פסקי דין על דור מאיר |

2582/10 בשפ     12/04/2010




בשפ 2582/10 דור מאיר נ' מדינת ישראל




בבית המשפט העליון

בש"פ 2582/10

בפני
:
כבוד השופט י' דנציגר
העורר:
דור מאיר



נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל


ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 28.3.2010 בב"ש 558/10 שניתנה על ידי כבוד השופט א' אברהם

תאריך הישיבה: כ"ז בניסן התש"ע (11.4.2010)
בשם העורר: עו"ד בני כץ

בשם המשיבה: עו"ד איילת קדוש
החלטה
לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט א' אברהם) בת"פ 31/10 מיום 28.3.2010, לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

העובדות על פי כתב האישום

1. במהלך שירותו הצבאי של העורר, קודם לאירועים המפורטים בכתב האישום, התיידד העורר עם אדם בשם אמל אבו עבלה, תושב כפר ירכא (להלן: אמל), אותו הכיר דרך אחיו אמיר אבו עבלה (להלן: אמיר).

2. על פי האישום הראשון, עובר לאירועי האישום, סמוך לחודש נובמבר 2009, פנה אמל אל העורר וביקש ממנו לארגן עבורו כלי נשק. העורר נעתר לבקשה וציין בפני
אמל כי בבית משפחת רפופורט, אותם הכיר, מצויים כלי ירי כמפורט בכתב האישום, אשר הוחזקו על ידי בעז רפופורט ברישיון שניתן לו כדין. אמל והעורר קשרו קשר ביניהם, לפיו העורר ואדם נוסף יפרצו אל הבית ויגנבו מתוכו את כלי הירי עבור אמל כבקשתו (להלן: הקשר).
על פי המוסכם ולשם קידום מטרת הקשר, בלילה שבין 22-23.11.2009 פרץ העורר אל הצימרים במושב, המנוהלים על ידי אימו, וגנב מתוכם שני מכשירי טלוויזיה. זאת, במטרה לעקוב אחר נהלי השמירה במושב ולהתחקות אחר פעולות האבטחה המבוצעות לאחר מעשה. משלמד העורר את כשלי האבטחה במושב, גמר אומר בליבו לבצע את ההתפרצות לבית משפחת רפופורט ולגנוב מתוכו את כלי הירי, כפי שסוכם בינו לבין אמל.
ביום 14.12.2009, סמוך לשעה 02:30, פרצו העורר ואדם נוסף אל הבית וגנבו מתוכו את כלי הירי. את כלי הירי עטפו העורר והאדם הנוסף בשטיחון שהכינו מבעוד מועד והחביאו בתוך רכבו של האדם הנוסף, שהמתין מחוץ למושב (להלן: הרכב הנוסף). מייד לאחר מכן, נכנס העורר לרכבו ונסע יחד עם הרכב הנוסף, כשהעורר מוביל בראש והרכב הנוסף מאחור. כך נסעו העורר והאדם הנוסף, עד שפגשו באמל בצומת קדרים. משם הוביל אמל את העורר ואת הרכב הנוסף עד לביתו של אמל בכפר ירכא. שם, מסרו העורר והאדם הנוסף את כלי הירי לאמל.

3. בגין מעשים אלו, הואשם העורר בעבירות של: קשירת קשר לביצוע פשע [סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)]; התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע פשע [סעיף 406(ב) לחוק העונשין]; גניבה (סעיף 384 לחוק העונשין); סחר בנשק [סעיף 144(ב2) לחוק העונשין]; החזקה ונשיאה של נשק [סעיפים 144(א) ו-144(ב) לחוק העונשין] והסתייעות ברכב לביצוע פשע [סעיף 43 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה)].

4. על פי האישום השני, בעקבות חקירתו במשטרת תחנת הגולן עקב החשד שהתעורר כי העורר הוא זה שפרץ אל ביתו של בעז רפופורט וגנב מתוכו את כלי הירי, גמלה בליבו של העורר ההחלטה להתנקם בבני משפחת רפופורט ולהתנכל להם, עקב חשדו כי הם אלה שהצביעו עליו כחשוד העיקרי במקרה ההתפרצות.
במטרה לקדם את כוונתו להזיק ולפגוע בבני משפחת רפופורט, פנה העורר ביום 13.1.2010 אלאמל וביקש ממנו כי יאיים על בני המשפחה באופן אנונימי ויהלך עליהם אימים. אמל הסכים למבוקש, אך הלכה למעשה לא עשה כן.
משחשד העורר כי הפצת השמועות נגדו נמשכת, לכאורה, על ידי בני משפחת רפופורט, החליט להעצים את הפגיעה בהם. לשם כך, הצטייד בגפרורים ובחומר דליק וביום 1.2.2010 בין השעות 00:30 ל-01:00, הצית העורר את רכבו של בעז רפופורט, שחנה בסמוך לבית.

כתוצאה ממעשי העורר, הוצת הרכב כליל ויצא מכלל שימוש. בכך, גרם העורר לבעז רפופורט נזק המוערך בשווי של כ-28,000 ש"ח (לנוכח העובדה כי הרכב היה ללא ביטוח מקיף ושווי מוערך בסך של כ-28,000 ש"ח) וזרע בקרב בני משפחת רפופורט אימה ופחד.

5. בגין מעשים אלו, הואשם העורר בעבירות של: הצתה [סעיף 448(א) רישא לחוק העונשין] והיזק בזדון (סעיף 452 לחוק העונשין) וניסיון לשידול לאיומים (סעיף 192 בצירוף סעיף 33 לחוק העונשין).

6. על פי האישום השלישי, בהמשך להצתת הרכב, ובמטרה להסיר כל חשד פוטנציאלי ממנו בנוגע לאירוע ההצתה, החל העורר בשעה 01:37 להתקשר מטלפון נייד שהיה ברשותו אל כל מכשירי הטלפון של הוריו שהיו בבית ואף אל הטלפון הנייח בבית הוריו, וזאת מספר רב של פעמים במשך כ-10 דקות ברציפות. מייד לאחר מכן, נכנס אל בית הוריו והעמיד פני מודאג מאירועים אחרונים אלה. כתוצאה מכך, זימנו הורי העורר את רב"ש המושב והתלוננו בפני
ו על האירועים האחרונים.
כעבור פרק זמן, החל מהשעה 03:29 ולמשך כ-10 דקות, שב העורר על מעשיו באופן דומה ואף השליך אבנים על חלון חדר הרחצה בבית הוריו וניפץ אותו.

7. בגין מעשים אלה, הואשם העורר בעבירות של: הטרדה באמצעות מתקן בזק [סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982] והיזק בזדון (סעיף 452 לחוק העונשין).

8. על פי האישום הרביעי, בעקבות קשריו עם אמל, גמלה בליבו של העורר ההחלטה לייבא סמים מגבול לבנון לשם בצע כסף. לשם כך, העמיק העורר את קשריו עם אמל ויצר עימו יחסי אמון וקרבה. במרוצת הזמן, לימד אמל את העורר דרכי פעולה ושיטות לייבוא סמים מגבול לבנון, באיזור מטולה וברעם. עובר ליום 15.1.2010, קשר העורר קשר עם אמל, לפיו ייבא סם מסוכן מלבנון לישראל, מגדר הגבול בין ישראל ללבנון באיזור מטולה.
ביום 15.1.2010 בשעות הבוקר, נסע העורר לצומת מחניים ברכבו, שם פגש באמל ואסף אותו, וביחד נסעו למטולה. אמל נתן לעורר גרב ובתוכה כרטיסי "סים" (להלן: הגרב), המיועדים לסוחר הלבנוני לצורך יצירת קשר בעתיד עימו, להמשך פעילות וביצוע עסקאות סמים עתידיות. אמל ציין בפני
העורר כי אדם לבנוני אמור להמתין לו בצד הלבנוני ולקבל ממנו את הגרב.

בהמשך, ירד העורר מן הרכב והלך אל עבר נקודה הקרובה לגדר הגבול, שם הבחין באדם הלבנוני. האחרון סימן לעורר לזרוק את הגרב לצד הלבנוני מעל הגדר, והעורר עשה כדבריו. בהמשך, חזר העורר למטולה, שם פגש באמל והשניים חזרו לבתיהם.

ביום 27.1.2010, פגש העורר את אמל בנהריה, שם עלה לרכבו של אמל והשניים נסעו לכפר ירכא, במטרה להצטייד בכרטיסי "סים" נוספים, למטרת הקשר בינם לבין עצמם. משם המשיכו השניים בנסיעה לכפר חורפיש, שם פגשו במג'ד מרעי, אשר הסיע אותם ברכבו לאיזור קיבוץ סאסא והוריד אותם שם לצורך לימוד השטח והכרתו, לקראת ביצוע עסקת ייבוא סמים מסוג חשיש במשקל שני ק"ג (להלן: הסם) שהייתה עתידה להתקיים כעבור יומיים. זאת, כעסקה מקדימה לקראת עסקאות ייבוא סמים מסוג קוקאין וקריסטל בעתיד. כעבור זמן מה, שב מג'ד אל המקום ואסף משם את השניים אל בתיהם.

כעבור יומיים, ביום 29.1.2010, הגיע העורר אל איזור ברעם-סאסא והתמקם בנקודה המתוארת בפרטי הסיכום לצורך ייבוא הסם. או אז, ובעודו מבחין בעסקת ייבוא סמים אחרת, נעצר העורר כשהוא נושא תיק על גבו, ושוחרר.

ביום 15.2.2010 התקשר אמל אל העורר ושב להציע לייבא סמים מסוכנים מסוג מריחואנה, בעסקה שאמורה הייתה להתקיים תוך מספר ימים.

9. בגין מעשים אלה, הואשם העורר בעבירות של: קשירת קשר לביצוע פשע (סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין); ניסיון לייבוא סם מסוכן [סעיפים 13 ו-19 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים) וסעיף 25 לחוק העונשין]; ניסיון להחזקת סם שלא לצריכה עצמית [סעיפים 7(א) ו-7(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים] והסתייעות ברכב לביצוע פשע (סעיף 43 לפקודת התעבורה).

הליכים קודמים

10. בד בבד להגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. סנגורו של העורר אישר את קיומה של תשתית ראיות לכאורה להוכחת האישום, כמו גם עילה למעצר, אלא שהוא טען כי ניתן להשיג את תכליות המעצר בחלופה. לשם כך ניתן, לפי בקשתו, תסקיר מעצר, וזה המליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

11. ביום 28.3.2010 קבע בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט א' אברהם) כי חומרתם של מעשי העורר מגיעה עד כדי כך שקשה לראות כי ניתן ליתן אמון בעורר על ידי השמתו בחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי שקל את השיקולים לקולא, בהם העובדה שחיי העורר עד אירועי כתב האישום התאפיינו כחיים נורמטיביים לחלוטין בלא כל מעורבות בפלילים, שירותו בצה"ל כלוחם לשביעות רצונם המלאה של מפקדיו וגילו הצעיר. אלא שבית המשפט המחוזי קבע כי לצד נקודות זכות אלה, אירועי כתב האישום מתארים סדרה של אירועים חמורים אשר בוצעו, לכאורה, על ידי העורר, כשהרושם המתקבל הוא כי העורר גמר אומר בליבו להיכנס לעולם הפשע על מנת לסחור בסמים ובנשק, והכול לשם בצע כסף. בית המשפט המחוזי אף הדגיש כי אין המדובר ב"מעידה" חד פעמית, כי אם בהוצאתה לפועל של החלטה "לפצוח בקריירה" בעולם הפשע, החלטה שמומשה בסדרה של מעשים אסורים שעשה העורר.

עוד קבע בית המשפט המחוזי כי המסוכנות הנובעת ממעשיו של העורר היא בדרגה גבוהה במיוחד, בייחוד אותם מעשים של גניבת נשק והעברתם לאמל, המוכר כסוחר בסמים ובנשק בלתי חוקי, המביאים להחדרת כלי נשק אסורים בקרב הציבור הרחב.

כן נקבע כי קיים גם חשש מפני שיבוש הליכי משפט, דבר הנלמד ממעשיו של העורר לאחר שהועלה חשד כי הוא מעורב במעשי העבירה שמתאר כתב האישום.

על החלטתו האמורה של בית המשפט המחוזי, הוגש הערר שלפניי.
טענות העורר

12. העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד בני כץ
– חוזר על טענתו לפיה חלופת המעצר שהוצעה על ידו, בדמות השמתו במעצר בית בבית דודיו בכפר חצב שבדרום הארץ, הינה חלופת מעצר ראויה.

לטענת העורר, שגה בית המשפט קמא, אשר הביא בשיקולי החלטתו את ההאשמות החמורות לכאורה נגד העורר ללא נתינת משקל ראוי לתסקיר המעמיק שירות המבחן, אשר דגל בשחרורו למעצר בית; להיעדר כל עבר פלילי של העורר; לשירותו הצבאי ביחידה קרבית, לרבות חוות דעת של מפקדיו ולשיתוף הפעולה המלא בו נקט העורר עם הרשות החוקרת.

13. לטענת העורר, הוא התחבר עם אחיו של אמל, אמיר (חייל מוערך בגדוד הדרוזי) ולאור הכבוד שהפגין העורר כלפי אמיר, התפתחה מערכת יחסים בינו לבין אמל. העורר טוען כי בעוד שחשב כי הוא מתחבר עם אדם נורמטיבי כאחיו, למעשה התבדה ומצא עצמו בתוך עולם הפשע. מערכת היחסים הפכה במהרה לעידוד, פיתוי והטלת פחד על ידי אמל, תוך ניצול חולשתו החברתית והמנטאלית של העורר לצורך גניבת הנשקים מבית משפחת רפופורט וניסיון להבריח סמים מגבול לבנון. בא כוחו של העורר טען במהלך הדיון שנערך לפניי, כי העורר הינו "ילד שמשחק במשחק של עבריין" וכי הוא "חי בעולם אחר". לדבריו, מדובר באדם חלש שהוסת על ידי עבריין מנוסה. כמו כן מוסיף בא כוח העורר כי העורר לא היה המבצע העיקרי באף אחת מן העבירות המיוחסות לו, דבר המצביע, לטענתו, על כך שהעורר "נגרר" לעבירות אלה. עוד מדגיש בא כוח העורר כי המשיבה מנסה לייחס לעבירות בהן מואשם העורר חומרה יתרה, בעוד שבעניין הניסיון לסחר בסמים, למשל, בסופו של דבר לא יצאה התכנית אל הפועל.

העורר מפנה לתסקיר שירות המבחן, ממנו עולה כי העורר הינו אדם בעל מדד עצמי נמוך, המושפע מסביבתו. עוד עולה מן התסקיר, כי הנסיבות שבגינן עצור העורר "אינן משקפות דפוס התנהגותי חזרתי". העורר מציין כי תסקיר שירות המבחן קבע כי קיימת אפשרות לחלופת מעצר בבית דודיו במושב חצב שבדרום הארץ, ואף המליץ לשחרר את העורר למעצר בית מלא בבית דודיו, אשר הוגדרו כמתאימים לשמש מפקחים עבור העורר, הן לאור אורח חייהם הנורמטיבי והן לאור יחסיהם החיוביים עם העורר. העורר טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי קיים במקרה דנא חשש מפני שיבוש הליכי חקירה, וזאת משום קביעתו הנחרצת של שירות המבחן כי נבחרו מפקחים ראויים להשגיח על העורר ובשל העובדה כי המיקום המיועד למעצר הבית מרוחק ממקום מגוריו של העורר, דבר המונע כל חשש שהעורר יבוא במגע עם המעורבים במשפט.

עוד מציג העורר שתי חוות דעת חיוביות ממפקדיו של העורר, אשר הוצגו גם בפני
בית המשפט קמא.

14. העורר מציין כי אמנם הסכים עם קיומן של ראיות לכאורה, אך במקביל הציג בפני
בית המשפט קמא סדקים וסתירות בחומר הראיות, לרבות בהודאותיו של העורר, כפי שמפורט בכתב הערר. לדברי העורר, כשלים נטענים אלו יחייבו התייחסות נוספת בעת בחינת הראיות לעומק, ואולי אף מחיקת האישומים. כך למשל, טען בא כוחו של העורר במהלך הדיון, כי הודאתו של העורר בעניין אופן הצתת הרכב (ולפיה הוא פתח את מיכל הסולר וזרק בפתח המיכל גפרור בוער) אינה סבירה שכן אין היא תואמת קביעות של מומחים באשר לאופן בו התרחשה ההצתה.

15. העורר טוען כי לזכותו עומדת העובדה כי הוא שיתף פעולה עם הרשות החוקרת לאורך כל הליך החקירה, ואף הביע חרטה על מעשיו.

16. עוד טוען העורר כי שחרור לחלופת מעצר נובע מזכות האדם לחירות ותנועה וכי חלופת המעצר שהוצגה מספקת את האיזון הראוי שבין זכות יסוד לחופש, עד שתוכח אשמתו של העורר, אל מול הביטחון שלא יאונה כל רע לציבור עם שחרורו של העורר למשך ניהול משפטו. בא כוח העורר טען כי שהיית העורר במעצר עלולה לגרום לו לנזק חמור, היות שקיימת סכנה שיושפע מעבריינים שעמם הוא שוהה בעת המעצר.

מכל הטעמים דלעיל מבקש העורר מבית משפט זה להורות על שחרורו לחלופת מעצר. בהקשר זה, מפנה העורר להחלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בב"ש (ב"ש) 22292/06 מדינת ישראל
נ' אבו מועמר (לא פורסם, 26.6.2008) (להלן: עניין אבו מועמר) וטוען כי נסיבות המקרה וכן השיקולים אשר הינחו את בית המשפט המחוזי לשחרר את העורר לחלופת מעצר, מתקיימים גם במקרה דנא.

17. לבסוף, טוען העורר כי העובדה כי הוא יושב במעצר מעל חודש ימים מהווה כשלעצמה גורם מרתיע ומלמד עבורו, וכי אין ספק כי כל רצונו לשוב במהירות האפשרית למוטב, כפי שחי קודם לכן.

טענות המשיבה

18. המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד איילת קדוש
– טוענת כי העובדה שהעורר הינו בעל רקע נורמטיבי מעצימה את חומרת המעשים המיוחסים לו. בהקשר זה, מפנה המשיבה לדברי בית המשפט קמא, אשר התרשם מן העורר כאדם ששם לעצמו למטרה לנהל חיי פשע.

המשיבה מדגישה את חומרת העבירות השונות המיוחסות לעורר. המשיבה טוענת גם כי המעשים המיוחסים לעורר באישום השלישי, דהיינו שיחות ההטרדה באמצעות הטלפון ושבירת החלון בבית הוריו, עולים כדי שיבוש הליכי חקירה, שכן הם נועדו להסיר מן העורר את החשד למעשה הצתת רכבם של בני משפחת רפופורט.

המשיבה טוענת כי מחומר הראיות עולה, כי בניגוד למסקנות שירות המבחן, אין המדובר במי שנגרר על ידי אחרים, אלא באדם שפעל מתוך החלטה מודעת להיכנס אל עולם הפשע. כך, מפנה המשיבה להודאתו של העורר במשטרה מיום 18.2.2010, המצביעה, לשיטתה, על רמת ידע "שמורה למקצוענים" ועל רצון אמיתי של העורר ללמוד על תחום עבירות הסמים. כן מדגישה המשיבה כי מאחת מהודאותיו של העורר עולה כי פנה לאמל מיוזמתו שלו.

19. המשיבה טוענת כי המלצות שירות המבחן מתייחסות באופן חד צדדי לנסיבותיו האישיות של העורר ואינן מעניקות משקל כלשהו לחומרת העבירות. בשל כך, לדבריה, אין לייחס להמלצות אלה משקל רב. המשיבה טוענת כי הדיון בערר אינו המקום לברר את טענות העורר באשר לסתירות העולות, לכאורה, מהודאתו בעניין ההצתה. המשיבה מוסיפה, כי אף אם יש ממש בטענות אלה, הרי שעבירות הנשק והסמים המיוחסות לעורר הינן חמורות כשלעצמן ומצביעות על מסוכנותו.

לטענת המשיבה, בנסיבות העניין אף לא היה צורך לבחון את חלופת המעצר, לנוכח התקיימותן של עילות מעצר סטטוטוריות שונות. לדבריה, בית המשפט קמא בחן אף על פי כן את עילת המעצר, ומשהחליט להשאיר את העורר במעצר עד תום ההליכים נגדו, יש לקבל עמדה זו ולדחות את הערר.
דיון והכרעה

20. דין הערר להידחות.

כידוע, ההחלטה בדבר מעצרו של נאשם עד תום ההליכים או שחרורו לחלופת מעצר היא תוצאה של איזון בין השיקולים של שמירת שלום הציבור ובטחונו וההגנה על תקינות ההליך השיפוטי, לבין השיקולים של ההגנה על חירותו של הנאשם [ראו למשל: בש"פ 4768/03 אלקורען נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 18.6.2003); בש"פ 7986/09 שאהין נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 14.10.2009) (להלן: עניין שאהין)]. בהקשר זה נקבע כי במידה שבית המשפט השתכנע כי אין בכוחה של חלופת המעצר להשיג את מטרות המעצר וכי אין בה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהנאשם, כי אז אין מנוס ממעצרו של הנאשם מאחורי סורג ובריח, וזאת בכדי להבטיח את מימוש המטרה שלשמה נעצר [ראו: בש"פ 5532/97 מדינת ישראל
נ' בן ארי (לא פורסם, 22.9.1997); עניין שאהין, בפסקה 6 להחלטה].

21. סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) קובע, בין היתר, כי אישום בעבירות נשק (לפי סעיף 144 לחוק העונשין) מקים עילת מעצר כנגד הנאשם. בנוסף, עולה חשש שהנאשמים בעבירות אלה יסכנו את בטחונו של הציבור ולכן עבירה זו מקימה גם את עילת המעצר של מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. צירופן של עילות אלה יחד הביא לקביעה כי בעבירות נשק יש ככלל להורות על מעצר עד תום ההליכים, למעט מקרים חריגים [ראו: בש"פ 4920/02 פדרמן נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 20.6.2006); בש"פ 8027/09 תירם נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 15.10.2009)]. כמו כן, קובע סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק המעצרים כי אישום בעבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים (למעט בעבירות הנוגעות לשימוש בסם או להחזקת סם לשימוש עצמי) מקים עילת מעצר כנגד הנאשם. גם עילת מעצר זו מקימה מסוכנות אינהרנטית שככלל, ולמעט מקרים חריגים, אין אפשרות לאיינה באמצעות שחרור הנאשם [ראו: בש"פ 8087/09 מידברג נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 20.10.2009); בש"פ 746/10 ליטבק נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 10.2.2010). ויודגש, אין בעובדה כי הניסיון לייבא סמים לא יצא אל הפועל כדי לסתור את חזקת המסוכנות במקרה זה [ראו: בש"פ 9400/06 עזיזה נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 26.11.2006)].
נוכח האמור, סבורני כי בדין קבע בית המשפט המחוזי כי מקרה זה אינו נכלל בגדר אותם המקרים החריגים המאפשרים את שחרורו של הנאשם לחלופת מעצר. על אף ממצאי שירות המבחן, ראיתי לנכון לקבל את מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה המעשים החמורים המיוחסים לעורר – ביניהם גניבה, סחר בנשק, הצתה, ניסיון לייבוא סמים - מעידים על מסוכנותו הרבה ועל כך שאין המדובר באדם שנגרר באופן מקרי לדבר עבירה אלא באדם שלכאורה שם לו למטרה להשתלב בעולם העברייני, ופעל באופן שיטתי למימוש מטרה זו. אם לא די במעשים אלו, הרי שלעורר אף מיוחס ניסיון להסיר מעצמו חשד למעורבות בהצתה, באמצעות הטרדת הוריו שלו וגרימת נזק לביתם. יצויין כי בא כוח העורר טען כי המניע למעשים נטענים אלו של העורר אינו ברור וכי איש מבני משפחתו כלל אינו סבור כי הוא עומד מאחוריהם. יחד עם זאת, בית המשפט קמא מצא כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת מעשים אלו, המלמדים על כך שלא ניתן לתת בעורר אמון שלא יפר את תנאי חלופת המעצר, מגבילים ככל שיהיו [ראו: בש"פ 7986/08 גיולה נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 23.9.2008); עניין שאהין].

22. בא כוחו של העורר ביקש להשוות את עניינו של העורר למקרים בהם הוחלט על שחרור ממעצר לטובת חלופת מעצר, בהסתמכו, בין היתר, על עניין אבו מועמר הנזכר לעיל ועל פסקי הדין של בית משפט זה בבש"פ 6838/04 מדינת ישראל
נ' אלאסד (לא פורסם, 20.7.2004); בש"פ 1947/09 מדינת ישראל
נ' לוי (לא פורסם, 8.3.2009) (להלן: עניין לוי); בש"פ 6496/05 כנאען נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 16.8.2005) ו-בש"פ 5521/02 מחאג'נה נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 3.7.2002).

ואולם, על בית המשפט לבחון כל מקרה באופן אינדיבידואלי בהתאם לנאשם ולנסיבותיו האישיות, ובפרט, כאשר מדובר בשאלת השחרור לחלופת מעצר [ראו: בבש"פ 10550/05 מדינת ישראל
נ' מוחרב (לא פורסם, 15.11.2005); בש"פ 6509/08 ותד נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 25.7.2008)]. אף בעניין לוי, אליו מפנה בא כוח העורר, עמד חברי השופט א' רובינשטיין על כך שהחלטות בנושא שחרור בערובה בעבירות נשק תלויות בנסיבות המקרה (ראו: פסקה י"ד להחלטה והאסמכתאות שם). כפי שציינתי לעיל, בעניינו של העורר נוטה הכף לכיוון החלטה על מעצרו עד תום ההליכים.

23. אשר על כן החלטתי לדחות את הערר ולהורות על השארתו של העורר במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

ניתנה היום, כ"ח בניסן התש"ע (12.4.2010).
ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10025820_w02.doc הג
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

1
10
1









בשפ בית המשפט העליון 2582/10 דור מאיר נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 12/04/2010)