פסקי דין על ח'אלד אבו נסרה | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי | פסקי דין על יוסף בן-משה |

2092/00 בל     22/07/2001




בל 2092/00 ח'אלד אבו נסרה נ' המוסד לביטוח לאומי, יוסף בן-משה




בעניין:

1




בית הדין לעבודה



בית הדין האזורי לעבודה בנצרת
בל 002092/00





כבוד השופט, חיים ארמון

בפני
:


ח'אלד אבו נסרה
בענין:

המערער
ד"ר עאוני מנסור
ע"י עו"ד


נגד



המוסד לביטוח לאומי


המשיב
יוסף בן-משה
ע"י
עו"ד



פ
ס
ק
ד
י
ן


1.
המערער, יליד שנת 1955, בוגר 6 שנות לימוד, עבד במשך למעלה מ-20 שנה כנהג משאית. בערך בשנת 1994, לקה המערער במחלת הסכרת שלא התאזנה באמצעות תרופות. בשנת 1996, עקב מצבו הבריאותי, שללה רשות הרישוי את רשיונו של המערער לנהיגה במשאית. המערער פנה למשיב בתביעה לשלם לו קצבת נכות לפי פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "החוק").

2.
ביום 3/5/00, קבע רופא מוסמך כי נכותו הרפואית היציבה של המערער היא בשיעור של 65%.


הרופא המוסמך חיווה באותו יום את דעתו כי המערער מסוגל לעבוד, יום עבודה מלא,
בעבודות קלות, שאינן דורשות מאמץ פיזי או הרמת משא כבד.

3.
פקידת שיקום, ששוחחה עם המערער ביום 5/6/00, המליצה לראות אותו כבעל כושר מלא ויציב לעבודה.


4.
בו ביום (5/6/00) הובא עניינו של המערער אל פקיד התביעות. פקיד התביעות הזכיר בהחלטתו את חווֹת הדעת של הרופא המוסמך ושל פקידת השיקום, וקבע שהמערער לא איבד יותר מ-50% מכושרו להשתכר.


כיון שכך - דחה המשיב את תביעתו של המערער לקצבת נכות.

5.
המערער ערר על החלטתו של פקידת התביעות. עררו נדון בפני
ועדה לעררים (שתיקרא להלן: "הועדה"), ביום 6/8/00. הועדה ציינה שהמערער מסוגל, לדעתה, לעבודה במשרה מלאה, עבודה שאיננה דורשת מאמץ פיזי ניכר ובלא הרמת משאות כבדים, כגון: חרושת קלה, מיון, אריזה, סדרן וכד'. על כן, החליטה הועדה לדחות את הערר.

6.
הערעור שבפני
הוגש כנגד החלטתה האמורה של הועדה.

7.
לטענת ב"כ המערער, המערער איבד את מקצועו היחיד בשל מצבו הרפואי והועדה לא התחשבה בעובדה שלמערער אין שום הכשרה מקצועית אחרת. גם אם למערער יש כושר לעבודה כלשהי, היה על הועדה לקבוע לו נכות זמנית לתקופה שבה יוכל לרכוש הכשרה מקצועית למקצוע אחר.

8.
לעומתו, ב"כ המשיב, טען כי טענתו של ב"כ המערער מתאימה לטיעון במסגרת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, אל איננה רלוונטית לנכות כללית. הטענה על כך שהיה מקום לקבוע נכות זמנית לצרכי שיקום - איננה משפטית אלא מקצועית. משהועדה מצאה שהמערער מסוגל לבצע עבודה אחרת, הרי שלפי סעיף 209(ב) לחוק, לא היה מקום להפנותו לרכישת מקצוע חדש. אין מדובר באדם ללא עבר תעסוקתי שיש להקנות לו הרגלי עבודה, אלא באדם שמסוגל להשתלב בעבודה מתאימה, כהחלטת הועדה.






בחינת החלטתה של הועדה


9.
אני סבור שבהחלטת הועדה נפלו שתי טעויות משפטיות, המצדיקות את קבלת הערעור. אחת מהן היא במישור הפורמאלי, והשניה - במישור המהותי.

10.
תחילה למישור הפורמאלי - הועדה אישרה את החלטתו של
פקיד התביעות. החלטת פקיד התביעות היתה שהמערער לא איבד יותר מ-50% מכושרו להשתכר. אולם, עיון בחלופה (2) להגדרת "נכה" בסעיף 195 לחוק, מעלה שדי בכך שהמבוטח יאבד 50% מכושרו להשתכר, כדי שהוא יוכל להיות מוכר כנכה, ואין צורך שהוא יאבד יותר מ-50% מכושרו. על כן, עצם הקביעה שהמערער לא איבד יותר מ-50% מכושרו, איננה יכולה להספיק לשם דחיית תביעתו. על כן, כל עוד נותרת על כנה הקביעה שהמערער לא איבד יותר מ-50% מכושרו להשתכר, עדיין ניתן לראותו כמי שאיבד 50% מכושרו להשתכר, ואין כל סיבה לדחות את תביעתו.

11.
וכעת למישור המהותי.


אני מסכים עם ב"כ המשיב שהקביעה האם המערער זקוק לשיקום מקצועי, הינה קביעה במישור המקצועי. אולם, טעותה המשפטית של הועדה, נוגעת לכך שהיא לא הראתה כי היא שקלה את האפשרות לקבוע למערער דרגת נכות זמנית לתקופת השיקום שאולי נחוצה לו.


כאמור לעיל, למערער אין השכלה רחבה, וכל חייו המקצועיים הוא התמקד במקצוע אחד (נהיגת משאית), אשר אותו הוא נאלץ לנטוש בשל מצבו הבריאותי. לאחר מכן, לפחות החל משנת 1997 המערער לא עבד כלל. בנסיבות אלה, אני סבור ששומה היה על הועדה להביא בחשבון את העובדה שהמערער לא עבד כבר מספר שנים, את העובדה שהוא איבד את מקצועו היחיד ואת העובדה שהוא איננו בעל השכלה נרחבת. הועדה היתה אמורה להסביר כיצד היא חושבת שהמערער מסוגל להיכנס למעגל העבודה מייד, בלא הליך כלשהו של שיקום שיאפשר לו לעשות כן בהדרגה.


12.
ב"כ המשיב ביסס את טענותיו בענין זה על האמור בסעיף 209(ב) לחוק. ביסוס זה היה יכול להיות יפה ככל שהוא נוגע לדרגת אי-כושר יציבה. אולם, כשמדובר על דרגת אי-כושר זמנית, הסעיף הרלוונטי הוא סעיף 210 לחוק.

סעיף 210 לחוק, מאפשר לקבוע דרגת אי-כושר להשתכר לתקופה מוגבלת, בין השאר - לתקופה הדרושה למתן שיקום מקצועי. תקנה 25 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (קביעת אחוזי נכות רפואית, מינוי ועדות רפואיות והוראות שונות)
,
התשמ"ד-1984, מאפשרת קביעת דרגת אי-כושר לתקופה מוגבלת לא רק כאשר ברור שהמבוטח זקוק לשיקום מקצועי - אלא גם כל עוד דרושות בדיקות לצורך החלטה בדבר שיקומו המקצועי.


לפיכך, לענין ההיזקקות לשיקום מקצועי (או הצורך בבדיקות לשם החלטה בדבר השיקום המקצועי), יש חשיבות רבה לצורך הקביעה אם יש לקבוע למבוטח דרגת אי-כושר להשתכר לתקופה מוגבלת. כאשר בפני
פקיד תביעות או בפני
ועדה לעררים עומד עניינו של מבוטח שכבר מספר שנים איננו עובד, הוא איבד את מקצועו היחיד בשל ליקוייו הבריאותיים ואין לו השכלה מספקת, ברור שפקיד התביעות או הועדה לעררים אמורים להביא זאת בחשבון שיקוליהם, ולבחון האם המבוטח נזקק לעבור הליך של שיקום.

כאמור כבר לעיל, הפרוטוקול שערכה הועדה איננו משקף שהועדה שקלה זאת, ובכך - היא טעתה, שכן, ענין זה היה אמור לשמש בסיס לועדה לשקול אם אין זה מוצדק לקבוע למערער דרגת אי-כושר גבוהה יותר לתקופה מוגבלת, עד לסיום הליכי השיקום או לכל הפחות - עד לבירור השאלה אם אמור להינתן לו שיקום מקצועי. פרוטוקול הועדה איננו מעלה שהועדה שקלה כלל את סמכותה בענין קביעת דרגת אי-כושר להשתכר לתקופה מוגבלת.

13.
עצם העובדה שמבחינה בריאותית המערער מסוגל לבצע עבודות מסויימות, איננה מספקת כדי לקבוע שיש לדחות את עררו. לא לחינם קבע המחוקק שועדה לעררים בענין אי-כושר לא תהיה ועדה רפואית בלבד, ועליה לכלול גם מומחה בתחום התעסוקה או השיקום (תקנה 26 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (קביעת אחוזי נכות רפואית, מינוי ועדות רפואיות והוראות שונות), התשמ"ד-1984).

לפיכך, כאמור, לא ניתן להסתפק בקביעה הרפואית על מסוגלותו של מבוטח לעבוד במשרה חלקית אלא יש לבחון גם היבטים תעסוקתיים ושיקומיים. על רקע זה בולטת עוד יותר טעותה של הועדה בכך שהתעלמה מכך שהמערער לא עבד במשך שנים ולא עבר הליך שיקומי.

14.
ואם ייטען כי הועדה לא היתה אמורה לשקול את ענין השיקום משהמערער עצמו ראה את עצמו כמי שאיננו יכול להשתלב מחדש בשוק העבודה - הרי שטענה מעין זו - יש לדחות.


סרובו של מבוטח לעבור שיקום - יכול שיביא למצב הפחתת גמלתו, השהייתה ואף לשלילתה - אך זאת לא באופן של הורדת דרגת אי-כושרו להשתכר, אלא על ידי החלטה של פקיד התביעות, בתוקף סמכותו לפי סעיפים 217 ו-218 לחוק.


ל
ס
י
כ
ו
ם


15.
לאור האמור לעיל, אני מקבל את הערעור ומשיב את עניינו של המערער אל הועדה, על מנת שתפעל כאמור להלן:

א.
תבחן האם היא עומדת על דעתה שיש לאשר את החלטת פקיד התביעות כלשונה, כלומר, שהמערער לא איבד יותר מ-50% מכושרו להשתכר. אם הועדה תעמוד על דעתה, הרי שיהיה על המשיב לקבל את התביעה ולשלם למערער קצבת נכות בשיעור 50%. אם הועדה תחליט כי למעשה היא סוטה מהחלטתו של פקיד התביעות ורואה את המערער כמי שלא איבד 50% מכושרו להשתכר - יחול האמור להלן.

ב.
הועדה תתן דעתה לעובדות הבאות: למערער אין השכלה של ממש, למערער היה רק מקצוע אחד שאותו הוא איבד עקב הליקוי והמערער איננו עובד כלל כבר מספר שנים. לאור כל אלה, תשקול הועדה אם המערער מסוגל להשתלב מייד בעבודה או שמא עליו לעבור הליך של שיקום מקצועי, או שמא יש לפחות לערוך בדיקות כדי לברר האם המערער זקוק להליך של שיקום מקצועי.


אם תגיע הועדה למסקנה שהמערער איננו זקוק לשיקום מקצועי ואף אין צורך בעריכת בדיקות לשם בירור שאלת ההיזקקות לשיקום מקצועי - תנמק הועדה את קביעתה זו, נוכח העובדות האמורות לעיל על עברו התעסקותי.

אם תגיע הועדה למסקנה שהמערער זקוק לשיקום מקצועי או שהוא זקוק לעבור בדיקות לשם בחינה האם הוא נזקק לשיקום מקצועי - תשקול הועדה (ותפרט בפרוטוקול את שיקוליה) - האם נכון לקבוע לו דרגת אי-כושר להשתכר, לזמן מוגבל.

16.
בהתחשב בכך שחלק מטענות ב"כ המערער נדחה - אני מחייב את המשיב לשלם למערער את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪,
בתוספת מע"מ, שישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/8/01, אם לא ישולמו קודם לכן.

17.
כל אחד מהצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על

פסק דין
זה, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו.



ניתן היום, ב' באב תשס"א, 22 ביולי 2001, בהעדר הצדדים.

חיים ארמון
, שופט








בל בית דין אזורי לעבודה 2092/00 ח'אלד אבו נסרה נ' המוסד לביטוח לאומי, יוסף בן-משה (פורסם ב-ֽ 22/07/2001)