבר לעוה"ד מ. חכמון ביום 26.01.96 וכן כל תשלום שישלם עבורה בעתיד.

6. מטעם נאות מדבר העידו איתן, מר קיוות, מר אלי ג'מיל, הגב' ליבי זמיר, רוה"ח חילו ושטיינר, שנתנו עדויותיהם הראשיות בתצהירים ונחקרו חקירה נגדית, ועוד הוסכם כי חקירתם הנגדית של רוה"ח שטיינר וחילי שנעשתה בת.א. 2027/96 (הליך נוסף שננקט בין בעלי הדין כאן ואחרים) - תתקבל כראיה בדיון כאן.

מטעם הנתבע העידו הוא עצמו, רוה"ח מידן, וכן מר בצלאלי אמנון, מומחה להשוואת כתבי יד ובדיקת מסמכים שנתן חוות דעת.

7. אומר כבר שלב זה כי ראוי היה לבעלי הדין להניח חרבותיהם ולהופכן לאיתים, זאת לפי ההתכתשויות והמחלוקות הרבות לאין ספור שעלו ביניהם, בערכאות שונות ובמשך שנים רבות - במקום להשכיל, להתכנס ולהגיע להסדר שישביע רצון ויהיה ראוי.

גם דרך ההתכתשות, כפי שבאה לביטוי לפחות בשני דיונים שנתקיימו בפני
- אינה ראויה בעיני, לאחר שמצד אחד עומדת נאות מדבר באמצעות איתן, שהוא בנו של אחד ממייסדיה, ומנגד עומד הנתבע, בא בימים, שבמשך השנים האחרונות, נדמה שרוב עיסוקו בבתי משפט, בבוררויות ובהתדיינויות שונות.

לא רק בעלי הדין עצמם מעורבים בהליכים, הנה גם סחפו יחד עימם רבים אחרים, כמו רואי החשבון של נאות מדבר ונושאי תפקידים אחרים, כאשר נדמה, אחר עיון מדוקדק בכל כתבי בי-הדין, במסמכים השונים והרבים, בפסקי הדין שניתנו ע"י ערכאות שונות (שהוצגו בפני
), בפסק הבורר, כב' השופט בדימוס אלוני - כי אכן ראוי כי בעלי הדין יטלו יוזמה וישבו האחד עם רעהו, על מנת לנסות ולסיים כל המחלוקות ועל מנת ליתן גם בידי נאות מדבר להמשיך בעיסוקיה וגם לנתבע להמשיך במהלך חייו באופן רגיל ותקין.

פעמים אחדות, במהלך ניהול הדיון, נדמה היה לי כי עוצמת הרגשות המעורבים ביחסים שבין איתן לנתבע, היא זו הנותנת הטון - ולא המחלוקת גופה, שכאמור ניתן היה להביא לפתרונה מחוץ לכתלי ביהמ"ש, כאשר הנתבע, שהיה המוציא והמביא אצל נאות מדבר - שנים רבות, מצא עצמו במהלך השנים מחוץ למרכז הפעילות, כאשר מועלות נגדו טענות מטענות שונות גבי ניהול לא תקין, ערבוב פעילויות בין נאות מדבר לחברות אחרות שהיה בעל מניות בהן, כאשר כל צד אינו בוחל בכל אמצעי על מנת להקניט, לקנטר, להשמיץ והדבר ניכר החל מפרוטוקולים שהוצגו מתוך ישיבות דירקטוריון נאות מדבר, דרך כתבי הטענות בתובענות שנידונו בפני
, ועבור דרך העדויות שניתנו.

התובענה כאן ניתנה גבי עניין ספציפי ומצומצם גבי משיכות שנטען כי בוצעו שלא כדין על ידי הנתבע וביתו, ששימשה כמנהלת המלון המופעל ע"י נאות מדבר - על פי הנקוב בכרטיסו האישי של הנתבע שנוהל אצל נאות מדבר.

כמו כן ביקשה נאות מדבר לחייב הנתבע בנזקים שנגרמו לה כתוצאה מחיוב בריביות ובקנסות בסכומים גבוהים מתוך פיגור שפיגרה בתשלומים בהם חוייבה - מצב שנגרם, בין היתר, כך נטען, כתוצאה ממשיכות היתר הגדולות החריגות שהנתבע וביתו ביצעו, וכך טוענת נאות מדבר כי אילו היו אותם סכומים שנמשכו מצויים בקופתה, במקום בחזקת הנתבע וביתו - היו נחסכים ממנה אותם קנסות וריביות והיא העריכה הפיצוי המגיע לה, תחת פריט זה, ב - 100,000 ₪ לפחות, ואף צירפה לתביעה, כנספח ח', טופס שיעורי הריבית החריגה בבנק לאומי לישראל בע"מ.

כבר אומר - כי התובעת לא הוכיחה דבר וחצי דבר תחת פריט זה, לא נתנה כל ראיה גבי תשלומים לגופים שונים בהם פיגרה, שבגין פיגורים אלה חוייבה בריביות או בקנסות, ומכאן לא ידון פסק הדין בענין זה, לאחר שגם בסכומי נאות מדבר לא חזרה על טענה זו, וראה להלן.

לו הסתפק הנתבע בטענותיו כנגד טענות נאות מדבר גבי משיכות חריגות, שאין להן בסיס, אותן ביצע עבורו ועבור ביתו ויתרת החוב שבכרטיסו ובכרטיס ביתו- היה מסתיים הדיון זמן קצר הרבה יותר ובהליך מקוצר, אלא שבשל טענות ההגנה שהועלו, בהן ביקש הנתבע, גם אם יוכח כי כרטיסו האישי נמצא בחריגה בגין משיכות יתר שאינן מוסברות - לקזז מחובות נאות מדבר כלפיו עפ"י פסקי דין ופסק בוררות שניתן ע"י כב' השופט בדימוס אלוני, הנה התארך הדיון, ושלא לצורך, תוך שבעלי הדין מתייחסים ודנים שוב, וללא הצדק, שהרי הדבר נפסק ונעשה חלוט - הן בהחלטות שנתן כב' הנשיא לרון, הן בהחלטה שנתן כב' השופט, סגן הנשיא, י. בנאי והן בפסק הבוררות.

8. מר איתן נתן עדותו הראשית בתצהיר, ובו חזר על האמור בכתב התביעה.

מר איתן מציין כי אביו היה ממייסדי התובעת, וכיהן כדירקטור בה וכיו"ר מועצת המנהלים שלה עד שבמהלך שנות ה - 80 התדרדר מצב בריאותו והוא זה ששימש כנציגו וכממלא מקומו בדירקטוריון התובעת ובאסיפות הכלליות של בעלי המניות.

לטענת העד התעלם הנתבע בכתב ההגנה שנתן מ"העובדות הברורות המצביעות על קיום חובו" לתובעת, כגון מאזנים מבוקרים שאושרו גם ע"י הנתבע, ספרי חשבונות שעברו ביקורת רואה חשבון ומס הכנסה, אלא שהנתבע, כך מעיד איתן, בחר בדרך נלוזה ובמקום להעלות טענות הגנה לגופו - השתמש בכתב ההגנה ככתב פלסתר נגדו, נגד אביו ז"ל וכנגד עובדים בכירים וזוטרים בתובעת בכתב הגנה שנתן, שהוא מלא האשמות והשמצות סתמיות חסרות בסיס, שלא ניתן להן כל פירוט ואסמכתאות, כשאין בהגנה אלא נסיון חסר תוחלת להשחיר פני התובעת ומי הקשור בה.

אף שהעד מציין במפורש כי בעדותו התבסס על העובדות וכי ימנע ככל האפשר מלהגרר אחר "סגנונו הדמגוגי והמשמיץ" של הנתבע - הנה ברי כבר מהאמור לעיל כיצד הובאו הדברים ומה היה הלך הרוח.

איתן מציין כי הנתבע שימש כדירקטור בתובעת, בעל מניות ובעל זכות חתימה משנת 1970, ובין השנים 1970-1993 שימש כמנכ"ל.

בשנת 1991 מונתה ביתו, הגב' רוט, כמנהלת המלון, שהחלה לעבוד בחפיפה עם המנהלת הקודמת לתקופת נסיון, בעיקר, כך נטען, על מנת שתהיה במסגרת תעסוקתית וכך היה עד תחילת 1997.

איתן מציין כי אחר בדיקות מקיפות שערך, הוברר לו כי בין השנים 1991-1994 נמשכו מחשבונות התובעת סכומי כסף נכבדים לזכות ו/או לפקודת הנתבע וביתו, כעולה מכרטיסי הנה"ח האישיים שלהם אצל התובעת (נספחים ב' וג' לתצהיר).

העד מציין כי בסוף חודש 06/93 בישיבה עבודה שערך מתוקף תפקידו ומעמדו בתובעת, עם החשב ורואה החשבון של התובעת - הראו לו אלה הכרטיסים הנ"ל, ונאמר לו ע"י רוה"ח חילי כי יתרת החובה בכרטיס הנה"ח של הגב' רוט תועבר לכרטיסו האישי של הנתבע, וכששאל לפשר העניין - הוצג בפני
ו ע"י רוה"ח חילי, סיכום פגישה בכתב מיום 02.06.93, על פיו הורה הנתבע - לחשב ולרואה החשבון - להעביר יתרת החובה כאמור לעיל.

מר קיוות שהיה החשב, הבהיר לעד כי לפי בקשת רואה החשבון העלה, באותו מעמד, את תוכן השיחה והסיכום על הכתב, בכתב ידו, וכי רוה"ח ביקש מהנתבע לחתום ואכן הנתבע חתם בנוכחות המשתתפים בפגישה (נספח ג' לתצהיר).

העד ממשיך ומעיד כי הנתבע הודה במשיכות הכספים והסכים לשלם יתרתן, כפי שתקבענה ע"י רוה"ח שטיינר, כך למשל בישיבת דירקטוריון התובעת מיום 08.12.95, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפרוטוקול (עמ' 3 ו - 4) - משם עולה כי הנתבע ביקש מהנה"ח את כרטיס החיוב שלו, כי נאמר לו כי אין בו תנועה מ - 01.04.95 וכי במועד זה עמדה יתרת החוב על 260,000 ₪, כי הנתבע הודיע כי אין הוא מקבל הדו"ח וכי אינו מוכן לתת אישור - אלא לאחר שרוה"ח שטיינר יאשר זאת, וכן נאמר באותו פרוטוקול, כי "אני אמרתי אני מבקש שהחשבון שלי יערך ביחד עם זאב שטיינר ושתינתן לי אפשרות קיזוז. ואחר כך אם אשאר בחובה אני משלם" (נספח ח' 2 לתצהיר).

העד מציין כמי שהשתתף באותה ישיבה, ורשם בכתב ידו הפרוטוקול, כי ברור לו ואין לו ספק שהנתבע מכיר בקיום המשיכות והסכים לשלם יתרתן, כפי שתיקבענה ע"י רוה"ח, אלא שביקש כי יתרות אלה תקוזזנה.

רק לאחר שהיה ברור לנתבע, כפי עדות איתן, כי ינקט נגדו הליך משפטי, הסתייג הנתבע, לפי שיטת העד, באמצעות בא כוחו ולראשונה - רק מגובה סכום המשיכות, שהרי בבקשה לביטול עיקול שהוגשה בתיק כאן (נספח י' לתצהיר), נאמר כי חוב הנתבע קטן הרבה יותר ויש לבדוק כל ההתחשבנות מתחילתה ע"י ועדת ביקורת וע"י רוה"ח - מכאן, לשיטת העד, מסכים הנתבע כי קביעת רוה"ח החברה היא הקובעת לענין המשיכות, וטענתו האחת היא כי סכומים העומדים לזכותו, לא הובאו בחשבון.

עוד מעיד איתן כי הנתבע לא הסתייג מיתרות חובו, אישר כמנכ"ל וכדירקטור, וגם חתם על מאזני התובעת, עד ולרבות מאזן 31.12.93 ללא כל הסתייגות, ולפחות בתקופה שמשנת 1985 ועד סוף 1993 היתה זכות החתימה מטעם התובעת, על שיקים שנמשכו מחשבונותיה ועל הוראות משיכה אחרות מצד אחד, לנתבע ומצד שני - לחתימת אחד מאלה - אייזנמן, דייני וקוט - והכל בצירוף חותמת התובעת, כאשר לא בכל הבנקים היתה לדייני ולקוט זכות חתימה, ובתקופה מסויימת היה הוא עצמו, העד, מוסמך לחתום, חתימה שנייה לצד חתימת הנתבע, בתחילה מטעם אביו, אייזנמן ז"ל , ומאוחר יותר בזכות עצמו, אך מכל מקום - ללא חתימת הנתבע, לא ניתן היה למשוך כספים מהתובעת בתקופה האמורה.

העד ממשיך ומעיד כי במשך שנים רבות שרר אמון מלא בין הנתבע לבין יתר בעלי זכות החתימה אצל תובעת, ולפיכך, ועל מנת להקל על מערך התשלומים של התובעת, נהגו בעלי זכות החתימה האחרים, למעט הנתבע, לחתום מראש על שיקים של התובעת חתימה אחת על החלק, ומאוחר יותר, לאחר שגזבר התובעת או הנתבע עצמו היו ממלאים שיקים, שכבר היו חתומים בחתימה אחת - היה הנתבע מוסיף חתימתו בחותמת התובעת והשיקים הועברו ליעדיהם, זאת לאחר שנאמר כי לנתבע היתה גישה לפנקסי השיקים של התובעת ובחלק מהמקרים היה הוא זה הממלא אותם ומוסיף חתימתו.

העד מציין כי בתקופות מסויימות הונח גם במשרדו שלו פנקס שיקים של התובעת, חתום בחתימה אחת ע"י הנתבע, לשם ביצוע תשלומים דחופים באיזור המרכז, אך לעדותו אף פעם לא מילא שיק ללא הודעה מראש לנתבע ולגזבר, ובמקרים המעטים שמילא שיקים במשרדו, נעשה הדבר עפ"י הוראות הנתבע, וכך, בנסיבות שתוארו - תוך, כפי שנאמר, "ניצול ציני של האמון המלא שניתן בו" הצליח הנתבע למשוך כספים מחשבונות התובעת, במשך זמן רב, מבלי שהדבר נודע לבעלי זכות החתימה האחרים, לדירקטורים האחרים ולבעלי המניות, תוך שהוא מנצל לרעה הסמכות שהוקנתה לו ומעמדו הרם.

העד מציין כי עד אשר גילה היקפן הגדול של המשיכות שביצע הנתבע - לא העלה הנתבע ענין זה בישיבות דירקטוריון התובעת ומעולם לא קיבל אישור למשוך כספים עבורו או עבור ביתו, וגם באסיפות בעלי המניות לא הודיע הנתבע מיוזמתו כי משך סכומי כסף נכבדים, משך תקופה ארוכה ושלא כדין עבורו ועבור ביתו.

יתירה מכך מעיד איתן, הנה באותה תקופה בה משך הנתבע, ללא רשות וסמכות הכספים, עבורו ועבור ביתו - היתה התובעת נתונה בקשיים כספים חמורים ועל סף חדלות פרעון, שהביאו לידי כך שלא שילמה משכורות העובדים במועד, פיגרה קשות בתשלומים לספקים, איחרה בהעברת ניכויים למס הכנסה וביטוח לאומי, פיגרה בהעברת מע"מ ומעת לעת לא כיבדו הבנקים השונים שיקים שמשכה אצלם - מקום זה אציין, כפי שצויין לעיל, כי לבד מעדות זו - לא ניתנה כל ראיה או אסמכתא שהיא המעידות על אותם קשיים כספים ומובן כי בעדותו של איתן שנתמכה רק בעדות מי מהעדים האחרים - אין להסתפק, ולא מצאתי גם טעם מדוע אכריע על פיהן בלבד.

העד מוסיף כי בשנת 1992, במהלך פגישת עבודה שגרתית בינו לנתבע, סיפר לו הנתבע אגב אורחא כי ביתו נקלעה לקשיים כספיים, וכי הוא זקוק נואשות לעשרות אלפי שקלים כדי לחלצה מנושיה, ולשיטתו נזקק הנתבע להסכמתו כי התובעת תלווה הסכומים הנדרשים, אך תשובתו לנתבע היתה כי התובעת מצויה בעצמה במצוקה כספית קשה ולא ניתן יהא לסייע.

באותו מעמד סיפר לו הנתבע כי משך מקדמות ע"ח משכורת עבורו ועבור ביתו בהיקף של 15,000 עד 20,000 ₪ בלבד, ותגובתו היתה כי בעת שעובדים אצל התובעת משתכרים 2,000 או 3,000 ₪ לחודש ואינם מקבלים שכרם במועד עקב הקשיים הכספיים, לא יתכן כי בעלי מניות, דירקטורים ומנהלים יהנו ממקדמות ע"ח המשכורת.

העד מציין כי האמין לנתבע כי הוא וביתו משכו כמקדמות הסכום שנאמר לעיל, וכי דרש מהנתבע לפרוע סכום זה באופן מיידי, אך רק מאוחר יותר גילה, כי לא רק שהנתבע לא החזיר, אלא שלא גילה לו האמת, וכי למעשה ההיקף האמיתי של המשיכות גבוה הרבה יותר, ורק בסוף 1993, בעת הכנת רשימה עדכנית של החייבים לתובעת, שהוכנה לצורכי התחשבנות עם בעלי מניות חדשים, עימם נעשה קשר ב - 05/93 - החל להתברר ההיקף האמיתי, העדכני, של המשיכות.

העד מציין כי לבקשה לביטול עיקול שהגיש הנתבע בתיק כאן, צורפו עותקים מ - 31 המחאות שנמשכו מחשבון התובעת לזכות ביתו (נספח י"א לאותה בקשה), ובכך מנסה, לשיטתו, הנתבע, להוכיח כי הסכומים ששולמו לביתו הינם בגדר שכר עבודה, ולפיכך אין הוא חייב בתשלומם, אך לפי העובדות שמציין העד - טוען הוא כי לטענת הנתבע אין בסיס, מתוך כך כי שכר עבודתה של הגב' רוט זוכה מידי חודש בכרטיסה האישי בהנה"ח, כי אין דרך ואסור הוא לשלם שכר עבודה מבלי להנפיק תלוש שכר, לדווח עליו כדין לשלטונות מס הכנסה ולמל"ל, ולהפריש למוסדות אלה הניכויים והמיסים המגיעים - כפי שנעשה ע"י התובעת, מתוך כך שיתרת החובה בכרטיס הגב' רוט הוא פועל יוצא של כל הסכומים שנמשכו על ידה ו/או לפקודתה, בניכוי הסכומים שזוכו בכרטיסה (שכר נטו, נסיעות וסכום פיצויים שעמד לזכות בעלה), מתוך כך שהנתבע הוא שנתן ההוראות לרשום השיקים, לרבות הפרטים עליהם, כגון "מפרעה ע"ח שכר עבודה", "מקדמה ע"ח משכורת", "ע"ח", ומתוך כך שעל מנת לזכות את ביתו בשכר עבודה גבוה יותר, חייב היה הנתבע לבצע שורת פעולות בהן לא נקט, כגון - לקבל החלטה בדירקטוריון - שהרי מדובר בבן משפחה שהוא בעל ענין, שהוא גם מנכ"ל, לתת הוראה למח' השכר אודות הגדלת שכר הגב' רוט, להנפיק תלושי שכר בהתאם לגובה השכר, לדווח כדין למל"ל, למס הכנסה ולרשום זאת בהנה"ח.

לשיטת העד הנה משמעות טענת הנתבע כיום, כי למעשה שכרה של ביתו היה גבוה יותר מזה שנרשם בתלוש השכר שלה - הודאה בכך שהוא, כמנכ"ל, ביצע שורה של עבירות, מבלי שיתר המנהלים יודעים זאת, כגון עבירות על פקודת מס הכנסה, אי העברת ניכויים למל"ל ומס הכנסה, רישום כוזב במסמכי תאגיד והונאת בעלי מניות ודירקטורים אחרים, זאת לאחר שדירקטוריון התובעת ידע מהו שכרה של הגב' רוט, עפ"י תלוש השכר שלה, וראה ביתרת החובה, הלוואה שנתנה שיש לנהוג גביה עפ"י דין, דהיינו לחייבה בהפרשי הצמדה וריבית, וכך נעשה.

העד מציין כי ב - 06/93, ראה והבין הנתבע את יתרת כרטיס הגב' רוט, כפי שהוצג לו ע"י רוה"ח - ולאחר שעיין ולא העלה כל הסתייגויות - הורה, בכתב, להעביר יתרת הכרטיס, דהיינו את חובה של הגב' רוט - לכרטיסו האישי, ומכאן הנה טענותיו של הנתבע המועלות עתה - מצוצות מן האצבע, תוך יצירת מצג שווא, על מנת להתחמק מהחזר חובו לתובעת.

פנייתו של העד לרוה"ח של התובעת, הוא מר שטיינר, בענין זה - אושרה, הן גבי קיום המשיכות, הן גבי היקפן, תוך ציון כי הדבר בא לידי ביטוי במאזנים ובדוחו"ת הכספיים, ובעקבות כך, הוא מעיד, שוחח עם הנתבע, ביקש ממנו להסדיר החזר המשיכות ולאלתר, והנתבע הבטיחו לעשות כן בהקדם, אך הימים נקפו והנתבע לא שילם חובו, וכך נדרש בתחילת שנת 1994 בע"פ ובכתב ופעמים מספר, להחזיר מיד סכומי המשיכות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין (נספחים ה'1 עד ה' 4 לתצהיר) - אך הנתבע חרף הבטחותיו לא שילם ולא פרע, ובירור שהעלה מצא כי לא רק שלא נעשה כך, אלא שהנתבע הוסיף ומשך כספים נוספים שלא כדין.

כך הוברר לו, לטענתו, כי הנתבע משך כספים מחשבון התובעת בבנק הפועלים, סניף באר שבע, ע"י כך שנתן הוראת קבע להעביר כספים מחשבון זה לבנק מסד לכיסוי הלוואה שנטל באותו בנק לרכישת מכונית פרטית.

החיוב החודשי בגין פעולה זו נכלל בכרטיס החשבון של הנתבע.

העד מציין שוב, כי הנתבע הוא זה שהביא מאזן התובעת לשנת 1992 לאישור ההנהלה והאסיפה הכללית של התובעת, ותמך באישורו ללא הסתייגות, ולפיכך בתמיכתו כך - אישר שוב המשיכות וסכומיהן לאותו מועד.

העד מציין, כי הנתבע אישר גם את מאזן התובעת לשנת 1993, הן כבעל מניות וכדירקטור והן במסגרת הסכם פשרה שקיבל תוקף

פסק דין
, וכך גם עולה מפרוטוקול האסיפה הכללית של התובעת מיום 19.07.95 ושוב - עפ"י סעיף 7 א' להסכם פשרה מיום 26.07.95 (נספח ו' 2 - ו' 3 לתצהיר).

העד מציין כי משניים אלה עולה בבירור כי הנתבע תמך ללא סייג בהמשך כהונת רו"ח זאב שטיינר ושות' כרוה"ח של התובעת, תוך הבעת אמון מלא בהם.

העד מציין כי מאחר והנתבע תמך באישור המאזנים לשנים 1992-1993 ללא הסתייגות, והואיל ובחודש 06/93 הורה להעביר יתרת החוב של הגב' רוט לכרטיסו האישי, הרי המסקנה המתחייבת מכך היא שהיתרה בכרטיס האישי ליום 31.12.93, המסתכמת בסך 200,127.33 ₪ אושרה על ידו, בסכום הנומינלי ובצירוף הריבית שחושבה ע"י רוה"ח.

ושוב מפנה העד לדבריו של הנתבע בישיבת דירקטוריון מיום 08.12.95, גבי אישור שיתן ליתרת החוב רק אחר קבלת אישור רוה"ח.

מכאן - ולשיטת העד - הודה הנתבע בחוב נומינלי בסך 260,000 ₪ נכון ליום 08.12.95 ולא הסתייג ממנו אלא אך דרש אישור רוה"ח שטיינר, ומשניתן זה, כאמור בנספח ז' לתצהיר - מנוע הנתבע מלטעון כל טענה גבי החוב.

העד מציין כי לפי בקשתו בדק רוה"ח שטיינר את חישוביו, אחר שהנתבע סירב להשיב, וביום 12.12.95 נתקבלה תשובת רוה"ח - כי החשבון נכון (נספח ז' לתצהיר), ומכאן הטענה כי חובו של הנתבע, עפ"י כרטיסו בהנה"ח, בצירוף הצמדה וריבית, עולה כדי 295,750.37 ₪ וחובו, עפ"י כרטיס הגב' רוט בהנה"ח, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית, עולה כדי 18,749.98 ₪ - הכל נכון ל - 10.12.95.

העד מוסיף ומציין כי אילו היו מצויים הסכומים שמשך הנתבע בקופת התובעת, במקום בחזקתו ובחזקת ביתו, היו נחסכים מהתובעת חיובי ריבית וקנסות בהם חוייבה, והוא מצביע על מאזן התובעת לשנת 1992, המראה כי בשנה זו שילמה התובעת לבנקים, לספקים ולמוסדות, ריבית בסכום העולה על 1,200,000 ₪, וכי המאזן לשנת 1993 מראה כי בשנה זו שילמה התובעת ריבית בסכום העולה על 1,400,000 ₪, כי בשנת 1993 שילמה התובעת קנסות פיגורים, בעיקר למע"מ, מס הכנסה ולמוסד לביטוח לאומי, בסך 142,545 ₪.

העד מציין כי על בסיס תנועות הזכות והחובה עליהן חושבו הפרשי הצמדה וריבית לפי אישור רוה"ח שטיינר - בוצע חישוב ריבית עפ"י שיעור הריבית החריגה, שהיה נהוג בבנק לאומי לישראל בע"מ, בחישוב רבעוני מצטבר, וכתוצאה עלה כי חובו של הנתבע נכון ליום 31.12.95 הגיע לסך של 337,148.20 ₪.

העד מציין כי במו"מ שעשה עם שלטונות המס בסוף שנת 1993, גבי חובה של התובעת, הצליח להפחית סך הקנסות והפיגורים בגופים אלה, לכדי 140,000 ₪, ואילולא משך הנתבע הכספים כפי שמשך - היו אלה בקופת התובעת, והיא היתה יכולה לשלם באמצעותם לפחות חלק נכבד מחובותיה לשלטונות המס, ומכאן לא היו מוטלים עליה קנסות או שאלה היו קטנים באופן משמעותי ולפחות בסך של 20,000 ₪.

גבי ההלוואה לה טוען הנתבע, כי נתן לתובעת ביום 31.03.72, מעיד העד מזכרונו, כי בסוף שנות ה - 70, באחת הפגישות בין הנתבע ואביו, בה נכח, הסכימו שניהם כי יתרות הזכות ו/או כל סכום אחר המגיע להם מהתובעת, יפרע כתשלום עבור מניות שהוקצו להם אותה עת, לאחר שבתקופה זו בוצעו בתובעת מספר הקצאות מניות, כדי למלא אחר התנאים של מפעל מאושר.

מכאן, טוען העד, כי גם אם עד תחילת שנות ה - 80 היה זכאי הנתבע לקיזוז הנזכר במסמך מיום 31.03.72, אזי השתמש בזכותו, אך בחלוף זמן כה רב, אין אסמכתא כתובה למעט העובדות שתפורטנה להלן, התומכות בוודאות בכך - האחת, כי המסמך מיום 31.03.72 מדבר בעד עצמו, ואומר כי במידה והחוב ישאר זמן ממושך, לא ידרוש הנתבע ריבית על הסכום הנ"ל, ומכאן מסיק העד כי מדובר באשראי לזמן קצר שאינו נושא ריבית; השניה היא, כי בספרי התובעת ובמאזניה אין כל אסמכתא לכך כי החוב קיים, לפחות ב - 15 השנים טרם מתן תצהיר העדות, ומודגש כי הנתבע חתם על מאזנים אלה בהצהרתו כי הם משקפים כל התחייבויותיה של התובעת; ושלישית - בכל השנים בהם מצוי העד בענייניה הכספיים, הנה"ח והמאזנים של התובעת, לא טען הנתבע כי חבים לו סך זה, לא פנה לרוה"ח לשם הצגת החוב בספרי התובעת, וכמנכ"ל - לא ביקש מחשביה של התובעת במשך השנים לרשום סכום זה בהנה"ח.

עוד מוסיף העד, כי בבוררות שהתנהלה בפני
כב' השופט בדימוס, עו"ד ש. אלוני, היה על הנתבע לפרט מלוא חובותיה של התובעת, ליום 31.08.93, אך לא טרח לציין בפני
ו או בפני
רוה"ח שמונה על ידו, כי התובעת חייבת לו סך של 2,2 ₪ מיום 31.03.72, זאת בשעה שבאותה בוררות ובבוררות נוספת בינו לתובעת, טען להוכחת חובות אחרים שהתובעת חבה לו.

העד מציין כי בניגוד לטענת הנתבע כי דירקטוריון התובעת קבע כי דבר הקיזוז הנ"ל, יבחן ע"י משפטן, שיתן חוות דעת - לא נתקבלה החלטה כזו בדירקטוריון, אלא שהדירקטוריון החליט לקבל חוו"ד משפטית באשר לסיכוי תביעה אחרת של התובעת, כנגד "שירותים לנגב", וההצעה גבי קבלת חוו"ד משפטית בנידון ההלוואה בזו - לא התקבלה.

מוסיף העד כי עצם טענת הנתבע בכתב הגנתו גבי הקיזוז, מלמדת כי אין לו טענה כנגד החוב, אלא רק כי אולי יש בידו טענת הקיזוז.

העד מציין עוד כי מעולם לא מנע אפשרות לקבל חוו"ד.

עוד מציין העד כי עו"ד חכמון, שהנתבע מבקש לקזז סכום ששולם לו כשכ"ט, לא מונה ע"י התובעת לטפל בענין כלשהו, כי עו"ד חכמון תבע הנתבע תביעה אישית, שאינה קשורה בתובעת, ומכאן שאין התובעת חייבת לשלם דבר תחת פריט זה.

העד בא עוד כנגד טענת הנתבע, כי בכתב התביעה הוסתר דבר קיומה של החלטה שנתן הבורר כב' השופט בדימוס אלוני, בענין תביעתו כנגד התובעת בנוגע לזכויותיו כעובד, וטוען כי בוררות זו ותוצאותיה, אין להן דבר עם התביעה כאן, וכי עפ"י פסק הבוררות, לא זכאי הנתבע לתשלום ישיר מאת התובעת, וכל שנקבע הוא שעל התובעת יהא להפריש כספים לקרנות וקופות שונות, כאמור בפסק, וזאת עפ"י חישובים שעל רוה"ח של התובעת לערוך.

העד מציין כי בתקופה בה פעל להשבת הסכומים שנלקחו ע"י הנתבע, טרם הגשת התביעה, חב הנתבע לחלק מחברי דירקטוריון התובעת מאות אלפי שקלים, על כל המשתמע מכך גבי ניגוד אינטרסים - ולאחר שבוטל מינויים של אותם דירקטורים, החליט דירקטוריון התובעת בהרכבו החדש, לאמץ התביעה שהוגשה כאן כתביעה נגזרת.

בחקירתו הנגדית הסכים העד לאמירה ספציפית שנתן הנתבע, כי הוא מסכים כי רוה"ח שטיינר יקבע גובה חובו, וינכה מכך מה שחייבים לו, לפי טענתו, וכדבריו:-
"אם ניקח אמת שעל פיה לנתבע מגיע כסף אני לא הולך לעשוק אותו ואני מסכים. אנו טוענים שמה שהנתבע טוען שמגיע לו, זה לא מגיע לו" (עמ' 10).

וכך הוא מעיד כי פסק הבורר של כב' השופט אלוני אינו דורש פרשנות, כי מה שנפסק בו אינו מגיע לנתבע, אלא לקרנות הנאמנות, וכי עליו לא חלה החובה לקיימו אלא על התובעת.

לשיטתו, אחר שפסק הבורר קיבל אישור כ

פסק דין
, הנה הענין האופרטיבי היחיד שנותר לביצוע הוא למסור לרוה"ח שטיינר כל החומר הדרוש לו לקבוע מהו הסכום שצריכה התובעת להפריש לקופות גמל בלבד - וכך נעשה, אלא שבינתיים הגיש הנתבע תביעה לביה"ד לעבודה, שכתוצאה ממנה ומהצהרתו - לא נותר לתובעת אלא לבצע עיקול עצמי על כספים אלה, וסופו "מה שנגזר מאיתנו לאור החלטת רוה"ח שטיינר לא בוצע לאור העיקול" (עמ' 10).

עד הטלת העיקול, לא נעשתה ההפרשה, משום שלפי שיטתו, אותה עת בוצעה התחשבנות ע"י רוה"ח שטיינר, ונטען כי התובעת אינה חייבת דבר לנתבע, כי הוא משך כספים שלא כדין, בסכומים גבוהים יותר ממה שהיה על התובעת להפריש, ואלה נדונים בתביעה כאן ובתביעה אחרת.

כאשר מוצג בפני
ו מסמך שעשה לכאורה רוה"ח שטיינר, הקובע כביכול מהו הסכום שחייבים לנתבע בגין פיצויים ותגמולים, טען כי אין המסמך מוכר לו, וכי הוא רואה אותו לראשונה, ולשיטתו - מסמך זה שנעשה ע"י מי שהיה עובד של התובעת, נעשה עפ"י הוראת הנתבע, אך "באופן עקרוני כל חווה"ד שהוצאה ע"י רוה"ח שטיינר, בהנחות שבהן הן הוצאו, מקובלת עלי. אני יכול להתווכח על ההנחות, משום שמי שהפנה היה הנתבע ולא התובעת" (עמ' 12) - כך אין הוא מוכן להתייחס למסמך שהוכן ע"י אחר, אלא אל מה שניתן ע"י רוה"ח שטיינר, שהוא רוה"ח של התובעת, כשהבורר קבע כי הוא זה שיקבע.

העד מסכים כי כבר בבוררות בפני
כב' השופט אלוני, העלה טענה גבי משיכת כספים שלא כדין (הסכמה שניתנה בלשון מתחמקת - עמ' 12), וכלשונו:-
"לשאלתך אם אני מסכים איתך שטענתי בבוררות, אני אומר שאני מסכים איתך שכל מה שטענתי וכתוב - טענתי" (עמ' 13).

לאחר מכן הוא מאשר כי ביקש מהבורר כי אם יפסוק כי מגיעים לנתבע כספים, הרי מכספים אלה יקוזז מה שנטען כי הנתבע משך שלא כדין מהתובעת, אך "הבורר לא קבע לבסוף שמגיע לו כסף, ולכן זה לא עמד במבחן כלל" (עמ' 13).

העד מסביר מעורבותו בהנה"ח אצל התובעת, מתוך התקופות בהן היה מעורב, וכיצד היה מעורב, ולפי שיטתו - גם כשהתערב ב - 12/90, עשה זאת במסגרת התאמות סוף שנה בין החברות הקשורות בפעילות, אך לא התערב בשום ענין הקשור בפעילות שוטפת.

העד מוסר עוד בחקירתו הנגדית גבי אירועים שונים שאירעו טרם ואחר החלטת כב' נשיא ביהמ"ש המחוזי בב"ש, כב' השופט לרון, גבי פיטוריו של המנכ"ל קיוות, ומסר כי אם אכן נראה כי הוא כאחד מארבעה דירקטורים מורה להנה"ח לרשום בניגוד לדעתם של יתר הדירקטורים (והכוונה להוצאות שביקשו הדירקטורים האחרים להעמיס על קופת התובעת, מתוך ההליך המשפטי שנתקיים בפני
כב' הנשיא, השופט לרון), והנה"ח מצייתת לו, הנה כך היה אחר שניתן פסק הבוררות, ולאחר שהבורר קבע כי הנתבע יחד עם הדירקטורים האחרים "גרמו להתאבנותה של נאות מדבר" (עמ' 18).

לשיטתו לא נתן הוראות, אלא הפנה תשומת לב הנה"ח להתייעץ, והוא חוזר ומדגיש כי לא שלט בהנה"ח ובחשב התובעת, מר אלי ג'מיל, אלא שלאחר שניתן פסק הבורר ולאחר מה שנקבע בו, גבי הנתבע והדירקטורים האחרים, הפנה אותו חשב להתייעץ עם רוה"ח.
העד מאשר כי אחר שמנכ"ל התובעת, מר קיוות, עזב תפקידו, לאחר החלטת כב' השופט לרון - שימש כנציגו אצל התובעת, למרות התנגדות האחרים, ולאחר שכב' השופטת אבידע, בהחלטה שנתנה, איפשרה לו לקבל חדר וגישה למחשב.

אין העד זוכר כי קיבל התראה גביו וגבי מר קיוות מהיועץ המשפטי של התובעת, גבי התערבותו של מר קיוות בהנה"ח ובקורה אצל תובעת, "שאלתי על מה הוא מדבר שלא היו דברים מעולם, והוא אמר לי ש - 3 הדירקטורים הנכבדים יחד עם עו"ד לוי הורו לו לכתוב המכתב" (עמ' 20).

העד חוזר ומכחיש הכחשה נמרצת כי שלט בהנה"ח של התובעת, וטען כי מי שעשה כך עד 1993, היה הנתבע, אך כשהוא מופנה למכתב שנשלח על ידו, מיום 06.10.86 לחב' ביטוח, כשהנידון בו הוא "תיאומים, התאמות ועידכונים", כשבכותרת המסמך מצוינות התובעת וחברות אחרות והעד מציג עצמו שם כחשב, ומבקש אף לשלוח הנתונים שנדרשו לחברה בשם "ש.ר.ת. בע"מ" המצוייה בכותרת המסמך ועבורו, וזאת ביחס לטענתו כי לא היה מעורב כלל בהנה"ח, ענה כי "לא נכון, זה לא אמת, יכול להיות, אני לא זוכר" - לדבריו אין הוא יכול לזכור כל מסמך שהוצא לפני 11 שנים, אלא שהיה אכן חשב של מלון "זוהר" ירושלים בע"מ, של חב' "ש.ר.ת. בע"מ", ו"השקעות תר בע"מ" - דהיינו שלוש חברות מתוך הארבע המפורטות בכותרת המסמך, והנה"ח שלהן התנהלה במשרדו, אך הוא מוסיף כי חתימתו איננה על המסמך, ומכל מקום לא שימש כחשב התובעת, אלא שציין עצמו כך, מתוך היותו חשב שלושת החברות האחרות המופיעות במכתב, בעל מניות בחברה אחרת ובן של בעל מניות בחברה נוספת.

ועוד הוא מציין כי באותה תקופה אכן נתן שירותי חשבות גם לתובעת.

כאשר הוא מופנה לעדות שניתנה ע"י מר קיוות כי לא קיבל ממנו הוראות אלא גבי סוף שנה, ענה כי המסמך המדובר הוא משנת 1985, אחר פסק הבורר, ו:"אין הוראות, נתתי עובדות, תיארתי מצבים שהם צריכים להתייחס אליהם" (עמ' 21).

באשר לגב' רוט, העיד כי שירתה כ - 7 שנים כמנהלת המלון, וכי לא הוא שפיטר אותה, וכאשר מוצג לו כי בהנה"ח של התובעת היתה חלוקה בלתי תקינה של המשכורת שקיבלה, דהיינו שכר שקיבלה עפ"י תלוש משכורת, ושכר נוסף שקיבלה בשיק, ענה כהאי לישנה:-
"באותה תקופה אחד בשם זאב גוטמן
היה מנכ"ל נאות מדבר, נתן הוראות הן במחלקת השכר איזה שכר לשלם, והן לחשבים איזה שיקים לרשום, מבחינתי אחר שעבר ביקורת רואה חשבון ומס הכנסה במדגם, זה המצב - הכל תקין" (עמ' 22).

הוא מוסיף ואומר כי כל שכרה של הגב' רוט נרשם בתלוש, ויתר הכסף ניתן לה משום שקיבלה מהתובעת כספים עפ"י הוראות אביה, בשל קשייה הכספיים.

כאשר נשאל לתוקף ההגיון באשר לגובה שכרה של הגב' רוט, ענה כי "הגיוני בעיני שעובד שמוכן לעבוד בשכר שהמנהל שלו קובע שיקבל אותו, יש לה את מערכת השיקולים שלה" (עמ' 22).

הוא מציין עוד כי הגב' רוט התגוררה בבית הנתבע, יחד עם בעלה, הועסקה אצל התובעת מטעמים הומניים ולאו דווקא כמנהלת, וכי הנתבע הוא שעשה הניהול, כשהגב' רוט אחראית יותר על המשק, על מו"מ עם לקוחות גבי אירועים, ופעולות נוספות שביצעה המנהלת הקודמת לא נתבצעו על ידה, "ההחלפה היתה רק בכותרת, לא בתוכן התפקיד" (עמ' 23).

כאשר מצביעים בפני
ו על סדרה של שיקים המלמדים, לפי הטענה, כי ניתנו כמשכורת לגב' רוט, בהם ננקב שכר מינימום, השיב כי דרך אחת ישנה לשלם משכורת לעובד וזו ע"י הוצאת תלוש שכר ממנו מנכים מס הכנסה "אני מסביר את זה שיש שיקים שהנתבע אמר למנהלי החשבון לרשום שיק, וכשהנתבע נשאל מה לרשום בשיק הנתבע אמר להם מה לרשום" (עמ' 23).

העד מאשר כי גם הוא קיבל משכורת מהתובעת עבור טיפולו בתביעות התובעת כנגד הבנקים, וכפי שיטתו "זה רק מוכיח את השיטה שבה התנהלה התובעת, שמישהו קיבל כסף, זה נרשם כשכר, וכל מה שהוא קיבל לא כשכר, זה נרשם כהלוואה".

שלב מסויים בחקירה נגדית, נחקר העד גבי פעולה שנעשתה ע"י התובעת גבי חב' מלון "זוהר" בע"מ, ומלון "זוהר" ירשלים בע"מ, וכתב אישום שהוגש בענין זה גם גם כנגד רוה"ח שטיינר - אך לדון בענין זה לא נותר, משום זיכויים של הנאשמים ובכללם רוה"ח שטיינר, בין לבין.

כשנשאל אם נכון שידע בעת קיום הבוררות אצל כב' השופט אלוני גבי משיכות שביצע הנתבע, ענה כי אין זה כך, כי הנתבע כאמור פנה אליו לקבל הלוואה מהתובעת, ובאותה הזדמנות מסר לו שמשך בין 10,000 ל - 20,000 ₪, אך הוא סירב בטענה, כי אין לתובעת כסף, שאין היא משלמת לעובדיה, ורק לאחר מכן בסוף שנת 1993, כשנערכה ההתחשבנות עם המשקיעים החדשים אצל התובעת וניתנו פירוטים מדוייקים גבי החובות וההתחייבויות של התובעת - גילה בפעם הראשונה היקף המשיכות.

כאשר נשאל אם ידע כי הנתבע נטל הלוואות בשוק האפור עבור התובעת, ענה כי רק אחר בירור מצא הגירסה הנכונה המעוגנת במסמכים, כי בסוף שנת 1992 נטל הנתבע הלוואה מאחד ושמו בלילטי, המתעסק בהלוואות בשוק אפור, וכך נודע לו בדיעבד משנדרש לפרוע ההלוואות.

את סכומי ההלוואות שהנתבע משך מבלילטי, היה מפקיד הנתבע בקופת התובעת, ואת הזיכויים שהיו צריכים לעשות - ביצעו בכרטיסו האישי, ולכן יתרת החובה בכרטיסו לא היתה נכונה, משום שהיו סכומים שמשך, והסכומים שרשם כזיכוי לא היו שלו, ובסופו של דבר, כך הוא מעיד, הצטברה בכרטיסו של הנתבע, יתרת זכות, השייכת למעשה לבלילטי, בסכום של 100,000 ₪. תשומת לב רוה"ח הופנתה לכך, נפתח כרטיס אצל התובעת ע"ש בלילטי, והסכומים המגיעים לו הוצאו מכרטיסו האישי של הנתבע והועברו לחשבון זה, אלא שהמשקיעים החדשים בתובעת, סירבו לשלם הכסף.

הנתבע היה ערב, כך הוא טוען, לחוב לבלילטי, ומהכספים שנתקבלו במשפט שניהלה התובעת נגד הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: "הבנק הבינלאומי") שולם החוב לבלילטי, עפ"י הוראת הנתבע ועו"ד קרנון "ואז נסגרה יתרת זכות של בלילטי בהנה"ח של התובעת. לאחר שזה תוקן ראו את היקף המשיכות האמיתי של הנתבע" (עמ' 26).

כאשר נאמר לו כי ענין זה לא נתקבל ע"י הבורר, ענה כי לא כך הוא.
העד מאשר, בנוסף, כי גם הוא, יחד עם הנתבע, לקח הלוואות בשוק האפור, אך "הכל כדת וכדין, כנגד שיקים, רישום מתאים בהנה"ח וכנגד החלטות דירקטוריון" (עמ' 26), ומה שמעוגן בהחלטות דירקטוריון, כדת וכדין, תוך תיעוד מתאים, ידוע לו, אך לא כך גבי מה שנלקח באופן "פרטיזני" ותוך זיכוי כרטיסו האישי של הנתבע (עמ' 26).

כאשר הוא נשאל גבי הלואה נוספת שנלקחה מאחד בשם אוקנין, כיצד הופקד הכסף אצל התובעת וכיצד שולם וגבי מערכת היחסים עם אותו אוקנין, הפנה לדיון המשפטי שנתקיים בת.א. 7975/94 בפני
כב' השופטת ש. דברת.

במאמר מוסגר אומר כי בין לבין ניתן פסק הדין בתיק זה - המדבר בעד עצמו, גם ביחס לנתבע, אף כי לב"כ הנתבע השגות בגינו, אותן מצא, משום מה, להעלות בסיכומיו כאן, כאילו ביהמ"ש כאן הוא ערכאת ערעור, כאשר הוא קובע כי איתן הציג מצגי שווא בפני
כב' השופטת דברת.

כבר אומר כי לא אתייחס בפסק הדין כאן למה שנאמר שם, ולא זה המקום, ואם רצה ב"כ הנתבע ללמד על איתן, מתוך פסק הדין - נמצא מלמד אחרת.

ועוד - כאשר נשאל העד, גבי הלוואה שנתן כביכול הנתבע עבור התובעת ב - 03/72, בסך של 22,000 ל"י, היא ההלוואה שדובר בה לעיל, גבי הסכמת הנתבע שלא לחייב בריבית, ענה כי מה שנאמר באותו מסמך הוא גבי חברת מלון "זוהר" בע"מ, ואין בו כל התחייבות של התובעת (גבי מסמך זה אחזור לדון להלן, תוך פרוטו).

כאשר הוא מופנה לאותו מסמך, הוא נספח ה' לתצהיר הנתבע (שסומן נ/5 במקורו), ונשאל האם נכתב בכתב יד אביו, והאם אביו חתום עליו, ענה כי אינו יודע - דווקא משום שהוא מכיר כתב אביו (לציין כי בענין זה נתן הנתבע חווה"ד של המומחה מר בצלאלי - שעוד אדון בה).

כשמוצג בפני
ו כי מתוך מסמך זה ניתן להבין כי במידה והחוב ישאר זמן ממושך, לא ידרוש הנתבע ריבית ומכאן שהיתה הנחה כי מדובר בהלוואה לטווח ארוך, ענה כי אין כל החלטה כזו, אלא כי במשך 15 שנים אין לה זכר וסימן בדו"חות הכספיים שנחתמו ונערכו ע"י הנתבע.

העד מוסיף עוד כי הנתבע הוא זה שהיה מביא הדוחו"ת הכספיים לאישור עד שנת 1993, ורק משנה זו ואילך, הוא זה המזמן בעלי המניות לאסיפה.

כאשר נתבקש לאשר כי הנתבע הוא זה שנתן התחייבויות אישיות למס הכנסה ושיקים אישיים לטובת התובעת, ענה כי אין זה נכון, כי הנתבע ביקש משלטונות מס הכנסה לדחות תשלומים של התובעת למספר חודשים, וכערובה נתן לפקיד השומה או מי מטעמו, שיקים אישיים שלו, אך מאחר והמשקיעים החדשים סירבו לשלם החוב למס הכנסה "היה חשוב לי שהנתבע לא יפגע באותו אופן ששילמנו למס הכנסה, והנתבע קיבל בחזרה את הערובה שנתן" (עמ' 29).

הוא מאשר כי הנתבע לא קיבל דבר מהכספים שנתקבלו מהבנק הבינלאומי, למעט הההלוואה שהוחזרה לבלילטי, משום שלמיטב הבנתו אין הנתבע זכאי, וכאשר נשאל אם היה הסכם בין אביו המנוח לבין הנתבע, לבין המשקיעים החדשים, לפיו הוותיקים ובכללם אביו, הנתבע ועוד אחד, יקבלו כספים מתוך מה שנתקבל מהבנק הבינלאומי - לא ענה, לאחר שלא התרתי השאלה, לאחר שהוברר כי ענין זה נידון בתובענה אחרת, בפני
מותב אחר.

באשר לסכום שנדרש ע"י הנתבע לקיזוז בגין מה ששולם לעו"ד חכמון, השיב איתן, כי הוא יודע כי עו"ד חכמון תבע הנתבע, כי מעולם לא נעשה הסכם שכ"ט בין התובעת לעו"ד חכמון, כי דירקטוריון התובעת לא קיבל מעולם החלטה לשכור שירותיו של עו"ד חכמון, כי הנתבע הוא ששכר אותו במספר עניינים, מבלי להתייעץ באחרים.

כאשר מתבקש איתן להתייחס, מתוקף עיסוקו ומקצועו, לחווה"ד שנתן רוה"ח מידן בתביעה כאן, שעוד אחזור לדון בה, השיב כי למעשה לא נאמר בה דבר, ועוד הוסיף כי בפני
רוה"ח של התובעת הונח כל המצג העובדתי הדרוש, לרבות פסק הבורר, כי אלה עושים עבודתם נאמנה וכך ענה לשאלה אם התובעת היתה צריכה לבצע הפרשות בכרטיס הנתבע ביחס לפסק הבורר.

העד מזכיר שוב כי הבורר כב' השופט בדימוס עו"ד אלוני קבע כי התובעת אמורה לבצע הפרשה לקופת גמל ולא לקרן פיצויים של הנתבע או לכרטיס האישי שלו, והוא חוזר ומדגיש כי לנתבע לא מגיע דבר בכרטיסו האישי.

העד מסביר כי כרטיסו של הנתבע חוייב בריבית הנקוטה עפ"י תקנות מס הכנסה, כי לצורך התביעה כאן נעשה חישוב עפ"י חוק פסיקת ריבית והצמדה והסביר שוב כי כרטיסו של הנתבע הראה תקופה ארוכה יתרה לא נכונה, משום שכספים שקיבל מבלילטי נרשמו לזכותו.

סופה של חקירה נגדית, היא גבי הרקע האישי הסבוך, הפתלתל והקשה של יחסיו עם הנתבע, וכאן אני חוזרת למה שנאמר בפתח פסק הדין, כשהאמור מפי העד - רק מוכיח ומצביע "לשאלתך אם נכון שיחסי הנתבע עם אבי היו יחסים טובים והשתבשו רק לאחר שאני נכנסתי לתמונה אני אומר שב - 10 השנים האחרונות, הנתבע לא בא לבקר אבי אף פעם, לא בבית, לא בביה"ח ולכן לא יכולתי לעמוד על טיב היחסים.
נכון שפעם אחת שלח הנתבע פרחים לאבי.
מה שקדם לתקופה לפני כן, אם הייתי קצת לומד יותר מאבי, יכול והייתי חוסך חלק מהטעויות שעשיתי בעצמי בקשר לאמון שנתתי בנתבע...
... לא אמרתי שאני מגיש התביעה כאן בגלל שרצוני היה להתנקם.
התביעות הוגשו מאחר ואני דירקטור בתובעת.
אם אתה אומר לי שאני בחרתי להגיש התביעות הללו על מנת להתנקם בנתבע, ואני לא מוכן לשום אפשרות מתבקשת של קיזוז חשבון אמיתי אם קיים, אלא בכוונה מפעיל ההליכים, על מנת לעקל כספים המגיעים לנתבע...
.... לשאלתך אם מטרתי היתה שהנתבע לא יהנה בחייו מהכספים המגיעים לו, אני אומר שאם זו היתה מטרתי לא הייתי משלם למס הכנסה, לבלילטי, לא דואג במשך שנים רבות לנתבע. לצערי עשרות הסדרי פשרה שהגיש בא כוחי, נדחו ע"י הנתבע ובא כוחו" (עמ' 34).

9. עד תביעה נוסף הוא מר אלי ג'מיל, המשמש אצל התובעת כחשב וכגזבר ראשי מאז ינואר 1994.
מר ג'מיל מעיד כי מי שמינה אותו לתפקידיו השונים אצל התובעת הוא הנתבע, שהיה ממונה הישיר עליו בין השנים 1988-1993 והיחיד שנתן לו הוראות ופיקח על עבודתו.

מר ג'מיל מעיד כי עד תחילת 1993 לא היה לו כמעט קשר עם איתן או עם אביו למעט פגישות בודדות.

לפי הטענות שהועלו נגדו העיד כי מאז התקבל לעבודה אצל התובעת וברציפות מתנהלת שם מערכת הנה"ח מסודרת, כי הוא מילא תפקידו כגזבר ומאוחר יותר כחשב באופן מקצועי, ללא משוא פנים, פעל רק בהתאם לכללים חשבונאים נהוגים ובהתאם להנחיות שקיבל מהנתבע, כמנכ"ל התובעת, עפ"י החלטות דירקטוריון התובעת ועפ"י הנחיות רוה"ח של התובעת.

הוא מציין כי המערכת החשבונאית של התובעת עברה ועוברת ביקורת קפדנית, הן ע"י רוה"ח, עמדה בביקורות מס הכנסה, לרבות ביקורת יסודית, ולאלה לא היתה כל טענה באשר לניהולה, בכלל, ובפרט גבי רישומים לא נכונים, למעט הערות מינוריות שטופלו.

מר ג'מיל מציין כי בין השנים 1988 ל - 1993 לא קיבל הוראות מאיתן כיצד לרשום פעולות בהנה"ח של התובעת, לא היה נתון לכל השפעה או לחץ מצידו ורק בעת ביצוע התאמות סוף שנה בין התובעת לחברות שנוהלו ע"י איתן נתקבלו ממנו הוראות להתאמה, אותן ביצע החשב, אחר בדיקה יסודית של רוה"ח ואישורו.

מגעיו עם איתן צומצמו לקשר טלפוני שניהל איתו לעיתים, כאשר איתן ביקש לדעת יתרות בבנקים, גובה התחייבויות שוטפות ודיווח לו על הסכמים שונים בין התובעת לבנקים.

באותה תקופה מעיד העד כי לא ביצע רישומים בהנה"ח ולא הורה על ביצועם, כי תחום זה היה נתון בידי המנכ"ל, הוא הנתבע, ומנה"ח, והנתבע הוא היחיד מקרב הדירקטורים ובעלי המניות שהיה עימו בקשר יום-יומי והיה הממונה הישיר עליו.

במקרים הנדירים בהם קיבל בקשה או הוראה מאיתן - ביצע אותה רק אחר דיווח מלא לנתבע וקבלת אישור ממנו.
העד מציין כי עד סוף שנת 1993 היתה התובעת נתונה בקשיים כספיים כבדים ביותר, שבאו לביטוי בפיגור בתשלומי הלוואות לבנקים, חריגה ניכרת ממסגרות אשראי, פיגור בתשלומי שכר וניכויים לעובדים, פיגור בתשלומים לספקים ומוסדות ובתשלומי קנסות כבדים לשלטונות מס, עד כדי שהתובעת נאלצה ליטול הלוואות בשוק האפור ושילמה ריבית חריגה לבנקים וריבית קצוצה למלווי השוק האפור.

העד מוסיף כי הנתבע התנהג כבעל הבית הראשי והיה "כל יכול" והוא שהורה לו לרשום שיקים, למי לשלם, מתי וכמה ומאלו בנקים למשוך המחאות, ובתקופה בה שימש הנתבע כמנכ"ל הוא היחיד שקבע משכורות העובדים ואיש זולתו לא נתן בנושא זה הוראות מכל סוג שהוא לגב' ליבי זמיר, הממונה על השכר אצל התובעת.

העד מוסיף כי בתקופה בה שימש הנתבע כמנכ"ל ובמקרים לא מעטים, הורה לו לרשום המחאות או להורות לבנק לבצע העברה בנקאית מבלי שהיתה חשבונית מס או חשבון מספק ובענין זה פעל תמיד על פי הנחיותיו של הנתבע.

העד מוסיף כי משרד רוה"ח זאב שטיינר ושות' הוא המטפל בענייני התובעת ובמיוחד רוה"ח מר גדעון חילי, המבצע ביקורות שוטפות במשך השנה.

העד מאשר כי בשנים האחרונות השתתף מידי שנה בישיבות עבודה עם רוה"ח, בישיבות דירקטוריון שדנו במאזן ובאסיפות בעלי מניות, בהן עולה לסדר היום אישור הדוחו"ת הכספיים, כי כאשר מסתיים שלב הכנת הנתונים למאזן ועפ"י לוח הזמנים של משרד רוה"ח מתקיימת מידי שנה אצל התובעת ביקורת מקיפה מטעם רוה"ח ובסיומה מופק דו"ח ראשוני, כאשר בתקופה בה שימש הנתבע כמנכ"ל, נערכה פגישה מידי שנה, בנוכחות רוה"ח, הנתבע והחשב, בה הציגו רוה"ח כל סעיפי המאזן והועלו דרישות להבהרות שונות, כאשר בכל הישיבות הללו נכח הנתבע, אך הוא לא ראה כי איתן השתתף בהן.

אחר שמודפס המאזן - מתקיימת ישיבת דירקטוריון בה נידונים סעיפי המאזן השונים ומתקיימת הצבעה, ובשלב הסופי - מתקיימת אסיפה כללית של בעלי המניות בה מוצג המאזן ולאחר דיון מתקיימת הצבעה.

בחקירה הנגדית העיד שוב כי אין הוא מקבל הוראות מהנה"ח של התובעת.
העד מסכים כי מאז תחילת 1997 איתן הוא הדומיננטי אצל התובעת, ומעיד גבי אירוע בעבר בו היתה מחלוקת בין איתן ליתר הדירקטורים, אז פעל עפ"י הוראות איתן, כנגד הוראת יתר הדירקטורים וכך עשה "מכיוון שהוא היה רוב... לא היה לי את מי לשאול, אני שאלתי את מר איתן" (עמ' 42).

העד זוכר כי הנתבע פנה אליו בתלונה בשל פעולתו זו, שנעשתה ב - 1994, ומאשר כי בתגובה ענה לנתבע כי הממונה עליו והקובע עבורו הוא מר איתן - אך כך היה בשנת 1995ועד 1993 איתן לא נתן לו כל הוראה וכמעט ולא היה עימו בקשר.

גבי השיקים שנמשכו לפקודתה של הגב' אהובה רוט, ביתו של הנתבע, העיד כי כתב היד בהם הוא כתב ידה ומה שנכתב בכתב ידו, נכתב בהוראת הנתבע (עמ' 43).

הוא מאשר לאחר מכן כי חלק גדול של השיקים נרשמו על ידו, אך "אני רושם את השיקים לפי הוראה של גוטמן או לפי פירוט של חשבת השכר" (עמ' 45).

אין הוא יכול להסביר מדוע התשלומים שבוצעו לגב' רוט לא נרשמו כמשכורת אלא כחוב ולאחר מכן היה נסיון לרשום אותו כחוב הנתבע מאחר ולא הוא רשם, ואין הוא יודע על כך דבר, ולאחר שכך היה, כאשר מר קיוות היה החשב, שיכול שהוא מקורב מאוד לאיתן.

אין הוא יודע לענות אם יתכן הוא כי מנהלת מלון, כפי שהיתה הגב' רוט, תקבל שכר מינימום, לפי שהוא ממלא הוראות, אך כתשובתו "מאחר ואהובה הבת של גוטמן זה יכול להיות. גוטמן היה נותן לי ההוראות לרשום את השיקים. אני לא קבעתי" (עמ' 47).

העד מסביר כי יכול והגב' רוט קיבלה שכר מינימום, כאשר היתה בחפיפה עם המנהלת האחרת, מסכים כי אין זה הגיוני כי אחר ביצוע החפיפה תקבל שכר מינימום, אך "אלה ההוראות של הבוס" (עמ' 48).

כאשר נאמר לו כי רישום שכרה של הגב' רוט והדרישה לזקוף אותו כחוב, הם בעצם נסיון לפגוע בה ובנתבע "להוציא מהם כספים ולהכתיר אותם כ"גנבים"", ענה כי לא הוא הצריך לענות.

העד נשאל שאלות אחדות גבי הרישום הנאות הצריך להתבצע בספרי התובעת גבי הלוואות, אף נשאל גבי תביעה שהגיש איתן בעניינו של קיוות - אך לא יכול היה לענות תשובה עניינית בשל אי ידיעתו.

העד מסביר שוב כי הנתבע הוא שהיה בקשר עם רוה"ח של התובעת.

אף שהוא מעיד כי לא נוכח באסיפות אישור מאזן של התובעת, על אף היותו חשב וגזבר, העיד כי היה לו קשר יומיומי עם הנתבע, שהיה מראה לו המאזן בתום הישיבה ומסביר לו, זאת לאחר שטרם הישיבה היה נשאל על ידי רוה"ח ואף ענה.

באשר לנתוני שכר המצויים במחשב התובעת, העיד כי רק לגב' ליבי זמיר היתה גישה לקוד הסודי, אך אין הוא יודע אם היה גם בידי מר קיוות, זאת אחר שהעיד כאמור כי היה רק בידי הגב' זמיר, ולאחר מכן הוא מעיד כי "אני יודע שלקיוות אין ולא היה את הקוד הסודי".

העד מסכים כי הנתבע אינו מבין בהנה"ח, אין הוא יודע לבקר מאזנים ולא למד ראיית חשבון.

10. עדת תביעה נוספת היא הגב' ליבי זמיר העובדת אצל התובעת מאז 1983 כממונה על חישוב השכר של העובדים, על הנפקת דוחו"ת משכורות ומילוי דוחו"ת חודשיים ושנתיים בכל הקשור לשכר העובדים.

הנתבע, בתפקידו כמנכ"ל התובעת, הוא שמינה אותה לתפקידה והיה הממונה הישיר עליה.

כדי להפעיל את תוכנת השכר, יש צורך בהקלדת סיסמת כניסה, ומכל עובדי התובעת, ידועה הסיסמה רק לה ולמנכ"ל, חוץ ממנה אין איש המקליד נתונים או משנה רשומות בתוכנת השכר, לעיתים תכופות היתה בודקת רשומות העובדים והיא סבורה כי אם מישהו היה מנסה לשנות משהו, דבר שלא קרה - היתה מבחינה בכך מיד.

רק המנכ"ל, הוא הנתבע, היה נותן לה הוראות גבי שכרו של עובד ותנאי העסקתו, שינויים בשכר ובתנאי העסקה.

רק המנכ"ל הוא המוסמך לקבוע שכרם של העובדים הבכירים אצל התובעת.

העדה מוסיפה כי בתקופה בה שימש הנתבע כמנכ"ל וביתו כמנהלת המלון, פעלה בכל הנוגע לשכרה של הגב' רוט אך ורק עפ"י הנחיות שנתן לה הנתבע, שקבע את שכרה ברוטו ובהתאם לקביעתו הקלידה הנתונים בתוכנת השכר והנפיקה תלושים מידי חודש בחודשו.

לעדותה - איש זולת הנתבע לא התערב בתנאי העסקתה ובגובה שכרה של הגב' רוט, כי סמוך לאחר שהתחילה הגב' רוט לעבוד אצל התובעת - הורה לה הנתבע לחשב לה שכר והתנאים והסכומים שחישבה נעשו עפ"י הוראות הנתבע וכך תלושי השכר משקפים הוראותיו.

העדה מוסיפה כי כל העובדים החודשיים אצל התובעת מקבלים שכר אך ורק עפ"י תלוש שכר, כי אם תשלום מבוצע לעובד שלא במסגרת תשלום השכר, הרי הוא בדרך כלל הלוואה או מקדמה המנוכים מאוחר יותר משכר הנטו, והכל עפ"י הוראות תקנות מס הכנסה והוראות רוה"ח.

במקרים חריגים ונדירים ביותר - משולם השכר בשיק או במזומן ובתקופות בהן התובעת היתה נתונה בקשיים כספיים ולא ניתן היה לשלם משכורות בהעברה בנקאית - שולם השכר בשיקים.

היא זו המקלידה הנתונים השונים גבי הלוואה או מקדמה שמקבל עובד, ובכל שנות עבודתה לא נתקלה במצב בו עובד קיבל שכר שלא דווח לה, מבלי שהקלידה הנתונים ומבלי שהפיקה תלוש שכר.

בסוף השנה היא מפיקה דוחו"ת שנתיים, ביניהם טופס 106 לעובד, ומדי שנה קיבלה ממנה הגב' רוט טופס זה, המשקף שכרה כפי שהוא נקוב בתלושי השכר, אלא שהגב' רוט או הנתבע לא פנו אליה מעולם בטענה כי שכרה של הגב' רוט הנקוב בתלושי השכר - אינו תואם המוסכם עימה או את הוראות הנתבע, ולעולם לא פנו אליה בטענה כי שכרה נטו או חלק ממנו לא שולם או לא הועבר לחשבון הבנק.

בכל תקופת עבודתה אצל התובעת, לא היו לשלטונות המס או לרוה"ח הערות מהותיות בקשר לנושא השכר אצל התובעת, למעט הערות קלות גבי טעויות שנעשו בתום לב שתוקנו מיד.

העדה מוסיפה כי עד לכניסת משקיעים חדשים לתובעת במחצית שנת 1993, לא היה לה כמעט קשר עם איתן או עם אביו, כי אלה לא נתנו לה הוראות גבי שכר העובדים אצל התובעת, לרבות שכרו של הנתבע או ביתו, ולא התערבו כלל בעבודתה.

בתקופה בה שימש הנתבע כמנכ"ל, היה הוא היחיד, מקרב הדירקטורים ובעלי המניות, שהיה עימה בקשר יומיומי, כאשר הקשר היחיד שלה עם איתן היה בסוף שנה, כאשר ביקש ממנה טופס 106 שלו, והיא חוזרת ומעידה כי לא ביקש ממנה מידע גבי עובדים ולא התערב כלל בעבודתה.

הנתבע היה היחיד שנתן לה הוראות מהותיות בקשר עם גובה השכר של העובדים, שינויים בשכרם והיקף משרתם.

בחקירתה הנגדית אישרה כי כיום מצוי הקוד הסודי לנתוני השכר בידיה ובידי מר קיוות המשמש כמנכ"ל, שלא ידע אותו במשך שנים אחדות.

היא חוזרת ומעידה כי רק הנתבע נתן לה הוראות גבי שכר וגם כאשר מר קיוות שימש כחשב - לא היה מעורב בקביעת שיעור שכר והרכבו. פעם בחודש היתה יושבת עם הנתבע, והוא היה נותן לה השינויים, אם ישנם.

לא היא קבעה גובה שכרה של הגב' רוט, תנאי ההעסקה של העובדים היו עפ"י הוראות ההסכם הקיבוצי החל והתקף, אך "גובה השכר סוכם עם מנכ"ל התובעת".

אין היא יודעת כיצד הוצאו שיקים גבי שכרה של הגב' רוט.

העדה חוזרת ומעידה כי איתן לא התערב בנושא השכר, כי את ההוראות קיבלה מהנתבע ומחשב התובעת, אך גם לא ממר ג'מיל, ולשאלה אם הונחתה לומר בעדותה כי כל דבר נעשה ובוצע בהוראת הנתבע וכי לגירסתה זו אין רגליים, ענתה כי "זו האמת. אני לא קבעתי שום דבר על דעת עצמי, ולא נתנו לי הוראות מבחוץ. את ההוראות קיבלתי ממנכ"ל המלון והחשב" (עמ' 54).

גבי השיקים שנמסרו לגב' רוט - לא הוציאה תלושי שכר כי לא ידעה עליהם, ואם היתה יודעת כי מוצאים שיקים המוגדרים "על חשבון שכר עבודה" - היתה ניגשת למנכ"ל ומקבלת הוראותיו "דברים שלא ידעתי - לא נרשמו" (עמ' 55).

11. עד נוסף מטעם התובעת הוא מר יוחנן קיוות, העובד אצל התובעת כמנהל חשבונות ראשי ובהמשך כחשב מאז 1987, מתחילת 1994 שימש כמנכ"ל, כעבור חצי שנה חדל לשמש ככזה, אך המשיך להיות מועסק עד למחצית חודש ינואר 1995 ומאז משמש אצל התובעת כנציג וכמבקר מטעם איתן ואביו המנוח.

הנתבע הוא שקיבל אותו לעבודה, קבע תנאי העסקתו והיה הממונה הישיר עליו. בתקופה הרלבנטית לא היה לו כמעט קשר עם איתן או עם אביו, למעט פגישות בודדות מידי שנה.

העד הסביר בעדותו הראשית גבי עבודתה של מח' הנה"ח של התובעת והמועסקים שם, הוא שהיה מזין נתוני הנה"ח למחשב בתחילת שנה ובסיכום שנת כספים.

העד מכחיש בתוקף "האשמות והשמצות" שהופנו כלפיו, לפיהן כביכול עשה רישומים "מופרכים ובלתי נכונים" בכרטיסי הנתבע וביתו ומעיד כי מילא תפקידו באופן מקצועי, ללא משוא פנים, עפ"י כללים חשבונאיים נהוגים ומקובלים ועפ"י הנחיות רוה"ח של התובעת.

גם הוא מעיד גבי ביקורות שוטפות וקפדניות שנעשו הן ע"י רוה"ח והן ע"י שלטונות מס הכנסה.

העד מוסיף כי לא קיבל הוראות מאיתן כיצד לרשום פעולות בהנה"ח של התובעת, לא היה נתון לכל השפעה או לחץ מצידו, איתן לא התערב כלל בעבודתו והאדם היחיד שהיה עימו קשר יומיומי והיה ממונה הישיר עליו הוא הנתבע.

לשיטתו הנתבע הוא שהנחה את הגב' זמיר, האחראית על השכר, בכל הנוגע לשכרה של ביתו, מנהלת המלון.

לפי עדותו כאשר עובד מקבל שיקים מעבר לשכר המגיע לו, נפתח לו כרטיס אישי בו מחוייבים כל התשלומים הללו ששולמו לו, וכך נעשה גם במקרה של הגב' רוט - שקיבלה שיקים בסכומים העולים בהרבה על סכומי הנטו של שכרה.

לשיטתו כל סכום המשתלם לעובד חייב להיות כשכר או כהלוואה, וכאשר ראה את יתרות החוב בכרטיס הגב' רוט, שנבעו כאמור מתשלומי שיקים שסכומם הכולל היה גבוה בהרבה מנטו שכרה, שאל על כך את הנתבע שהשיב כי הענין נידון עם רוה"ח במסגרת דיון על חובות בעלי ענין, וביוני 1993, בישיבת עבודה, הורה הנתבע כי יתרות החובה שבכרטיס הנה"ח של ביתו תחוייבנה בכרטיסו הוא.

עפ"י דרישת רוה"ח חתם הנתבע על סיכום דברים זה (הוא נספח א' לתצהיר העד).

סיכום הדברים נרשם בכתב יד העד, נחתם ע"י הנתבע בנוכחותו ובנוכחות רוה"ח והוא הוסיף חתימתו עליו לבקשת הנתבע.

עפ"י סיכום זה נהג והעביר יתרת החובה שהיתה רשומה בכרטיס ביתו של הנתבע ביום 31.12.92 לכרטיס הנתבע בהנה"ח.

בפגישה זו שנתקיימה כאמור לעיל, לא העלה הנתבע כל טענה באשר לרישומים בכרטיסה האישי של ביתו או גבי שכרה, אף שכרטיס זה היה מונח נגד עיניו, ולאחר שבדק אותו, אמר לנוכחים כי יתרת החובה בכרטיס הינה למעשה חובו שלו וכך הורה להעביר יתרת החוב לכרטיסו, אך רק מאוחר יותר לאחר שנדרש לשלם החוב בכרטיסו האישי החל להעלות טענות סרק בנסיון להתחמק מתשלום.

הנתבע הוא זה שהורה לגב' זמיר מהו השכר שישולם לביתו.

כל הרישומים בכרטיסו האישי של הנתבע בהנה"ח של התובעת, לרבות בשנים 91 עד 94 - הינם רישומים מדוייקים ונכונים והיתרה המופיעה שם נכון ליום 31.12.94 היא בסך 263,268.76 ₪ והיא הנכונה.

גם כל הרישומים שנעשו בכרטיסה האישי של הגב' רוט, לרבות בין השנים 91-93 הם רישומים מדוייקים ונכונים, והיתרה המופיעה שם נכון ליום 31.12.93 בסך 39,160.74 ₪ בחובה - היא הנכונה.

באשר לטענת הנתבע כי נתן הלוואה לתובעת בשנת 1972, העיד כי בכל שנות עבודתו כחשב לא ידע על הלוואה כזו, אין ולא היה בהנה"ח של התובעת כל רישום המתייחס להלוואה כזו, כך גם לא במאזני התובעת ובדוחו"ת הכספיים שלה. בכל שנות עבודתו - לא אמר לו הנתבע כי נתן הלוואה כזו, לא הראה לו אף פעם המסמך עליו הוא מסתמך בדיון כאן וגם לא ביקש ממנו לרשום רישום כלשהו בקשר לכך.

גם בבדיקות שנעשו בסוף שנת 1993, בעת קביעת חובותיה של התובעת לצורך התחשבנות עם משקיעים חדשים - לא נמצא זכר או רמז להלוואה הנטענת, וגם מאוחר יותר, כאשר נערכה התחשבנות וביקורת מקיפה גבי חובות התובעת נכון ליום 31.08.93 ע"י משרד רוה"ח בבלי מילנר שמונו לצורך כך ע"י כב' השופט בדימוס שאול אלוני ששימש כבורר, ואף שהנתבע העלה שם טענותיו גבי סכומים המגיעים לו - לא השמיע גם שם כל טענה גבי ההלוואה וגם הדו"ח הסופי שהוציאו בבלי מילנר - אינו מאזכר חוב של התובעת לנתבע בגין הלוואה זו.

העד מוסיף ומדבר גבי הקשיים בהם נתקלה התובעת במהלך השנים בפעילותה.

בחקירתו הנגדית העיד כי כרטיס החשבון של הנתבע צריך לשקף מצב מעודכן, וכאשר מוצג לו פסה"ד שניתן ע"י כב' השופט בנאי גבי כספים המגיעים לנתבע מתוך מה שנתקבל בהליך בין התובעת לבנק הבינלאומי, ענה כי אין הוא מודע לקיום פסה"ד ובכל מקרה - הוא אמור לפעול עפ"י הוראות הדירקטוריון, שהוא חבר בו.

העד מציין כי אכן נתן שני תצהירי עדות ובתצהיר האחרון "שיפץ והוסיף פיסקה" גבי התאמות סוף שנה אותן עשה איתן, וכאשר נאמר לו כי עשה כן אחר שהוכח בדיון אצל כב' הרשמת כי היה נוכח בעת שניתנו הוראות, לרבות כתובות, ע"י איתן להנה"ח ואליו, השיב כי לא שיפץ אלא הוסיף על מנת להבהיר.

כאשר הוא מתבקש להסביר הסתירה בין עדותו כי לא קיבל הנחיות והוראות מאיתן לעדותו כי כן קיבל נתונים, השיב כי יכול ואין הוא יכול לבטא עצמו.

בניגוד למה שאומרים רוה"ח הוא מעיד כי לנתבע הבנה טובה בהנה"ח.

הוא מסכים כי באופן תיאורטי אכן אין זה תקין לרשום חלק שכר בתלוש, שהרי המעביד צריך לרשום ההוצאות והתלוש חייב לבטא כל הסכומים שמקבל העובד, וכאשר נאמר לו כי כך בדיוק נעשה אצל הגב' רוט שקיבלה תשלומים מוגדרים באופן מובהק, כאשר תלוש השכר הציג רק חלק, ענה כי בשיקים שהוצגו בפני
ו נאמר במפורש כי ניתנו "ע"ח שכר עבודה" וכך ענה והתייחס לכל שיק שהוצג לו.

כאשר נאמר לו כי השיקים שנמשכו לפקודת הגב' רוט לא גולמו בתלוש השכר שלה והופיעו כחוב, ענה כי יש לבדוק כרטיסה - גבי זכות וחובה.

הנתבע הוא שהיה אחראי על המשכורות, הוא שידע כי לביתו משולמים כספים מעבר למשכורת "הוא נתן שיקים מהמלון בשבילה כי באו נושים שלה" (עמ' 90).

אין הוא יכול לזכור מה היה שכרה של הגב' רוט וגם לא אם קיבלה שכר מינימום, וכשיטתו "היא לא היתה רק מנהלת המלון אלא גם ביתו של גוטמן.
אני לא קבעתי את שכרה, הוא קבע.
מר גוטמן בעצמו ביקש להעביר את הסכומים הללו מאהובה לכרטיסו.
אם אתה אומר לי שהטענו את גוטמן אני אומר איך אפשר להטעות אותו כשהוא 25 שנה מנהל.
אם אתה אומר לי שהטענו את מר גוטמן ואמרנו לו שלאהובה יש חוב ואז הוא אמר שאם יש לה חוב אז הוא ישא בחוב שלו אך הוא לא התכוון שנשתמש בנתונים לא נכונים, אני משיב שאני מתרעם על מה שאתה אומר, אי אפשר לחתום על מסמך ע"י מנהל של החברה לאחר 25 שנים הוא מנהל אותה ואח"כ הוא בעצמו יטען שמישהו הטעה אותו או שמישהו איים עליו..." (עמ' 90) - ועלי לציין, כפי שציינתי קודם לכן - כי כאן התמצית והעיקר.

העד מוסיף כי לא הוא שעשה ההסכם גבי שכרה של הגב' רוט.

גבי ההלוואה שהנתבע טוען כי נתן לתובעת השיב כי לא ידע אודותיה.

העד מאשר כי נוהל מאבק, גם משפטי, גבי מינויו כמנכ"ל שיזם איתן וכי כשאיתן ומשפחתו קיבלו שליטה - מונה כמנכ"ל, אך אין הוא חש חייב לאיתן.

בחקירה החוזרת הוא משיב גבי השיקים שנמשכו לגב' רוט, כי לא כתב אף לא אחד מהם, ואף לא חתם עליהם, מאחר ולא היתה לו זכות חתימה, ואף לא נתן הוראה לכתוב מי מהם, וחלק גדול מהם נכתב ע"י הגב' רוט בעצמה.

12. עדים נוספים הם רוה"ח שטיינר וחילי, שנתנו עדויותיהם הראשיות בתצהירים ונחקרו חקירה נגדית, כאשר למען היעול והקיצור (שלא הועילו) - הוסכם בין ב"כ בעלי הדין כי פרוטוקול חקירתם בת.א. 2027/96 (הליך אחר שנדון בפני
בין בעלי הדין כאן ואח') יוגש לתיק כאן כראיה (נ/2).

כבר אומר, כי על אף השגות וטענות שונות שהעלה הנתבע, הן במהלך הדיון, הן בסיכומים גבי אופן התנהגותם של רוה"ח בכל הקשור למחלוקת ובעניינים אחרים, לפי רמיזות עבות שהועלו, גבי יושרם המקצועי והאחר, כאשר מבקשים לצייר תמונה של מי המתנכלים ומבקשים לעשות כן באופן שיטתי לנתבע ואף לביתו - לא מצאתי אחר עיון מדוקדק בעדויות - כי כך ניתן לטעון, ואף כי עלו חילוקי דעות שונים בין רוה"ח שטיינר לבין רוה"ח חילי, גבי אופן ניהול הנה"ח והביקורות שנעשו, גבי מה צריך וכיצד צריך היה לרשום - לא מצאתי לקבוע ולהניח כפי שיטת הנתבע, שיש לומר שוב כי היה הרוח הפעילה והמרכזית אצל התובעת משך שנים רבות, שהוא שהיה המוציא והמביא גם אצל רוה"ח, ולטענותיו המועלות שלב מאוחר, גם כנגד רוה"ח, כאילו אף עשו יד אחת עם מר איתן נגדו - אין שחר ובסיס.

13. רוה"ח שטיינר העיד כי הוא משמש כרוה"ח של התובעת מאמצע שנות השמונים, אך עיקר הטיפול בה מוטל על רוה"ח גדעון חילי.

הוא מעיד גבי ביקורת שנעשתה אצל התובעת בסוף שנת 1993 או בתחילת שנת 1994, גבי כתב אישום שהוגש נגדו בענין אחר (לציין כי בהגינותו של ב"כ הנתבע - לא הועלה ענין זה בדיון כאן) - שלאחר דיון - זוכה, והעיד כי לשלטונות מס הכנסה אין טענות כנגד התובעת.

עד שנת 1993 לא דנו איתו, לא נשאו ונתנו עימו מר איתן או אביו בנושא החשבונאי, בהכנת דוחו"ת התובעת, ועל המאזנים והדוחו"ת הכספיים של התובעת עד ולרבות מאזן 1992 חתם הנתבע.

העד מעיד גבי הבוררות שהתנהלה בין בעלי המניות אצל התובעת בפני
כב' השופט בדימוס, עו"ד אלוני - שם העידו הוא ורוה"ח חילי, וכן העיד כי עד לכניסת המשקיעים החדשים לתובעת, בשנת 1993, נכח ברבות מהאסיפות הכלליות בהן אושרו הדוחו"ת הכספיים ללא כל הסתייגות.

בשנים בהן שימש הנתבע כמנכ"ל, בכל שנה, ולאחר השלמת הביקורת החשבונאית והכנת טיוטת מאזן, נערכו ישיבות מאזן במשרדו של הנתבע, בהן הוצגה טיוטת המאזן ונתונים נוספים, נדרשו הבהרות, הסברים ואסמכתאות ומעולם לא העלה הנתבע, שנכח בכל הישיבות הללו - כל טענה בקשר ליתרות החובה בכרטיסו ובכרטיס ביתו.

מר שטיינר מציין כי הוא ורוה"ח חילי נקטו בנוהלי הביקורת ההולמים ועפ"י התקנים, כי בביקורות הלא מעטות שנערכו ע"י שלטונות המס, לא הועלו כל טענות מהותיות כלפי התובעת.

העד מעיד עוד גבי ישיבת המאזן לשנת 1992 שנערכה ביוני 1993 במשרדו של הנתבע, בה הועלה,בין היתר, נושא יתרות החובה בכרטיסי העובדים השונים, לרבות זו של הגב' רוט ובה הנחה מר גוטמן כי יתרת החובה בכרטיס ביתו תועבר לכרטיסו.

הנתבע נתבקש להעלות הוראה זו על הכתב, וכך נעשה באותו העתק סיכום ישיבה שנכתב ע"י מר קיוות.

בחקירתו הנגדית, כאשר נתבקש להתייחס לחוו"ד רוה"ח מידן שניתנה לנתבע, השיב כי אין הוא יכול לעשות כן, שהרי רוה"ח מידן ציין במפורש כי עשה חוות דעתו מבלי שהיו לו כל הנתונים והעובדות.

בחוות דעת זו אעסוק להלן.

העד מסכים כי הטכניקה בה נקט רוה"ח חילי ועליה העיד, כפי שיפורט להלן - אינה ברורה לו, והוא לא ידע עליה (גבי הרישומים והתשלומים שנעשו לגב' רוט).

העד לא היה מודע לשיעור שכרה של הגב' רוט, אך מעיד כי הנה"ח היא הנותנת ביטוי לפעולות כספיות, ונוהלה כפי הראוי, ולאחר שנאמר לו כי אין זה כך, שהרי לפי שיטת התובעת הנה הנתבע וביתו ביקשו לתת להם בפועל פחות כסף ממה שתלוש השכר הצהיר עליו וכשנוצר הפרש - זוכה החשבון האישי, העיד כי במידה ומי חייב כסף והוא מבקש לקבל פחות ובהפרש לזכות חובו - אין בכך כל בעיה - "אם אתה עובד ואתה מבקש להחזיר יתרה של הלוואה שלקחת אתה מורה למעביד ... לקזז מהמשכורת סכום מסויים, ואני חושב שזה נהוג" (עמ' 59).

העד מאשר כי אכן נשמעת לו כמשונה הטענה כי הגב' רוט כמנהלת מלון תשתכר שכר מינימום אך "כאשר מדובר בגוף פרטי, מו"מ בין עובד ומעביד הוא נושא לגיטימי. התוצאה שאתה מתאר על פניה נשמעת משונה" (עמ' 60).

העד מדגיש שוב גבי הטענה כי השיקים שנמשכו לפקודתה של הגב' רוט (כזכור נספח כ"ד לתצהיר הנתבע), בהם צויין כי הם ניתנים על חשבון שכר עבודה, ולא התבטאו בתלושי השכר אלא נרשמו בהנה"ח כחוב - כי הדבר תקין, התלוש משקף את שמגיע לעובד, בעוד שהשיק משקף את מה שהעובד מקבל "בהנהלת החשבונות האחד עומד מול השני ואמור לכסות אחד את השני" (עמ' 60).

כאשר נאמר לו כי בשיקים הללו גולם שכרה האמיתי של הגב' רוט שהוטעתה בכך שנרשמו בכרטיסה כחוב, לאחר שבתלוש השכר נרשם "ע"ח שכר עבודה" ובכרטיס נרשם כחוב, ענה שוב כי אם מתוך דברים אלה משתמע כי נעשו דברים לא תקינים בשלב הרישום ובשלב הכנת התלוש - הרי אין לו מידע, אך אם עובד מקבל תלוש שאינו מבטא נכון את שהוא מקבל, הנה קשה לו לקבל ולהאמין כי העובד לא יתלונן משך הזמן כי הרישום שנעשה בתלוש השכר אינו נכון.

העד מסכים כי חובת המעביד היא לבטא בתלוש השכר את מלוא שכר העבודה, לא את כל התשלומים אותם מקבל העובד.

העד אינו מסכים להנחה שהוצגה בפני
ו כי בסיכום הישיבה מ - 6/93 בה ביקש הנתבע לחייב כרטיסו האישי בחובה של ביתו, הוסכם על העברה כזו רק אם תהא יתרה, וכדבריו "לא נכון, ישיבת מאזן היא לא ישיבה תיאורטית, היא ישיבה שבה אני מעלה בעיות ספציפיות שדורשות פתרון על מנת לסיים הדוחו"ת הכספיים. אם העלתי נקודה של אהובה רוט המשמעות היא שהיתה בעיה, והבעיה היתה בקטע של יתרת חובה" (עמ' 61).

העד חוזר ומדגיש כי ההליך שננקט בעניינה של הגב' רוט הוא תקין לחלוטין.

מר שטיינר מעיד עוד גבי הלוואה שלקח הנתבע עבור התובעת מבלילטי.

עוד הכחיש, באופן חד משמעי, ההנחה שהוצגה בפני
ו כי קיבל הוראות והנחיות מאיתן גבי אופן רישומים בהנה"ח "אני לא מקבל הוראות מאף אחד, אני גם לא עורך רישומים בהנה"ח" (עמ' 66).

עד שנת 1993 היה הקשר בינו לבין הנתבע, וממחצית שנת 1993 היה לו קשר הדוק יותר מר איתן.

כאשר נאמר לו כי בכרטיסו של הנתבע אצל התובעת קיימות תקלות רבות המעוותות החשבון ואינן מציגות אותו נכון, ענה כי מתוך היכרותו את מנה"ח הראשי של התובעת ואת רוה"ח חילי ממשרדו - הנחה זו אינה מבוססת ואינה נכונה.

לאחר מכן הוא מאשר כי יכול וקיבל פניה מהנתבע כי מעלימים ממנו דברים באשר להנה"ח ולמאזן 1993, אך לא עשה עם פניה זו דבר ולפי הסברו, מאחר והיו סכסוכים רבים בין בעלי המניות - סירב בכל תוקף להכנס ולהתערב, וההנחיה היחידה שנתן לרוה"ח חילי היתה כי אם יבקש מי מהצדדים אישור מסוג האישורים המוצאים ע"י רוה"ח - ינוסח האישור כך כי החומר ניתן ע"י אותו מבקש, באחריותו, וכי הנתונים הבסיסיים הובאו על ידו.

כפי הטענות שהיו בידי הנתבע - היו טענות לכל בעלי המניות, והוא כאמור לא נכנס לעניינים אלה.

בחקירתו הנגדית בת.א. 2027/96, העיד מר שטיינר, כי נכון הוא כי איתן מתמצא ובקיא בבקרה חשבונאית ובהנה"ח, אך שוב העיד כי עד למחצית 1993 לא היה לו שום קשר עימו, למעט פגישות במסגרת מועצת המנהלים והאסיפה הכללית, והקשר נעשה הדוק יותר בתקופה מאוחרת.

מר שטיינר הסביר שוב גבי נוהל עבודתו מול התובעת, כאשר בחלק הטכני - מעורבים מר קיוות ורוה"ח חילי, ואילו הוא דן בחלק המהותי ועשה כן מול הנתבע "לדוגמא - קבלת החלטות במידה שיש יתרות בעיתיות, אז ישבתי עם מר גוטמן וביחד קיבלנו החלטות..." (עמ' 163 - שם).

כאשר הוא נשאל אם יש לו ענין לגונן על קיוות או איתן, ענה בשלילה מוחלטת.

עוד העיד כי עד מחצית שנת 1993 נערכו הישיבות עם הנתבע, כי לא העביר נתונים טרם ישיבות מאזן לאיתן.

14. רוה"ח גדעון חילי נתן אף הוא עדותו הראשית בתצהיר, בה פירט כיצד מתנהלת הנה"ח של התובעת, וכי כל המערך החשבונאי שלה עד 1996 ועד בכלל עבר ביקורת על ידי משרדו.

בהליך הביקורת נבדק הרישום בכרטיסי הנה"ח מול האסמכתאות ונעשית בדיקה נוספת גבי סיווג הרישום, האם הוא נכון ובאם מתגלות טעויות, במקרים נדירים, התובעת היתה מקבלת פקודות נוספות שחלקן פקודות לתיקון.

עד שנת 1993 עיקר עבודתו בתובעת היה מול הנתבע והחשב מר קיוות, ועד לכניסת משקיעים בשנה זו, כמעט ולא היה לו קשר עם איתן כשאת אביו לא פגש מעולם.

הקשר שלו עם איתן התמקד בעיקר בנושא התאמות חשבונאיות עם חברות הקשורות בתובעת, והנתבע הוא שחתם על המאזנים ו"הצהרת מנהלים" של התובעת עד למאזן שנת 1992 כולל.

הנתבע השתתף בכל ישיבות המאזן שנתקיימו במשרדו עד סוף שנת 1993, ובהן לא העלה מעולם כל טענה בקשר ליתרות החובה שבכרטיסו ובכרטיס ביתו, ובישיבה שנערכה ב - 6/93 עמד על סדר היום נושא יתרות החובה בכרטיסי העובדים השונים ובכללם היתרה בכרטיסה של הגב' רוט.

יתרת החובה בכרטיס הגב' רוט היתה אחר זיכוי בגין פיצוי פיטורין שהגיעו לבעלה.

לבקשתו ולבקשת רוה"ח שטיינר, חתם הנתבע על סיכום דברים של אותה ישיבה, ובה הורה, כזכור, להעביר יתרת החובה מכרטיס הבת לכרטיסו האישי, דהיינו כי הוא האחראי ליתרה זו כמו ליתרה שבכרטיסו האישי.

ביום 31.12.93 נעשתה הפעולה החשבונאית של העברת היתרה ונכון למועד זה, עמדה יתרת החובה בכרטיס הנתבע, כולל חיובי ריבית, ע"ס של 204,127 ₪.

כמתחייב מתקנות מע"מ - שילמה התובעת מע"מ בגין הפרשי הצמדה שחוייבו בכרטיס הנתבע, וסכומים אלה חוייבו בכרטיסו בשנת 1994, אז גם חושבה ריבית והכרטיס חוייב בהתאם.

לשלטונות מס הכנסה שערכו ביקורת מקיפה, גם גבי תקופה זו וגם לרוה"ח בבלי-מילנר - לא היו הערות בנוגע לקבילות הרישום בכרטיסים ואמיתות תוכנם.
באשר לעיסקת בלילטי, מעיד העד, כי בתחילת 1994 התברר להנהלת התובעת כי עליה לשלם לו סך של 92,300 ₪ בגין פרעון חוב הנתבע כלפיו, כאשר הנתבע טען כי קיבל באופן אישי, לטובת התובעת, הלוואה ממנו, כי הפקיד סכום זה בקופת התובעת, וכי הגיעה העת לפרוע ההלוואה וכרטיסו זוכה בסכום זה.

בעיסקה בין הנתבע לבלילטי נוצרו הפרשי שער שלא היו מותרים לניכוי מההכנסה החייבת כיוון שלא נוכה מס במקור מתשלומי הריבית, אך במקביל היה צורך לשקף יתרת החוב בדוחו"ת הכספיים.

מאחר והנתבע היה אחד מבעלי מלון "זוהר" ירושלים בע"מ, שכפי טענתו, חבה לו כספים - הוחלט להעביר התנועות של קבלת ההלוואה ושל יצירת קרן התשלום לבלילטי בחשבון הנתבע בהנה"ח התובעת לחשבון מלון "זוהר" ירושלים בע"מ, כך שכרטיס הנתבע חוייב ובמקביל זוכה כרטיס מלון "זוהר" ירושלים בע"מ, הכל באותו תאריך ובאותו סכום בו זוכה כרטיס הנתבע מלכלתחילה.

כרטיס חדש נפתח ע"ש הנתבע בהנה"ח של התובעת, שיועד לעיסקה עם בלילטי, שזוכה בסך של 90,000 ₪ ומנגד חוייב כרטיסה של מלון "זוהר" ירושלים בע"מ.

בהנה"ח של התובעת חוייבו הוצאות מימון כנגד ההלוואה לבלילטי, כשסכום זה תואם בדו"ח ההתאמה של התובעת לצרכי מס, ולא נתבקש בניכוי, ובחודש ינואר 1994 שילמה התובעת החוב לבלילטי בשני שיקים שנמשכו מבנק הפועלים בע"מ לפקודת הנתבע.
(השיקים צורפו כנספחים ג' וג' 1 לתצהיר העד).

העד מוסיף כי בבדיקה שערך בנוגע למאזן 1993, הוברר לו כי בתאריך 31.08.93 זוכה כרטיסו של הנתבע, עפ"י הוראתו בסך של 115,654.94 ₪ כנגד חיוב מקביל בכרטיס חברת מלון זוהר ירושלים בע"מ, ללא כל אסמכתא - ובשל כך הורה לבטל זיכוי זה בתאריך ערך זהה.

באשר לתנועות בכרטיס הנתבע והגב' רוט הקשורים לשכרם נטו, ציין כי תשלום השכר לעובדים מוצא ביטויו בכל חודש בכרטיס נפרד, ובו מופיעים גם חיובים המתייחסים לאותו חודש והמשקפים התשלומים שקיבלו העובדים, בין בדרך של מקדמות, בין בדרך תשלום שוטף של שכר נטו, או בשיקים או בהעברה בנקאית, ובסוף כל חודש נערכת התאמה לכרטיס זה, שאם יתרתו אינה נסגרת באפס - מתבצעת התאמה חשבונאית.

כך נרשמו גם התנועות החשבוניות הקשורות במשכורתם של הנתבע וביתו.

למיטב ידיעתו, ביקשו הנתבע וביתו, בחודשים מסויימים, כי שכר הנטו של אותו חודש יזוכה בכרטיסם האישי וכך גם תשלומים שקיבלו כמפרעות בגין אותו חודש, ולפיכך - לא בכל חודש מזוכה הכרטיס האישי שלהם בגין שכרם נטו ולא נכון לומר כי לא קיבלו שכר עבור חלק מחודשי עבודתם.

עוד נודע לו כי בחודשים מסויימים ביקשו הנתבע וביתו לשלם להם סכום נמוך מזה שהיה נקוב בתלוש השכר כסכום נטו לתשלום, וכאשר כך היה, זוכה ההפרש בכרטיסם האישי כנגד חיוב מקביל של הכרטיס החודשי.

בחודש 12/95 פנה איתן למשרדו בבקשה לבדוק ולאשר חישובים שעשה בנוגע ליתרות החוב של הנתבע וביתו, נכון ל- 12/95, ועפ"י בקשתו של רוה"ח שטיינר, בדק החישוב שנעשה בהתאם לשני כרטיסי הנה"ח, החל משנת 1991 ועד סוף 1994, כשאלה עברו כבר ביקורות והיתרות נכללו במאזנים המבוקרים של התובעת.

סכומי הריבית שחוייבו בכרטיס הנתבע לא נכללו בחישוב, כדי שלא יבוצע חישוב של ריבית על ריבית, הפרשי הצמדה וריבית חושבו וכך נמצא כי חובו של הנתבע נכון ל - 10.12.95 הינו 295,750.37 ₪, והואיל ובכרטיסה של הגב' רוט לא חושבה ריבית באופן שוטף, והיתרה הועברה נומינלית לכרטיס הנתבע ביום 31.12.93 בוצע חישוב גם בגין חוב זה וסכום הפרשי ההצמדה והריבית בגין חובה של הגב' רוט, נכון ל - 10.12.95 עלה כדי 18,749.78 ₪.

ביום 12.12.95 אישר האמור לעיל בכתב לבקשת איתן, במכתב שצורף לתצהירו כנספח ד', והוא שחתם עליו, אף כי שמו של רוה"ח שטיינר מצויין בו.

בחקירתו הנגדית העיד כי לא קיבל הוראות מהנתבע או ביתו גבי הרישומים שנעשו, ואלה לא נעשו על ידו, כי יכול ושכיר או עובד חייב כסף לחברה ודרך אחת להקטין יתרת חובו ולהחזירו לחברה הוא לקבל סכום נטו קטן יותר מאשר המגיע לפי תלוש השכר.

העד לא שמע טענה כלשהי גבי שכר מינימום אותו קיבלה כביכול הגב' רוט.

העד מסביר שוב את שנעשה גבי ההלוואה שנתקבלה מבלילטי, לאחר שהתובעת היא זו שקיבלה ההלוואה ולא הנתבע אישית, ובעת שהוחזרה ההלוואה היה צריך לשלם גם הפרשי שער שלא היו מותרים בניכוי מהכנסתה החייבת של התובעת, ולכן נוצרה אותה קרן חשבונאית כאשר בזיכוי המקורי זוכתה מלון זוהר ירושלים בע"מ, שחוייבה בסכום של 90,000 ₪, על מנת להעמיד בספרים ההפרשה הנאותה לתשלום לבלילטי.

כאשר נאמר לו כי מבחינה חשבונאית, היה אמור התהליך הנ"ל, להעשות מול הנתבע, ענה כי אם כך היה נעשה היה כרטיסו האישי מחוייב בסכום שבין 92,000 ₪ ששולם לבסוף, לבין הסך 78,000 ₪ שהופקד אצל התובעת, ולכן נזקו היה גדול יותר, לאחר שגם לא היה מקבל ריבית, מתוך שכך ניתן לקבל רק אם הכרטיס אינו נמצא ביתרת חובה, וזאת עפ"י תקנות מס הכנסה, גבי הלואות בעלי שליטה לחברות שלהם.

כשנשאל אם הנתבע לא היה זכאי לריבית, ענה כי לא ראה שום הסכם הלוואה בין הנתבע לתובעת, וכי הכספים הופקדו בקופת התובעת, אף שאישר כי הנתבע הוא ש"הביא אותם".

גבי הזיכוי שנעשה בכרטיס הנתבע בסך של 115,654.94 ₪ שבוטל בהעדר אסמכתא, ענה כי גם אם ניתנה הוראה של הנתבע, הרי אין היא מספיקה ואין היא בגדר אסמכתא, וכאשר נאמר לו כי הנתבע לא נתן הוראה כזו, אלא יכול והיה זה מי אחר, ענה כי על אחת כמה וכמה ראוי היה לבטל הפקודה, שהרי אם נרשמה בטעות - דינה להתבטל.

העד מאשר כי הוא שעשה החשבון לפי פסק הבוררות של כב' השופט בדימוס, עו"ד אלוני, אך אין הוא יודע מהו החישוב שנעשה לאחר מכן.

הוא מאשר כי הנתבע פנה במכתב בו התלונן כי אין הוא מקבל חומר דרוש.
באשר לטענה כי השיקים שנמשכו לפקודתה של הגב' רוט ניתנו ע"ח שכר עבודה, כשהסכומים לא נרשמו בתלוש השכר, וכשנאמר לו כי זו הנה"ח בלתי תקינה, ענה כי לא כך, כי זו משקפת המצב כפי שהיה לפי מסמכים שהוצגו והיו חייבים להרשם, כי בהנה"ח מתנהל כרטיס, וכל שיק שקיבלה הגב' רוט, אמור להרשם שם ואכן נרשם, למיטב ידיעתו.

העד מסכים כי סך כל שכרה של הגב' רוט היה חייב לקבל ביטוי בתלוש השכר, אך שיקים אינם אמורים לקבל ביטוי בתלוש אלא בהנה"ח.

כאשר נטען בפני
ו כי השיקים מדברים בשכר עבודה, ענה כי יכול ומדובר במקדמה, סכום שאינו מגולם בתלוש.

כאשר נאמר לו כי הסכומים בשיקים נרשמו בכזב וכמרמה כחוב של הגב' רוט, ענה כי אם כך יש לפנות בתלונה למשטרה, ו"אם מגיע דיווח שאהובה רוט קיבלה סכום מסויים יש לחייב זאת בכרטיס שלה. אם היא קיבלה את הסכום הזה מעבר למגיע לה בתלוש, הרי היא כאילו קיבלה הלוואה מהמלון..." (עמ' 77).

כאשר הוא מופנה לכרטיס הגב' רוט, הוא מעיד כי השיקים שנמשכו לה, נרשמו בצד החובה "וכך הוא גם צריך להיות" (עמ' 78).

העד מעיד כי קשריו היחידים עם איתן הם קשרי עבודה, אך אין הוא מקבל הוראות ממנו.
כאשר נשאל מדוע איפשר לאיתן לבדוק חשבונותיו של הנתבע, ענה כי זו זכותו כבעלים בתובעת, וכי גם הנתבע ביקש ממנו לבדוק חשבונו הוא.

גבי המסמך שנעשה ב - 6/93 על פי בקשת הנתבע, וכאשר נשאל האם מה שביקש הנתבע הוא כי אם תהא יתרה בכרטיס ביתו, הוא יהיה מוכן לשלם אותה, ענה כי "השאלה בזמן ההוא כבר לא היתה היפוטתית, כי באותה תקופה כבר היתה יתרת חובה. לשאלתך אם כך מדוע לא רשמנו מספרים מדוייקים, אני אומר שזה לא היה חשוב בכלל" (עמ' 79).

חקירתו הנגדית בת.א. 2027/96 אינה מעלה ומורידה גבי נשוא המחלוקות כאן, ואם ביקש ב"כ הנתבע להתייחס אליה לצורך קביעת מהימנות, הרי אומר כי גם כאן אין למה שנאמר והוברר שם כדי להעלות או להוריד.

15. באלה תמו ראיות התובעת, ועוד טרם סקירת העדויות שניתנו מטעם הנתבע, אחזור שוב על שנאמר לעיל, ואף אם מצאתי לסקור באריכות יתירה מה שהובא ע"י התביעה, ובמיוחד מה שהוברר בחקירות הנגדיות - כי לא מצאתי כי היה מקום וטעם לנהל ההליך כפי שנוהל, באריכות, ובפירוט, לעיתים מייגע - כאשר מה שהוברר, סופו של דיון, אינו בא לשיטת הנתבע, ומכל מקום - היה ניתן לבירור מחוץ לביהמ"ש, בדיון מקצועי, ע"י רוה"ח כשההליך שננקט כאן - בא יותר מתוך רקע וסכסוך אישיים - שאינם להכרעה.

אומר עתה שוב, כפי שנאמר לעיל - כי לא מצאתי בסיס לכל טענה כנגד רוה"ח חילי ושטיינר, גם לא כנגד עובדים אחרים של התובעת שנדרשו להעיד.

לא מצאתי כל סימנים שיש בהם להצביע על קנוניה שנעשתה כנגד הנתבע ששימש כמנכ"ל התובעת במשך כמעט שנות דור, כשרק לאחר שאיתן החל לטפל באופן רציני ושוטף בענייני התובעת, הועלו ונתגלו אי סדרים כאלה או אחרים - שמן הראוי היה להביא לתיקונם.

אני מבקשת לציין כאן כי עדויותיהם של רוה"ח חילי ושטיינר אמינות ומהימנות עלי ולא מצאתי כאמור כל טעם לפקפק או כי הועלה חשש כלשהו, שיש בו בסיס, לטענה גבי הפרת אמון או פעולות שנעשו שלא לצורך ושלא כדין.

כפי שיוברר להלן - היה הנתבע המוציא ומביא אצל התובעת שנים רבות, הוא ששלט בכל מערכותיה, לרבות בהנה"ח, הוא שקבע שכרם של העובדים ותנאי עבודתם, ביתו - מונתה להיות מנהלת המלון ושכרה נקבע בינה לבין הנתבע, הנתבע לא בא בטענה כלשהי משך שנים רבות גבי שכרה, גם לא גבי הרישום בכרטיסה - אף כי הדברים היו גלויים וברורים וניתנו אף לבחינתו, כך גם לא בא בכל טענה גבי ההנחיה שניתנה על ידו להעביר יתרת החובה בכרטיס ביתו לכרטיסו הוא, שהרי אם חשב וסבר כי ההוראה לא הובנה או לא בוצעה כראוי - היה בידיו די סיפק לתקן ולבקש לתקן, אך זאת לא עשה, עד אשר נתבע כאן, ובכתב ההגנה שנתן.

אני מוצאת לקבוע כי לטענותיו של הנתבע, גבי מה נעשה ביתרת החובה של ביתו - אין בסיס, כי הרישומים שנעשו, הן בתלוש השכר, הן בכרטיס ביתו - משקפים נכונה את ששולם בפועל, וכך גם אין בסיס לטענותיו האחרות, גבי הקיזוזים הנדרשים - שלפחות אין מקום לעשותם, אם אכן היה ראוי לעשותם - בתביעה כאן.

כבר עתה אציין כי הנתבע לא מצא להעיד את ביתו אף לא מי אחר מהתובעת, גם לא מי שקדם לה בתפקידה - וענין זה יש להביא לחובתו, שהרי לפי ההלכה - המנעות בעל דין מלהעיד מי שנראה כי עדותו חיונית לעניינו - יש להביאה כנגדו, שהרי יש לצאת מתוך ההנחה כי אילו היה מובא - היה מעיד לחובתו.

עוד אומר - כי אף אם ניתנה חוות דעת של רו"ח מטעם הנתבע, שהעיד באופן ראוי והגון - הנה אין בה להעלות או להוריד לשיטת הנתבע, שהרי רוה"ח מידן העיד בהגינותו כי לא היו בפני
ו כל העובדות והנתונים הדרושים, ולאחר שחלק מהם הוצגו בפני
ו - ביקש לתקן ולהשלים.

התרשמתי כאמור מהנתבע כי הוא מבין, בקיא ויודע את כל המהלכים שנעשו אצל התובעת בהיותו מעורב בהם אישית, כך בכל הנוגע לשכרה של ביתו, לרישומים בכרטיסי הנה"ח, באשר להלוואה שנתקבלה והוחזרה לבלילטי, באשר לרישומים שנעשו בחברות אחרות הקשורות בו - ולא מצאתי לקבל שיטתו.

16. הנתבע התמקד בעדותו הראשית בטענותיו האישיות כלפי איתן, גבי הניצול לרעה שעושה לדעתו איתן, באמצעות התובעת, של הליכי משפט, תוך נסיון לפגוע ולהתנקם בו.
הנתבע סבור כי התביעה כאן הוגשה מתוך שיקולים זרים, נוכח הליכים משפטיים שנקט הוא כנגד איתן ובעלי השליטה בתובעת, זאת לפי טענתו כי אחר השתלטות איתן, משפחתו ותאגידים מטעמיו על התובעת, שמו להם אלה למטרה לצאת כנגדו.

הנתבע מעיד גבי הליכים קודמים שננקטו, הן בביהמ"ש המחוזי בב"ש, הן בפני
הבורר, השופט בדימוס עו"ד אלוני, בהם נקבע, לפי שיטתו, כי נעשה נסיון לקפח ולעשוק אותו בכל הנוגע לזכויותיו אצל ומהתובעת.

הנתבע מעיד כי הוא אדם מבוגר, שאיתן גמר אומר להעתיר עליו תביעות משפטיות תוך הפעלת לחץ והוצאות כספיות נכבדות, מתוך מגמה לעשוק אותו ולרוקן זכויותיו, זאת אף אחר שהוא עצמו יצא חוצץ כנגד פעולותיו של איתן בכל הנוגע לכספים המגיעים לקבוצת "הותיקים" בתובעת, המונה אף את עזבון אביו של איתן ואותו עצמו.

הנתבע מעיד כי אביו המנוח של איתן ואיתן עצמו חלשו על הפן הכספי והחשבונאי אצל התובעת, וגם היום שולט איתן על הנה"ח ועושה בה כרצונו, לרבות תוך שימוש במר קיוות ואחרים, כי איתן סירב לבקשותיו לקבל ייעוץ משפטי בכל הנוגע לזכויותיו הכספיות מתוך הליכים אחרים שנתקיימו, לאחר שהוא טוען כי זכאותו זו נמדדת בסכומים ניכרים ביותר, עד כדי מאות אלפי שקלים מהתובעת.

הנתבע טוען למעלה מכך כי נתן לתובעת הלוואה כספית ארוכת טווח כעולה מאותו מסמך מ - 3/72 ומדרישתו בעניין זה מיום 11/95, וכן טוען כי הואיל ואיתן ושלוחו מר קיוות השתלטו בפועל ושלא כדין על הנה"ח של התובעת, אפילו עוד טרם זכו איתן ומשפחתו פורמלית בשליטה, לרבות תוך שהם מהלכים אימים על עובדי התובעת באורח גלוי ומרומז - הצליחו איתן וקיוות לגרום לרישומים מופרכים ובלתי נכונים בכרטיסי החשבונות שלו ושל ביתו, ומתוך כך הודיע בישיבות הדירקטוריון כי הוא מוכן לבדוק חובו האמיתי בכרטיס ולקזזו כנגד זכויותיו הכספיות מפסק הבורר ומן ההלוואה שנתן.

הנתבע טוען כי ביתו מונתה כמנהלת המלון ושימשה ככזו עד לפיטוריה על ידי איתן, כי היתה לה ההכשרה הנאותה והספציפית לשמש בתפקיד, כי טענות התובעת נגדו ונגדה למשיכות כספים שלא כדין הינן טענות סרק, כי איתן וקיוות גרמו לרישומים כוזבים בהנה"ח של התובעת בכל הנוגע לשיעור שכרה וגרמו לכך שרק חלק ממנו ירשם כמשכורת בשיעור המתקרב לשכר מינימום וחלקה האחר נרשם, עפ"י הנחיה שלא כדין, כהלוואות - בניגוד למציאות.

לטענתו הנה השכר אשר טוענים כי ביתו קיבלה הוא בלתי סביר בעליל, הן עפ"י נתוני המשק, הן כשכר ראוי, הן בהשוואה לשכר המנהלת שקדמה לה, ובהתחשב בהשכלתה - כאמור ראיות או אסמכתאות לטענה זו לא הוצגו (ט.ש.).

הנתבע טוען כי איתן ושלוחו קיוות וכך גם התובעת זקפו כנגדו בכרטיסו האישי חיובי סרק שלא כדין וללא בסיס, רק מתוך השתלטותם שלא כדין על התובעת, באיומים ובפיתויים כנגד העובדים, והוא שאינו בקיא בהנה"ח ואין לו כל התמחות בנושא, נתן הסכמתו לכך כי במקרה, ואחר ניכוי שכרה האמיתי של ביתו, יראה כרטיסה יתרת חוב - תיזקף זו בחשבונו, אך לא כי נתן הסכמתו לחישוב כוזב של השכר.

הנתבע טוען עוד כי בהליכים קודמים נקבעו דברים הקובעים את דרכי העושק שנהג בהן איתן כלפי התובעת, שיש בהם להשמיט הקרקע מתחת יומרתו להציג עצמו כמי שנוהג בידים נקיות אצל התובעת וכי על איתן להשיב לתובעת כל הכספים שנטל שלא כדין, שנתקבלו בין היתר, מהבנק הבינלאומי.

הנתבע טוען כי מעולם לא משך שלא כדין כספים מהתובעת וכי משיכותיו היו בידיעת איתן ובהסכמתו המלאה, ולפי זכותו לסכומי עתק ממנה, בגין חופשות ותגמולי עובד המגיעים לו.

הוא טוען כי יחסיו עם אביו המנוח של איתן היו יחסים תקינים משך עשרות שנים, וכי איתן ניסה בתקופה האחרונה לנשלו מרכושו הן בתובעת והן בחברת מלון זוהר באר-שבע בע"מ וכן במלון זוהר ירושלים בע"מ, שם ביצע הטעייה חמורה כנגדו, ומשהתחיל לעמוד על זכויותיו ולעתור לערכאות לקבל סעד - פתח איתן במלחמת חורמה כנגדו, כפי התביעה כאן.

הנתבע טוען כי למצבה הכספי של התובעת, כפי שנטען בכתב התביעה, אין כל רלבנטיות לסכסוך הנידון ולטענות התובעת כלפיו, שהרי באותה עת ממש ראה לעצמו איתן למשוך עבור עצמו משכורת פיקטיבית כאשר בפועל לא עבד, שהה באיזור המרכז וקיבל טובות הנאה כספיות עבור פעולותיו מטעם התובעת בנושא הבנק הבינלאומי ובסכומי עתק, ועוד הוא טוען כי אין כל השלכה לעובדת אישור מאזן התובעת לעצם החוב הנטען ביחס אליו, כי איתן והתובעת מעלימים פרוטוקול האסיפה הכללית של התובעת ובו הסתייגות מפורשת שלו לנעשה.

עוד הוא מעיד כי איתן מפעיל לחצים על גורמים שונים, לרבות על רוה"ח, לשם קבלת מכתבים בלתי בדוקים ולא נכונים ביחס להתחשבנות בינו לתובעת, וכדבריו:-
"למותר לציין כי מר איתן הינו אדם מתוחכם ביותר" (סעיף 16 לתצהיר עדותו הראשית).

הנתבע טוען כי הוא זכאי לקזז חובו האמיתי "אם וככל שקיים" כלפי התובעת, כפי שיוכח, ובכלל כך סך של 10,000 ₪ ששילם עבור התובעת לעו"ד חכמון ועוד 5,000 ₪ וכן כל תשלום נוסף שישלם עבור התובעת בעתיד.

הוא מעיד כי קיוות, בהיותו חשב התובעת, פעל בשיתוף פעולה הדוק ובלעדי עם איתן כנגדו, נתן ונותן תצהירים מטעמו, לאחר שאיתן ניהל עבורו מלחמת חורמה כאשר נפסל מלשמש מנכ"ל התובעת עד כדי פניה לערכאות, שלאחר שאיתן קיבל השליטה בתובעת החזיר את קיוות למשרתו, כי גם בתקופת הביניים שימש קיוות כשלוח של איתן אצל התובעת, עד כדי שהיה צורך בפני
יה נוספת לערכאות - ומכאן ניתן להבין, כפי שיטתו - את מידת מחוייבותו האישית של קיוות לאיתן ונכונותו להצהיר כל דבר, מופרך ככל שיהיה.

הנתבע מעיד כי ככל שזכה בסעדים כנגד איתן ואביו ז"ל - החלו הם ובמיוחד איתן להתאנות לו, עד כדי עשיית יד אחת עם משקיעים אחרים בתובעת, שחוייבו להחזיר מניותיהם, בהליך בוררות, למשפחת איתן ולו.

העד מתייחס להליך פלילי בו היה מעורב רוה"ח שטיינר, שיש בו ללמד לשיטתו על מעורבותו של איתן בהנה"ח, וכן הוא מתייחס לפעולות בלתי תקינות שנעשו ע"י איתן בחברות אחרות - הנחקרות.

גבי השיקים שנמשכו לביתו, הוא מעיד כי אלה ניתנו כמפרעה ו/או כמקדמה על חשבון השכר המגיע לה, כאשר בספח כל המחאה נרשם כי היא באה ע"ח משכורת, וכי המחאות אלה מוכיחות ומלמדות חד משמעית על השיטה בה עבדו איתן, קיוות ומטעמם שתמציתה הוא בכך כי גרמו כי רק חלק, הקרוב לשכר המינימום, משכרה, ירשם כמשכורת ואילו יתרת שכרה, האמיתי, תירשם כהלוואה - בניגוד למציאות ושלא כדין.

הנתבע טוען כי התובעת לא נענתה לדרישות פרטניות של רוה"ח מטעמו ולא המציאה מסמכים דרושים, ועוד הוא טוען ל"שיפוץ" תצהירו של קיוות כנגד תצהיר קודם שנתן בהליך שנתקיים בפני
רשמת בית המשפט, עד כדי שבתצהיר עדותו כאן, יש משום עדות שקר מובהקת, והוא מעיד כי מר קיוות קיבל הוראות ישירות, הן בפקס והן בטלפון, מאיתן לביצוע פעולות מסויימות וביצע אותן מבלי לשאול פיו של הממונה עליו, הוא עצמו, להתייעץ איתו או לקבל רשותו ואישורו.

לשיטתו גם בעדותו של אלי ג'מיל שזורה כבר גירסתו המשופצת של איתן ומכאן ניתן להסיק אודות אמינות התובעת ונציגיה.

לבד מעדות הנתבע לא באה כל תמיכה לטענות חמורות אלו - ט.ש.

לתצהיר העדות הראשית צורפו כל המסמכים עליהם סומך הנתבע, כולל החלטות שונות של בתי המשפט בהליכים קודמים, חלק מהליך הבוררות, פרוטוקולים של התובעת ומסמכים שונים נוספים, מהם ניתן ללמוד, לשיטתו, אודות מעורבות איתן בהנה"ח של התובעת.

בחקירתו הנגדית אישר כי שימש כמנכ"ל התובעת משנת 70 ועד שנת 94, הסכים כי 10 שנים טרם עדותו לא תיפקד מר אייזנמן המנוח אצל התובעת, ולפחות משנת 1987, וכי הקשר היחיד שהיה לו עימו היה בקשר עם מחלתו של מר אייזנמן ונסיונו לשכנע אותו לנוח אצל התובעת ולקבל שם טיפול.

גבי ההליך הפלילי שננקט כנגד רוה"ח שטיינר ואחרים - מסכים הנתבע, כי על אף טענותיו גבי איתן - לא הואשם כלל מר איתן, אך לפי שיטתו מי שאחראי "לתעתועים ולהסתבכויות אלה" הוא איתן.

"לשאלתך אם אני מאשים את מר איתן בזה, אני אומר שאני לא מאשים. אני קובע דעתי בענין" (עמ' 141) - כפי שנאמר לעיל, הוסכם שלא להתייחס לענין זה בהליך כאן, מה עוד כי מר שטיינר זוכה סופו של דיון מכל אשמה.

הנתבע אינו מוכן לחזור בו מגירסתו כי איתן ומי מטעמו גרמו לרישומים הכוזבים גבי שכרה של ביתו, גם אחר שאישר כי ידוע לו כי מר שטיינר זוכה מכל אשמה וכי אין בסיס לטענתו גבי מעורבותו של איתן, ולשיטתו:-
"אם רוצים ללמוד גזירה שווה מהעסק הזה על כל יתר הדברים זה לא יהיה נכון... אבל מר איתן במשפט של שטיינר לא היה נאשם" (עמ' 143).

הנתבע מסכים עוד, גבי טענתו לפעולות בלתי תקינות שעשה איתן בחברות אחרות הנמצאות בחקירה - כי לא קיבל כל מסמך לאשר טענה זו (עמ' 143).

גבי טענתו לקיזוז שכר הטרחה ששילם לעו"ד חכמון בשל הליך שנתבקש לנקוט, העיד כי כך היה בעקבות תביעה שהגיש אחד העובדים, כשעו"ד חכמון ייצג כנגדו, כי לאחר שנתקבל

פסק דין
הוחלט לערער, כי הוא פנה לעו"ד חכמון שקבע שכרו, "ביקש שאחשוב, אמרתי לו שאין בעיות, אנחנו נשלם ההוצאות", אלא שלאחר מכן דאג איתן להעברת התיק לעו"ד קויתי, התכחש לסיכום בינו לנתבע והודיע לעו"ד חכמון כי לא ביקש ממנו כלום, כי לא הוזמן כלום וכי לא ישולם, או אז הגיש עו"ד חכמון תביעה כנגד הנתבע מתוך חתימתו גבי ההרשאה והוא נשא בתשלום.

כשביקש מאיתן לרשום הסכום כזכות בספרים, השיב לו האחרון כי הוא לא נתבע והוא אינו חתום.

לשאלה מדוע לא מצא עו"ד חכמון לתבוע לקוחו שהיה מלון זוהר ירושלים בע"מ אלא אותו אישית, ענה - "מאחר שגוטמן אישית חתום עם החותמת של זוהר, ומאחר והוא מזוהר לא מסוגל לגבות את הכסף הוא תובע את גוטמן" (עמ' 145).

הנתבע מסכים כי הליך זה ננקט ב - 1993, בעת ששימש מנכ"ל התובעת ומנכ"ל זוהר ירושלים בע"מ, אך עד היום הוא ממשיך לתבוע בענין זה.
גבי ביתו - מאשר הנתבע כי זו הגישה תביעה כנגד התובעת בביה"ד האיזורי לעבודה בבאר שבע עפ"י עצה שנתן לה, אך כאשר נאמר לו כי בכתב התביעה לא נתבע דבר גבי שכר עבודה, פרט להפרשי שכר של חודש אחד, השיב כי אין הוא מכיר התביעה.

הוא מאשר עוד כי הוא עצמו הגיש תביעה כנגד התובעת בביה"ד לעבודה, שחלק מרכיביה נוגעים בפיצויי הפיטורין המגיעים לו, אך לשיטתו עיכב הדיון והדבר לא הוכרע עדיין.

תביעה זו הוגשה על ידי עו"ד חכמון, אך מתוך שהועלתה בדיון טענה כנגדו, גבי "מעילה וגניבה", היא התביעה כאן - ביקש להפסיק הדיון שם על מנת שלא ידון פעמיים.

גבי ההלוואה שלטענתו ניתנה על ידו לתובעת (נ/5) ולשאלה האם במשך כל תקופת כהונתו כמנכ"ל, במשך 24 שנים, דאג לכך כי מה המגיע לו לפי טענתו ירשם בספרי החשבונות של התובעת בצורה כלשהי, ענה כי "לא דאגתי. לא חלמתי שאצטרך להתווכח על זה" (עמ' 147).

כאשר נתבקש להציג מסמך דרישה כלשהו שהופנה אי פעם אל התובעת או מי ממנהליה בקשר עם ענין זה, השיב כי החל מ - 1993 ביקש גם בהנהלה וגם אישית ואף בכתב לבוא חשבון איתו, אך נענה בשלילה, ולפחות חמישה-שישה פרוטוקולים - מעידים גבי כך, אך הנה הוא מוסיף:-
"איש לא התחשבן איתי במלון נאות מדבר עד היום.
אם כך לא שלא ביקשתי, ביקשתי, לא ביקשתי במפורש את הסכום הזה" (עמ' 147).

הנתבע מסכים בהמשך כי מר אייזנמן המנוח ואחד אחר בעל זכות חתימה, היו נותנים בידיו שיקים חתומים על ריק "וכך זה עבד משך כל תקופת כהונתי. לא היתה הערה אחת בענין זה" וכך גם נהג לעשות איתן.

הנתבע מרחיק ומעיד, כאשר הוא מתבקש לזהות חתימותיו של איתן גבי שיקים, כי לדידו החתימה היא חתימתו של איתן, כי איתן לפעמים ועד היום, משתמש בחתימה שבה אימץ לעצמו חתימתו של אביו המנוח ואף החתימה על נ/5 היא חתימתו של איתן "לפעמים מר איתן חתם חתימה אחרת של אייזנמן המאוחרת יותר כשהיד היתה פגומה, כלומר שאי אפשר אצל איתן להשוות מחתימה לחתימה. יש לו שני סוגי חתימות" (עמ' 148) - ברי כי עדות זו באה לסבר חוו"ד שנתן מר בצלאלי אודות חתימת איזנמן המנוח כפי שיובהר להלן - אך אין בה דבר וחצי דבר לאמת.

כאשר מוצג בפני
ו תצהיר שנתן בהליך אחר, שם הוא מודה כי קיבל בחזרה כספי הלוואה, אותה קיבל מבלילטי (כפי שהובהר בהרחבה לעיל - ט.ש.) - לפי שהוא טוען בהליך כאן כי לא קיבל (ת/6), מאשר הנתבע חתימתו גבי הסכם העברת מניות שנעשה, גם גבי הסכם שנעשה בין איתן ואביו המנוח לבינו, אך מעיד כי חתם רק אחר שקיבל אישור טלפוני ממר איייזנמן המנוח לחתום.

בהסכמה הוגש פרוטוקול הדיון בת.א. 2123/95 שהתנהל בפני
כב' השופט בנאי והנתבע אישר כי מה המופיע שם היא עדותו (ת/9), שם הוא מאשר כי אישית לא החזיר ההלוואה לבלילטי שלא הגיש נגדו תביעה, אלא שבלילטי מחזיק עדיין ההמחאות שנתן בידו.

בחקירה החוזרת כאשר נתבקש להסביר הסתירה כביכול בין טענותיו כאן לבין מה שמסר בהליך שנתקיים בפני
כב' השופט בנאי, גבי החזר ההלוואה מבלילטי, השיב כי:-
"הלא זה כבר מוכר, לקחתי מבלילטי הלוואה, העברתי אותה למלון נאות מדבר, יש על זה הסכם, ביקשתי שלבלילטי יש לשלם, זה היה בראשית הויכוח עם מר אייזנמן, אמרתי שענין של בלילטי בוער ויש לשלם לו. הוכיחו לי ששילמו אותו, ובלילטי לא מבקש ממני יותר כסף" (עמ' 154) - מדוע אם כן הוא מבקש לקזז כספים אלו כאן - לא מצאתי הסבר נותן.

לשיטתו הנה ההמחאות האישיות שהפקיד בידי בלילטי לא הושבו לו, אך הוא "מבקש שזה ירשם, פן חלילה וענין זה יתעורר. ההמחאות לא אצלי אבל ההנהלה מצהירה שהיא שילמה" (עמ' 155) - דהיינו אין לו טענה עניינית כאן.

17. מתוך טענת איתן גבי אמיתות חתימת אביו על מסמך ההלוואה שנתן הנתבע, מיום 31.03.72 , נדרשה חוות דעתו של מר אמנון בצלאלי, מומחה להשוואת כתב יד ולבדיקת מסמכים, שבמסגרת בדיקתו וההשוואה שעשה, בדק דוגמאות כתב יד וחתימות אקראי במקור של מר אייזנמן המנוח.

מר בצלאלי קובע כי מצא זהות בתכונות הכתיבה בין כתב היד במסמך מ - 1972 שבמחלוקת ובשתי החתימות השמאליות שמכל זוג חתימות בתחתיתו, לבין הדוגמאות ע"ש אייזנמן המנוח שקיבל לבדיקתו - ולפי דעתו כתב היד והחתימות שבמחלוקת - נעשו על ידו.

בענין זה נדרשה חקירה נגדית ארוכה ואף עדות הזמה שנתן איתן.

מר בצלאלי הציג בפני
ביהמ"ש כל החומר גביו נעשתה בדיקתו והעיד גבי כישוריו והסמכתו.

מר בצלאלי מאשר כי מעולם לא פגש במר אייזנמן המנוח, וודאי לא עשה לו הכתבה, לא ראה אותו כותב בכתב ידו או חותם חתימת ידו, אלא ראה רק הדוגמאות שקיבל "קיבלתי אותם כנתון שנכתבו על ידי זאב אייזנמן, ומה שאני עשיתי, הוא אימות פנימי בין הדוגמאות בינן לבין עצמן" (עמ' 127).

מר בצלאלי מסכים כי בין החתימות שבדק היו מספר בעלות סגנון חתימה אחר במקצת אך לפי שיטתו נהוג כי אנשים משנים חתימתם.

הוא מסכים כי לא רק עשה בדיקה השוואתית בין דוגמאות החתימה שקיבל לבין המסמך מ - 1972 אלא גם בין החתימות גופן, אך לא ציין בחוות הדעת אלו מן החתימות הללו (1 עד 56) - חתומות על ידי מר אייזנמן המנוח.

מר בצלאלי מעיד כי כל המסמכים נבדקו על ידו במקור ובידיו גם צילומי צבע, וכאשר נתבקש להשוות בין חתימות שונות אותן בדק, ובאולם ביהמ"ש, העיד כי אין הוא מסוגל לעשות בדיקה זו על דוכן העדים, וכי אין הוא יכול להשוות.

מר בצלאלי מעיד אודות שיטת בדיקתו ואלו תכונות נבדקות בחתימה, וכאשר הוא מופנה לדוגמאת חתימה שסומנה 56, השיב כי חתימה זו זהה לחתימה המופיעה במסמך מ - 1972, אך מאשר כי דוגמה זו היא אחת מאלה בהן לא עשה שימוש רב, יחד עם זאת גם לא מצא יסוד להניח שהיא נכתבה בידי כותב אחר.

הוא מסכים כי חתימה זו כתובה ביתר פירוט והיא מאוחרת יחסית (לפי התאריך שבה).
העד מסביר כי כאשר המסמך במחלוקת הוא מ - 1972 והדוגמאות שניתנו לו הם משנים לאחר, הנה סביר הוא כי יבוא שינוי בחתימות על פני מרווח הזמן, ומטבע הדברים עשה שימוש עיקרי בחתימות הקרובות בזמן לחתימה נשוא המחלוקת.

מר בצלאלי מעיד גבי חתימות אחרות בהן לא עשה שימוש רב או כלל, וכאשר נשאל אם החתימות המסומנות 4 עד 25 הן אותן חתימות שנחתמו ע"י מי שחתם במסמכים 27 ו - 28 ענה כי החתימות מתאימות וכי לא מצא שום סיבה להניח כי ניתנות כאן חתימות מי אחר.

כאשר נשאל אם מי אשר כל חייו הבוגרים חתם ביד ימין, ובשלב כלשהו בחייו בגיל מבוגר נבצר ממנו מלחתום ביד ימין והחל לחתום ביד שמאל, האם יזהה כי חתימתו ביד שמאל היא חתימתו של אותו אדם, על יסוד ההשוואה כי חתם ביד שמאל אחר טראומה, לבין חתימה שחתם 20 שנה לפני ביד ימין, ענה כי הכלל המקצועי קובע כי עדיף להשתמש בדוגמאות להשואה בחתימה שנעשתה באותה יד ומתוך נסיונו ודוגמאות מתועדות, הרי כתב היד הוא כתב מוח במהותו וחלק גדול מתכונות הכתב נשמר אחר תקופה של הסתגלות היד האחרת, אך כל מקרה נבחן לגופו.

כאשר הוא נשאל אם הוא אמור לקבל נתונים אודות אירוע שעבר הכותב, כפי שהוצע לעיל, ענה כי אין הוא חייב, לפי שיטת העבודה.

"אם לא מצאתי את התכונות לא אוכל לזהות..." (עמ' 134).

העד מאשר כי לא נמסר לו כי מר אייזנמן ז"ל שאת חתימותיו בדק, לקה בשנת 80 בשבץ מוחי, כי הפך להיות משותק בפלג גופו הימני ולא חתם יותר עד סוף ימיו בידו הימנית, אך מעיד כי פיזית עשה יותר שימוש בדוגמאות מספר 1 עד 26, מאשר באלה שניתנו החל מ - 1977.

העד מסכים שהדבר לא בא לביטוי בחוות הדעת.

לאחר מכן כאשר הוא מתבקש לעיין בחתימות אחרות ולאשר אם הן נחתמו על ידי אותו אדם, הוא מעיד כי לא השתמש לצורך בדיקתו בחתימות שמעבר לחתימה 26, וכדבריו:-
"לצורך הזיהוי בחוו"ד לא הייתי זקוק מעבר לחתימה מס' 26, וקבוצות מסויימות של חתימות בכלל לא השתמשתי" (עמ' 135).

הוא מעיד כי בעת עדותו בביהמ"ש אין הוא יכול לומר בוודאות כי מי שכתב את דוגמה 27 ו - 28, דרך משל, כתב את יתר הדוגמאות, "כיוון שבתחילה החלטתי לא להשקיע מאמץ שנראה לי מיותר באימות חלק מהדוגמאות, שנכתבו קצת באופן שונה על פניהן, ולא ראיתי לנחוץ להשקיע המאמץ המיקרוסקופי, שיש אלפי תכונות בבדיקה מעין זו" (עמ' 136), ולשאלה מדוע אם כן הציג בחוות הדעת דוגמאות רבות מעבר לזו מספר 26, השיב כי בחוות הדעת ציין כל מה שקיבל.

כאשר נשאל אם יקבל את חתימתו של איתן האם יוכל להשוותה לחתימת אביו המנוח, ענה כי יוכל לעשות הבדיקה במעבדה ואין הוא יודע התוצאה, אך "התוצאה הבטוחה פה בתיק, היא שמי שכתב את חתימה א' 1 וא' 2 הוא כותב הדוגמאות 1 עד 26, בהן השתמשתי. אין לי שום סימונים והערות גבי חתימות אחרות" (עמ' 136).

18. בעדות ההזמה שנתן איתן גבי חוות הדעת של מר בצלאלי, העיד כי מתוך דוגמאות החתימה שנמסרו לבדיקתו של מר בצלאלי, הנה החתימות 27 עד 29, 53, 54, 55 הן חתימותיו שלו.

איתן מעיד כי אחר שלקה אביו באירוע המוחי השתנתה חתימתו ללא הכר, ועל כן אין בסיס לחוות הדעת שניתנה שקבעה כי מדובר בחתימת אביו.

הוא מעיד כי בשום מסמך שהציג מר בצלאלי לא עלה ומעולם לא חתם אביו כאשר הוא מוסיף המילה "זאב" ליד חתימתו אך דווקא במסמך שמר בצלאלי קבע כי הוא המסמך הנכון שאביו חתם עליו - מופיעה המילה זאב.

דהיינו - דווקא על המסמך השנוי במחלוקת מופיעה המילה "זאב".

מר איתן מעיד כי מעולם לא ניסה לחתום כדוגמאת אביו, וכי חתימתו אותנטית מאז הוא זוכר עצמו קטין ועד היום.

בחקירה נגדית הוא מעיד גבי חתימות המוצגות בפני
ו כי לא החליף חתימת אביו, כי לא היה מורשה חתימה של אביו בשנת 1979 (לפי המסמך שהוצג בפני
ו), אין הוא יודע לאשר אם החתימה במסמך שהוצג היא חתימת אביו ודי לו, לצורך טענתו, כי המומחה מר בצלאלי קבע כי חתימותיו שלו, שנעשו בכתב ידו, הן של אביו.

כאשר נשאל מדוע לא לקח כל החומר שהוצג בפני
מר בצלאלי לבדיקת גרפולוג מטעמו, ענה:-
"כאשר ראיתי את חוו"ד מטעמך שאומרת שהחתימות שלי שלא דומות הן חתימות של אבי, ולכן גם, ביהמ"ש יכול להבין מדוע עמדנו על קבלת המסמכים, לא צריך גרפולוג שיגיד, כשאני תחת אזהרה ובשבועה אומר לך שהחתימות שלי בכתב ידי" (עמ' 160).

19. ב"כ התובעת יוצא שצף קצף בסיכומיו כנגד חוות הדעת ונותנה, באשר לטענתו אין חוות הדעת מקיימת התנאים המינימליים שנקבעו בפסיקה כדי להעניק לה המשקל הראוי, כשחוות הדעת שניתנה כאן לקונית, אין בה רמז לשיקולי המומחה, לתהליך העבודה ולהסקת מסקנותיו, לאחר שבחקירה נגדית אישר מר בצלאלי כי בדיקתו לא היתה יסודית, לאחר שבדק רק חלק המסמכים, לאחר שהוברר כי חלק החתימות גביהן עשה בדיקה ואליהן התייחס כאילו הן חתימותיו של מר אייזנמן המנוח הן חתימותיו של איתן עצמו, לאחר שהנתבע עצמו אישר כי לפחות חלק מהחתימות גביהן קובע מר בצלאלי כי הן חתימותיו של מר אייזנמן המנוח הן של איתן (עמ' 149), ועוד יותר מבקש הוא לקחת בשיקול כי למומחה לא נמסר כלל כי מר אייזנמן ז"ל לקה בשבץ ומאז עבר לחתום ביד שמאל, תוך שההבדלים בין חתימותיו עד אותו אירוע ומאז אותו אירוע - "דרמטיים", וכפי עדות מר בצלאלי - לא נבדק כלל ענין זה.

אומר כבר עתה, ואחר שעיינתי בתשובת ב"כ הנתבע להשגות התובעת בסיכומיה גבי חוות הדעת של בצלאלי - כי אכן כאן, ובניגוד למקרים אחרים בהם מצאתי לקבל חוות הדעת שנתן מר בצלאלי, המוכר לביהמ"ש כאמון על מלאכתו - אין אני יכולה ליתן הכרעה על סמך מה שהוברר גבי הבדיקה שעשה, מתוך התהיות והתמיהות שעלו. אך גם אם כך וגם אם כתוצאה - לא הוברר די אם אכן אביו של איתן הוא החתום על נ/5 - אין הדבר מעלה או מוריד גבי התוצאה, גבי דרישת הנתבע לפרוע לו ההלוואה שנתן כביכול ב - 1972, כשיש לקחת אותה בחשבון הקיזוזים להם הוא טוען, וכפי שיוברר להלן.

די אם אומר כאן כי אכן חווה"ד חסרה, נשענה על חומר לקוי תוך שאין נותנים נתונים צריכים למומחה, כשהוא מסתמך רק על מה שמוצג לו ע"י הנתבע, שלא מצא לעשות בדיקה היכן שצריך היה לבדוק, כשמסקנותיו נמצאו מוטעות, באופן שבמצטבר - לא ניתן לסמוך עליה.

20. הנתבע נזקק לחוות דעתו של רואה חשבון מידן בעיקר גבי טענותיו לקיזוזים להם הוא זכאי בגין הליכים קודמים שנתקיימו בין בעלי הדין.

רו"ח מידן נתן חוות דעת ונחקר אודותיה חקירה נגדית משך 2 ישיבות של ביהמ"ש, ועשה עלי רושם אמין והגון, אף מתוך הדרך בה העיד.

דא עקא - אין בכך די כדי לקבל ממצאיו שבחוות הדעת, וכבר אומר כי בעניין זה אני מקבלת השגות התובעת.

מטרת מתן חוות הדעת, כפי שהוגדרה ע"י רו"ח מידן, היא "בדיקת נאותות הרישומים החשבונאיים בחברת מלון נאות מדבר בע"מ
הקשורים למר זאב גוטמן
בפרט ולספרי החברה בכלל".

רו"ח מידן מציין כי ביקש לקבל מסמכים שונים אך חלק גדול מהם לא נתקבלו, ועל כן חוות דעתו ניתנת בהסתמך "אך ורק על המסמכים שהומצאו לידי שהינם כאמור לא מספקים ביותר. יתכן, כי המצאת כל החומר המבוקש היתה מביאה אותי למסקנות שונות מהמפורט בחוות דעתי זו".

רו"ח מידן הוסיף כי היה וביהמ"ש יורה על המצאת כל המסמכים הוא רואה עצמו רשאי להוציא חוות דעת שונה ומתוקנת.

יחד עם זאת וכאמור לעיל, ניתנה חוות הדעת והמסקנות שבה - על בסיס אותו חומר שהוצג, כאשר ברי כאמור, אף לפי שיטת רו"ח מידן כי חלק גדול מהחומר לא היה בפני
ו, ועל כן נזקק לתקן ולשנות ולחזור בו בחקירה הנגדית. ודאי כי מתוך דברים אלה - לא ניתן לסמוך ולהכריע על בסיס חוות הדעת שנתן.

כך קבע רו"ח מידן כי זיכויי שכר מסויימים שהיו אמורים להופיע בכרטיסו האישי של הנתבע - לא נרשמו בהנה"ח, גבי פעולה שצריכה היתה להרשם בספרי מלון זוהר ירושלים בע"מ לשיטתו, הנה בוצעה הפעולה בספרי התובעת, גבי ההלוואה לבלילטי, מציין רו"ח מידן כי גם לטענת הנתבע (בניגוד לטענתו בהליך, ממנה אף חזר בחקירתו הנגדית) הוחזרה ההלוואה בתחילת שנת 1994 על ידי התובעת ישירות לבלילטי.
רו"ח מידן מציין כי גבי אי זיכויי שכר וזיכוי שכר אחרים שאינם מופיעים בכרטיס האישי, יתכן והדבר נובע מהעברות ישירות לחשבון הבנק של העובדים, כולל זה של הנתבע, אך לפי שלא הומצא לו החומר הנדרש - לא ניתן היה לאמת אפשרות זו.

גבי פסק הבוררות שניתן על ידי כב' השופט בדימוס, עו"ד אלוני, פירט רוה"ח מידן את המגיע לנתבע ולפי שיטתו הנה עפ"י פסק הבוררות "שהינו פסק מוחלט וסופי" - היה על התובעת לזכות הנתבע בכרטיסו האישי בכל הסכומים העומדים לזכותו לפי פסק הבוררות והמסתכמים בסך של כ - 220,000 ₪ - דבר שבפועל לא נעשה. התייחסות אחרת באה בחקירתו הנגדית וכפי שיוברר להלן.

גבי ההלוואה שנטען כי ניתנה ע"י הנתבע ב - 3/72, מסתמך רו"ח מידן על המסמך נ/5 ומאשר כי במסמך זה נאמר כי הנתבע שילם מחשבונו הפרטי סך של 22,000 ל"י לאחד מר לוטן בגין תביעה שנתן בקשר עם התובעת, וכי סכום זה יעמוד לזכות הנתבע במלון זוהר והוא יהיה רשאי בכל עת לקזז סכום זה כנגד כל חוב שיהא חייב למלון זוהר, ולחילופין יוכל לגבות אותו מ"המלון".

עוד הוא מציין כי במסמך נאמר כי אם ישאר החוב זמן רב כבלתי נפרע - לא ידרוש הנתבע עליו ריבית.

רו"ח מידן מציין כי יתרת הסכום הנ"ל הינה יתרת חוב עפ"י הסכם ועל התובעת היה לרשום התחייבות זו בספריה, שאם היתה משולמת - היתה היתרה מקוזזת מיתרות החובה של הנתבע בכל שנה ומאחר והנתבע היה ביתרות זכות, הרי חיובי הריבית בגין יתרות החובה היו בטלות מעיקרן.

כאן כבר אומר כי גם פרשנותו של רו"ח מידן את המסמך מ - 3/72 אינה עולה כדי שיטת הנתבע שטען כי את ההתחשבנות בענין התשלום שביצע יש לעשות מול התובעת בעוד אשר לפי פרשנות רוה"ח מידן וניתוחו את המסמך - ברי כי הכוונה בו היא להתחשבנות מול מלון זוהר ירושלים בע"מ, וכך עלה אף מהחקירה הנגדית המפורטת שנעשתה.

מתוך כל אלה מוצא רו"ח מידן כי יש לתקן יתרות הנתבע בספרי התובעת, באופן שסופו - יתרת החובה הופכת ליתרת זכות ומכאן שיש צורך אף לזכותו בריבית והפרשי הצמדה.
גבי יתרת חובה של הגב' רוט, הנה מוצא רו"ח מידן להסיק על סמך המסמכים שנתקבלו בידיו ובדיקה שעשה, כי על פי כרטיס הנה"ח, תלושי שכר וטפסי 106 של הגב' רוט עולה עודף המשיכות שעשתה על זיכויי שכר בסך של 17,916 ₪, כי עודף זה עומד מול עודף משיכות על זיכויי שכר לפי מכתב מר קיוות מיום 06.06.94 העומד על 48,782 ₪, ומתוך כך יש לתקן יתרת הגב' רוט בספרי התובעת, ומתוך שביום 31.12.93 אופס וזוכה חשבונה בהנה"ח וחוייב חשבונו של הנתבע בסך של 39,161 ₪ הנה יש לתקן הפעולות שנעשו בכרטיס הנתבע ולרשום לזיכוי כרטיסו סך של 47,862 ₪ - .

רו"ח מידן קובע כי גם אם היתה הגב' רוט ביתרות חובה, מתוך השיקים שניתנו לה עבור משכורת וע"ח משכורת, היה על התובעת להוציא לה תלושי שכר בהתאם, לדווח ולהעביר כל הסכומים המגיעים לרשויות וכי לא היתה רשאית עפ"י החוק לחייב הנתבע בסכום זה.

רו"ח מידן סקר גם את כרטיסו של איתן בהנה"ח של התובעת ודיבר אף בסוגיית דמי ניהול של חברת שירותים דרום בע"מ (שהיא ענין להליך אחר).

רו"ח מידן סקר הדוחו"ת הכספיים והמאזנים של התובעת, העיר הערותיו והסתייגויותיו וציין כי עפ"י הנראה, לא ביצעה התובעת כל הפרשה חשבונאית ואף לא נתנה גילוי כלשהו בביאור לפסק הבוררות, שהינו מהותי ביותר מבחינה כספית ועל התובעת היה לבצע ההפרשות הנדרשות והכל כאמור לעיל.

רו"ח מידן קובע כי בכך שהתובעת לא ביצעה ההפרשות המתאימות הוצגו דוחות"יה לשנת 1995 שלא בצורה נאותה, הן בהצגת יתרות הנתבע והן בהצגת תוצאותיה העסקיות, ומוסיף כי עפ"י עקרון ה"שמרנות" אין דין זהה מבחינת ההצגה החשבונאית בין הצורך לבצע ההפרשות החשבונאיות בגין פסק שניתן לבין "קיזוז" הכנסות לכאורה לפי תביעה ש"כנגד" שהוגשה כנגד הנתבע ונידונה בביהמ"ש ולפיכך התליית הרישומים החשבונאיים, לפי שיטתו, בהדדיות בין התביעות - אינה מקובלת.

רו"ח מידן מציין בסיכום חוות דעתו כהאי לישנה:-
"הבדיקה שביצעתי היתה מצומצמת בהיקפה, וזאת לאור העובדה שהחומר שהומצא לי לא היה מספק וללא רצף ושלמות. מכוון שהחברה לא המציאה כאמור את החומר החשבונאי שנתבקש לא יכולתי להגיע למסקנות חד משמעיות לגבי נכונות כל הרישומים בספרי החברה, הן לגבי גוטמן והן לגבי שאר פעילות החברה.
אולם, אין ספק כי הבדיקה העלתה שאלות כבדות משקל, סתירות ונקודות הדורשות בירור מעמיק ויסודי יותר, בירור אותו נמנע ממני מלבצע וזאת לאור אי שיתוף הפעולה מצד החברה".

כאמור, מתוך גילוי ראוי זה של דעתו נדרשה חקירתו הנגדית כפי שנעשתה, מתוך הצורך להבהיר ולבדוק כדבעי.

לציין כי החקירה הנגדית כאן נעשתה ע"י איתן בעצמו, לפי בקשת בא כוחו.

בהשלמת חקירתו הראשית נתבקש רו"ח מידן להתייחס לפסק דינו של כב' השופט בנאי שניתן אחר מתן חוות הדעת וכיצד מן הראוי לרשום מה שנפסק שם בספרי התובעת, ומסקנתו היא כי אם מגיע לנתבע אחוז כלשהו, שאין הוא יודע את שיעורו "בוודאי שהיה צריך לזקוף לזכותו את מה שמגיע מהסכום" (עמ' 95).

בחקירה הנגדית כאשר מוצג בפני
ו כי בביהמ"ש העליון נקבע כי ההסכם נשוא הדיון אצל כב' השופט בנאי בטל השיב כי הסכום האמור להגיע צריך להיות רשום אצל התובעת.

לאחר שמוצג בפני
ו שוב ושוב כי ביהמ"ש קבע כי הסכומים שנתקבלו מהבנק הבינלאומי שייכים לתובעת ולא למי מבעלי המניות ומתוך כך רק התובעת היא זו שתחליט גבי גורלם, השיב, סופו של דיון, כי אם היה רואה מסמך המדבר כך - לא היה קובע כי יש לזקוף חלק הסכום המגיע לזכותו של הנתבע.
לשאלה אם יכול כי הגיע למסקנות מוטעות בחוות דעתו משום שלא קיבל המסמכים הדרושים לו, ענה כי בדק דברים חלקיים שנראו לו בעייתיים על פניהם, אך "מספיק חזקים כדי לרשום אותם" והוא מוכן להתמודד עם כל מה שייטען כי אינו נכון בחוות דעתו.

רו"ח מידן מאשר כי פנה ודרש לקבל המסמכים, אך לא קיבל אותם.

עוד הוא מאשר כי לא פנה אל רואי החשבון של התובעת לקבל הבהרות, גם לא פנה לחשב התובעת בשאלה ספציפית, לא שאל הנתבע עצמו אם קיבל כל שכרו המגיע לו בכל תקופת עבודתו אצל התובעת, לא שאל אף הגב' רוט האם היא קיבלה כל שכרה משך כל שנות עבודתה אצל התובעת, אך בשני עניינים אחרונים אלה מסר כי אלה לא היו נושאים שנויים במחלוקת.

עוד הוא מוסר כי לא בדק חשבונות הבנק של הנתבע וביתו כדי להיווכח אם השכר הופקד שם, אך אין מחלוקת כי הכספים הועברו מהתובעת אל חשבונותיהם.

אין בידו טענה חשבונאית כי הנתבע או ביתו משך כל תקופת עבודתם אצל התובעת לא זוכו בכרטיסם או בכסף בשכר המגיע להם עפ"י התלושים.

רו"ח מידן מסכים כי כספי ההלוואה שנתן בלילטי הופקדו לחשבון התובעת, כי זוכו בכרטיס הנתבע, אך לאחר מכן נעשתה פעולת ביטול והזיכוי הועבר לחב' זוהר ירושלים בע"מ.

לפי שיטתו, שני שיקים שנתן הנתבע בשנת 1994 נרשמו בספרי התובעת כחיוב הנתבע, אך הנתבע טען בפני
ו כי ההמחאות לא נמסרו לידיו.

הוא מסתמך בענין זה על מסמכים המראים כי הנתבע קיבל ההלוואה באופן אישי ונתן שתי המחאות אישיות לביטחון ולפיכך זוכה כרטיס, אך לאחר מכן חוייב הכרטיס בסכום הנ"ל עם מעט ריבית ואופס ע"י שתי ההמחאות שנאמר בהן כאילו הנתבע משך כסף אליו, אך הנתבע טען כאמור כי לא קיבל השיקים.

רו"ח מידן מאשר כי אם יוכח כי הסכום שולם - חוות דעתו אינה נכונה ותשתנה (עמ' 100-101).

רו"ח מידן מוסיף ואומר כי עפ"י שאלותיו ובירור שעשה - קבע את שקבע, ולפי שיטתו - "אם אתה אומר לי שלפי שיטתי המילה שלו גוברת על שיק שמונח בפני
ועל חוות דעת של שני רואי חשבון, על ביקורת מדגמית של מס הכנסה ושל ביקורת של בבלי-מילנר אני משיב שמבחינתי לענין הזה כן" (עמ' 102).
אחר שמוצגות בפני
ו פעולות נוספות שנעשו בכרטיס הנתבע בשנת 1990 שהיה צורך לתקן בשנת 1991, השיב בסופו כי הפעולות נעשו כדין וכראוי ומסכים כי למעשה לא בדק האסמכתא לחיוב בגינו קבע כי לא נרשם כראוי.

עוד הוא מסכים כי נפלה טעות קולמוס בחוות דעתו, עמ' 3 סעיף ד', וכי במקום הסך 100,000 ₪ שנרשם שם, צריך לבוא - 10,000 ₪.

רו"ח מידן מסכים כי לא בדק האסמכתא לסכום הנ"ל וסופו של דיון, כאשר הוצג בפני
ו כי הנתבע קיבל סכום זה לחשבונו האישי ממלון זוהר ירושלים בע"מ, אך זו חייבה בטעות בחשבונה את התובעת ולא את הנתבע כפי שצריך היה לעשות - השיב בתשובה שניתן להבין ממנה כי אין לו למעשה הסבר לקביעה שנתן בחוות הדעת בעניין זה, זאת אף שבמקום קודם השיב כי "מילה והסבר" שקיבל מהנתבע עולים בעיניו על כל בירור אחר או מסמך שיוצג בפני
ו וכאן כאשר הוא מתבקש לאשר גירסה של הנתבע עצמו, שאישר כי יש לחייב את מלון זוהר ירושלים בע"מ - אין הוא יכול לעשות כן.

גבי ריבית שיש לחייב בה בעלי שליטה שכרטיסם נמצא ביתרת חובה אישר כי האמור בחוות דעתו אינו מנוסח טוב, וכי אם כרטיסו של הנתבע היה ביתרת חובה - היה צריך לקחת בחשבון ריבית, אלא שהוא בשל הערכתו כי הנתבע נמצא ביתרת זכות - לא לקח אותה בחשבון.

באשר לפסק הבוררות של כב' השופט בדימוס מר אלוני, מאשר רו"ח מידן כי ניסה לכמת כספית החיובים המופיעים בו, אך לא היה בידו שום מסמך, כי בפסק הבוררות נתבקש רו"ח שטיינר לעשות החישובים ועל סמך חישובים אלה העריך הסכום המגיע לנתבע ביותר מ - 220,000 ₪.

כאשר נאמר לו כי בפסק הבוררות נקבע כי התובעת אמורה להעביר הכספים הללו לקרנות תגמולים ולא לנתבע, והאם הוא חוזר מקביעתו כי היה צורך לזכות הנתבע, השיב כי:-
"מה שהיה צריך להעביר לקרנות היה צריך לזכות את הקרנות. לא בדקתי את כרטיסי הקרנות" (עמ' 107).

באשר לחובה של הגב' רוט ואף כי מסקנתו כי כרטיסה צריך שיהא בזכות, השיב כי אם יוברר לו כי ניתנה הוראת קבע כל חודש שהורתה להעביר סכום מסויים לכרטיסה - אין קביעתו עומדת.

סופו שרו"ח מידן מסכים כי אם הגב' רוט קיבלה כל הסכומים המגיעים לה - אין צורך לזכותה, ומסביר כי ראה רק תלושי שכר אך לא ראה זיכוי בכרטיס. יחד עם זאת לא שאל ולא בירר עם הגב' רוט או עם הבנק.

רו"ח מידן מוסיף ומעיד גבי פסק הבורר כי הוא עומד על כך כי אם מצד אחד נמצאת בפני
ו החלטת חברה ומאידך החלטה של ביהמ"ש העליון הקובעת אחרת, אין הוא יודע מה גובר על מה.

הוא מסכים כי הדרך היחידה לחלוקת כספים בחברה לבעלי מניות היא באמצעות החלטה של האסיפה הכללית, אך איננו יודע אם נתקבלה אצל התובעת החלטה כלשהי של האסיפה הכללית בדבר חלוקת דיבידנד מהכספים שנתקבלו מהבנק הבינלאומי ומסכים כי אם לא נתקבלה - לא יכול שיהא רישום שיזקף לטובת מי מבעלי המניות.

עוד הוא מסכים כי לפי שפסק דינו של כב' השופט בנאי גביו העיד כי הרישומים שנעשו אינם נכונים, יצא אחר מאזן 1997, הרי מבחינה חשבונאית יש לעשות התיקון בדוחו"ת כספיים של שנת 1998 - אותם לא בדק, והוא חוזר ומעיד כי את הבדיקה עשה עד 12/97, כי ב - 98 היה צריך לבצע התיקונים שיתכן שנעשו ויתכן שלא, ומאשר כי עליו לדייק כי נכון למידע שניתן בידיו - "הרישומים בזמנו היו לא נכונים".

גבי כרטיסה של הגב' רוט, מסכים רו"ח מידן, כי זה הנושא האחד ויחיד בחוות הדעת שנתן, אותו כתב תוך הסתייגות "הכי גדולה שבעולם".

עוד העיד כי סופו שאין הוא מתקן כרטיסה של הגב' רוט אלא מדבר רק בהעברת החיוב מכרטיסה לכרטיסו של הנתבע, אך הוא חוזר בו מכל מה שקבע גבי הגב' רוט ורק מדבר כאמור במשמעות העברת החיוב לכרטיס הנתבע.

רו"ח מידן מסכים כי הוסיף זיכויים בכרטיסם של הגב' רוט ושל הנתבע, בגין שכר שלטענתו לא זוכה בכרטיסם, למרות שבפועל הוא יודע ואישר כי קיבלו השכר, וכן מסכים כי את נושא אי זיכוי השכר בכרטיסם - צריך לבטל מחוות דעתו.

בחקירה חוזרת הוא מעיד כי אם היה מקבל החומר שנדרש על ידו - אין ספק שלא היה קובע את שקבע בחוות הדעת גבי בדיקת כרטיסם של הגב' רוט ושל הנתבע, וכך הוא חוזר בו ומבטל האמור בחוות הדעת בעניין זה - והיא הנותנת יותר מכל.

21. מכל אלה ומתוך בירור ושיקול עדותו של רו"ח מידן בהתיייחס לחוות הדעת שנתן - אני מקבלת ההסתייגויות שנתנה התובעת והניתוח שעשתה של עדותו וחוות דעתו אף כי כאמור לעיל לא מצאתי לפקפק במהימנותו של רו"ח מידן, שהרי הוא עצמו חזר בו מרוב הקביעות שעשה, כשבהגינותו ציין כי עשה אותן עפ"י מידע חסר, לקוי, שלא על סמך בדיקת כל החומר הראוי ומתוך שלא הוצגו בפני
ו הנתונים הרלבנטיים והנכונים. ברי הוא, איפוא, כי לא ניתן לסמוך ולהכריע על פי חוות דעת זו.

22. הארכתי, ואולי יתר על המידה, בסקירת כל העדויות שניתנו מתוך שיש בכל מה שהובא להצביע על מסקנתי כפי שניתנה בראשית פסק הדין - כי לא היה מקום להליך המורכב והארוך שנקטו בו בעלי הדין כאן, לצורך בירור המחלוקת, וכי למעשה ניסו בעלי הדין, ובמיוחד הנתבע, לדון כאן במה שאינו לעניין ואינו ראוי לבוא במסגרת הדיון בתובענה שניתנה, כאילו כאן יבואו לאיזון כל טענותיו כנגד התובעת ומתוך סברתו האחת ויחידה - כי אין שחר לטענות התובעת כנגדו, מתוך שהתובעת נרתמה, אולי בעל כורחה, למסע האישי שמנהל נגדו איתן, מתוך נימוקים וענינים אישיים - שאינם נוגעים לעניין.

לצורך הדיון וההכרעה - עיינתי עיין היטב בכל העדויות שניתנו, בחוות הדעת, במסמכים שצורפו והוגשו ובסיכומי הטענות, וסופו כי אני דוחה טענות הנתבע ומקבלת התביעה במלואה, זאת ולציין כבר עתה, גם מתוך שאני דוחה טענות הנתבע שניתנו גבי איתן, לאחר שלא מצאתי להן כל בסיס, לאחר שלא מצאתי שום בסיס לטענות הנתבע גבי רואי החשבון ודרך ניהול ספרי התובעת, לאחר שעלי לקבוע, כפי שנאמר קודם לכן, כי הנתבע עצמו, שהיה מנכ"ל התובעת במשך למעלה מ - 24 שנים, הוא שהיה המוציא והמביא, הוא שניהל התובעת ביד רמה, על פיו נשקו דברים, על פי הוראותיו בוצעו הדברים, ואין הוא יכול לבוא היום ולרחוץ בנקיון כפיו, כאשר הוברר כי רק כאשר נכנס איתן לפעילות אצל התובעת, במקום אביו, והחל בבדיקותיו ודרישותיו את הנעשה בתובעת - מצא לגרום להביא לתיקון מה שנעשה בעבר ולניהול נאות ותקין של התובעת.

אם תוצאת אלה היו מאבקים בלתי פוסקים ומתמשכים בנתבע, תוך שמעורבים בהם גופים ואנשים אחרים - הרי אין באלה להשליך גבי נשוא התובענה כאן שצומצמה במקורה לכספים שנתקבלו ביתר אצל ביתו של הנתבע ושהועברו עפ"י הוראתו לכרטיסו הוא - בהם נותר חייב.

23. לציין מקום זה כי חלק עיקרי מסיכומי ב"כ הנתבע - אינם דנים במחלוקות נשוא המשפט כאן, אלא יש בהם אולי להסביר הדרך בה מבקש ב"כ הנתבע להתייחס לעדותו של איתן, כך בכל הנוגע להליכים הקודמים שנתקיימו בפני
כב' הנשיא לרון, בפני
כב' השופטת אבידע בבית המשפט המחוזי בב"ש, כך באשר לחיובים אחרים שביקש איתן לחייב חברי דירקטוריון התובעת ומה שנקבע בעניין זה - עניינים שכאמור אין להם קשר לנשוא המשפט שבפני
אלא יש בהם יותר משום המשך ההתנגחות באיתן , התנגחות אישית - בה נקט הנתבע משך ההליכים שבפני
.

הנתבע מתייחס לאיתן כאל עד פתלתל ופיקח מאין כמוהו, השולט ללא עוררין על התובעת , על עובדיה וכל הקשורים בה, כשבשליטתו זו עשה שימוש בריבו עימו, כדי להתאנות לו, משל כל המרבה להתאנות - הרי זה משובח. אך יש לומר לו לנתבע, כפי שנאמר לעיל, כי הדרך שמצא לו לטעון כנגד איתן, כנגד נושאי משרה אחרים אצל התובעת - עליהם היה ממונה הוא עצמו משך שנים כה רבות והדרך בה מצא לטעון כנגד רואי החשבון - שליוו אותו עצמו משך שנים רבות - אינן ראויות, בעיקר ובמיוחד לאחר שהוברר מתוך עדויות נושאי המשרה השונים, כי הנתבע, כאמור, הוא שהיה בגדר מנכ"ל כל יכול, משך עשרות שנים, של התובעת - הוא היה המוציא והמביא בכל עניין לרבות בכל הנוגע לתשלום משכורות וקביעתן, כאשר בחלק הנידון כאן בתביעה - מדובר בשכרה של ביתו שהועסקה כמנהלת אצל התובעת.

עדותו של הנתבע נותרה כעדות בעל דין יחידה, שלא בא לה כל סיוע וחיזוק, וכידוע בית
המשפט נזקק לנימוקים מיוחדים אם הוא עומד להכריע על סמך עדות שכזו.

הנתבע לא מצא לנכון להעיד את ביתו בכל הנוגע לשכר ששולם לה ולאופן בו שולם לה
השכר, גם לא ביקש להעיד למשל את עו"ד חכמון גבי החשבונית שנתן בעניין שכר טירחה
המגיע לו, גם לא ביקש להעיד מי אחר גבי ההלוואות להן טען - כשלכל אלה יש ליתן
התייחסות, בין היתר מתוך החזקה העומדת לחובת הנתבע, כי יכול היה להביע העדים
ובהימנעו מלהעידם - הינה יש משום הסברה כי אם היו מובאים - לא היו מעידים
לשיטתו - כל אלה אחר שמצאתי כפי שנאמר לעיל וכפי שיוברר להלן - שלא לקבל חוות
הדעת שניתנו מטעם הנתבע.

לציין עוד כי אני מוצאת לדחות השגותיו של הנתבע גבי עדי התביעה השונים, שיש בהן
משום העלאת טענות כנגד נושאי משרה ששימשו בזמן כהונתו עצמו כמנכ"ל - ומשלא הוברר כי היתה בידיו כל טענה כנגד מי מהם במועד הרלוונטי כשכל טענותיו עלו רק משננקטו הליכים נגדו.

כך למשל אני דוחה טענות הנתבע בסיכומיו כנגד רואי החשבון, כפי האמור שם בסעיף 7 (א) באשר לחובתם לפעול ב"מהימנות סבירה ובזהירות ראויה", תוך הפניה לפקודת הנזיקין - שהרי אין בידי הנתבע תביעה כנגד מי מהם. עניין זה שהועלה בסיכומים יש בו שוב לשפוך אור על אופן ההתייחסות הראוי לטענות הנתבע כאילו כולם חברו כנגדו בעוד אשר הוא נקט בדרך הישר.

כך גם אין ליתן התחשבות מיוחדת לטענת הנתבע גבי גילו וזיקנתו, לאחר שהקדיש , ואין
לי ספק בכך, ממרצו לקידום התובעת ועובדיה - מאחר ואין טענות אלה נוגעות לעיקר.

24. כפי שניתן היה להסיק מהאמור לעיל מצאתי שלא לקבל חוות הדעת שניתנו מטעם הנתבע, הן זו של מר בצלאלי, הן זו של רואה חשבון מידן, ולהדגיש כפי טענות התובעת בסיכומיה, הנה חוות הדעת אינן אלא בגדר ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני
בית המשפט, אשר בית המשפט רשאי להסתמך עליהן אך גם רשאי לדחותן, כולן או חלקן, ועפ"י שיקול דעתו. (ראה בין היתר בע.פ. 409/84 מדינת ישראל נ. שגב, פ"ד מ (3) 706, 710 - 711 ובספרו של כב' השופט י. קדמי, "על הראיות", כרך ראשון, עמ' 389 והאסמכתאות שם).
רו"ח מידן חזר בו מרוב הקביעות שנתן בחוות הדעת לאחר שהוא עצמו התייחס לחוות
דעתו כבלתי שלמה וכמסתייגת, לאחר שהעיד כי לא היו ברשותו או בפני
ו המסמכים והאסמכתאות הדרושים לבחינה ראויה.

רו"ח מידן גם לא בא בדברים עם מי הנוגע בדבר על מנת שינתן לו המידע הדרוש לו לצורך
הכנת חוות הדעת ורק לאחר שהוצגה בפני
ו התשתית העובדתית האמיתית - ביקש לחזור
בו מקביעות שעשה.

רו"ח מידן, כאמור לעיל, מסכם חוות דעתו באמירה כי הבדיקה שעשה היתה מצומצמת וכי לא יכול היה להגיע למסקנה חד משמעית - זאת אף שכל החומר הדרוש הומצא לו, לאחר שההליכים בעניין זה מוצו בבית המשפט.

לפי תוכן חוות דעת זו - לא פלא הוא כי התובעת לא נזקקה לחוות דעת מטעמה, שהרי די
היה בעדויותיהם של רואי החשבון חילי ושטיינר שתעמודנה מולה, כאשר רואי חשבון
אלה הם שליוו התובעת משך שנים רבות, שעדותם נסמכה על היכרות עמוקה עם ספרי
החשבונות של התובעת שבוקרו על ידם, תוך הכרה אישית של העובדות הרלוונטיות, ויתר
על כן - מתוך עבודה צמודה משך שנים רבות עם הנתבע עצמו.

בהמשך לאמור לעיל - אני מקבלת טענות התובעת כנגד תוכנה של חוות הדעת שנתן רו"ח חשבון מידן, מתוך מה שהוברר בחקירתו הנגדית ומתוך שחזר בו , כאמור לעיל, ממרבית הקביעות שנתן הנוגעות למשפט כאן.

נזכיר כאן כי רו"ח מידן הסכים, גבי זיכוי שכרה של הגב' רוט, כי יכול ואי-הזיכוי נובע מהעברה ישירה לחשבון בבנק אך אע"פ כן ביצע תיקוני יתרה בכרטיסי הנתבע והגב' רוט, כשבחקירה הנגדית אישר כי הכספים הועברו מהתובעת אל חשבונות הנתבע וביתו- וחזר בו מקביעתו הקודמת בעניין זה.

באשר לכספים המגיעים כביכול מתוך זכיית התובעת בתביעתה נגד הבנק הבינלאומי
הנה אני מקבלת טענת התובעת כי לא הוצג בפני
רו"ח מידן כל מסמך מאמת ותשובתו באה על סמך מה שהוצג בפני
ו, זאת אף לאחר שהוצג בפני
בית המשפט פסק הבוררות שנתן כב' השופט בדימוס, עו"ד שאול אלוני, בבוררות שבין אייזנמן ז"ל והנתבע לבין אלדרדשתי בו נאמר במפורש כי אף אם הכספים האמורים להתקבל עומדים לזכות "הוותיקים" הרי אין לראות בכך כזכותם של האחרונים לבצע בכספים כראות עיניהם ונאמר במפורש כי "כספים אלה שייכים למלון נאות מדבר ועל כן נאות ורק נאות היא אשר יכולה לקבוע מה יעלה בגורל הכסף" (שם בעמ' 13).

אינני יכולה לקבל קביעתו של רו"ח מידן כאן בין היתר לפי שהסכים כי הדרך היחידה לשלם לנתבע כספים, אפילו אם הוא זכאי להם, היא על דרך חלוקת דיבידנד בהחלטת אסיפה כללית - שלא ניתנה, ולאחר שלא יכול היה להחליט, כפי הצריך, אם

פסק דין
שניתן - עדיף על החלטה אחרת של התובעת.

רו"ח מידן אף חזר בו מקביעותיו גבי החיובים שנעשו בכרטיס הנתבע בנושא השכר, אף חזר בו מכל מה שקבע גבי החיובים שהיו בכרטיסה של הגב' רוט, אישר כי לא בדק אסמכתאות גבי מספר שאלות שנותרו ללא מענה, למשל גבי קרן השתלמות, אישר כי עשה טעות בחוות הדעת כאשר התייחס לשיק ע"ס 100,000 ₪ שבגינו , לפי טענתו, חוייב כרטיסו של הנתבע, שרק לאחר חקירה נגדית - אישר כי מדובר בסך של 10,000 ₪, שהאסמכתא לסכום זה - לא נבדקה על ידו.

כך גם באשר לעניין ההלוואה לבלילטי שרק לאחר שהוצגו בפני
ו טענות הנתבע עצמו והודאתו - חזר בו מקביעתו בעניין זה (עמ' 101 שורה, 30-31), זאת לאחר שהוברר כי אכן הנתבע לא הציג בפני
ו אמת.

ושוב, גבי השכר ששולם לגב' רוט הינה אישר רו"ח מידן כי אם השכר שולם בפועל - נתוניו שגויים.

רו"ח מידן מסכים גבי כימותו של פסק הבוררות שניתן בין הנתבע לתובעת גבי יחסי העבודה ביניהם - כי עשה כן ללא כל אסמכתא, והוא מאשר כי מדובר בהערכה בלבד ולאחר מכן מסכים כי אם פסק הבורר קובע כי על התובעת לשלם כספים לקרנות ולא לנתבע, כפי אשר נטען, הרי אין התובעת חייבת לזכות כרטיסו של הנתבע אלא את הקרנות והוא מאשר כי לא בדק כרטיס הקרנות.
גם באשר לטענת הנתבע גבי ההלוואה משנת 1972 - קובע רו"ח מידן את אשר הוא קובע מבלי לפנות לנתבע ולבקש אסמכתא לטענתו גבי ההתחייבות - עניין שהיה בו צורך ראוי, במיוחד אחר שהוברר כי לא נעשה מעולם רישום בספרי התובעת גבי מסמך זה - המדבר בהלוואה. זאת אף לאחר שהוברר מעל הספק כי במועד הרלוונטי , ואף 20 שנה לאחר מכן, שימש הנתבע כמנכ"ל הכל יכול של התובעת - ואם לא נעשה הרישום, ולא באה שום טענה - הרי צריך היה הדבר להיבדק לגופו וביסודיות - דבר שלא נעשה.

מכל אלה יוצא אם כן כי חוות דעתו של רו"ח מידן אין בה להוות או לשמש בסיס לקביעה כלשהי לפי שניתנה על סמך חומר חסר, בדיקה חסרה, טענות שלא נבדקו ולא נתמכו באמכתאות, ולאחר שחזר בו מרוב קביעותיו הדרושות לצורך המשפט כאן - ומכאן התוצאה כי אין לקבלה.

25. אותה תוצאה מתקבלת גם גבי חוות דעתו של מר בצלאלי שנתבקש לבדוק אמיתות חתימתו של מר אייזנמן ז"ל, אביו של איתן, על המסמך משנת 1972 תוך השוואה לדוגמאות חתימה אחרות שניתנו בידיו, ומתוך מה שהוברר מחקירתו הנגדית.

אף שמר בצלאלי מוכר כאמור ע"י בית המשפט מחוות דעת אחרות שנתן, ואף שבדרך
כלל - אני נוטה לסמוך על חוות הדעת הללו, מתוך שמר בצלאלי מוכר כמי האמון על
מקצועו ועיסוקו - נראה לי כי בעניין הנידון כאן - נכשל, זאת לאחר שהוברר כי לא
הונחה בפני
ו התשתית העובדתית הראויה, לאחר שאישר כי החליט שלא להשקיע מאמץ,
שנראה לו מיותר, באימות חלק הדוגמאות שניתנו בידו, שנכתבו באופן שונה על פניהן,
ולא ראה לנחוץ להשקיע המאמץ המיקרוסקופי מתוך שהוברר עוד כי חלק החתימות
שהוצגו בפני
מר בצלאלי הוא של איתן ולא של אביו המנוח, ובכך הודה גם הנתבע,
מתוך שהוברר כי מר אייזנמן ז"ל עבר אירוע רפואי, החליף ידו החותמת - עניין שלא
בא לידי ביטוי בחוות הדעת, כאשר כאמור הוא מתייחס לחתימות כאילו הן של מר
אייזנמן ז"ל בעוד אשר הנתבע עצמו מאשר כי הן חתימותיו של איתן (עמ' 149).

מכל המקובץ וכפי אשר נאמר גבי חוות דעתו של רו"ח מידן הנה בסמכות בית המשפט
שלא להיזקק לחוות הדעת, מתוך שאין לעשות כן מתוך הפגמים והליקויים שעלו, כאמור
אפילו בתשתית העובדתית שהונחה בפני
המומחה, ומכאן אינני מוצאת לקבל חוות הדעת
של מר בצלאלי, ולציין שוב כי אין הדבר מעלה או מוריד - גם לפי התוצאה אליה הגעתי,
מתוך נימוק אחר.
26. כפי האמור לעיל אני מקבלת טענות התובעת כנגד הנתבע בכל הנוגע ליתרת החוב
שנרשמה בכרטיסה של הגב' רוט, ושהועברה, עפ"י בקשתו של הנתבע - לכרטיסו הוא.

התובעת עמדה בנטל המונח עליה כאן להוכיח הן את יתרת החוב והן כי הנתבע ביקש במפורש להעביר היתרה לכרטיסו.

אינני מקבלת טענת הנתבע כי הסכים להעברת היתרה לכרטיסו - רק אחר בדיקה שתיעשה, זאת לאחר שלא מצאתי כי הנתבע פנה , פניה אמיתית, אחר הבקשה שנתן - אלא משהחלו להינקט נגדו הליכים, זאת לאחר שאני נותנת אימון מלא בעדויותיהם של רואי החשבון בעניין זה ולאחר שכבר קבעתי כי במועד הרלוונטי הנתבע הוא שהיה המוציא והמביא בכל דבר ועניין אצל התובעת.

הנתבע אישר בהזדמנויות אחדות כי אכן הוא חב לתובעת עפ"י הנקוב בכרטיסו ולא יכול היה להוכיח או להצביע על טענה נגדית אחרת - הן כנגד החוב והן כנגד גובה החוב.

אינני מקבלת טענות הנתבע גבי סבירות השכר שנקבע לגב' רוט, אם הוא שווה לשכר המינימלי או גבוה ממנו, לאחר שאני מוצאת לקבוע כי שכר זה נקבע ע"י הנתבע עצמו, כפי אשר עשה ביחס לעובדים אחרים שהעידו בפני
ואת עדותם אני מקבלת כנאמנה (ראה עדותה של הגב' זמיר ועדותם של ה"ה קיוות - על אף הסתייגות ב"כ הנתבע ממנה שאין בה להפריכה מעיקרה, ושל רוה"ח שטיינר וחילי), לאחר שהגב' רוט לא הובאה להעיד, לאחר שיש לקבוע כי התובעת הצביעה אכן כי מערכת הנהלת החשבונות שלה מנוהלת כדבעי, נבדקה ע"י שלטונות המס ונמצאה ראויה.

אף שב"כ הנתבע מבקש למצוא בעדויותיהם של רוה"ח חילי ושטיינר פגמים וליקויים אודות רישומים שנעשו ואופן ביצועם - לא מצאתי כי כצעקתו, וכאמור לא מצאתי כי הנתבע נתן תשתית ראויה לטענותיו גבי החיובים שנעשו בכרטיס ביתו ושהועברו אליו בכרטיסו.

אני קובעת כי התובעת הוכיחה כי כרטיסי הנהלת החשבונות של הנתבע וביתו - משקפים נכונה יתרות החובה כפי שהיו במועד הרלוונטי.

אינני מקבלת ואני דוחה טענות הנתבע כי איתן וקיוות גרמו לרישומים לא נכונים בכרטיסי הנהלת החשבונות שלו ושל ביתו - לאחר שלא ניתן שום בסיס לטענות חמורות אלה, לא ניתן להן פירוט, לא הוברר מהם הרישומים הכוזבים, מהם חיובי הסרק - אפילו לא בחוות הדעת של רו"ח מידן.

אינני מוצאת לקבוע, כפי שיטת הנתבע, כי איתן או מי אחר מטעמו "השתלטו" על הנהלת החשבונות של התובעת שלא כדין, בין היתר לאחר שהוברר , ושוב אני חוזרת על כך , כי הנתבע, כמנכ"ל התובעת, השתתף במשך למעלה מ- 20 שנה בכל ישיבות המאזן של התובעת , היה בקשר רציף עם רואי החשבון, קיבל מהם הסברים - ולא בא בשום טענה כנגד הרשום בכרטיסים.

אף שהנתבע ביקש להציג עצמו כמי שלא מבין בהנהלת חשבונות - אינני מקבלת טענה זו.

הנתבע כאמור לא יכול היה להצביע על דוגמה אחת של רישום כוזב בכרטיסה של ביתו או בכרטיסו הוא, אף לא לאחר שניתנה בידו חוות דעת רו"ח מידן ויש לקבוע כי טענותיו כאן הן טענות סרק.

אין זאת אלא שטענות אלה, כפי טענות אחרות של הנתבע, באו רק אחר שאיתן החל לפעול עפ"י סמכותו ותפקידו, לבדוק הדרוש בדיקה ולבקש לתקן הדרוש תיקון - אם לזאת יקרא התערבות פעילה של איתן בהנה"ח של התובעת והשתלטות - הרי יש לומר כי איתן עשה המוטל עליו בתוקף תפקידו כדירקטור ויכול כי הדבר לא נשא חן בעיני הנתבע - ששלט קודם ללא מצרים.

אני מוצאת להתייחס באמון לעדויותיהם של רוה"ח חילי ושטיינר וכן לעדותם של ה"ה קיות, ג'מיל וזמיר - אודות מעורבותו של איתן בהנה"ח כנגד מעורבותו של הנתבע ולדחות טענותיו של הנתבע בעניין זה.

סוף דבר - אני קובעת כי התובעת הוכיחה תביעתה כנגד הנתבע תוך שאני דוחה טענות הנתבע גביה (זאת גם אם הוברר, מעדותו של רו"ח שטיינר, כי הנתבע מצא להעיר בפני
ו גבי טענות שיש בידו גבי אופן ניהול הנה"ח, ולאחר שהוברר כי לא נעשה דבר, גם לא ע"י הנתבע עצמו, בקשר עם טענות אלה שלב מאוחר יותר ועד ההליכים שננקטו).
אני מקבלת טענת התובעת כאן גבי שיעור הריבית וההצמדה שיש לחייב בו הנתבע (סעיף 24 לסיכומי התובעת וכפי אישור רו"ח מידן בחקירתו הנגדית).

27. הנתבע העלה טענות קיזוז אחדות כנגד תביעת התובעת אך אחר עיון אין לי אלא לדחות טענות אלה כולן וכל אחת מהן, גם מתוך שיש לקבוע כי הנתבע לא עמד בנטל להוכיח הנדרש גבי טענת קיזוז - לאחר שלא פירט הסכומים הנתבעים על ידו, ובחוות הדעת שנתן - אין די.

27.1 גבי טענת הנתבע להלוואה לבלילטי - אין להכביר מילים, מתוך שהוברר, באופן
חד משמעי, כי אין לטענה זו שום בסיס לאחר שהנתבע עצמו אישר והודה כי הכסף שקיבל מבלילטי ומסר לתובעת - הוחזר ע"י התובעת לבלילטי כפרעון חובו ועל כן אין הוא זכאי לקבל מהתובעת סכום זה ואף אינו זכאי לקזזו.

לעניין זה ראה אף בת/1 בעדותו של הנתבע בהליך הבוררות בפני
כב' השופט
בדימוס עו"ד אלוני, ובת/6 ות/9 וכן בחקירתו החוזרת של הנתבע ובעדותו של
רו"ח חילי.

בתמצית יש לומר - כי כרטיסו של הנתבע זוכה בסכום ההלוואה ולאחר מכן
חוייב בסכום זה באופן שהכרטיס אופס - והנתבע לא זכאי לדבר כאן.

27.2 גבי ההלוואה משנת 1972 - הנה גם דינה של טענה זו להידחות, ובהמשך למה שנאמר לעיל גבי חוות דעתו של מר בצלאלי.

לבד מכך כי הטענה ניתנה ללא פירוט וללא סכום, ואף אם תאמר כי רשאי הנתבע להעלות טענת קיזוז, אפילו אחר שנים רבות, ועפ"י הוראות סעיף 4 לחוק
ההתיישנות, התשי"ח - 1958, כאשר נושאן של טענת הקיזוז והתביעה חד הוא-
הרי יש ליתן משמעות מיוחדת להעלאת טענת הקיזוז כפי שהועלתה כאן , אחר
עבור 23 שנה, מהיווצרה כביכול של העילה.

כאן יש ליתן ביתר תוקף משמעות להלכה כי על בעל דין לנהוג בתום לב ובדרך
מקובלת בהפעלת כוחות דיוניים ומשפטיים , ויש לקחת בחשבון וביתר שאת את
ההלכה כי על צד המבקש להעלות טענת קיזוז למסור הודעה בדבר הקיזוז זמן
סביר מיום שנשוא הטענה נודע לו וחזקה על נתבע שלא עשה כך - שאין הוא
עושה שימוש בזכות הקיזוז בתום לב.

אינני יכולה לקבל טענת קיזוז כזו, שהנתבע מעלה 23 שנים אחר, שמתוכן במשך
22 שנים שימש כמנכ"ל התובעת, כשהוא מוצא להעלותן, רק אחר שמוברר לו
כי עומדים להינקט כנגדו הליכים, וללא שנקט בכל הליך או שמץ הליך גבי טענתו
- משך כל אותן שנים רבות, לאחר שלפי תפקידו וסמכותו - יכול היה לגבות
הסכום, אם היה מגיע לו , בכל עת - אך לא עשה כן, והדבר אף לא נרשם, רישום
כלשהו מקום כלשהו, וכאשר הנתבע ממתין עד אשר מי מהמעורבים ביצירת
המסמך עליו הוא סומך אינם בנמצא, בין בשל פטירתם (מר אייזנמן ז"ל) ובין
מתוך אי-העדתם.

דרישת הנתבע שבאה אחר עבור שנים כה רבות יש בה כאמור משום חוסר תום
לב, אף מתוך הסברה והדרישה כי על התובעת להתייחס לטענה ולמסמך שנעשו
שנות דור קודם לכן, כאשר בין לבין לא ננקטת שום פעולה.

גם אם מצאנו כי איתן הסכים כי הנתבע העלה דרישה לקזוז עוד טרם הגשת
התביעה, אין בהסכמה זו להעלות או להוריד, שהרי הנתבע לא נקט בדבר משך
שנים רבות אף שראוי היה לנקוט - אם בידיו טענה אמיתית.

וראה לענין זה בספרו של פרופ' דניאל פרידמן, "דיני חיובים" - חלק כללי, פרק 6,
קיזוז, ע"י פרופ' מאוטנר, בעמ' 526 ובמיוחד בהערת שוליים 223, שם נאמר כי
אמנם סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 אינו קובע מגבלה של זמן
להפעלת הקיזוז, אך במידה שיווצר הצורך לקרוא מגבלה כזו אל תוך הסעיף, כפי
אשר יש לעשות כאן, מוצא המחבר להניח כי ניתן יהא לעשות כן מכח דרישת תום
הלב שבסעיף 39 לחוק החוזים הנ"ל.

כל אלה אף מבלי להידרש לנוסח המסמך (נ/ 5) על פיו טוען הנתבע, שיכול להינתן לו פירוש אחר מזה שנותן לו הנתבע וכדרך שהתובעת מבקשת לפרש.

נ/ 5 נרשם על גבי נייר פירמה של מלון "זוהר", בתאריך 31.3.72, ונאמר בו כלהלן:
"אנו מאשרים בזה כי מר גוטמן זאב שילם מחשבונו הפרטי סך 22,000 ל"י למר
לותם עבור תביעה שלו בקשר למלון נאות מדבר.
סכום זה יעמוד לזכות מר גוטמן במלון נאות והנ"ל יהיה רשאי בכל עת לקזז סכום זה נגד כל חוב שהוא יהיה חייב למלון זוהר ולחילופין יוכל לגבות אותו מהמלון.
במידה והחוב ישאר זמן ממושך לא ידרוש מר גוטמן ריבית על הסך הנ"ל."

לא ברור הוא, באופן חד משמעי, כי אם זכאי הנתבע להחזר ההלוואה שנתן כביכול- הרי על התובעת לשאת בתשלום לאחר שלא הוברר אם הנתבע פעל לקיזוז הסכום שהיו חייבים לו מחוב כלשהו שחב למלון זוהר , לא ברור אף אם מה שהוסכם כי רשאי הנתבע לעשות לחילופין - רשאי הוא לנקוט כנגד התובעת או כנגד מלון זוהר, וכאמור לעיל ראינו כי הנתבע לא דאג, אף בהיותו כמנכ"ל, כי הסכום לו הוא טוען בקשר עם ההלואה כאן ירשם בספרי התובעת. מה עוד שאכן, כפי שיטת התובעת , מדובר כאן לכאורה בחיוב המוטל על התובעת כנגד מי מעונין, המשמש כבעל מניות, דירקטור או מנכ"ל.

לא מצאתי אם כן לקבל טענת הנתבע מקום זה וזאת אף מבלי להתייחס לטענתה החילופית של התובעת כי בכל מקרה וגם אם זכאי הנתבע לסכום כלשהו מהתובעת כאן - הרי מדובר בסכום נומינלי , לפי האמור בנ/5, כאשר הנתבע מבקש בטענתו לחייב בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

27.3 גם את טענת הנתבע גבי זכאותו עפ"י פסק הבוררות שנתן כב' השופט בדימוס עו"ד אלוני - יש לדחות, כפי שהיא באה בהליך כאן, שהרי בפסק זה נקבע כפי שנאמר לעיל, כי הנתבע יהא זכאי לסכומים שישולמו ע"י התובעת, אך כי יש לשלמם לקרנות תגמולים ו/או לקרנות השתלמות על שם הנתבע ולא לנתבע עצמו - ומתוך כך גם אין הנתבע רשאי לתבוע קיזוז, מה עוד שגם לא הוכיח הסכום שהוא מבקש לקזז.

אני מקבלת בעניין זה טענות התובעת בסיכומיה בסעיף 11.5 על סעיפי המשנה.
27.4 אותו דין יש להכיל גבי טענה לקיזוז בגין הכספים המגיעים כביכול לנתבע מהבנק הבינלאומי, לפי האמור לעיל, לפי פסק הבוררות בעניין אלדרדשתי, שם נקבע בעמ' 13, כי הכספים המגיעים שייכים לתובעת ורק היא היכולה לקבוע מה יעלה בגורלם, זאת לבד מכך כי הטענה המועלית כאן היא כנגד איתן אישית ולא כנגד התובעת ומתוך כך אף לא רשאי הנתבע לטעון לקיזוז.

27.5 את טענתו הנוספת לקיזוז של הנתבע גבי סכום בו חוייב מתוך תביעת עו"ד חכמון
נגדו בת.א. 7582/95 בבית משפט השלום בב"ש - יש לדחות, מתוך כך שהוברר כי התביעה בגינה הוגשה תביעתו של עו"ד חכמון היא בעניין חב' מלון זוהר ירושלים בע"מ ואינה קשורה בתובעת, בעוד אשר בחשבונית שהוצאה על ידו נרשם "נאות מדבר" (וראה אישור הנתבע לכך בעמ' 144, 145 לפרוטוקול) , כשאין הסבר לדבר, כשעו"ד חכמון אינו מוזמן להעיד אודות החשבונית ובהיות החשבונית, מתוך כך , כעדות שמיעה שאין לה להתקבל, לפחות משלא ניתן לה הסבר נותן.

27.6 אינני מתייחסת לטענה הנוספת של הנתבע גבי קיזוז סך של 5,000 ₪ עפ"י נספח יז'
תצהירו - שלא צורף.

לציין, למעלה מן הצורך כי הנתבע עצמו לא ייחס, כך נראה, חשיבות מיוחדת לטענות הקיזוז שנתן שהרי הסתפק בעניין זה בטיעון קצר בסיכומיו (סעיף 7 (ג) ) - שאין בו די. ובאמירה כי יש לקבל את האמור בתצהיר עדותו, כראה וקדש - אינני יכולה לקבל.

ועוד ראה בקשר לכל שנאמר לעיל בע.א. 2196/98 מכבסת שלג חרמון בע"מ נ. סלע חב' לביטוח בע"מ, פ"ד נ' (3) 744 בעמ' 746, ובספרו של כב' השופט י. קדמי, "על הראיות", חלק שלישי, מהדורה 1999, בעמ' 1295 גבי נטל הראיה להוכחת זכות הקיזוז וסכומו המוטל על מבקש הקיזוז.

עוד אני מפנה דווקא לדעת המיעוט בע.א. 4836/90 פמר חב' לבנין ולעבודות ציבוריות בע"מ נ. הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד מ"ח (2) 560, של כב' השופט טל, היפה כאן, כי גם אם לנתבע היתה זכות קיזוז, הרי בנסיבות שנוצרו, אילו נהג בתום לב - היתה עליו גם החובה לנצל זכות זו כדי להקטין הנזק לתובעת עד כמה שאפשר, ועלי להוסיף כי היה עליו לעשות כן בעוד מועד.

28. התובעת ביקשה לחייב הנתבע לא רק להשיב לה הסכומים שנמשכו ובאו לביטוי בכרטיס הגב' רוט ובכרטיסו, אלא אף לפצותה כדי סכומי הריבית שנאלצה לשלם לגופים שונים כמו עיריית ב"ש, מס הכנסה, ביטוח לאומי, מס ערך מוסף, אותם העריכה בסך של 100,000 ₪ לפחות.

חלק זה של התובענה לא הוכח ומכאן שיש לדחותו.

29. סוף דבר, וכפי שנאמר בתחילה ובמהלך - לא מצאתי כי היה צורך אמיתי בניהול תובענה כאן אלא שהיה בה משום שלב נוסף בהתכתשות הבלתי פוסקת בין איתן לנתבע - התכתשות המתנהלת בערכאות שונות, בפני
גופים שונים - זאת תחת הצורך לשבת ולהתדיין גבי כל המחלוקות , כל הפערים, באמצעות מי המוסמך לעשות כן, האמון על מקצועו - על מנת לשים סוף לסכסוך שהינו רב שנים ורב פנים.

30. מכל שקובץ ופורט לעיל אני מחייבת הנתבע לשלם לתובעת סך של 314,500.15 ₪, וכפי דרישת התובעת, בכתב התביעה המתוקן ובסיכומיה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית החל מיום הגשת כתב התביעה המקורי (21.2.96) ועד התשלום המלא בפועל ובצירוף הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד בסך של 75,000 ₪ כשסכום זה צמוד למדד המחירים לצרכן ונושא ריבית חוקית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

31. מזכירות בית המשפט תשגר עותק פסק הדין לב"כ בעלי הדין.
ניתן היום י"ט בשבט, תשס"א (12 בפברואר 2001) בהעדר הצדדים.
טהר שחף
, שופטת
סגן נשיא

שם הקלדנית: אתי אביטן.








א בית משפט שלום 4186/96 מלון נאות מדבר בע"מ נ' זאב גוטמן (פורסם ב-ֽ 12/02/2001)