פסקי דין על כהן יצחק | פסקי דין על סנדרוביץ אברהם | פסקי דין על סנדרוביץ דוד | פסקי דין על יצחקי שרה | פסקי דין על יצחקי יצחק | פסקי דין על יצחקי אלדד ואח' |

1047/09 עא     19/01/2010




עא 1047/09 כהן יצחק, סנדרוביץ אברהם, סנדרוביץ דוד נ' יצחקי שרה, יצחקי יצחק, יצחקי אלדד ואח'








בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



19 ינואר 2010

ע"א 1047-09 כהן ואח'
נ' יצחקי ואח'





בפני

כב' השופט
שנלר
– אב"ד

כב' השופט
ד"ר ורדי

כב' השופטת
לבהר-שרון


המערערים

1
.
כהן יצחק


2
.
סנדרוביץ אברהם


3
.
סנדרוביץ דוד



נגד


המשיבים

1. יצחקי שרה

2. יצחקי יצחק

3. יצחקי אלדד
4. יצחקי לימור
ע"י ב"כ עו"ד דניאל רותם




פסק דין


ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופטת ערקובי) מיום 19/11/08 בת.א 29563/04 שדחתה את תביעת הפינוי שהגישו המערערים כנגד המשיבים.

הרקע, העובדות והמחלוקות

1.
המשיבים 1 ו-2 הינם דיירים מוגנים בדירה בקומה א' ברחוב נחלת בנימין 149 תל אביב, הידועה כגוש 7084 חלקה 172 (להלן: "הדירה" או "הנכס"). המשיבים 1 ו-2 גרים בדירה ביחד עם ילדיהם - המשיבים 3-4, כאשר המערערים הם בעלי הנכס.

בכתב התביעה שהגישו המערערים כנגד המשיבים ביום 23/3/04 נטען כי בסמוך לשנת 1990 כאשר המערערים רכשו את הבניין, העבירו המשיבים 1 ו-2 את כל הטיפול במושכר לידי בנם - המשיב 3, ללא כל רשות או הסכמה מטעם המערערים.

כן נטען כי הדירה ניזוקה באופן ניכר, ע"י כך שהמשיבים לא מסכימים לתקנה או לתחזקה, כאשר יש דליפת מים לתיקרת הדירה שמתחת לדירת המשיבים באופן שנגרם לה נזק ניכר, מצב הנמשך למעלה מעשר שנים.

כן נטען כי המשיבים מסרבים לקיים את הוראות חוזה השכירות ולתת למערער 1 שטרות או שיקים דחויים לכל השנה מראש, וכן מונעים מהמערער 1 מלבקר במושכר ומגישים תלונות כוזבות במשטרה בעצמם ו/או באמצעות אחרים, כך שקיימת עילת פינוי גם בגין הטרדה והרגזה.

המשיבים טענו בכתב ההגנה כי המשיב 3, בנם הבגיר, מטפל עבורם ובשמם בענייני המושכר ושהחל ממועד רכישת הזכויות ע"י המערערים שם לו המערער 1 מטרה למרר את חייהם ולסלקם מהמושכר, ולכן מגיש נגדם תביעות באופן שיטתי בעילות דומות ומנסה לעקוף פסקי דין חלוטים, כאשר תביעה זו הוגשה כחודש ולאחר מתן

פסק דין
בתביעת פינוי קודמת שהוגשה בת.א 13010/98 שניתן בה פס"ד ביום 5/2/04 על ידי כבוד השופט גולדין (להלן: "פסק הדין הקודם").

כן נטען כי המשיבים שלחו שיקים לתשלום דמי השכירות כמתחייב מהסכם השכירות ושמצב הדירה כפי שנקבע בפסק הדין הקודם אינו כפי הנטען.


פסק הדין של בית המשפט קמא

2.
בית המשפט קבע כי המערערים נקטו בכל דרך אפשרית על מנת למנוע מהמשיבים מלשלם את דמי השכירות כדי לבסס תביעת פינוי, למרות שהמשיבים ביקשו לשלם את דמי השכירות. זאת לאחר שבעקבות פסק הדין הקודם נפתח חשבון בנק אליו הופקדו דמי השכירות, ברם המערערים סגרו את החשבון וסירבו לקבל שיקים, וסירבו לקבל תשלום מראש עבור כל השנה גם ע"י עורך דינם של המשיבים, כשהמערערים מתחמקים מקבלת דמי השכירות ולא מאפשרים למשיבים לשלמם למרות נכונותם לעשות כך בכל דרך ראויה.

בית המשפט קבע כי מדובר בהתנהגות חסרת תום לב של המערערים, תוך התרשמות מהמערער 1 שהוא לא בוחל בכל דרך על מנת להשיג את מטרתו, בעוד המשיבים לא הפרו את הסכם השכירות ורשאים לשלם בשיקים מעותדים למשך שנה מראש או בשיקים של עורכי דין ולמסרם בכתובת המפורטת בהסכם.

בית המשפט קבע שמי שפועל שלא כדין אינם המשיבים, כפי שטוענים המערערים, אלא המערערים המרבים בהגשת תביעות כחלק ממסכת היסורים שהם מעבירים את המשיבים, ומעלים את אותן טענות למרות שכבר נדחו.
לענין הנזק למושכר, בית המשפט לא קיבל את עדות המומחה מטעם המערערים הנותן באופן קבוע חוות דעת לטובתם, וקובע כי בפסק הדין הקודם נקבע כי התקרה אינה בסכנת התמוטטות ונדחתה הטענה כי קיימת נזילת מים מדירת המשיבים.
כן דחה בית משפט קמא את הטענה לגבי ההטרדה וההרגזה ונקבע שמי שמטריד את השני אלה המערערים את המשיבים.

בית המשפט קבע כי המערערים מנצלים את מערכת בתי המשפט בהגשת תביעות אין ספור, בנסיון לנשל את המשיבים מזכותם החוזית להמשיך ולהתגורר בדירה, ובנסיבות אלו דחה את התביעה וחייב את המערערים לשלם למשיבים הוצאות בסכום של 35,000 ₪ + מע"מ.


טענות הצדדים בערעור

3.
המערערים, באמצעות המערער 1, מלאים טענות כרימון כנגד פסק הדין. המערערים טוענים כנגד ניהול המשפט והפסקת החקירות שניהל המערער 1 וכן טוענים טענות קשות כנגד כבוד השופטת ערקובי שלטענתם סימנה לעצמה מטרה לדחיית התביעה מראש, לפני ששמעה את הראיות, וכך התנהגה לכל אורך הדיון, כאשר על השופטת היה אף לפסול את עצמה מלדון בתיק, שכן לפני כ-13 שנים ייצגה כעורכת דין דיירת סרבנית של המערער 1, וכן עקב כך שהיא עצמה קרובה לציבור הדיירים המוגנים, עקב היותה תושבת כפר שלם.

לטענתם, בית המשפט לא ניתח את העובדות ולא צלל למעמקי הראיות והוא יוצא חוצץ כנגד קביעות בית המשפט, כולל ההוצאות שהושתו על המערערים.
4.
לטענת המשיבים, המערערים מתנכלים למשיבים ברצונם לפנותם מהנכס בו הם מחזיקים כדיירים מוגנים למעלה מ-40 שנה, ומנסים ליצור עילות פינוי כנגדם תוך מיחזור טענות וסילוף עובדות, כאשר לא הוכח שהמשיבים גרמו נזק למושכר כמו גם שהוכח שהמערערים מתחמקים בחוסר תום לב מקבלת דמי השכירות ולא קמה כל עילת פינוי כנגדם, כאשר בדין נדחתה התביעה וההוצאות נפסקו לאור אופן ניהול הדיון והעובדה שהמשיבים נאלצו להיעזר בעורך דין ולהתגונן כנגד כל תביעות הסרק של המערערים.


דיון


לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון החלטנו לדחות את הערעור.

5.
כפי שבית המשפט קמא התרשם וקבע, המערערים, באמצעות המערער 1, שמו להם למטרה לסלק את המשיבים מהנכס ולצורך השגת מטרה זו "כל האמצעים כשרים".

כך, למרות שהמערער 1 עצמו הודה בדיון בפני
נו שהמשיבים משלמים לו היום דמי שכירות אך לא באופן שנקבע בחוזה השכירות ושנכון להיום תוקנה הנזילה
;

ולמרות שבפסק הדין הקודם של כבוד השופט גולדין נידונו אותן סוגיות, ונקבע לגבי העבר, כי לא קמה עילת פינוי בגין הנזקים הנטענים (לאחר שנקבע כי בית המשפט לא שוכנע כי הרצפה בסכנת התמוטטות ולא מדובר בעניין הנזילות בגרימת נזק למושכר בזדון)
;
ולאחר שנדחתה עילת הפינוי בגין הטרדה והרגזה, וניתן סעד מן הצדק עקב הפרות בענין דרך תשלום שכה"ד ומועדיו (שהכסף לא שולם בדירת המשיבים אלא הופקד בבנק הדואר או בשליחת המחאות ואי תשלום דמי שירותים) – עדיין לא מסתפקים המערערים בכך, ובסמוך לפסק הדין הקודם (כחודש וחצי אחריו) הם הגישו תביעה נוספת (התביעה נשוא הערעור דנן) בה נטענו אותן טענות שכבר נדחו, או נתקבלו, וניתן כנגדם סעד מן הצדק.

לאור זאת, היה מקום לסלק טענות אלו אף על הסף, ובוודאי לגופן, כפי שעשה בית משפט קמא.

6.
כידוע, ערכאת הערעור לא מתערבת, ככלל, בקביעות עובדתיות וקביעות בעניין מהימנות של הערכאה הדיונית השומעת את העדים ומתרשמת מהם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית.

במקרה דנן, לא מתקיים החריג לכלל הנ"ל, ואין מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא.
יש לגנות את התנהגות המערערים, שבעזות מצח מטיחים, הן בהודעת הערעור והן בעיקרי הטיעון, האשמות קשות בכבוד השופטת ערקובי, בלא שהגישו בקשת פסילה כנגדה, ובלא שניתנה לה הזדמנות הוגנת להתייחס לטענות אלו.
המערערים שאינם מיוצגים, עושים שימוש באכסנית בית המשפט ומנצלים לרעה הליכים משפטיים, תוך הגשת תביעות חוזרות,
ולאחר שבית המשפט בחן את הראיות וקבע את ממצאיו, אנו מאמצים מסקנות אלה בהתאם לאמור בתקנה 460(ב) לתקנות סד"א.

7.
במקרה דנן אכן קשה להבין ולקבל את התנהגות המערערים ואת סירוב המערער 1 לקבל את דמי השכירות. לא ברורה לנו התעקשותו של המערער על דרך פורמלית זו או אחרת, כמו קבלת 12 שיקים במקום שיק אחד של תשלום לשנים עשר חודשים מראש, בזמן שהמשיבים הפקידו את דמי השכירות בחשבון הבנק של המערער 1 בהתאם להחלטת בית המשפט במסגרת תביעת הפינוי הקודמת, החל משנת 1999 עד שנת 2004, עת שנסגר חשבון הבנק ע"י המערערים, וזאת בזמן שהמשיבים מוכנים לשלם את התשלום לשנה מראש בשיק של עורך דינם והמערערים מסרבים לכך, וסירוב זה הינו אכן חסר תום לב.

כך, לא ניתן לפתוח מחדש בתביעה חדשה המוגשת ב-3/04 טענות שנידונו והוכרעו בפסקי דין קודמים ולטעון שוב לאותם נזקים שנקבע כבר שאינם מהווים עילת פינוי, נזקים שכבר תוקנו.

8.
כפי שנאמר ברע"א 1233/99 גרבי נ' בן דוד, פ"ד מה(5) 661, ע"י כבוד הנשיא שמגר בעמוד 667:

"לצורך הדיון שלפנינו יש לראות את התנהגות המשיב כנטול תום-לב.
בעל דין אינו חייב לספוג פגיעה כספית או להסכים לניסיון שלא לקיים חיוב חוזי. הצדדים חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר, בהגינות ועל פי המקובל בין בעלי חוזה הוגנים (בג"צ 59/80 [5], בעמ' 834). התחמקות של צד לחוזה מקיום מלוא התחייבותו אינה יכולה להיחשב בשום נסיבות כדבר מקובל. זאת ועוד, הדרישה לקיום התחייבות מפורשת איננה יכולה להיחשב כשלעצמה להיעדר תום-לב רק בשל כך שהדרישה לקיום התחייבות גורמת נזק לצד המפר או מביאה תועלת לנפגע (ע"א 158/80 [6], בעמ' 812).
אולם שונה המצב, אם מתבצע, על ידי מי שזכאי לקבלת התשלום, תימרון כדי להכביד על קיום התחייבות, או כאשר יש באורח ההתנהגות של הנפגע משום היתפסות לפגם פורמאלי שולי או התחמקות מקבלת תשלום גרידא (ע"א 158/80 [6] הנ"ל, בעמ' 812 מול אות השוליים ה).
בבת דברים אמורים, יש לראות התנהגותו של צד לחוזה בפרופורמציות הנכונות, ואין לקבל כנאותים מעשים המעלים את המסקנה, כי צד לחוזה ארב למשנהו, כדי לתפוס כל החלקה או מעידה פורמאליות קלות ערך וחסרות משמעות, כדי שנוכל להתנער מהתחייבותו".



והדברים יפים גם לענייננו ומדברים בעד עצמם.

9.
אין גם מקום להתערב בסכום שנפסק ע"י בית משפט קמא בגין הוצאות משפט, שכן כידוע ערכאת הערעור לא תתערב ככלל בפסיקת הוצאות הנתונה לשיקול דעת בית המשפט, מה גם שבית המשפט יכול להביא, במסגרת שיקוליו בפסיקת סכום ההוצאות את דרך ניהול הדיון ע"י בעלי הדין, כאמור בתקנה 512 (ג) לתקנות סד"א.

במקרה זה קבע בית המשפט שמדובר בתביעה מיותרת וממוחזרת, שהוגשה בחוסר תום לב, כחלק ממסכת תביעות שנועדה למרר את חיי המשיבים ולהוציאם מהנכס, דבר המאלץ את המשיבים להתגונן חדשות לבקרים מפני התביעות באמצעות עורך דין, כך שאין לכאורה פגם בפסיקת ההוצאות בסכום שנפסק, מה גם שהמשיבים חוייבו בפסק הדין הקודם לשלם למערערים 15,000 ₪ בגין סעד מן הצדק והוצאות משפט ו-20,000 ₪ שכ"ט עו"ד, וכאשר "הגלגל מתהפך" - אין למערערים לבוא בטרוניה על כך.

10.
התוצאה הינה כי הערעור נדחה, ואנו מחייבים את המערערים לשלם למשיבים בקשר להליכי הערעור שכר טרחת עו"ד בסך של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.
הפקדון הכספי שהפקידו המערערים יועבר למשיבים, באמצעות בא כוחם על חשבון הסכום שנפסק לעיל.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.


ניתן היום,
ד' שבט תש"ע, 19 ינואר 2010, בהעדר הצדדים.





ישעיהו שנלר
, שופט
אב"ד

ד"ר קובי ורדי, שופט

רות לב הר שרון, שופטת












עא בית משפט מחוזי 1047/09 כהן יצחק, סנדרוביץ אברהם, סנדרוביץ דוד נ' יצחקי שרה, יצחקי יצחק, יצחקי אלדד ואח' (פורסם ב-ֽ 19/01/2010)