פסקי דין על מזרחי אליהו | פסקי דין על מזרחי אמירה | פסקי דין על כלל חברה לביטוח | פסקי דין על אבנר איגוד ביטוח נפגעי רכב |

5129/98 א     17/01/2002




א 5129/98 מזרחי אליהו, מזרחי אמירה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, אבנר איגוד ביטוח נפגעי רכב בע"מ




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום כפר-סבא
א
005129/98


בפני
:
כב' השופט יהודה פרגו
נשיא בתי משפט השלום במחוז המרכז
תאריך:
17/01/2002



בעניין:
1. מזרחי אליהו

2. מזרחי אמירה


ע"י ב"כ
עוה"ד ע. חרל"פ


תובע

נגד



1. כלל חברה לביטוח בע"מ

2. אבנר איגוד ביטוח נפגעי רכב בע"מ
נתבע

ע"י ב"כ
עוה"ד א. ירון





פסק דין

1.
זוהי תביעה כספית - תביעת נזיקין - עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

בתאריך 25/6/96 נפגעו התובע ואשתו, עת נהג התובע ברכב סובארו, שהיה
מבוטח אצל הנתבעות.

אין מחלוקת על אירוע התאונה, אין מחלוקת על הכיסוי הביטוחי.

המחלוקת מתמקדת בשאלת הנזק.

2.
התובע מזרחי אליהו


א.
המצב הרפואי


שני מומחים רפואיים מטעם ביהמ"ש בדקו את התובע:


פרופ' סודרי בתחום האורטופדי

פרופ' ענתבי בתחום הכירורגיה.


בחוות דעתם מפרטים המומחים הרפואיים את מצבו הרפואי של התובע,
תוצאת התאונה.


בחוות דעתו כותב פרופ' סודרי:


"סיכום ומסקנות:
מר אליהו מזרחי, בן 61 כיום, היה מעורב בתאונת דרכים קשה ב-25.5.96. נגרמה לו חבלה רב איברית: פגיעה בכבד ובמעי, שברים בצלעות 12-11- 10משמאל, שבר פתוח של ירך שמאל, שבר בזרוע ואמה שמאל, שבר ברדיוס הרחיקני מימין ושבר של הפיבולה השמאלית. מההיבט האורתופדי הפמור קובע עם מקבע חיצוני. עצמות האמה משמאל קובעו בקיבוע פנימי. שורש כף יד ימין ושוק שמאל טופלו בגבס.
ב 31.1.97 הורד המקבע החיצוני בירך וקבל פיסיותרפיה.
מוסר על כאבים בירך שמאל ובישבן באותו צד, בברך ובקרסול באותו צד. תחושת זרמים ברגל שמאל. כאבים בשתי כפות הידיים, כאבים במרפק שמאל. מתקשה ללכת על קביים. היום משתמש בקב אחד ולפעמים עם שניים. כאבים בבית החזה משמאל.



"לפי ממצאי הבדיקה הקלינית המפורטת לעיל וצילומי הרנטגן המעודכנים שבוצעו לפי בקשתי אני קובע שנותרה לנ"ל נכות צמיתה בעקבות התאונה הנדונה לפי הפגימות כדלהלן בשיעורים הבאים:
בגין ההגבלה בתנועה במרפק שמאל: 10% לפי סעיף 41 (8).
בגין ההגבלה, הכאבים והשינויים הניווניים הקלים בשורש כף יד ימין: 10% לפי סעיף 35 (1)ב.
בגין קיצור של רגל שמאל: 5% לפי סעיף 47 (5)ב.
בגין חיבור גרוע של ירך שמאל עם הגבלה בכיפוף הברך באותו הצד 10% לפי סעיף 48 (2)ה מותאם.
בגין חי
בור גרוע של ירך שמאל עם הגבלה בתנועתיות סיבוב הירך באותו הצד: 20% לפי סעיף 48 (1)ו.
סה"כ נכות אורתופדית: 44.6%".



במענה לשאלות ההבהרה, הוסיף פרופ' סודרי:

"אני בדעה שנותרה 5% נכות לפי מחצית מסעיף 35 (1)ב' בגין השפעה קלה מאוד על כושר הפעולה בקרסול או מחצית מסעיף תואם 48 (3)א".


לאמור, נכותו הרפואית המשוקללת של התובע, בתחום האורטופדי הינה
47.37%.


בחוות דעתו כותב פרופ' ענתבי:

"לסיכום: אני מעריך את נכותו של מר מזרחי מבחינה כירורגית בעקבות התאונה כדלקמן: עבור מצב שלאחר חבלה בריאות עם הגבלה קלה משמאל 10% לפי תקנה 8 (1)ב' של תקנות הביטוח הלאומי. עבור בקע גדול בדופן הבטל ובאזור המותן 20% לפי תקנה 20 ג'. עבור מצב שלאחר ניתוח בטן עם כריתת מעי ותקופות של עצירות ממושכת 10% לפי תקנה 18 (1) ב'.
בסה"כ נכות מצטברת של 35.2%".


לאמור, נכותו הרפואית המשוקללת של התובע, בגין התאונה, הינה:

65.89%
(66%).


ב. כאב וסבל




התובע יליד 19.4.1938.


התובע היה מאושפז 133 יום.


לתובע נקבעה נכות רפואית משוקללת בשעור של 66%.

הפועל היוצא מהאמור לעיל, ובהתאם לתקנה 2(א) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו – 1976,
זכאי התובע לפיצוי כספי בסך של 123,453 ₪ בראש נזק זה, כשסכום זה נושא הצמדה מלאה למדד המחירים לצרכן וריבית חוקית מהיום ועד התשלום בפועל.

ג. הפסד השתכרות

עובר לתאונה היה התובע נהג עצמאי, הבעלים של של שני רכבים מסוג טרנזיט, אשר שימשו אותו להסעת נכים, וכן הבעלים של, "מספר" למונית.
את מספר המונית השכיר התובע למספר שוכרים כאשר כל אחד מהם השתמש במספר המונית ושילם דמי שכירות לתובע.
בנוסף, היה התובע חבר בתחנת מוניות ועבד כנהג מונית.
כל זאת עד לרכישת טרנזיט אשר עמו עבד התובע להסעת נכים.

בתאריך 25/5/96 נפגע התובע בתאונת הדרכים.

התובע היה מאושפז 133 יום.

התובע שוחרר מבית החולים עם מגבלות רפואיות רבות אשר הגבילו והכבידו
על תיפקודו היומיומי, לרבות על כושר עבודתו.

התובע היה בשיקום אורטופדי ממושך.

בתקופה זו, ולאורך שלושה חודשים, קיבל התובע טיפולי פזיוטרפיה, בתדירות גבוהה, במרפאות החוץ של בית החולים תל-השומר.

מחלוקת בין הצדדים, מתי שב התובע לעבודה?

בעדותו אומר התובע:

"כאשר סיימתי את הפזיוטרפיה התחלתי לנהוג. הייתי לוקח ילד שההורה היה מכניס אותו ברכב והגננת היתה מורידה אותו. כך התחלתי לאט לאט לקחת שלושה ילדים בהסעה ברכב שלי".





בעדותו אומר הבן, דרור מזרחי, הוא הבן העובד עם האב/התובע:

"כשנה וחצי לאחר התאונה אבי התחיל לבצע שוב הסעות. במונית הוא התחיל לנסוע לאחר שנה".

מאמין אני לתובע, כי עם סיום הטיפולים הפיזיוטרפיים האינטנסיביים, הוא עשה נסיון כלשהו לחזור לעבודה. אולם, אין לי כל ספק, כי היה זה נסיון מצומצם ובוודאי לא באופן מסודר. היה זה לכל היותר, כדברי התובע: הסעת ילד אחד או שניים, במהלך היום, ברכבו הפרטי, כשהוא נעזר באחרים על מנת להוריד את הילדים בהגיעו ליעדו.

הנתבעת טרחה לשלוח חוקרים להתחקות אחר מעשיו וסדר יומו של התובע.

ברי לי כי מטרת החוקרים היתה לצלם את התובע על מנת להוכיח את תיפקודו של התובע, ואם שב לעבודתו.

הוצגה בפני
קלטת המתעדת את פעולותיו של התובע ביום 30/4/97.

צפיתי בקלטת זו וניתן לראות בה, כי התובע עדיין נעזר להליכה בזוג קביים והוא אינו עובד. התובע נוסע בעצמו למרכז המסחרי, נכנס ויוצא למספרה, ולאחר מכן, חוזר לביתו.

ללמדך, כי התובע באותה תקופה, עדיין היה מוגבל בתנועותיו ולא עבד.

אין לי כל ספק, כי אם באותה תקופה ו/או בסמוך אליה היה התובע חוזר לעבודה ועובד בצורה מסודרת, היתה הנתבעת מוצאת את הזמן ואת הדרך לצלם צילום נוסף של התובע, על מנת להוכיח כי התובע עובד.



גם הצילום הנוסף שנעשה ביום 16/4/01, עדיין אינו מוכיח עבודה סדירה של התובע. פרט להסעה בודדת אחת של שני ילדים למרכז אילן ברמת-גן, אין הסעה נוספת שצולמה באותו יום.
גם בצילום נוסף זה עדיין מתנהל התובע בכבדות, אם כי כבר מסתדר היטב ללא קביים.

זאת ועוד.

במקביל להגשת התביעה הנוכחית, פנה התובע למוסד לביטוח לאומי.
היות והתאונה שבה נפגע התובע אינה תאונת עבודה, פנה התובע למוסד לביטוח לאומי בתביעה לנכות כללית.
לתובע נקבע 100% נכות רפואית מיום 25/6/96 ועד ליום 31/12/98.
אמנם קביעה רפואית זו של המוסד לביטוח לאומי אינה רלוונטית לתיק הנדון בפני
, ואולם גם בה יש כדי ללמד על מצבו הרפואי של התובע.

מכל האמור לעיל, התרשמותי היא, כי לפחות עד סוף שנת 1997, היה התובע באי-כושר מלא לעבודה, כפי שהדבר גם מוצא את ביטויו בדו'ח מס ההכנסה לשנת 1997.
ער אני לכך
כי בשנים 1996 ו-1997 ניתן לראות בדו'חות מס הכנסה, הכנסות כלשהן של התובע, אולם, אין לייחס הכנסות אלה להכנסות מיגיעה אישית אלא הכנסות הנובעות מן העסק אותו הפעיל התובע באמצעות אחרים, לרבות מהשכרת מספר המונית.
גם אם מידי פעם ביצע התובע נסיעה בודדת ברכבו הפרטי, אין להתייחס לנסיעות בודדות אלו, כחזרה לעבודה סדירה, אלא יש לראותן כנסיעות במסגרת שיקומו האישי של התובע ונסיונו לשוב לעבודה ולחיים סדירים.

כך היה המצב, עד סוף שנת 1997.

החל משנת 1998, מבחינים אנו כבר עליה משמעותית בהכנסתו של התובע, כפי שהדבר מוצא את ביטויו בדו'חות מס הכנסה.
עליה זו בשכר, יכולה ללמד על סוף תקופת אי-הכושר המלא של עבודת התובע, ותחילת עבודתו הסדירה.
ואכן, במחצית שנת 1998, עת נדרש המוסד לביטוח לאומי, לתביעת התובע לנכות כללית, מחליט המוסד לביטוח לאומי לדחות את תביעתו של התובע לנכות כללית. התביעה נדחתה, מאחר והכנסתו הכוללת של התובע בשנת 1998, לא קטנה ביותר מ-50%, כפי דרישת המינימום, עפ"י סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי.

כפועל יוצא, לא קיבל התובע קיצבת נכות כללית בעקבות התאונה.

זו גם אחת הסיבות אשר שכנעו אותי לקבוע כי תקופת אי-הכושר המוחלט של התובע הסתיימה בסוף שנת 1997, ולא מעבר לכך, למרות 100% אחוזי הנכות הרפואית שנקבעו לתובע ע"י מוסד לביטוח לאומי עד ליום 31/12/98.

הפועל היוצא מהאמור לעיל, כי יש לפסוק לתובע פיצוי כספי עבור תקופת אי-כושר מלאה החל מיום התאונה ועד ליום 31/12/97.

כדי ללמוד על שכרו הממוצע של התובע עובר לתאונה, והיות ומדובר בעובד עצמאי שהכנסתו משתרעת על פני שנת מס מלאה, ובהתחשב בכך כי התאונה ארעה במחצית שנת המס 1996 – 25/6/96, החלטתי לבדוק את שכרו הממוצע של התובע לתקופה של שנת 1995 במלואה ומחצית שנת 1996.






בשנת 1995, הכנסתו השנתית, החייבת במס, של התובע היתה 128,489 ₪.

במחצית שנת 1996, הכנסתו החייבת במס של התובע היתה 53,397 ₪.
מכאן, שהכנסתו החייבת במס במהלך שנה וחצי עובר לתאונה, היתה 181,886 ₪.

הפועל היוצא הוא כי משכורתו החודשית הממוצעת היתה :

10,104 = 18 : 181,886 ₪.

סכום זה משוערך להיום (מיום 31/12/95) הינו 13,594 ₪.

מהסכום המפורט לעיל, יש לנכות 25% מס הכנסה, כפי הוראת סעיף 4 (א)2 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ד- 1975.

אמנם, בתקופה זו קיבל התובע פטור מלא ממס הכנסה עקב נכותו הרפואית, אך אין בכך כדי פטור מניכוי המס, כפי המתחייב מהחוק.

אין לי אלא, להביא את דבריו של כב' השופט ריבלין בספרו "תאונת הדרכים סדרי דין וחישוב הפיצויים -
מהדורה חדשה מעודכנת" בעמ' 767 לאמור:

"859. שעור המס אותו יש לנכות מבסיס השכר המשמש לחישוב הפיצויים בגין אובדן השתכרות יהיה בשיעור מס ההכנסה החל על הכנסתו של הנפגע "בעת קביעתם" של הפיצויים. אכן, באותה עת עשוי הנפגע להיות פטור מתשלום המס. כולו או מקצתו, בשל נכותו, שנגרמה בתאונה, אך עובדה זו אין להביא בחשבון קביעת שעור המס – אף שהקביעה באה בעת פסיקת הפיצויים, זאת משום שחישוב המס נערך לפי גובה ההכנסה אותה עשוי היה הניזוק להשתכר אלמלא התאונה".

הפועל היוצא מכל האמור, כי שכרו הממוצע של התובע, עובר לתאונה, בערכים של היום, בניכוי 25% מס הכנסה, הינו 10,195.5 ₪.



מכאן, שהפסדו של התובע עבור שנה וחצי של תקופת אי-כושר הינו 183,519 ₪.

מסכום זה יש לנכות את דמי השכירות שקיבל התובע עבור השכרת המונית בשנת 1996, בסך 10,785 ₪, משוערך להיום 12,933 ₪.

הפועל היוצא הוא כי הפסדו הכספי של התובע בתקופה זו היה בסך 170,586 ₪ נכון להיום.

סכום זה יש יישא הצמדה מלאה למדד המחירים לצרכן וריבית חוקית מהיום ועד התשלום בפועל.


ובאשר לתקופה הנוספת, מאז ינואר 1998, ולעתיד.

ראשית, יש לקבוע מהו גיל הפרישה המקובל מעבודה מסוג זה?

התובע העיד לצורך כך עדים, אשר העידו כי ניתן לעבוד בעבודה זו – נהג מונית – לפחות עד גיל 70, אם לא מעבר לכך.

מקבל אני כי סוג העבודה שעבד התובע, ואופייה, מאפשר עבודה עד גיל 70, אם על מונית להובלת נוסעים, אם על רכב להובלת נכים. על אחת כמה וכמה, עת בכלי הרכב המשמשים היום להובלת נכים, יש התקן מיוחד של מעלית המעלה את הנוסעים אל תוך הרכב. רכב כזה, אף רכש התובע לעסק אותו הוא מפעיל.

לא מצאתי כל מניעה, רפואית או אחרת, שהתובע לא יוכל להמשיך ולנהוג במונית ו/או בכלי רכב אחר המשמש להובלת נכים עד הגיעו לגיל 70.




לענין זה מן הראוי לציין,
כי ביום 29/6/98 הוזמן התובע לבדיקת כשירות רפואית בדבר היותו כשיר לנהיגה ברכב.
הוועדה הרפואית בדקה את התובע, עיינה במסמכים הרפואיים, לרבות אלו הקשורים לתאונה הנדונה, ומצאה את התובע "כשיר לנהוג ברכב מסוג: דו-גלגלי מעל 500 סמ"ק, טרקטור, אוטובוס ומשא מעל 15 טון".

ללמדך, כי אין כל מגבלה רפואית שמנעה או מונעת, מן התובע להמשיך ולעבוד בעבודתו.

טוען התובע כי התאונה ותוצאותיה הביאו לידי כך שהוא נאלץ להעביר 60% מהבעלות בחברה לבנו, כך שבפועל בנו מקבל 60% מן ההכנסות והוא מקבל רק 40% מההכנסות.

אין אני מקבל את טענת התובע, כי מצבו הרפואי הוא זה אשר גרם להעברת 60% מהבעלות בחברה לבנו.

ראשית, ההכנסות של התובע במהלך השנים 1999-1998, גדלו בהיקפם מהכנסותיו טרם התאונה.

שנית, וכפי שכבר נאמר, מצבו הרפואי של התובע אינו מונע ממנו לנהוג כל כלי רכב.

התרשמתי, כי העברת הבעלות אל הבן, באה משום רצון התובע לשתף את בנו בניהול החברה, ומשום רצונו לסייע לבנו, אשר עמד לעזוב אותה עת את הבית ולפתוח פרק חדש בחייו לקראת נישואיו, כפי שגם סייע לבן האחר. התובע גם חשש שאם לא יעשה כן, הבן יעזוב את העסק.

דברים ברורים בנושא זה, שמעתי
הן מהתובע והן מבנו.


בעדותו אומר התובע:

"הוא כבר רצה לעזוב את העבודה. קניתי רכב חדש ורציתי לשלב אותו בעבודה. הסכמתי לתת לו 60% ולהשאיר לי 40%. הוא גם עמד להתחתן ורציתי לתת לו שיהיה לו פרנסה".

"הבן יוסי (הבן השני י.פ) עובד גם בהסעות נכים. יש לו מונית. הוא עובד על הזכות שלי בתחנה. העברתי לו את הזכות והוא עובד בתחנה".

בעדותו אומר הבן דרור:

"רציתי לעזוב את העבודה בהסעות. לא הרווחתי הרבה כסף וזו עבודה קשה ולכן רציתי לעזוב. עכשיו אני מרוויח יותר טוב. עכשיו אני שותף עם אבא שלי".

"היום אבי ואני שותפים. השותפות קיימת חודשיים, שלושה.
אני מקבל 60% ואבי מקבל 40%. לפני כן הייתי מקבל משכורת מאבי. הייתי מקבל בסביבות 6000, 5500 ₪ נטו".


עינינו הרואות,
לתאונה הנדונה, אין כל קשר לחלוקת השותפות בחברה בין האב ובנו. הא-ראיה, שחלוקת שותפות זו נעשתה רק ביום 31/1/2001 (נ/1), לאמור ארבע וחצי שנים לאחר התאונה הנדונה.






אני דוחה את טענת התובע, כי בעקבות התאונה הפסיקו לעבוד עמו מספר מוסדות נכים.

לא הובאו בפני
ראיות התומכות טיעון זה.

אף לא נציג אחד ממוסדות אלו, העיד בבית המשפט כדי לתמוך טיעון זה.

נהפוך הוא, הכנסותיו של התובע, למרות התאונה, גדלו בשנים 1998 ואילך.

אין אני יכול לשלול כי היתה איזו האטה בעסק, כל עוד החזיק התובע את כלי הרכב המיושנים ללא ההתקן המיוחד להעלאת הנכים, אך ברי לי, שעם רכישת הרכב החדש,
יכול היה התובע לחזור להתחרות במובילים אחרים, אשר בחזקתם כבר היה רכב כזה, ומאז ניכרת העליה בהשתכרותו. התובע בעצמו, בעדותו, אומר: "היום יש לנו רכב חדש ויש גם מעלית, אז באות יותר עבודות".

עם זאת,
אין אני יכול להתעלם לחלוטין ממצבו הרפואי של התובע, ומהנכות הרפואית שנקבעה לו, כתוצאה מן התאונה הנדונה.
כפי שכבר אמרתי, אומנם בתחילת שנת 1998, שב התובע לעבודתו הסדירה, אך במגבלות הקשורות בנכותו הרפואית, מגבלות אשר אמנם הלכו ופחתו במהלך השנים, אך בכל זאת עדיין קיימות. גם היום לא ניתן לומר כי כושר העבודה של התובע, הינו כפי כושר העבודה שהיה לו לפני התאונה. בוודאי שיש השפעה ופגיעה כלשהי בכושר העבודה של התובע המשפיעה על כושר השתכרותו של התובע.

סבור אני כי בהיעדר יכולת להעריך ולכמת בצורה מדויקת את הפגיעה בכושרההשתכרות של התובע, יש ללכת במקרה הנדון על דרך הפיצוי הגלובלית (להבדיל מהקונבנציונלית), ולנסות ולהעריך בדרך זו את הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע.










-
-
-
-
-
-
-
-
-







א בית משפט שלום 5129/98 מזרחי אליהו, מזרחי אמירה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, אבנר איגוד ביטוח נפגעי רכב בע"מ (פורסם ב-ֽ 17/01/2002)