פסקי דין על עופר לוי |

5171/01 עפ     18/12/2003




עפ 5171/01 עופר לוי נ' מדינת ישראל






בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 5171/01

כבוד השופט י' טירקל

בפני
:
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופט ס' ג'ובראן
עופר לוי

המערער:

נ ג ד


מדינת ישראל

המשיבה:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 15.5.2002, בתיק פ' 1038/00, שניתן על ידי כבוד השופטים: ד' בר-אופיר, א' טל, נ' לידסקי

(26.11.2003)
א' בכסלו תשס"ד
תאריך הישיבה:

עו"ד אילן קיסרי

בשם המערער:

עו"ד יאיר חמודות

בשם המשיבה:

פסק-דין

השופט א' א' לוי
:

1. המערער, עופר לוי
, הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בביצוע עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, אינוס תוך התעללות ואיומים, עבירות לפי סעיפים 329(1), 345(ב)(3) ו-345(ב)(4), וסעיף 192 לחוק העונשין. על פי הנטען, קורבנן של העבירות היתה אשתו (להלן - המתלוננת), ילידת שנת 1979, אותה נשא בחודש פברואר 1998. על פי גרסת המשיבה, תקף המערער את המתלוננת מספר פעמים במהלך נישואיהם, ולשיאו הגיע בחודשים פברואר ומרץ 2000. אקדים ואומר, כי למיטב ידיעתי, מסכת האירועים המתוארים בכתב האישום בה שלובות אלימות גופנית קשה והתעללות מינית, היא מן החמורות שהובאו בפני
בתי-המשפט. כדי להמחיש את הדברים, די להפנות לאותו מקרה בו קשר המערער את המתלוננת לכסא, חימם מכשיר מתכת וצרב אותה בחלקי גוף שונים, כולל במפשעתה. במקרה אחר הורה המערער למתלוננת לשכב ערומה על הרצפה, ואחר כך הכה אותה בקרשים על גבה ובטנה. בחודש מרץ 2000 הגה המערער מעשה מזעזע נוסף, כאשר החדיר לאיבר מינה של המתלוננת אקדח להזרקת סיליקון, ואחר כך הצמיד אליו כפית מחוממת. בכל אותם מקרים מנע המערער מהמתלוננת לפנות ולקבל טיפול רפואי עקב החבלות שגרם לה, אולם נראה כי במהלך חודש מרץ 2000 קצה נפשה של המתלוננת בהתעללות שהיתה מנת חלקה, והיא נמלטה לבית הוריה. אולם המערער לא הרפה ממנה, הגיע לאותו בית, ומשהמתלוננת סירבה ללכת עמו, הוא תקף אותה פעם נוספת, בעט בה ברגליו, הטיח את ראשה בקיר, וגרר אותה במדרגות הבניין.

2. בעקבות כל אלה פנתה המתלוננת למשטרת ישראל, ושם גוללה את סיפור חייה עם המערער. התמונה שהצטיירה היא, שהמתלוננת, שגם חייה במשפחת-המוצא היו קשים, חיפשה מקלט וסברה כי מצאה אותו במערער, אך עד מהרה התברר לה כי תקוותה לחיים חדשים נכזבה. אך היא לא מיהרה להתנתק מבן-זוגה, ונראה כי אישיותה החלשה בשילוב עם פחדה מהמערער, גרמו לה להוסיף ולחיות במחיצתו עד לאותו יום בחודש מרץ 2000. מתלונתה עלה כי המערער לא בחל באמצעים כדי להפיל את חיתתו עליה, וכך לדוגמה טענה בהודעה ת/22: "אחרי שעופר הכה אותי אסר עלי לשתות אפילו ומנע ממני טיפולים רפואיים. מעולם לא פניתי לטיפולים רפואיים לאור כל ההתעללויות האלה כי עופר איים עלי שגם שישתחרר מבית סוהר אפילו 80 שנה הוא ימצא אותי". יש בתשובה זו כדי להבהיר מדוע נמנעה המתלוננת במשך חודשים רבים מלחשוף את סוד האלימות שהיתה מנת חלקה, אך כדי להבין עד כמה צייתנותה לשיגיונותיו של המערער היתה מוחלטת, נדמה כי אין כמו הדברים הבאים כדי להבהיר זאת. כוונתי לכך, שבאחד הימים לאחר שהיא שכבה על הרצפה ערומה על פי מצוותו של המערער ולאחר שהוא הלם בה בקרש על כל חלקי גופה, היא לא העזה לקום על רגליה גם כאשר המערער עלה על יצועו, ובלשונה (ראו עמוד 2 להודעה): "אחר כך הלך לישון צעקתי לו אם אני יכולה לקום ללכת לישון, ואז עופר אמר לי כן זונה". אותה תופעה חזרה על עצמה פעם נוספת, כאשר באחד מימי החורף, נדרשה המתלוננת להתקלח במים קרים במשך שעה ארוכה. המערער עצמו הלך לישון, והיא נותרה במקלחת, חסרת אונים ודוממת, הואיל והמערער איים כי ירצח אותה או שיעסיקה בזנות. על המשך האירועים היא סיפרה כך: "אחרי שעתיים נוספות ביקשתי מעופר להתלבש כי קר לי. אז עופר ענה לי שכן שאני יכולה לבוא למיטה. אז נכנסתי למיטה ישנתי בפחד שיקרה לי משהו בשינה".

על "חיי השגרה" של המתלוננת ניתן ללמוד מהקטע הבא בו היא סיפרה תחילה על תקיפתה על ידי המערער, כאשר דרש ממנה לעזוב את בית אמה בו שהתה ולהצטרף אליו. את הימים שחלפו מאז אותו אירוע ועד לתלונתה, תארה המתלוננת כך (ראו עמ' 4 של פסק-הדין):

"מאז לא היה כלום עד היום ואני מתכוונת למשהו חריג. סטירות וסתם מכות ונשיכות יש כל הזמן, אבל זה דבר רגיל". (ההדגשות לא במקור).
3. כאמור, גרסת המשיבה היתה כי המערער גרם למתלוננת חבלות באיבר מינה, ואם נותר ספק בלב הקורא כי חבלות מסוג זה יכול לעולל יצור אנוש, די לעיין בתצלומים שנערכו על ידי אנשי המעבדה לזיהוי פלילי (ת/17), והמכון לרפואה משפטית (ת/20ב'), כדי להבין כי הדבר אפשרי גם אפשרי. חומרתן של הפגיעות במתלוננת מצאה ביטוי גם במכתבו של ד"ר זיגו רוטמנש, מנהל היחידה לרפואת אם ועובר במרכז הרפואי ע"ש וולפסון. עד זה שיגר למשטרה את המכתב ת/39 בעקבות בדיקתה של המתלוננת, וכך נאמר בו: "מצבה הנפשי קשה ביותר. בבדיקה גופנית סימני כוויות על הגב, השדיים, ובמיוחד באזור הפות. הכוויות הן מדרגה שנייה וטריים (עד יומיים שלושה). כמו כן סימני חבלה מרובים בפני
ם, על פני הבטן, כוויות עמוקות בחלקן. כמו כן סימני חבלה ברגליים, עור פתוח עם דם שנקרש. בגב סימני נשיכה, שריטות, דמומים תת-עוריים". בעדותו בבית המשפט הוסיף ד"ר רוטמנש (עמוד 187): "אני 17 שנים רופא ומקרה מן הסוג הזה לא זכור לי בדרגת חומרתו, מבחינת הממצאים שראינו... היא היתה במצב קשה למדי, היו גם סימני התייבשות אני זוכר, ומה שהכי בלט היו סימני הכוויות על כל חלקי גופה". גב' נורית בלומנטל, עובדת סוציאלית בבית חולים וולפסון, תארה אף היא את התרשמותה ממפגשה עם המתלוננת (עמוד 186): "ראיתי אותה רק למחרת הבדיקה הגניקולוגית וזה פשוט היה מזעזע. ביקשו מאיתנו להחזיק לה את היד כי היא פחדה מהבדיקות של הרופאים, היתה קופצת מכל דבר, ביקשו שנהיה לידה, שדמות נשית תהיה לידה. אני 9 שנים עובדת בבית החולים ולא ראיתי ציפור פצועה כזו".

4. לנוכח הראיות הברורות שהיו בידי המשיבה על החבלות שנגרמו למתלוננת, הצטמצמה יריעת המחלוקת בדיון שהתקיים בבית משפט קמא, לשאלת זהותו של האדם שעל שכמו רובצת האחריות הפלילית למעשי זוועה אלה. אותה מחלוקת מקורה בכך, שבתחילת חקירתה במשטרה הצביעה המתלוננת על המערער כמי שתקף אותה, אולם בהמשך נסוגה מגרסה זו, וטענה כי אחיה היה מבצעם של המעשים. ניצניה של אותה גרסה חדשה נשמעו בשיחה שקיימה המתלוננת עם ד"ר רוטמנש (ראו עמוד 189), ומשהובאו הדברים לידיעת החוקרים, הם זימנו את המתלוננת לשיחה, וזו טענה כי את חלקן של החבלות היא גרמה לעצמה כאשר לגמה וודקה, השתכרה, והחלה לחבוט את ראשה בקירות הדירה. מאידך, היא נותרה נאמנה לגרסתה כי את יתר החבלות גרם המערער ולא אחר. התפנית הנוספת, החשובה, בגרסת המתלוננת התרחשה בבית המשפט, כאשר במהלך עדותה חזרה בה כליל הטענה כי המערער תקף אותה, ואת האצבע המאשימה הפנתה כלפי אחיה בלבד.

בית המשפט המחוזי דחה את גרסתה המאוחרת של המתלוננת, ומכוח סעיף 10א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, העדיף את דבריה באמרות שנרשמו מפיה במשטרה, וכך ביטאה הערכאה את התרשמותה מהעדה (עמוד 277):

"קיים קו אופייני לעדותה של המתלוננת בבית המשפט: לאמיתו של דבר אין היא מתכחשת לעצם קיומן של החבלות והפגיעות שנגרמו לה, והרי ברור שאין לה כל אפשרות להתכחש להן. היא מתארת שנפגעה, כפי שנטען בכתב האישום, אולם היא מסיטה לכיוונים אחרים את התלונות המקוריות שהפנתה נגד בעלה ... אינני נותן אמון בניסיונות כושלים אלה של המתלוננת, נראה לי שבמסגרת זו של הסטת התלונות, היא, אלתרה תשובות שקריות תוך כדי החקירה הנגדית, כמו לעניין הכוויות שגרמה לעצמה בכפית חמה, כאשר סבתה נפטרה ... כל הדברים אלה נועדו לחלץ את בעלה מתיק זה, על אישומיו החמורים, מבלי שניתן לכך הסבר הגיוני."
בית המשפט המחוזי היה ער לאישיותה הבעייתית של המתלוננת, אולם החליט לתת אמון בגרסתה במשטרה, הואיל ולזו נמצא חיזוק אשר כלל את אלה: המערער נקשר למעשים הפליליים באופן עקבי; מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת (היתה נסערת ובכתה בעת שנרשמה תלונתה); אשה הגרה בשכנות לבית סבה של המתלוננת, העידה כי באחד הימים ראתה את המערער מושך את המתלוננת בחדר המדרגות. עדה זו הוסיפה כי המתלוננת טענה באוזניה כי המערער נוהג בה באלימות ואף הציגה בפני
ה סימני חבלה בגבה וסימני כוויות שהיו על ירכיה; לבסוף, בדירה נמצא סרגל מתכת עליו התגלה כתם דם, וכתמי-דם נוספים התגלו על קירות בדירה וכן על סיבים שונים. כתמי הדם נבדקו על ידי אנשי המעבדה לזיהוי פלילי במשטרה, ונמצא כי הפרופיל הגנטי שלהם זהה לזה של המתלוננת.

5. החלטתו של בית המשפט המחוזי להעדיף את גרסת המתלוננת באמרותיה במשטרה על פני עדותה בבית המשפט, היא מסוג ההחלטות שבית משפט שלערעור אינו נוטה להתערב בהן, הואיל והיא מתבססת גם על התרשמותה של הערכאה הראשונה מהעדים שהעידו בפני
ה. מקל וחומר שהתערבות כזו אינה דרושה, מקום שהמשיבה מציגה לבית המשפט ראיות חיזוק בעלות משקל מכריע, המבהירות, ובמידה הנדרשת בפלילים, כי המערער הוא זה שחבל במתלוננת. באשר להחלטתה של המתלוננת לחזור בה מגרסתה הראשונית, מקובלת עלי במלואה מסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי המניע לכך הוא אותו מניע שגרם למתלוננת לנצור את סוד התנהגותו האלימה של המערער כלפיה במשך תקופה ארוכה - פחדה ממנו שלא ידע גבולות, וידיעתה כי פגיעתו של המערער עלולה להיות אף רעה יותר.

כנגד כל אלה ניצבת עדותו של המערער, אשר לא קנתה אחיזה בלבו של בית משפט קמא, ותהיתי כיצד ניתן היה לנהוג אחרת לנוכח טענת המערער כי על החבלות שנגרמו לאשתו ידע לראשונה רק מתוך עיון בתצלומים שהוגשו לבית המשפט! להשקפתי, חבלות רחבות ומפושטות אלו לא יכלו להעלם מעיניו של המערער, והעובדה שהוא לא נזעק להגן על המתלוננת, ולא הביא את העניין לידיעת המשטרה, היא המלמדת יותר מכל שהמערער עצמו גרם את כל אלה.

6. בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד א' קיסרי, שככל הנראה היה ער לקשייו של שולחו להתמודד עם ראיות המשיבה וממצאיו של בית משפט קמא, בחר למקד טיעונו בערעור בסוגיה אחת בלבד - ביצועו של מעשה האינוס המיוחס למערער. כאמור, טענה המתלוננת שהמערער החדיר מכשיר להתזת סיליקון לאבר מינה, ואף התיז לשם כמות ניכרת של החומר. דא עקא, בבדיקה רפואית לא נמצאו סימנים לקיומו של סיליקון בנרתיק. חרף זאת, לא שלל ד"ר רוטמנש את גרסת המתלוננת, הואיל (ובלשונו): "סיליקון הוא חומר שומני שמטבע הדברים בגלל חום הגוף הופך להיות נזיל... יכול להיות שהוא פשוט נזל החוצה" (עמוד 108).

מעשה אחרון זה המיוחס למערער, מעורר פלצות, ואתה מתקשה להאמין שאדם, כל אדם, יכול לעולל אותו. אולם גם מעשים אחרים אשר יוחסו למערער - גרימתן של כוויות במפשעתה של המתלוננת ובאברי מינה - נמנים על אותו סוג, והרי לכל אלה היו ראיות כי המערער ביצען. מכאן דעתי, שחרף העדרו של ממצא רפואי החלטי בסוגיית הזרקת הסיליקון לאבר המין, מותר היה לערכאה הראשונה לאמץ את גרסתה של המתלוננת גם בעניין זה, ולאור העובדה כי גרסה זו לא נסתרה בעדותו של ד"ר רוטמנש.
7. לסיכום הדיון בערעור על הכרעת הדין, אני סבור כי ההרשעה ניצבת על בסיס איתן, ועל כן אין מקום כי נתערב בה. כך היא דעתי גם בסוגיית העונש. אכן, העונש שנגזר למערער הינו קשה ואינו שגרתי, אולם כך היו גם מעשיו ומידת חומרתם. המערער שבפני
נו, שכבר הורשע בעבר בגין אלימות שהפגין כלפי אשתו הראשונה, לא זו בלבד שלא למד את הלקח הנדרש, אלא חזר לחטוא בעבירות שאת חומרתן מתקשה הדעת לעכל. מעשיו אלה של המערער מלמדים על הסכנה הגלומה בו, ועל כך היה מצווה בית המשפט להגיב בדרך קשה, על ידי כליאתו לתקופה ממושכת. כך נהג בית המשפט המחוזי, כאשר בגזר-דין מנומק היטב גזר למערער 22 שנות מאסר. אינני סבור כי העונש מחמיר עם המערער, ומכאן הצעתי לחברי לדחות את הערעור על שני חלקיו.
ש ו פ ט

השופט י' טירקל
:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט ס' ג'ובראן
:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט לוי.

ניתן היום, כ"ג בכסלו תשס"ד (18.12.2003).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01051710_o06.doc/שב
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il








עפ בית המשפט העליון 5171/01 עופר לוי נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 18/12/2003)