פסקי דין על פנחס מנצור | פסקי דין על מלכה מלי לוי

3096-11/09 תק     14/02/2010




תק 3096-11/09 פנחס מנצור נ' מלכה מלי לוי








בית משפט לתביעות קטנות בפתח תקווה



14 פברואר 2010

ת"ק 3096-11-09 מנצור נ' לוי






בפני

כב' השופטת
שירי רפאלי


תובעים

פנחס מנצור


נגד


נתבעים

מלכה מלי לוי




פסק דין


לפני תביעת התובע כנגד הנתבעת לתשלום סך של 24,300 ₪.
אין חולק כי הנתבעת ובעלה שכרו מידי התובע דירה שבבעלותו. הצדדים חתמו על חוזה שכירות, שצורף לתיק שלפני. על פי החוזה, תקופת השכירות הראשונה היתה מיום 2.7.06 עד יום 31.6.07, עם אופציה להארכה עד יום 1.7.08. אין חולק כי הנתבעת ובעלה הפעילו את האופציה. אין חולק, כי שכר הדירה המוסכם בחוזה היה בסך של 1,900 ₪ לחודש, אך כי במהלך שנת השכירות הראשונה הוסכם בין הצדדים על הפחתתו והעמדתו על סך של 1,300 ש"ח בלבד. הטעם להסכמה זו שנוי במחלוקת בין הצדדים, כאשר התובע טוען כי הסכים להפחתה לאור מצבם הכלכלי ומצוקתם של השוכרים, ואילו הנתבעת טוענת כי ההפחתה נבעה מקיומם של ליקויים שנמצאו בדירה.
אין חולק, כי הנתבעת ומשפחתה לא פינו את הדירה בתחילת יולי 2008 אלא רק שבעה חודשים לאחר מכן,
בסוף ינואר 2009. הוכח כי ב"כ התובע שיגר אל הנתבעת ובלעה מכתב דרישה, אך ללא הועיל, וכי בעקבות זאת הגיש נגדם תביעת פינוי, בה ניתן

פסק דין
באוקטובר 2008 בהיעדר הגנה. למרות פסק הדין, המשיכו הנתבעת ומשפחתה להחזיק בדירה עד סוף ינואר 2009.
לטענת התובע, לקראת תום תקופת השכירות, ביקשו ממנו הנתבעת ובעלה להסכים להארכה של חודש ימים, והוא הסכים לכך אף התנה זאת בתשלום דמי שכירות חודשיים בסך של 2,600 ₪. התובע טוען כי למרות ההסכמה, הנתבעת ומשפחתה נותרו בדירה בלא לשלם לו מאומה. על כן הוא תובע מידי הנתבעת דמי שכירות בסך כולל של 19,500 ₪, כדלקמן: סך של 1,300 ₪ עבור חודש יוני 2008, וסך של 18,200 ₪ עבור החודשים יולי 2008 עד ינואר 2009, בסך של 2,600 ₪ לכל חודש. בנוסף טוען התובע כי הנתבעת ובעלה הותירו חוב לועד הבית בסך של 1,000 ₪ וכן נזקים לדירה, אשר חייבו אותו להשקיע סך של 2,000 ₪ בצביעת הדירה וכן סך של 1,800 ₪ להחלפת דלתות המטבח.
הנתבעת טוענת כי שילמה דמי שכירות עבור יוני 2008, בסך של 1,300 ₪. היא מודה כי לא שילמה דמי שכירות מאותו מועד ואילך, אך טוענת כי הוסכם שתשלם את דמי השכירות הרגילים בסך של 1,300 ₪ אך התובע סירב לקבלם מידה. עוד היא טוענת כי יש לקזז מסכום זה סכומים אותם חב לה התובע: לדבריה בשל ליקויים שהיו בדירה, עליו להחזיר לה הפרשי שכר דירה לחודשי השכירות הראשונים בהם שילמה סך של 1,900 ₪ לחודש, וכן עליו לשלם לה פיצוי בסך של 100 דולר לחודש. לדבריה, יש לקזז מסכום התביעה סכומים נוספים ששילמה במקום התובע, כגון ארנונה בסך של 9,360 ₪, אשר על פי סעיף 21 לחוזה אמור לחול על המשכיר.
אשר לצביעה שביצע התובע, טוענת הנתבעת כי זו בוצעה חמישה חודשים לאחר שהדירה הוחזרה לו, וכי הנזק לארונות המטבח אף הוא באחריות התובע בלבד, כעולה מסעיף 15(3) לחוזה השכירות. הנתבעת מוסיפה כי שילמה את כל החוב לועד הבית ומצרפת קבלות. הנתבעת אף העלתה טענה משפטית לפיה נוכח תביעת הפינוי שהגיש התובע ומשלא ביקש ולא קיבל רשות לפצל סעדיו, מנוע התובע מהגשת תביעתו הנוכחית.
לאחר ששמעתי את העדים ועיינתי בראיות, סבורני כי דין התביעה להתקבל בחלקה הגדול.
ראשית אציין כי אין ממש בטענת הנתבעת לסילוק על הסף בשל העדר רשות לפיצול סעדים. לצורך הגשת התביעה שלפני לא היה כל צורך בקבלת רשות לפיצול סעדים בעת הגשת תביעת הפינוי, שכן אין מדובר בסעדים הנובעים מאותה עילה.
מכאן לגופה של התביעה.
איני מקבלת את תביעת התובע לתשלום דמי שכירות עבור יוני 2008, הלא הוא החודש האחרון בתקופת השכירות שהוסכמה בכתב. לעניין זה הציגה הנתבעת מסמך בכתב בחתימת התובע, לפיו אישר ביצוע תשלום דמי שכירות בסך של 1,300 ₪ ליוני 2008. בפי התובע לא היה הסבר מניח את הדעת למסמך זה למעט טענה מגומגמת כי מדובר בתרמית.
אשר לתקופה שלאחר מכן, אין חולק כי הנתבעת ומשפחתה המשיכו להתגורר בדירה למשך שבעה חודשים נוספים וברי כי בגינם זכאי התובע לדמי שכירות ראויים. איני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה התובע הסכים כי תשלם עבור תקופה זו את דמי השכירות הרגילים המופחתים. טענה זו לא הוכחה במאום וגם אין בה הגיון, בנסיבות בהן הוכח כי התובע עמד על פינוי ואף נקט לשם כך הליכים. סבורני כי יש להעמיד את דמי השכירות הראויים לתקופה זו על סך של 2,200 ₪ לחודש. לעניין זה לקחתי בחשבון את דמי השכירות שנקבעו בחוזה שבכתב וכן את דמי השכירות על פי טיוטת הסכם שהוכנה על ידי התובע לתקופה שלאחר פסק הפינוי, אך לא נחתמה (צורפה על ידי התובע). עולה כי חובה של הנתבעת לתובע בגין דמי שכירות עומד על סך של 15,400 ₪.
אשר לטענות הקיזוז שהעלתה הנתבעת, הללו דינן להידחות. לא הובאה לי כל ראיה לקיומה של בעיית רטיבות או ליקוי אחר כלשהו בדירה. הללו לא רק נותרו טענות בעלמא, אלא שהוכח כי הנתבעים בחרו להישאר בדירה תוך הפעלת האופציה ואף לאחר תום תקופת החוזה, דבר המעיד כי הדירה הלמה מאד את צרכיהם.
אשר לחוב ועד הבית. הוצג לי מכתב ועד הבית מיום 20.1.09 המהווה ראיה על קיומו של חוב דמי ועד בית החל מיוני 2008 ועד ינואר 2009 בסך של 1,000 ₪. הנתבעת הציגה קבלה לפיה בפברואר 2009 (לאחר הוצאת המכתב) שילמה לוועד סך של 330 ₪ עבור חודשי אוקטובר נובמבר דצמבר 2008. תשלום יתר החוב לא הוכח. בנסיבות אלה אני מחייבת את הנתבעת בתשלום החוב יתרת החוב בסך של 670 ₪.

חוזה השכירות לא חייב את הנתבעת לצבוע את הדירה בעת פינויה, ולא שוכנעתי במידה מספקת כי הותירה אחריה את הדירה במצב המצדיק חיובה בצביעה כזו. כך גם לגבי דלתות המטבח. אשר על כן איני רואה לקבל את התביעה בראשי נזק אלה.
אשר לארנונה, אכן על פי חוזה השכירות, תשלומי הארנונה הוטלו על המשכיר. הוכח לי מתוך קבלות הרשות המקומית שצורפו על ידי הנתבעת כי היא שילמה לרשות המקומית מספר תשלומים בגין ארנונה, בסך כולל של 1,855 ₪. בפי התובע לא היתה תשובה ביחס לטענה זו ולפיכך ולאור הקבוע בחוזה, אני מקבלת כי יש לקזז סכום זה מסכום התביעה.
סוף דבר, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 15,215 ₪ (סך של 16,070 ₪, בקיזוז סך של 1,855 ₪) בתוספת הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪.



ניתן היום,
ל' שבט תש"ע, 14 פברואר 2010, בהעדר הצדדים.














תק בית משפט לתביעות קטנות 3096-11/09 פנחס מנצור נ' מלכה מלי לוי (פורסם ב-ֽ 14/02/2010)