פסקי דין על לזר ישראל | פסקי דין על מלי שקד

4584/03 א     10/12/2003




א 4584/03 לזר ישראל נ' מלי שקד




בעניין:

1



בתי המשפט



בית משפט השלום ירושלים
א
004584/03


בפני
:
כב' השופט מ.בן-עטר
תאריך:
10/12/2003




בענין
:
לזר ישראל



ע"י ב"כ עו"ד
מרדכי מלכה

התובע

נ
ג
ד


מלי שקד



ע"י ב"כ עו"ד
עוז אלדד

הנתבעת

פסק דין

זוהי תביעת שיפוי של ערב נגד חייבת עיקרית והיא הוגשה בסדר דין מהיר. לפי מצוות תקנה 214טז לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984, הנמקת פסק הדין תהא תמציתית, ואשתדל לקיים מצווה זו.

העובדות הבסיסיות דלהלן אינן שנויות במחלוקת: התובע ערב לחובות הנתבעת כלפי בנק אוצר החייל בע"מ (להלן - הבנק). בחודש אפריל 1989 הגיש הבנק תביעה נגד הנתבעת כחייבת עיקרית ונגד התובע ושניים נוספים כערבים לתשלום סך של 3,297 ₪. לפי כתב התביעה ונספחיו, יתרת החוב לבנק היתה מורכבת מחוב בסך 1,379 ₪ בגין הלוואה וחוב בסך 1,615 ₪ בגין חשבון עו"ש. נגד הנתבעת, התובע ואחר ניתן

פסק דין
בהעדר הגנה על בסיס כתב התביעה (להלן - פסק הדין לטובת הבנק). בשנת 1997 הגיע התובע להסדר עם הבנק לפיו היה עליו לשלם לבנק 18,000 ₪ לשם הפטרו מערבותו ומיצוי זכויות הבנק נגדו לפי פסק הדין לטובת הבנק. על אף כי אין מחלוקת כי התובע קיבל מכתב מהבנק המפטיר אותו מערבותו, לא היתה בתחילת הדרך הסכמה לכך כי התובע שילם לבנק את הסכומים לפי ההסדר. לאור המוצגים ת/1 ות/2, נראה כי עובר לשלב הסיכומים בתיק לא היתה עוד מחלוקת כי התובע אכן שילם לבנק את הסך של 18,000 ₪. ב"כ הנתבעת לא טען אחרת בסיכומיו, ומכל מקום אני קובע ממצא על בסיס שני המוצגים האמורים, וכן מכתב ההפטר שקיבל התובע מהבנק (נספח ה' לתצהיר עדות ראשית של התובע) ועדותו של התובע כי אכן שילם התובע לבנק סך של 18,000 ₪ לשם הפטרו מהערבות ומיצוי חבותו על פי פסק הדין שניתן לטובת הבנק. התובע תובע מהנתבעת את הסך הנ"ל של 18,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ובצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד.

הנתבעת מעלה שתי טענות הגנה. הטענה האחת היא טענת התיישנות, והיא כבר נדחתה בהחלטה שניתנה ביום 10/08/03 בבש"א 4783/03, בה נדונה בקשת הנתבעת לדחיית התביעה על הסף. בסיכומיו ביקש ב"כ הנתבעת כי אעיין מחדש בהחלטה שניתנה בענין. אינני מוצא מקום לסטות מההחלטה שניתנה ביום 10/08/03, זאת אף לאחר ששקלתי את דברי ב"כ הנתבעת בתשובה אשר הגיש (ללא זכות וללא רשות) במסגרת בש"א 4783/03 ואשר הגיעה לעיוני לאחר שכבר ניתנה ההחלטה מיום 10/08/03. הדברים שצוטטו בסעיף 5 לתשובה מתוך ע"א 826/88 אל - על אגודה שיתופית חקלאית ברמות השבים בע"מ נ' קרן החקלאות השיתופית (פ"ד מה(2) 247) מתייחסים להקשר של דיני קיזוז במסגרת פשיטת רגל.

טענת ההגנה השניה של הנתבעת היא כי היא העבירה לנתבע סכומים שיכלו לכסות את החוב לבנק ונועדו לכך, ואם התובע לא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו. יצוין כי בחודש ינואר 1989 נסעה הנתבעת לחו"ל לתקופה ממושכת. לגרסתה מסרה לתובע סך של 1,000 ₪ סמוך לפני שנסעה לחו"ל ועו"ד 300$ מחו"ל, וסכומים אלה היו אמורים להסתפק לכיסוי החוב, אך הוסיפה ושלחה 500$ נוספים כעבור חודשיים מאחר והתובע טען בפני
ה כי צריך עוד כסף (עמ' 2 שורה 25 לפרוטוקול עד עמ' 3 שורה 1).

הנתבע מאשר כי התובעת העבירה לו סך של 300$ בלבד, והוא פעל בסכום בהתאם להוראותיה, אשר לפיהן רק חלק מהסכום הופקד בחשבון הנתבעת בבנק, ואילו חלק הופקד בחשבון אחר של הנתבעת בבנק הפועלים וחלק נמסר לדיירת ששכרה דירה מהנתבעת.

במחלוקת העובדתית בנוגע לטענת ההגנה השניה של הנתבעת, עדיפה בעיני עדותו של התובע. מלבד העובדה כי התובע הותיר רושם מהימן, קיימים בעדותה של הנתבעת מספר קשיים וסתירה מהותיים:

א.
במקום אחד העידה כי היא התקשרה לתובע ולשאלתה מסר לה מה סכום החוב בבנק (עמ' 2 שורה 15), אך בהמשך עדותה היא הכחישה ששאלה אותו (עמ' 5 שורה 3). כשנשאלה לעניין הסתירה בדבריה, תשובתה היתה מגומגמת
לא החלטית - "יכול להיות שהתקשרתי לשאול מה המצב כי אז לא היה לי טלפון בארה"ב ואני הייתי חייבת להתקשר. שאלתי כמה כסף צריך, כנראה." (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 8-7).

ב.
בכתב הגנתה (סעיף 8), אשר אומת בתצהיר שלה, טענה הנתבעת כי בשנת 1991 חזרה לארץ ושהתה עם התובע במשך 10 חודשים עד לשובה לחו"ל, ובכל התקופה לא דרש התובע ממנה סכום כלשהו ולא ציין בפני
ה את עובדת הגשת התביעה על ידי הבנק. בחקירתה הנגדית עלה כי אין יסוד לטענה כי שהתה עם התובע למשך 10 חודשים (שורות 9-24 בעמ' 5 לפרוטוקול). אמנם הנתבעת מיד טענה כי ארעה טעות בכתב ההגנה, אך זה היה לאחר מעשה ולא ניתן כל הסבר לטעות, או לעובדה כי אישרה את הטעות בתצהירה, ויודג כי ענין השהיה עם התובע למשך 10 חודשים הוא נקודה מרכזית במשפט האמור.

ג.
טענת הנתבעת כי היה בסך של 1,000 ₪ ועוד 800$ כדי לכסות את החוב לבנק אינה נכונה מהבחינה העובדתית. הסכום הסתכם בכ-2,450 ₪ (השער היציג של הדולר במועדים הרלבנטיים היה
כ-1.81 ₪) בעוד שהחוב לבנק הסתכם בכ-3,300 ₪. הדברים נאמרים ביתר שאת, לנוכח עדותה של הנתבעת כי סכום של 1,000 ₪ ועוד 300$ היה אמורים להספיק לכיסוי החוב לבנק. זאת ועוד תמוה כיצד ידעה הנתבעת לזכור הסכומים השונים, בעוד שלא ידעה לציין מה היה סכום ההחזר החודשי של ההלוואה לבנק וגם לא אם הסכום היה בסדר גודל של כמה מאות שקלים או סדר גודל אחר (שורות 30-27 בעמ' 5 לפרוטוקול).


אינני מוצא כל פסול בכך כי בכתב התביעה לא אזכר התובע את דבר קבלת הסך של 300$ ואת פעולותיו בו וכי ענין זה עלה לראשונה בתצהיר עדות הראשית של התובע. צודק ב"כ התובע כי אין לענין זה כל נפקות לתביעה עצמה, והנפקות התעוררה אך בעקבות טענת ההגנה שנטענה בכתב ההגנה.

אין ממש בטענה החלופית של ב"כ הנתבעת, אשר נטענה לראשונה בסיכומיו, לפיה אין לפסוק לתובע יותר מהסכום שהיה משלם אילו היה מבצע את התשלום מיד עם דרישת הבנק ובטרם תפח החוב בשל ריביות, ויש בטענה זו לא מעט עזות מצח. הנתבעת היא היא החייבת העיקרית והיא אשר היתה צריכה לדאוג לכיסוי החוב, עוד לפני הגשת התביעה וקל וחומר אחרי הגשתה, זאת על מנת למנוע אי-נעימות, שלא לדבר על חסרון כיס, מערביה, אשר ניתן לשער כי ערבו לחיוביה ללא קבלת כל טובת הנאה. ככלל, אין לחייב עיקרי פתחון פה נגד ערב בגין ריביות שנצטברו לחוב עד אשר נאלץ הערב לפרוע את החוב במקום החייב העיקרי.


9.
לאור כל האמור ומשהעדפתי את עדותו וגרסתו של התובע על אלה של הנתבעת, הנני מקבל את תביעת התובע ומחייב את הנתבעת

לשלם לתובע סך כולל של 18,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כמשמעותם בחוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"א - 1961 (להלן-"הפרשי הצמדה וריבית" ו- "החוק", לפי הענין), מיום 27/06/97 ועד היום ביחס לסך של 5,000 ₪ ומיום 01/03/98 ועד להיום ביחס ליתרת הסכום. כן הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע אגרת בית המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד תשלום האגרה (510 ₪ ביום 14/04/03 ועוד 328 ₪ ביום 14/09/03) ועד היום. כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ בצירוף מע"מ. הנני קובע את מועד מתן

פסק דין
זה כמועד הפרעון של כל הסכומים דלעיל והחל מהיום תחולנה עליהם הוראות סעיף 5(ב) לחוק.

ניתן היום ט"ו בכסלו, תשס"ד (10 בדצמבר 2003) בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.



מ. בן עטר, שופט






א בית משפט שלום 4584/03 לזר ישראל נ' מלי שקד (פורסם ב-ֽ 10/12/2003)