פסקי דין על בוחבוט אבירם | פסקי דין על מזרחי מאיר | פסקי דין על מזרחי חיים | פסקי דין על מזרחי אסף |

107926/00 א     04/02/2002




א 107926/00 בוחבוט אבירם נ' מזרחי מאיר ,מזרחי חיים ,מזרחי אסף




1
בתי המשפט
א 107926/00
בית משפט השלום תל אביב-יפו
04/02/2002
תאריך:
כב' השופטת אגי זהבה

בפני
:

בוחבוט אבירם

בעניין:
תובע
י. גליקס

ע"י ב"כ עו"ד
-נ ג ד-
1. מזרחי מאיר

2. מזרחי חיים

3. מזרחי אסף
נתבע
בן פורת

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
1. עסקינן בתאונת עבודה שארעה לתובע ביום 22.10.95, עת עבד בשירותי מי מן הנתבעים, ובצע עבודות צביעה בבית משפחת שמש ברח' העליה השניה 27 בחולון (להלן - "אתר העבודה").

2. הצדדים חלוקים ביניהם גם בשאלת האחריות וגם בשאלת הנזק.
3. שאלת האחריות

החל מחודש אוגוסט 1994, עבד התובע כשכיר בעסק שכונה "חיים מזרחי ובניו". מדובר בעסק לביצוע עבודות בניה ושיפוצים, שנרשם בשלטונות המס כ"מ.ח. שירותים כלליים". בשלב כלשהו שונה שם העסק ל"ציפוי איטום וחיפוי". לטענת התובע, העסק הינו שותפות משפחתית של חיים מזרחי (להלן - "חיים"), הנתבע מס' 2, ושל בניו - מאיר מזרחי (להלן - "מאיר"), שהינו הנתבע מס' 1 ושל אסף מזרחי (להלן - "אסף") שהינו הנתבע מס' 3. חיים מזרחי היה הרוח החיה בעסק, שלצידו הנתבעים 1 ו - 3, ולצרכי התביעה רואה התובע בשלושת הנתבעים כמעבידיו.

4. בניגוד לעמדת התובע, הרואה בשלושת הנתבעים כמעבידים משותפים, טוענים הנתבעים, כי מעבידו של התובע במועד התאונה היה מאיר מזרחי. אסף היה פועל שכיר בלבד בעסק, ואילו האב חיים פרש לחלוטין מן העסק והשאיר את ניהולו בידי מאיר בלבד.
5. מי היה מעבידו של התובע במועד התאונה?

כאשר מדובר במעביד שהינו עסק שאינו מאוגד, מטבע הדברים, קשה יותר לקבוע את זהות המעביד, והעובד בעסק לא תמיד יכול לדעת מי הבעלים שלו. על זהות המעביד ניתן ללמוד ממספר מאבחנים כגון: שם העסק, זהותו של מי שמקבל את העובד לעבודה וקובע עמו את תנאי העסקתו, מי שרשאי לפטר את העובד, מי שנותן לו הוראות, מי שמנפיק לעובד תלוש שכר, מי שחותם בשם העסק על מסמכים שונים כמעביד וכיוצ"ב.
6. התובע התקבל לעבודה על ידי חיים מזרחי, בחודש אוגוסט 1994. באותה עת, היה לחיים מזרחי עסק עצמאי בשם "מ.ח. שירותים כללים". חיים הוא שקבל את התובע לעבודה בעסק, סיכם עמו את תנאי העסקתו, נתן לו הוראות עבודה והיה מעבידו לכל דבר ועניין. ביחד עם התובע, עבדו בעסקו של חיים גם בניו מאיר ואסף.

בחודש מרץ 1995 התקשר חיים בהסכם עם משפחת שמש לביצוע עבודות השיפוצים בביתם, עבודות שבמסגרתן נפגע התובע בתאונה נשוא תביעה זו. התקשרות זו הוכחה באמצעות עדותו של מר שמש, והיא לא הוכחשה על ידי הנתבעים. מר שמש ראה את חיים מבקר במקום ביצוע העבודה, מפקח עליה, וכספים שולמו לו ישירות ובאמצעות בניו מאיר ואסף. ההסכם עם משפחת שמש נעשה איפוא, במסגרת העסק שאליו התקבל התובע לעבודה מלכתחילה.
7. העיד חיים בתצהירו, כי ביום 30.4.95 חדל עסקו מלפעול, הוא סגר את תיקיו בשלטונות המס וכל פעילות העסק, ובכלל זה העבודות שלגביהם התחייב חיים, הועברו לעסקו של בנו מאיר מזרחי, עסק בשם "ציפוי איטום וחיפוי" שנפתח ביום 1.5.95. גם עובדיו של חיים הפכו להיות עובדים של מאיר בעסק החדש, ובכלל זה גם התובע ואחיו של מאיר - אסף. חיים מודה כי אמנם המשיך לעבוד בעסק החדש עד ליום 31.7.95, אך מעמדו בעסק היה כשכיר בלבד, והא ראיה תלושי השכר שהונפקו לו בחודשים 5/95 - 7/95 על ידי מאיר, וטופס 106. בתקופה זו עסק לטענתו בעיקר בהסעות פועלים, וחדל להיות נוכח באתרי העבודה, וכבר לא נתן הוראות לעובדים. ואם בקר באתר העבודה אצל משפחת שמש, הרי שבא לבקר את בניו שעבדו במקום, ואת בעל הבית שהיה ידיד שלו (עמ' 19 לפרוטוקול).
טענותיו של חיים על הפסקת מעורבותו הפעילה בעסק, אינן מקובלות עלי. העיד התובע, כי יום לפני התאונה, התלוננו בעלי הבית לפני חיים על העבודה, וחיים היה זה שהורה לו ולאסף, לצבוע מחדש את חדר המדרגות, בו ארעה התאונה (עמ' 4 ועמ' 7 לפרוטוקול). גם המזמין - שמש - הודה בחקירתו הנגדית לב"כ הנתבעים כי המשיך לראות את חיים עובד ומבקר באתר העבודה ומפקח על עבודתם של האחרים (עמ' 3 לפרוטוקול - שורה 4). ערה אני לכך, שמר שמש העיד כי בחודש אוקטובר לא ראה את חיים באתר, אך עדיפה עלי גירסתו של התובע, על פני אמירה סתמית זו של מר שמש. אני מתקשה להאמין, שמר שמש זכר על פי לוח השנה, באילו חודשים ראה את חיים באתר ואילו חודשים לא ראה אותו. על פני אמירה זו, הנני מעדיפה את עדותו של התובע, המהימנה עלי, כי המשיך לקבל הוראות מחיים באתר העבודה בבית משפחת שמש, כפי שגם מר שמש העיד שחיים היה ממשיך לבקר במקום, לעבוד ולפקח שם על עבודת האחרים, ולהיות בקשר עם מזמין העבודה.

חיים טוען כי החל מיולי 95' החל לעבוד כשכיר בחב' מרבלית שייבאה חומרי גלם לבניין. בחקירתו הנגדית הודה כי בנוסף להיותו עובד שכיר במרבלית היה גם שותף בחברה, וכי חברה זו בצעה פרויקט בכפר סבא, בו עבדו גם מאיר והתובע, אך לטענתו, עסקו של מאיר היה בבחינת קבלן משנה של מרבלית (עמ' 18 לפרוטוקול מיום 17.12.00). למותר לציין, כי לא חיים ולא מאיר לא הציגו בבית המשפט כל אסמכתא לנטען, לא תעודת התאגדות מרשם החברות של מרבלית, לא דיווח על מנהלים ועובדים בחברה. מאידך הוכח, כי חיים ומאיר המשיכו לעבוד באותם פרויקטים והעסיקו בהם את התובע. כך שהתחזקה דעתי כי חיים לא התנתק מן העסק בו הועסק התובע, והמשיך להיות אחד ממעסיקיו של התובע, ביחד עם בנו מאיר.
8. 8. מאיר חוזר בעדותו על גירסתו של אביו חיים. לטענתו, מעבר העובדים לעבוד בעסק החדש שפתח, היה בידיעתם ובהסכמתם (סעיף 2(ב) לתצהירו). מאיר לא מתכחש בעדותו לכך, כי במועד התאונה היה הוא המעביד של התובע, במסגרת עסקו שנקרא "ציפוי איטום חיפוי". הוא גם לא מתכחש לכך שהמשיך להשתמש ברכב שהיה בבעלות אביו ואשר הופיע עליו הכיתוב "ח. מזרחי ובניו", וכי אביו המשיך לעבוד אצלו כאדמיניסטור, כי היה צריך הכנסה לאחר שסגר את עסקו שלו (עמ' 21 לפרוטוקול מיום 7.9.00).

לא פלא, איפוא, כי על המסמך שנשלח למוסד לביטוח לאומי מיום 31.12.95 והנושא כותרת של "ציפוי איטום וחיפוי" בהנהלת מאיר מזרחי, מדבר החתום בלשון רבים, ומאשר כי "מר אבירם בוחבוט הועסק בעיסקנו". ויש גם בכך כדי לתמוך בגירסת התובע, כי חיים מעולם לא התנתק מן העסק, וסגירת התיק במס הכנסה ובמע"מ אינם אלא פעולות טכניות, ובמהות המשיך חיים להיות פעיל בעסק שנרשם על שם מאיר, ולמעשה המשיך להיות מעסיקו של התובע, ביחד עם מאיר.
9. באשר לאסף, טוען אסף כי מעולם לא היה הבעלים או שותף בעסקו של אחיו מאיר "ציפוי איטום וחיפוי" ועבד אצלו כעובד שכיר בלבד, והא ראיה תלושי השכר שהוצאו לו על ידי אחיו מאיר. באשר לחתימתו המצויה על ההסכם עם משפחת שמש, אין מדובר בחתימה לצורך התקשרות אלא מדובר בחתימה המאשרת קבלת כספים ממשפחת שמש במסגרת ההסכם, וכספים אלו הועברו על ידו לאחיו מאיר.
10. 10. מקבלת אני את גרסת הנתבעים, כי בהבדל ממאיר וחיים, אסף לא היה אלא שכיר בעסק. מדובר בבחור צעיר שאך השתחרר מן הצבא, ללא כל רקע קודם בתחום, שהועסק כפועל על ידי אביו ואחיו, לפרק זמן קצר יחסית, בדיוק כמו התובע. גם אם נטל אסף כספים ממזמין העבודה, עשה כן כשלוחם של אביו ואחיו, ואין בכך כדי להצביע על היותו מבעלי העסק.
11. התוצאה הינה, כי יש לראות רק בחיים ובמאיר כמעבידים במשותף של התובע במועד התאונה, ואילו אסף לא היה מעבידו של התובע במועד התאונה.
12. האחריות לארוע התאונה

על נסיבות ארוע התאונה, העיד התובע בתצהירו כי בבוקר הארוע, נדרשו הוא ואסף לצבוע מחדש את חדר המדרגות בבית משפחת שמש. בזמן שהוא דלל את הצבע, הכין אסף פיגום מאולתר מסולם ברוחב של כ- 40 ס"מ אותו הניח בין שני חלונות בחדר המדרגות, ועל הסולם הניח לוחות גבס ולוח עץ שישמשו כמשטח דריכה. החלונות לא היו באותו הגובה, לכן הסולם עמד בשיפוע. הסולם לא נקשר לחלונות, והלוחות שהונחו עליו לא נקשרו לסולם. מתחת לסולם הונח סולם צבעים דו רגלי במצב סגור, כדי לתמוך בו.

התובע עלה על הפיגום המאולתר אך מאחר ולא הגיע לתקרה, הורה לו אסף להניח פח צבע על הלוח המשמש כמשטח דריכה.

על שארע העיד התובע:

"בשעה שעמדתי על הסולם, ניסיתי להגיע לתקרה (ולא הגעתי לגובה המתאים). הסולם התחיל להתנדנד, ואז הורדתי רגל אחת חזרה מהפח לסולם. כשהורדתי רגל מהפחית לסולם, קרס הסולם ואני נפלתי מלא משקלי על גבי ובתנועה סיבובית קדימה והצידה על קצה המדרגה האחרונה ולכיוון משפח הרצפה ונחבלתי בעמוד השדרה הגבי ובצוואר".
13. 13. התובע חזר על דברים אלו בחקירתו הנגדית, והוסיף, כי מרכיבי הפיגום, הסולם ולוחות הדריכה, הונחו בסוף כל יום עבודה בממ"ד, וכי בבוקר התאונה, אסף הוציא אותם מן הממ"ד והרכיב את הפיגום. התובע שלל את הטענה כאילו הפיגום הותקן במקום על ידי בעלי מקצוע אחרים.

עדותו של התובע מהימנה עלי. אני מאמינה לתובע, כי לא קבל כל הוראה ממעבידו, אלא לצבוע את חדר המדרגות ביחד עם אסף. הוא לא קבל הנחיות כיצד לבצע את העבודה, באיזה ציוד להשתמש וכיצד להגיע למקומות גבוהים או כאלו שהנגישות קשה להם. הוא לא הוזהר באשר לפיגום, יציבותו, בטיחותו, או בכל הקשור אליו. אני מקבלת את גירסתו כי הפיגום הוקם באותו בוקר על ידי אסף, וכי לתובע לא היה כל יד ורגל בהקמתו או בשינויו.
14. 14. מאיר, מי שנטל על עצמו האחריות כמעבידו הישיר של התובע, מאשר בתצהירו, כי ביום התאונה תוכננה צביעת חדר המדרגות. לצורך כך היה על התובע ועל אסף לעלות על פיגום, המורכב מסולם שהיה מוצב בחדר המדרגות, ושמש את הטייח לפני שהחלו התובע ואסף בעבודת הצביעה. מאיר מאשר, כי הסולם ששימש כפיגום, הונח על אדני החלונות בשיפוע, הואיל והפרש הגובה בין החלונות היה כמטר אחד ואורכו של הפיגום היה כ - 3.5 מטר. חרף זאת, היה לטענתו הפיגום יציב מאד, והא ראיה שעובדים אחרים כטייח וכמוהו עצמו עמדו עליו ולא קרה דבר. מאיר שולל מכל וכל כי מי מעובדיו הרכיב את הפיגום. עוד מוסיף מאיר ומצהיר כי נהג לבדוק באופן אישי כל פיגום בטרם יעלה עליו מי מעובדיו, וכך עשה גם הפעם. הוא עלה על הפיגום כדי לבדוק את בטיחותו וגם לצורך ביצוע תיקונים בקיר לפני צביעתו והפיגום היה יציב ולא נשקפה ממנו כל סכנה.

באשר לסיבה להתמוטטות הפיגום, מעלה מאיר השערה בתצהירו, כי התובע עשה בפיגום שינוי על דעתו עצמו בכך שדחף מתחתיו סולם עץ אשר הרים את הפיגום וגם לשינוי בשיווי המשקל של המשטח, שלא היה מאוזן, וזו הסיבה לנפילתו (סעיף 3ד' לתצהיר מאיר ועמ' 22 לפרוטוקול).

אסף, אשר עבד עם התובע בבוקר התאונה, מחרה ומחזיק אחרי אחיו הגדול, ומסביר כי הפיגום נבנה על ידי בעלי מקצוע אחרים, וכי הוא בעצמו עמד על הפיגום וצבע, והתובע החליפו כדי לצבוע במקומות שאסף לא הגיע אליהם.

אסף מאשר כי אחיו מאיר נהג לתת לתובע ולו מידי יום ביומו הדרכה, וכי נהג לעלות ולבדוק כל פיגום ורק לאחר אישורו כי הוא בטיחותי ותקין עלו עליו התובע או אסף. ומוסיף אסף וסיפא לסעיף 6 לתצהירו: "מאיר נהג לתת לנו הדרכה מפורטת ומדוייקת מאד".
15. 15. בניגוד לגירסתו המגוננת של אסף, כי מאיר נהג לתת הוראות הדרכה מפורטות ומדוייקות, מעיד מאיר בחקירתו הנגדית כשנשאל בהאי לישנא, אלו הוראות נתן (עמ' 19 לפרוטוקול מיום 7.9.00):

"הוראה לסיים את הצביעה בחדר המדרגות באותו יום. אני נתתי את ההוראות הסטנדרטיות, איזה צבע צריך להיות בחדר המדרגות וזהו ... לא נתתי הוראה מי יצבע למטה ומי יצבע למעלה. לא נתתי לאסף הוראות שיתן לאבירם. אלו כל ההוראות שנתתי לצבוע את חדר המדרגות. בן אדם שעובד חצי שנה או שנה, יש דברים מינימליים שאני לא צריך להסביר לו כיצד לצבוע. הוא יודע בדיוק מה לעשות. אני צריך להגיד לו רק מה לעשות איפה".

מאיר לא נתן איפוא, כל הוראות מיוחדות לתובע ולאסף, אלא הוראה סטנדרטית, כי יש לצבוע באותו יום את חדר המדרגות. מאיר, שהיה ער לכך כי מדובר בעבודה שיש לעשותה על פיגום, לא נתן לעובדיו כל הוראות בטיחות מיוחדות, לא הזהירם מפני הסכנות של עבודה מעל פיגום בלתי מוגן, המצוי בגובה של כ2.5 עד 3 מ' מן המפלס התחתון (ראה עדותו של מאיר בעמ' 20). ובמיוחד, מאיר לא הדריך לא את התובע ולא את אסף, כי יש להשתמש במוט טלסקופי כדי להגיע לתקרה, ולא הזהירם כי אין להניח על משטח הפיגום דליי צבע ולעלות עליהם כדי להגיע לתקרה, וכן כי אין לשנות את הפיגום או להניח מתחתיו כל חפץ שהוא.

16. 16. לא יכול להיות ספק, כי הפיגום עליו הורה מאיר לתובע לעלות ובאמצעותו לצבוע את חדר המדרגות, היה פיגום מסוכן, שלא עמד בדרישות תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) התשמ"ח - 1958 (להלן - "התקנות"), מכמה וכמה טעמים:

(א) לא היה מקום להתקין פיגום משופע. הפיגום שהיה עשוי מסולמות, היה צריך להיות מוצב באופן יציב, כאשר שני זקפיו נשענים על שתי נקודות יציבות באותו מפלס (תקנה 74 לתקנות). הפיגום לא התאים למטרה אליה נועד (תקנה 21 לתקנות), והא ראיה, שגם עת עמדו התובע ואסף על הפיגום, לא הגיעו לתקרה, ונאלצו להעזר בעזרים נוספים, כמו דלי צבע, כדי להגיע לתקרה.
(ב) הפיגום, אשר שימש משטח עבודה לא נבנה באופן שהיה בו כדי למנוע התמוטטות ונפילת אדם ממנו (תקנה 8 לתקנות). הפיגום לא נקשר ולא עוגן לאדני החלונות, ואם היה נקשר כיאות, יציבותו לא היתה מתערערת גם על ידי הוספת סולם זקוף מתחתיו, אליבא דגירסת הנתבעים.

(ג) (ג) לא היה גידור לבטח של הפיגום, למרות שמדובר במשטח שהיה מצוי בגובה של 2.5 עד 3 מ' מעל מפלס הקרקע, לא היה בו אזן יד ואזן תיכון, בניגוד לתקנה 9 לתקנות.

(ד) (ד) לוחות העץ שהונחו על הפיגום, לא נקשרו לפיגום באופן שימנע את ניתוקם או נפילתם, בניגוד לתקנה 26 לתקנות.

(ה) התובע נאלץ להעזר בדלי צבע שהונח על הפיגום, כדי להגיע לתקרה. הדלי, לענייננו מהווה "פיגום כסא" כהגדרתו בתקנה 1 "פיגום שמשטח העבודה שלו הוא כסא, דלי, סל או כיוצא באלה", ולא היה מקום לעשות בו שימוש מלכתחילה, שכן ניתן היה להתקין פיגום אחר בתנאים בטוחים יותר (תקנה 69).

בספקם פיגום מסוכן שאינו עומד בדרישת תקנות הבטיחות בעבודה, עוולו המעבידים, חיים ומאיר כלפי התובע בעוולה של הפר חובה חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

17. 17. מאיר היה מודע לכך, כי בעבודות הצביעה, יהיה על התובע ועל אסף לצבוע במקומות שהגישה קשה אליהם גם באמצעות הפיגום, כמו התקרה. חרף זאת, לא צייד אותם במוט טלסקופי, ולא הדריכם במפורש, כי עליהם להשתמש במוט ההארכה ולא לאלתר במקום אמצעים שיאפשרו להם להגיע למקומות הגבוהים, כמו עמידה על דליי צבע וכיוצ"ב, אילתורים שגם התובע וגם אסף נעזרו בהם. מאיר זלזל בחובתו להדריך את עובדיו כיצד לבצע את העבודה בצורה זהירה ובטוחה שלא תגרום להם לנזק. מאיר הסתפק בהוראה הסטנדרטית כי יש לצבוע את חדר המדרגות ותו לאו.

בנסיבות העניין, כאשר עסקינן בביצוע עבודות צביעה בחדר מדרגות, שמטבע בנייתו, יוצר נגישות קשה למקומות מסויימים, היה על המעביד לצפות מעשי רשלנות מצד העובדים, אשר ינסו לאלתר אילתורים שונים שיאפשרו להם ביצוע העבודה. מעביד זהיר צריך לצפות מעשים אלו, להזהיר את העובד להמנע מביצועם ולנקוט בכל צעד אפשרי למנוע אותה סכנה. (ראה לעניין זה: ע"א 434/85 מחמוד נ' מטדי, פ"ד מ"א(4) 527,529, ע"א 448/87 צ. המרמן קבלן בע"מ נ' חסן, פ"ד מ"ג (3) 813).

אחריותם של מאיר וחיים להתרחשות התאונה ונפילת התובע הינה איפוא בשני מישורים: באחריותם הישירה כמעבידים, ומחדליהם מלספק תנאי עבודה בטוחים ומתן הדרכה מתאימה לעובדים, ובאחריות שילוחית למעשי עובדם אסף, אשר בנה את הפיגום בצורה רשלנית.

אינני רואה מקום לייחס רשלנות תורמת לתובע. התובע ניסה בכל כוחו לבצע את ההוראות שקבל ממאיר, לסיים צביעת חדר המדרגות באותו יום. לשם כך, עלה על הפיגום שהוכן על ידי מעבידו, באמצעות עובדו אסף, וכשלא הגיע לתקרה, נעמד על דלי צבע כפי שעשה גם אסף קודם לכן. התובע היה כבד משקל, ובעת שהוריד רגל מפח הצבע למשטח, התערערה יציבות המשטח והפיגום התמוטט. לא בשל העמדת סולם תחתיו על ידי התובע התמוטט המשטח, ולא בשל חוסר יציבות בברכו של התובע, אלא בשל היותו בנוי בצורה בלתי בטוחה ובלתי יציבה מלכתחילה.60221

הלכה פסוקה היא מאז ע"א 453/72 ג'רבי (קטין) ואח' נ' רשות הגנים הלאומיים, וערעור שכנגד, פ"ד כ"ח(1) 197, כי -

"לא בנקל ימצא בית המשפט עובד הסומך תביעתו על הפרת חובה חקוקה של מעביד לקיום הבטיחות במפעל, אשם ברשלנות תורמת. הטלת חובות אלה על המעביד מיועדת להבטיח את העובד גם מפני רשלנותו הוא ולכן יקבע בית המשפט רק במקרים נדירים, שגם העובד אשם ברשלנות לתוצאה המזיקה".

(וראה גם: ע"א 448/87 צבי המרמן קבלן בנין בע"מ נ' עיד אברהים חסן ואח', פ"ד מג(3) 810, ע"א 524/86, 704/86 משה לוי נ' מוריס חקשוריאן ואח', פ"ד מב(4) 37).

פרופ' אנגלרד בספרו "יסודות האחריות בנזיקין" דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (י"ל מאגנס, ג' טדסקי עורך, מהדורה 2, תשל"ז) מבהיר, כי שלא כעוולת הרשלנות, לא ניתן לשקול את אמשו של המעביד כנגד זה של העובד, כאשר המעביד הפר חובה חקוקה מן הסוג המטיל אחריות מוחלטת ללא מרכיב של אשם. במקרה כזה הדרך הנכונה היא לבחון את חלקו של העובד בתאונה, מנקודת המבט של מידת האוטונומיה שברשלנותו.

החובות שמטילות תקנות הבטיחות בעבודה על מבצע עבודה, לעניין בטיחותם של משטחי עבודה ובכלל זה פיגומים, היא חובה אבסולוטית. לא התובע בנה את הפיגום, ולא התובע בחר לעבוד על פיגום זה דווקא, אלא מעבידו מאיר הוא שהורה לו לעבוד עליו. התובע לא תרם בעצמו כל תרומה להתממשות הסיכון של התמוטטות הפיגום, וסיכון זה התממש כולו אך ורק בשל מחדלי המעביד לספק פיגום יציב ובטוח.

אשר על כן, אין לייחס לתובע כל אשם תורם, ויש לראות את חיים ומאיר כמעבידים משותפים של התובע כאחראים הבלעדיים לפצות את התובע בגין נזקי הגוף שאונו לו בתאונה.
18. הנכות

כתוצאה מן התאונה נחבל התובע בגבו. הוא נבדק בקופת חולים, צולם וטופל בתרופות, חגורה למותן וקבל ימי מחלה. בדיקות c.t. שבוצעו לתובע העלו ממצאים של בלט דיסק בחוליות c6-c7 סדק בחוליה מותנית l4 ופריצת דיסק בגובה l5-s1 אשר גורם לגירוי שורשי של l5 מימין.

התובע מסתמך על חוות דעתו של ד"ר אגסי, אשר מצא בבדיקתו את התובע רגישות דיפוזית והגבלה בתנועות ע"ש צווארי ומותני והעריך את נכותו הכוללת כתוצאה מן התאונה ב 19%, כאשר 10% מיוחסים לע"ש צווארי ו10% לע"ש מותני.

הועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי מצאה כי התובע סובל מהגבלה קלה בתנועות ע"ש המותני, בגינן זיכתה את התובע ב10% נכות, אך שללה כל נכות בגין ע"ש צווארי, וכן שללה קיומו של שבר בחוליה l4.

התובע נבדק על ידי ד"ר ז'יטלני מטעם הנתבעים, אך חוות דעתו נמשכה על ידי הנתבעים מתיק בית המשפט, לאחר מינויו של ד"ר גולדברג כמומחה מטעם בית המשפט, אשר מצא כי לתובע למעשה לא נותרה כל נכות כתוצאה מן התאונה.

בניגוד לד"ר אגסי ורופאי הועדות השונות של המל"ל, ד"ר גולדברג אינו מוצא כי מודגם שבר בחוליה l4 בצלומי הרנטגן שנעשו לתובע ביום התאונה ולאחריה. באשר לבדיקת הc.t. מיום 25.2.96, על פיה נקבע כי קיים שבר בחוליה l4, סבור ד"ר גולדברג כי לכל היותר מדובר בשבר מינימלי, דהיינו, קו סדק ללא תזוזה אשר מתרפא במהירות רבה ולא מותיר נזק כלשהו. ד"ר גולדברג מנמק את עמדתו בכך, שהשבר לא נמצא בבדיקת c.t. קודמת שנעשתה ביום 4.12.95, מיפוי העצמות היה שלילי, והממצא מופיע רק בחתך אחד של החוליה. מכאן מסיק ד"ר גולדברג כי מדובר בחלל שנוצר ממעבר כלי דם לחוליה, ואין מדובר כלל בשבר בגוף החוליה.

ד"ר גולדברג סבור כי התובע לא שיתף פעולה בבדיקה, לאור סתירות שנתגלו בממצאי הבדיקה. כך למשל, סבור ד"ר גולדברג כי לא יתכן שבמבחן הרמת רגל ישרה יהיה חיובי ב10 מעלות ומצד שני התובע מסוגל לשבת על המיטה וליישר את הברכיים ל 0 מעלות ללא קושי.

באשר לתלונות התובע בגין כאבים בעכוז רגל שמאל, אותם הוא מייחס לפריצת הדיסק בחוליות l5 s1, בהעדר דלדול שרירים בגף התחתון ומאחר ופריצת הדיסק היא מימין ואילו תלונות התובע מתייחסות לעכוז שמאל, גם כאן סבור ד"ר גולדברג כי אין ממש בתלונות אלו, מה גם שבדיקות אלקטרומיוגרפיות חוזרות היו תקינות לחלוטין.

ולעניין ע"ש צווארי, סבור ד"ר גולדברג כי הממצא של בלט דיסק צווארי הינו ממצא אקראי ושכיח אצל שיעור ניכר של האוכלוסיה, מה גם שלא יכול להיות קשר סיבתי בינו לבין הנפילה, מאחר והתובע התלונן על חבלה בע"ש מותני, וברישומים הרפואיים הסמוכים לתאונה נרשמה חבלה גבית.
18. 18. המומחים ד"ר אגסי וד"ר גולדברג נחקרו ממושכות על חוות דעתם ובמיוחד על פענוח בדיקת הc.t.. ד"ר אגסי מסביר כיצד מבחינים בין כלי דם לשבר בבדיקת c.t. (עמ' 14 לפרוטוקול מיום 7.9.00):

"השבר פורץ את קו הקורטקס (החלק הקשיח של העצם - א.ז.) הוא הולך מקורטקס לקורטקס. כאשר יש כלי דם והוא הולך לגוף החוליה, אנחנו רואים קו מתפתל. הוא לא חודר לקורטקס השני והשוליים של הקו הזה הם חדים. אני לא רואה פס אלא פס עם שוליים חדים. במשך הזמן העצם שבונה את עצמו ליד הכלי דם הוא עושה פס חד. לפי זה אנחנו יכולים לזהות כלי דם להבדיל משבר".

גם ד"ר גולדברג התבקש להסביר כיצד מבחינים בc.t. בין כניסה של כלי דם לחוליה לבין קו שבר ואומר (עמ' 9 שורות 24-25 עמ' 10 שורות 1-2 לפרוטוקול מיום 17.12.00):

"אם זה שבר אז אמורים לראות אותו בעוד חתכים של החוליה, לא בחתך אחד בלבד, וכמובן במיפוי עצמות ומיפוי עצמות היה שלילי".

ובהמשך מתייחס ד"ר גולדברג שוב לתוצאות בדיקת הc.t. הקודמת מ 4.12.95 שהיתה לדבריו תקינה.
19. 19. בניגוד לדעתו של ד"ר גולדברג, בדיקת הc.t. מיום 4.12.95 לא היתה תקינה (ת/15). נסקרו חוליות l1 - s1 ובתוצאות הבדיקה נרשם:
"מודגמת הפסקה בהמשכויות הקורטקס הקדמי בחלק התחתון של גוף החוליה l4 יתכן סדק".

מכאן, שיש הפסקה בקורטקס הקדמי בחלק התחתון של חוליה l4, דבר שעורר את מפענח הבדיקה לחשוד בקיומו של סדק. ממצא זה חוזר על עצמו גם בבדיקת הc.t. מיום 25.2.96 שם נרשם בהתייחס לחוליה l3-4 "קו סדק בגוף החוליה לטרלית משמאל".

זאת ועוד. ד"ר גולדברג לא ראה את מיפוי העצמות, עליו הוא מבסס את מסקנתו כי לא היה שבר. ד"ר גולדברג מסתמך על רישומים בתיק קופת החולים, שאינם אלא בבחינת עדות שמיעה.
20. 20. אכן, הפוסק האחרון גם בסוגיות רפואיות הינו בית המשפט, וחוות הדעת של מומחה בית המשפט אינה באה אלא ליעץ ולהדריך את בית המשפט בתחומים שאינם במסגרת ידיעתו המקצועית.

אינני מקבלת את עמדתו של ד"ר גולדברג השולל קיומו של שבר או סדק בגוף חוליה l4. ד"ר אגסי הסביר כיצד ניתן להבדיל בין קו שבר או סדק לבין כניסת כלי דם לגוף חוליה. על פי הסברו שלא נסתר, כאשר מדובר בכניסת כלי דם, יש הפסקה בקורטקס במקום אחד, ואילו בקו שבר יש הפסקה ביותר ממקום אחד, שכן שבר עובר מקורטקס לקורטקס. ואכן, בפיענוח בדיקת הc.t. מיום 4.12.95 שד"ר גולדברג רואה בה תוצאה תקינה, נרשם במפורש כי יש הפסקה בהתמשכויות הקורטקס, הווה אומר חדירת קו השבר או הסדק מקורטקס לקורטקס שאחרת היינו רואים רק הפסקה אחת.

קיומו של שבר או סדק שהתרפא בגוף החוליה, מזכה את התובע ב- 5%, אלא אם נותרת הגבלה בתנועות, ואזי הנכות נקבעת לפי שיעור ההגבלה.

21. 21. באשר לפריצת הדיסק, היא לכשעצמה, גם אם היא קיימת, איננה מקנה נכות. הנכות נקבעת לפי הגבלות בתנועה או חוסר עצבי הקיים בעקבות פריצת הדיסק. ד"ר אגסי מציין בחוות דעתו בצורה לאקונית "הגבלה בתנועות" לגבי ע"ש המותני, אך לא נרשמו התנועות שבהם נצפו ההגבלות, אם בהטיה, בכפיפה בישור או בסיבוב, ומה מידת ההגבלות, בין בתיאור מלולי ובין ע"י בדיקה כמקובל בעזרת מד זוית. באשר לחוסר עצבי, מציין ד"ר אגסי כי נמצאה חולשת e.h.l (שריר מישר הבוהן) מימין.

מאידך, ד"ר גולדברג מתייחס לנושא זה בהרחבה בחוות דעתו. הוא מציין כי הבדיקה הגופנית היתה תקינה, למעט יישור קל של הלורדוזיס המותני, וכי לא נמצאו ממצאים של נזק וגירוי של שורש עצב כלשהו, למעט חולשה של הגיד המיישר בבוהן שמאל.

ד"ר גולדברג שולל את תלונותיו של התובע בדבר כאבים בעכוז וברגל שמאל. לדבריו, קיימת סתירה שלא ניתן לתרץ בין תוצאות הטסטים השונים, אלא בחוסר שיתוף פעולה של התובע.

לא ניתן להתחמק מן הרושם שמותירה חוות דעתו של ד"ר גולדברג, כי המומחה לא נתן אמון בתובע. ד"ר גולדברג מתייחס בפרק האבחנה בחוות הדעת, כי התובע הוכר כנכה ע"י משרד הבטחון בשיעור 10% בשל פגיעה קודמת בברך, ומוסיף ללא כל צורך: "לנוכח זאת, נשאלת כמובן השאלה האם הנפילה מן הפיגום היתה בשל מעידה עקב אי יציבות הברך או האם היה פגם בהתקנת הפיגום?". אין זה כלל מתפקידו של המומחה להעביר תחת שבט בקורתו את גירסת התובע לנסיבות ארוע התאונה. עצם ציון משפט זה מרמז ביותר מרמז עבה, כי מלכתחילה לא נתן המומחה אימון רב בתובע.

והנה, למרות שמצא יישור הלורדוזיס המותני, דבר שיכול לאשש את תלונותיו של התובע בדבר כאבי גב, ולמרות שנמצאה חולשה בשריר מיישר הבוהן, שהוא ממצא אובייקטיבי, לא מוצא ד"ר גולדברג לנכון להעניק לתובע נכות בגין ע"ש המותני.

הנני מקבלת את הטענה בדבר ממצאים נוספים בע"ש המותני הנובעים מפריצת הדיסק, הגורמים להגבלה בתנועות וללחץ על שורש העצב הגורם להקרנת כאב לעכוז ולחולשת שריר מיישר הבוהן, ומעדיפה לעניין זה את הערכתו של ד"ר אגסי על פני קביעת המומחה מטעם בית המשפט, וקובעת כי לתובע נכות בשיעור 10% בשל המגבלות בע"ש מותני.
22. 22. באשר לע"ש הצווארי, תלונותיו של התובע בתחום זה הופיעו מספר חודשים לאחר התאונה, ולעניין זה אני מקבלת עמדת ד"ר גולדברג, הנתמכת גם בקביעות הועדות הרפואיות של המל"ל, כי אין קשר סיבתי בין הממצאים בע"ש הצווארי, לבין התאונה.

התוצאה הינה, כי נכותו הרפואית של התובע עומדת על 10%.

23. 23. הנזק

תלונותיו של התובע הם כי בעקבות פציעתו בתאונה, הוא סובל מירידה בתחושה בצד החיצוני של הירך ושוק שמאל (סעיף 14 לתצהירו), כאבי גב תחתון עם הגבלה בתנועות וחולשה ברגלים. הוא מתקשה בישיבה ממושכת, הליכה, עליה במדרגות, הרמת חפצים ואינו כשיר לכל עבודה הכרוכה במאמץ פיזי (סעיף 16 לתצהיר).

לאחר שחרורו מן הצבא, עשה התובע קורס במלת"ב לעבודות שיפוצים והרחבות, ואף נרשם כקבלן עצמאי, כך שהתובע יכול היה לתפקד כקבלן שיפוצים עצמאי, ובתנאי שיעסיק מנהל עבודה (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 6.4.00). מטרתו של התובע היתה בעתיד להפוך משכיר לקבלן עצמאי. לטענתו, התאונה גדעה את סיכוייו להשתלב בתחום זה.

בעבודתו אצל הנתבעים חיים ומאיר מזרחי, השתכר התובע בשלושת החודשים עובר לתאונה בממוצע 3,070 ש"ח, לפי תלושי השכר שהונפקו לתובע.

לאחר התאונה, שהה התובע בחופשת מחלה ממושכת. המוסד לביטוח לאומי הכיר לו בנכות בשיעור 100% לתקופה מיום 22.4.96 ועד ליום 30.6.96, לאחר תקופת אי כושר שבה קבל דמי פגיעה, למשך חצי שנה. מיום 1.7.96 ועד למועד קביעת נכותו ביום 1.3.97, הכיר המל"ל בנכות זמנית בשיעור 60%.

התובע ניסה לחזור לעבודה אצל הנתבעים בתוך תקופת אי הכושר, ועבד מספר ימים, אך הפסיק מחמת קשייו. התובע לא עבד למעשה במשך שנה, ורק בחודש יוני 1998 החל לעבוד במספרה של שוקי זקרי. התובע עובד משעה 9 בבוקר ועד 8 בערב, 11 שעות ביום, כאשר העבודה מתבצעת כולה בעמידה על רגליו.

התובע התקבל לעבודה בשכר של 1,912 ש"ח, אך בינתיים התקדם ובמועד מתן עדותו בבית המשפט, בחודש אפריל 2000 השתכר כבר 3,250 ש"ח ברוטו, כפי שהעיד בחקירתו הנגדית.

24. 24. התובע עותר לפסוק לו פיצוי בגין הפסד השתכרות מלא עד לחודש יוני 1998, מועד תחילת עבודתו אצל שוקי זקרי, ופיצוי חלקי בגובה ההפרש בין שכרו אצל הנתבעים לבין השכר שהוא מקבל במספרה, וכן לפסוק לו פיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד, לפי שיעור הנכות שקבע לו ד"ר אגסי בשיעור 19% מן השכר הממוצע במשק.

מאידך, טוענים הנתבעים כי שכרו של התובע אצלם עמד על 2,359 ש"ח בלבד, וכי תקופת אי כושר של שנה היא ממושכת ובלתי מוצדקת. התובע לא עשה דבר כדי להקטין את נזקיו, לא פנה לקבל דמי אבטלה, ומאז החל לעבוד כספר, שיפר את השתכרותו יחסית לשכרו עובר לתאונה ב - 35% לפחות.
25. 25. אין בידי לקבל טענת הנתבעים לגבי השתכרות התובע עובר לתאונה. על פי מסמכי המל"ל שכרו הרבע שנתי של התובע עובר לתאונה עמד על 10,434 ש"ח שהינם 3,478 ש"ח ברוטו בממוצע. מאידך, התובע עותר לפסוק לו הפיצוי על בסיס 3,040 ש"ח בלבד, וזה בסיס השכר שיילקח בחשבון לצורך פסיקת הפיצויים. סכום זה כשהוא משוערך להיום עומד על 4,173 ש"ח.

אינני רואה מקום שלא לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד השתכרות מלא בתקופת אי הכושר שאושרה לו במל"ל, עד ליום 30.6.96 בסך 4,173 * 8 חודשים = 33,384 ש"ח, בצרוף ריבית מאמצע התקופה, ובסך הכל למועד פסק הדין 42,134 ש"ח.

בנוסף זכאי התובע לפיצוי בגין הפסד השתכרות בשיעור 60% כשעור הנכות הזמנית שנקבעה לו במל"ל לתקופה מיום 1.7.96 ועד ליום 1.3.97 בסך 2,504 * 8 = 20,032 ₪ ובצרוף ריבית מאמצע התקופה, בסך הכל למועד פסק הדין 24,625 ש"ח.

מעבר לתקופה זו זכאי התובע לפיצוי לפי שיעור נכותו התפקודית.

באשר לפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע, נראה כי התובע השכיל לשנות מקצוע, בו התקדם במהירות, ותוך מספר חודשים כמעט והכפיל את שכרו. נכותו של התובע בע"ש המותני עלולה להפריע לתובע למצות את כושר השתכרותו, והיא עולה כדי שיעור הנכות הרפואית.

לפיכך, זכאי התובע לפיצוי לתקופה מחודש יוני 1998 ועד היום לפי 10% משכרו עובר לתאונה ובסה"כ 417 * 41 = 12,927 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה עומד הסכום נכון למועד פסק הדין על סך של 13,946 ₪.

סה"כ הפיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר עומד על סך של 80,705 ש"ח.

בהתחשב בשכרו של התובע במומו, הפיצוי בגין אבדן ההשתכרות לעתיד יעמוד על סך של 60,000 ש"ח.
26. 26. בנוסף, זכאי התובע לפיצוי בגין נזק שאינו ממוני. בהתחשב במהות הפגיעה, תקופת אי הכושר הממושכת יחסית, ובמגבלות שנותרו לתובע, הנני פוסקת לו פיצוי בגין כאב וסבל בסכום של 35,000 ש"ח.
27. 27. פרט לרכיבים אלו, לא זכאי התובע לפיצוי בגין רכיבים נוספים. נושא התנאים הסוציאלים כלל לא עלה בעדויות. דמי ההבראה אינם פונקציה של גובה השכר, ואילו פדיון ימי חופשה אינו בבחינת "תנאים סוציאליים" בגינם זכאי התובע לפיצוי.

28. 28. מן הסכומים שנפסקו לתובע ינוכו כל תקבולי המל"ל בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד ביצוע כל תשלום לתובע.

על היתרה, יתווספו הוצאות משפט בגין אגרת בית המשפט ותשלומים ששלם התובע למומחים, וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% בצרוף מע"מ.

המזכירות תשלח לצדדים בדואר עותק מפסק הדין.

ניתן בהעדר הצדדים היום, כ"ב בשבט תשס"ב, 4 לחודש פברואר 2002.

-----------------
אגי זהבה
, שופטת








א בית משפט שלום 107926/00 בוחבוט אבירם נ' מזרחי מאיר ,מזרחי חיים ,מזרחי אסף (פורסם ב-ֽ 04/02/2002)