פסקי דין על ישראל ארלנגר | פסקי דין על דוד בן עמי

4097/07 א     21/07/2010




א 4097/07 ישראל ארלנגר נ' דוד בן עמי






בפני

כב' השופט יחזקאל ברקלי
תובעים

ישראל ארלנגר

ע"י ב"כ עו"ד אריאל אלבאום
נגד
נתבעים

דוד בן עמי

ע"י ב"כ עו"ד יוסי צור ו/או יצחק כהן

פסק דין
מבוא
1. לפניי תביעה ותביעה שכנגד. התובע (להלן: "התובע") הגיש את התביעה ביחד עם בקשה למתן צו עשה האוסר על הנתבע להיכנס לאולם שמחות ברח' המלך ג'ורג' 56 בירושלים הידוע כ"בית הכנסת הגדול" (להלן: "הבקשה", "האולם"). הנתבע (להלן: "הנתבע") הגיש תביעה שכנגד לחייב את התובע לשלם לו 701,250 ₪. לטענתו הסכמתו לוותר על זכויותיו באולם הותנתה בתשלום 265,000$. התובע שילם חלק מהסכום ונותרה יתרת חוב של 701,250 ₪.

2. ביום 5.4.07, נעתרתי לבקשה (בש"א 2978/07) ואסרתי את כניסתו של הנתבע לאולם. ביום 5.8.07 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת רשות הערעור על החלטתי.

רקע
3. א. ביום 20.12.04 נחתם הסכם להקמת חברה שתפעיל את האולם (מש/1) (להלן: "ההסכם להקמת החברה").
ב. מסעיף 4.8 להסכם להקמת החברה עולה שהזכות לנהל את אולם הייתה של דוד קליינר בעצמו או באמצעות חברותיו (להלן: "קליינר").
ג. בעקבות ההסכם הנ"ל הוקמה חברת "ביכורי הארץ בע"מ". הבעלים היחיד שלה הוא התובע ומנהליה הם התובע והנתבע (ראה נספח ב/2 לתצהיר הנתבע).

טענות התובע
4. הוא מפעיל את האולם מכוח חוזה שכירות שנחתם ביום 31.1.05 עם כונס הנכסים הזמני (להלן: "הסכם השכירות" או "כונס הנכסים").

5. ביום 4.1.07, נחתם חוזה בינו לבין הנתבע לפיו הנתבע וויתר על זכויותיו באולם (להלן: "הסכם הויתור"). הוא מבקש לאכוף את הסכם הויתור כיוון שלטענתו הנתבע מגיע לאולם בחברת אנשים נוספים ומאיים עליו, הוא גם התלונן על כך במשטרה.

טענות הנתבע
6. הוא מאשר כי חתם על הסכם הויתור. הסכם הויתור נחתם במסגרת גישור שהתנהל בין הצדדים לפני רו"ח איתן שאקי (להלן: "המגשר" או "שאקי"). הסכם הויתור כלל "נספח להסכם" (להלן: "הנספח להסכם") בו התחייב התובע לשלם לו 265,000$ תמורת ויתורו על זכויותיו באולם.

7. התובע שילם לו 450,000 ₪ על חשבון התמורה המוסכמת והיתרה בסך 701,250 ₪, הייתה אמורה להיות משולמת ביום 17.3.07 לא שולמה. להבטחת תשלום היתרה ניתנה המחאה, לפקודת המגשר, שעליה נרשם "לביטחון בלבד".

8. ביום 1.3.07, פנה התובע למגשר בבקשה למנות בורר מאחר והגישור לא צלח, ולא הושגה הסכמה. משכך, התובע אינו זכאי לפנות לבית המשפט ולטעון כי קיים הסכם שעל הנתבע לקיימו. ומאידך, לכפור באותו הסכם.

9. הוא מכחיש כי איים על התובע. לטענתו, התלונה למשטרה אינה רלוונטיות לענייננו שכן היא לא הוגשה נגדו והייתה בגין התפרצות לרכב ולא בגין איום, הפרעה וכיו"ב.

טענות התובע לתביעה שכנגד
10. בכתב ההגנה לתביעה שכנגד, טוען התובע, כי אינו חתום על ה"נספח להסכם", עליו מבוססת התביעה שכנגד. יתרה מזאת, לפי הצהרת הנתבע חברת אולם השמחות בע"מ היא שהתחייבה לשלם עבור הויתור על הזכויות ובפועל היא זו ששילמה על חשבון החוב 450,000 ₪ ונותרה חייבת 701,250 ₪.

הראיות
11. מטעם התובע העיד התובע בעצמו.

12. מטעם הנתבע העידו הנתבע, המגשר ורואה החשבון, איתן שאקי שערך את הסכם הויתור וה"נספח להסכם".

המחלוקת
13. א. האם לנתבע היו זכויות באולם?
ב. האם הנתבע וויתר על זכויותיו? ואם כן האם התובע התחייב לשלם לו עבור הויתור?

דיון והכרעה
א. האם היו לנתבע זכויות באולם?
14. אין חולק, כי ביום 20.12.04, נחתם בין הצדדים לבין קליינר ההסכם להקמת החברה (מש/1). התובע מצהיר בעדותו הראשית, כי קליינר שהיה המפעיל באולם נקלע למצב כלכלי קשה ולכן, התחייב להעביר אליו את כל זכויותיו. בתמורה לכך הוא שילם לקליינר 200,000 ₪ וכיסה חובות נוספים שהיו לקליינר. קליינר חשש שלא תהיה לו "דריסת רגל" באולם, וביקש למנות את הנתבע כנציגו בחברה שתוקם להפעלת האולם, כך שימשיך לתפקד כמנהל האולם. התובע הסכים לכך מאחר שרצה למנוע את התרסקות האולם בו השקיע ממון רב, למרות שהנתבע לא השקיע כספים כלשהם בחברה ו/או באולם.

15. מהעדויות ומהראיות שהובאו עולה, כי לאחר מספר ימים, הקימו הצדדים את חברת ביכורי הארץ בע"מ (עמ' 9, ש' 14-18). התובע אישר, כי ביום 1.2.05, חתמה ביכורי הארץ בע"מ שהעסיקה את הצדדים על הסכם עם חברת אבן טובה לישראל (מש/2) שהיה לה הסכם לניהול האולם וחוזה שכירות עם בעלי הבית של האולם למטרת הפעלתו.

16. התובע צרף את הסכם השכירות, שנחתם בינו לבין עו"ד עופר זמיר, כונס הנכסים הזמני שמונה לאולם, הנושא תאריך 31.1.05. לטענתו, לאחר חתימה על הסכם זה, רכש את הזכויות להפעיל את האולם, לכן אין כל משמעות להסכמים מש/1 ו-מש/2 שנחתמו קודם למועד הנ"ל ויש לראותם כמבוטלים "ההסכם עם הכונס ביטל את הכל" (עמ' 10, ש' 21). כמו כן, אחד מתנאי הסכם השכירות היה שהשוכר הקודם לא יהיה קשור עם פעילות אולם האירועים בצורה כלשהי במישרין ו/או בעקיפין וזאת בנוסף לצו בית המשפט שאסר על קליינר להיכנס לאולם (סעיף 3.ה. לתצהיר עדות ראשית).

17. טענת התובע היא כי למרות שהסכם השכירות נושא תאריך 31.1.05, תוקפו הוא מיום 7.2.05 כיוון שאושר על ידי בית המשפט רק במועד זה, לכן הוא טוען כי מכיוון שמועד אישור הסכם השכירות מאוחר למועד חתימתם של מש/1 ומש/2 הוא מבטלם. טענה זו, הועלתה לראשונה רק במהלך חקירתו הנגדית. הסכם השכירות נושא בכותרתו את התאריך 31.1.05 ובסופו נכתב "ולראיה באו הצדדים על החתום ביום 31.1.05". משכך, עולה, כי התובע חתם על ההסכם עם כונס הנכסים ביום 31.1.05, לפני חתימתו על מש/2, שכאמור נחתם ביום 1.2.05.

18. אני דוחה את טענת התובע, כי חתם על הסכמים מש/1 ו-מש/2 תחת איומים. זאת כיוון שהטענה לא הוכחה והועלתה לראשונה רק במהלך חקירתו הנגדית. התובע העיד, כי הנתבע שלח לו אדם בשם רביבו כדי שיאיים עליו "ששלחו כל הזמן צד שלישי בשם רביבו שאחתום" (עמ' 12, ש' 4). הוא מודה שלא ראה את רביבו (עמ' 12, ש' 5-6). כשהתבקש התובע להסביר מדוע לא טען כי אויים עד לחקירתו הנגדית השיב כי זה לא רלוונטי "אחרי שחתמתי הסכם עם הכונס כל ההיסטוריה מתה" (עמ' 12, ש' 8). התובע לא התלונן במשטרה על איומים בנימוק "פחדתי להתלונן כי הייתי מאויים" (עמ' 11, ש' 7).

19. ביום 25.10.06, נחתם הסכם פשרה בין הצדדים במסגרתו נקבע שהצדדים יקיימו הליך מקדים לבירור העניין לפני שאקי כדי שינסה לגשר ביניהם ואם הליך הגישור לא יצלח תועבר המחלוקת לבורר. בנוסף, קבעו הצדדים במסגרת ההסכם רף עליון ותחתון לתקבול שיקבל הנתבע על חשבון חלקו בשותפות (להלן: "הסכם הפשרה"). סעיף 5.ד. להסכם הפשרה קובע, כלשונו:
"בכל מקרה ובניגוד לכל האמור לעיל מוסכם בין הצדדים כי יוצב רף תחתון ורף עליון לביצוע החלטת הבורר כדלקמן:
1. רף תחתון: דודו יהי זכאי לתקבול על חשבון חלקו בשותפות שלא יפחת מסך של 240,000$...
2. רף עליון: דודו יהיה זכאי לתקבול על חשבון חלקו בשותפות שלא יעלה על סך של 440,000$...כלומר: מוסכם בין הצדדים כי במידה והחלטת הבורר תפסוק סכום הנמוך מהרף התחתון או גבוה מהרף העליון יתקבל הסכום הקרוב אליו- עליון או תחתון לא פחות מ- 240,000$ ולא יותר מ- 440,000$" (ההדגשה שלי י"ב).

20. עובדה זו יש בה בכדי לקעקע את עדות התובע לפיה ההסכם עם הכונס מיום 31.1.05 ביטל את ההסכמים מש/1 מש/2 וממועד חתימתו לנתבע לא היו זכויות באולם. שכן אם אלה פני הדברים מדוע הסכים התובע לחתום על הסכם פשרה שקובע בין היתר את התמורה שיקבל הנתבע עבור זכויותיו באולם?! התובע לא ידע להסביר והשיב "זה מחלוקת לאותה היסטוריה" (עמ' 12, ש' 17).

21. לאור כל האמור לעיל , אני קובע שלנתבע היו זכויות באולם.
ב. האם הנתבע וויתר על זכויותיו? ואם כן האם התובע התחייב לשלם עבור הויתור?
22. התובע טוען שהנתבע ויתר על זכויותיו. טענתו מתבססת על הסכם הויתור מיום 4.1.07 לפיו "בן עמי מוותר על כל זכויותיו באולם השמחות בבית הכנסת הגדול בירושלים" (סעיף 2 להסכם הויתור) "עם החתימה על הסכם זה לא יהיו לקליינר ולבן עמי כל זכויות שהן באולם השמחות" (סעיף 3 להסכם הויתור).

23. הנתבע מאשר, כי הסכים לוותר על זכויותיו באולם. אולם, וויתורו היה מותנה בתשלום של 265,000$ כפי שצוין ב"נספח להסכם". התובע מכחיש, כי התחייב לשלם לנתבע עבור הויתור וטוען, כי לא חתם על ה"נספח להסכם".

24. כאמור, ביום 25.10.06 נחתם הסכם פשרה לישוב המחלוקת בין הצדדים. בהסכם נאמר: "קיים דין ודברים באשר לגודל חלקו של דוד (הנתבע- ההדגשה שלי י"ב) בזכויות ההפעלה של אולם האירועים..."(סעיף 1 להסכם הפשרה). הנתבע טען "לבעלות שווה (50%) לחלקו של ישראל (התובע- ההדגשה שלי י"ב) (50% הנותרים) וטענות כספיות נוספות". משכך, הוסכם כי "הצדדים יציגו טענותיהם בפני
רו"ח שאקי...שינסה לגשר בין הצדדים ולהביאם להסכמה סופית" (סעיף 5.א להסכם הפשרה).

הסכם הויתור והנספח
25. הנתבע העיד את שאקי שסיפר, כי לאחר שהצדדים מינו אותו למגשר, הוא ניפגש עימם מספר פעמים במשרדו ובביתו. חלק מהפגישות נערכו ביחידות וחלק במשותף "בעיקר במשרד, לא רק, גם אצלי בבית, היו הרבה שיחות בנושא הזה, לא היה רק במקום אחד" (עמ' 30, ש' 1-2). לאחר מכן, הוא העלה את הסכמות הצדדים על הכתב, בהסכם ובנספח להסכם, "הנספחים כתובים בכתב ידי כי הם נרשמו בזמן אמת ולאחר מכן כשהם הודפסו מר ארלנגר לא היה מוכן לחתום עליהם..." (עמ' 30, ש' 9-10). הסכם הויתור והנספח להסכם נחתמו ע"י הנתבע בלבד.

26. התובע מבסס את תביעתו על הסכם הויתור ומבקש לאכוף אותו ודוחה את הטענה, כי הסכם הויתור כולל את הנספח להסכם.

27. בהתאם לתקנה 9(א) לתקנות בתי המשפט (גישור), תשנ"ג- 1993 "בעלי הדין יחתמו על הסדר הגישור והמגשר יקיימו בחתימתו". בענייננו משלא קויימו התנאים הנ"ל אין לפניי הסדר גישור ועליי לבחון האם מדובר בחוזים מחייבים לפי דיני החוזים.
העדר חתימת התובע
28. ככלל, חתימה על מסמך איננה תנאי הכרחי לצורך עמידה בתנאי של "הסכם בכתב". אמנם, חתימה מעידה בדרך כלל על גמירות דעתם של הצדדים להסכם, ועל רצינות הכוונות שלהם. עם זאת, "העדרה של חתימה אינו מעיד, בהכרח, על העדר גמירות דעת, ואילו קיומה של חתימה אינו מעיד, בהכרח, על גמירות דעתו של החותם להתקשר בעיסקה " (ראה פרידמן וכהן, חוזים - כרך א', תשנ"א עמ' 448, וע"א 571/79 49/81, מקסים נ. ג'רבי פ"ד ל"ז (1) 589)).

29. "חתימה היא עדיין ביטוי מן המעלה הראשונה לקיומה של גמירת דעת לכרות חוזה. מסמך ללא חתימה יוצר חזקה כי אינו מחייב. חזקה זו נובעת מנסיון החיים ומאורחות המסחר. כדי לסתור חזקה יש צורך בראיות משמעותיות" (ראה פרידמן וכהן, חוזים - כרך א', תשנ"א עמ' 452).

30. יש לבחון את שאלת גמירות הדעת של התובע בהעדרה של חתימה על הסכם הויתור והנספח לו.

31. בענייננו, למרות העדר חתימה, סבורני כי, מנסיבות חתימת ההסכם והנספח ולנוכח הסכם הפשרה שקדם להם ולעדותו של המגשר לפיה כל הליך הגישור שהתנהל בפני
ו היה בנוי על "אמון בין כל הצדדים" (עמ' 32, ש' 2) כלפיו, הוכח שהייתה הסכמה שהנתבע יוותר על זכויותיו באולם ובתמורה לכך התובע התחייב לשלם לו. נימוקי לקביעה הם:

א. הסכם הפשרה
32. בהסכם הפשרה קבעו הצדדים רף עליון ותחתון לסכום שישולם לנתבע על חשבון חלקו בשותפות.

33. התובע טוען, שהסכים לחתום על הסכם פשרה כי עמד למכור את זכויותיו באולם לאיש עסקים מצרפת שעובר לחתימת ההסכם נוהל עימו מו"מ למכירת האולם בסכום של כ - 1.3 מליון דולר (סעיף 10 לתצהיר עדותו הראשית). משכך, הסכם הפשרה והתשלומים המנויים בסעיף 5 להסכם היו עתידים להיות משולמים בכפוף למכירת האולם כאמור (סעיף 6.ב. לתצהיר עדותו הראשית).

34. הוא הסכים לחתום על הסכם הפשרה למרות שלא היה חייב לנתבע כדי "לקנות שקט תעשייתי". "לא הייתי חייב לבן עמי שקל אלא הפוך, הוא חייב לי המון, התפוצץ גם בגללו" (עמ' 13, ש' 19 – 20). הנימוק ל"כניעה" הזו הוא שנציג המשקיע הצרפתי, מר דניאל עובדיה, היה מוטרד מאוד מהסכסוכים הנוגעים לבעלות על הזכויות באולם וביקש שיקבע מנגנון להכרעת הסכסוך (סעיף 12.א לתצהיר עדותו ראשית מטעם התובע; עמ' 17, ש' 10 - 20). והוצב תנאי לביצוע העיסקה: "התנאי שלהם היה שלא יהיה אף אחד, על מנת שיוכלו לרכוש את המקום הם רצו דבר ראשון שיוציאו בהסכמה כל מי שיש לו טענה הם רוצים גם חתימות מהאנשים האלו וכל דבר נעשה אך ורק לצורך כך" (עמ' 13, ש' 14). נימוק נוסף עליו סיפר התובע בעדותו הוא, כי ההסכם נועד ליצור וודאות, כדי שידע כמה כסף יוותר בידיו לאחר המכירה בהנחה שישולם לו 1.3 מליון דולר עבור האולם.

35. למרות שהתובע העיד כי "יש בסעיף 9 (מצטט)" (עמ' 13, ש' 23) להסכם תניה לגבי המשקיע הצרפתי. לאחר שעיינתי בהסכם הפשרה ובסעיף 9 לא מצאתי כל אזכור למו"מ עם המשקיע הצרפתי. מלבד אזכור לשווי בו מוערך האולם לצורך קביעת שכר טרחתו של שאקי אם יביא קונה "שכר טרחתו של רו"ח יעמוד על סך 10,000 ₪ + מע"מ לחודש בנוסף יקבל איתן 4% + מע"מ מסכום השווי בו יוערך האולם לצורכי מכירה (כיום m1.3$) במידה ואיתן יביא קונה" ובסעיף 10 קבעו הצדדים כי: "החל מחתימת הסכם זה ניתן להביא לדיון הצעות רכש לחלקים מן הבעלות על חברת הניהול של האולם. במידה ותעמוד על הפרק הצעה רצינית של רוכש פוטנציאלי, יועמד סכום של 440,000$ הרף העליון הנ"ל בנאמנות ומיד יוחל תהליך הבוררות אשר אמור לקבוע את הסכום אותו יקבל דוד" ומשכך, אני קובע כי התובע לא הוכיח שהסכמות הצדדים אשר קיבלו ביטוי בהסכם הפשרה היו מותנות במכירת האולם למשקיע הצרפתי בסכום של כ- 1.3 מליון דולר.

36. לטענת התובע, העסקה עם המשקיע הצרפתי לא יצאה לפועל, כיוון שהוא דרש קבלות ואישורים על הכספים ששילם, אבל, הנתבע סירב לתת ולכן התפוצץ המו"מ לרכישת האולם (עמ' 15, ש' 12 - 13).

37. התובע העיד כי "איפרגן, הוא המשקיע" (עמ' 17, ש' 10) ו"דניאל עובדיה היה הנציג ונסים אס היה זרוע הארוכה של דניאל" (עמ' 17, ש' 15-16). התובע לא העיד את דניאל עובדיה, נציגו של המשקיע עימו נוהל המו"מ. עדותו של זה יכולה הייתה להאיר על המשא והמתן בין הצדדים ,התנאי לרכישת האולם, התשלומים שבוצעו ונסיבות ביטול ההסכם. "כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ראה: ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736).

ב. הגישור אצל שאקי
38. ביום 26.2.07, פנה התובע למגשר, בבקשה למנות בורר מאחר והגישור לא צלח ולא הושגה הסכמה בין הצדדים, וכלשונו: "ביום ר"ח אדר הודעת לי שהליך הגישור שהתנהל בפני
ך לא צלח ולא הושגה הסכמה בין הצדדים שבנדון. לפיכך, אבקש למנות אב בי"ד כבורר בין הצדדים שבנדון...." (נספח ד' לכתב ההגנה).לגרסתו, המכתב נשלח לשאקי לאחר שנודע לו כי שאקי מסר שיקים לנתבע בניגוד להתחייבויותיו והבטחותיו תוך הפרה גסה של חובת הנאמנות. לטענתו, הוא לא מצא לנכון לשוב ולציין זאת במכתב, מאחר וכבר טען זאת בפני
ו טרם כתיבת המכתב, "הוא ידע את הטענות שלי בעל פה כי אמרתי לו את זה בעל פה. אמרתי לו את זה לפני המכתב" (עמ' 16, ש' 6 - 7).

39. התובע התבקש להסביר כיצד זה מחד גיסא הוא מודיע למגשר, כי ההליך לא צלח ומבקש לבטלו ומאידך גיסא, הוא מבקש מבית המשפט שיורה על אכיפת ההסכם שהושג בגישור. על כך השיב כי "היה הסכם כתנאי לגישור שגם אם הגישור לא ייצלח האולם יהיה מחוץ לתמונה. חתמתי על הסכם אחרי שטענתי שכונס הנכסים מחק את כל ההיסטוריה ואני הולך לחתום על הסכם אחר כשאני יודע שיש קונים צרפתים..." (עמ' 16, ש' 19 - 23). התובע לא הוכיח את טענתו כי בכל מקרה הנתבע התחייב לוותר על זכויותיו באולם.

ג. ביצוע התשלום לנתבע
40. הנתבע טוען, כי מתוך הסכום של 265,000$ שולמו לו 450,000 ₪, והיתרה 701,250 ₪, הייתה אמורה להיות משולמת לו ביום 17.3.07, ולהבטחת תשלומה נתן התובע המחאה, לפקודת המגשר, בסכום זה, עליה נרשם "לביטחון בלבד" (נספח ה' לכתב ההגנה).

41. מנגד, התובע טוען, כי הוא לא התחייב לשלם והשיק לא נמשך על ידו. הוא הצהיר, בעדותו הראשית, כי הנתבע קיבל כ- 450,000 ₪ בשיק של חברת הניהול ובמזומנים מטעם נציג המשקיע הצרפתי. וכמו כן, ניתן לרו"ח שאקי שיק בנאמנות ע"י חברת הניהול של המשקיע הצרפתי. סכומים אלו ניתנו לאחר שסוכמו עקרונות לחתימת חוזה (סעיף 11 לתצהיר עדותו הראשית). לטענת התובע, הנתבע נוקט בשיטת הדייג מצהיר בהסכם שחברת אולם השמחות הגדול בע"מ חייבת לו כסף אך מנסה את מזלו אצל הנתבע (סעיף 2 לכתב הגנה לתביעה שכנגד).

42. הנתבע מאשר כי הסכום של 450,000 ₪ שולם לו "חלק מזומן חלק שיקים וכל מיני" (עמ' 25, ש' 18) וחלק מהשיקים נמסרו לו ע"י "דניאל עובדיה וחלק שאקי" (עמ' 26, ש' 14). מכך אין להסיק כי כל הסכום היה צריך להיות משולם לנתבע ע"י המשקיע הצרפתי. כמו כן, בהתאם לעדותו של שאקי הוא היה עד למסירת השיקים על ידי התובע לנתבע "... אני הייתי עד למסירת השיקים, הם נמסרו לי ואני העברתי אותם. את השיקים נמסרו בביתי על ידי ארלנגר לבד ואחר כך אני העברתי אותם לבן עמי" (עמ' 31, ש' 20 - 22).

43. אין חולק כי השיק ע"ס 701,250 ₪ היה משוך ע"י אולם השמחות בע"מ. התובע העיד, כי הוא זה שהפעיל את האולם "ב-1/1/07 באמצעות חברת אולם השמחות בע"מ" (עמ' 1, ש' 15 – 16, פרוטוקול מיום 28.3.07 בש"א 2978/07).

שאקי העיד "אולם השמחות בע"מ זאת החברה שהיתה רשומה כבעלת השיק. אני ידעתי שאולם השמחות הגדול זה היה ארלנגר" (עמ' 32, ש' 5-6). "הנחת העבודה היתה שהשיקים הם של ארלנגר, הוא כתב ומסר אותם, לא ראיתי שום הבדל בין שיקים כאלה לבין שיקים אישיים שלו" (עמ' 32, ש' 23-24). מבחינתו "מסירת השיקים היה האקט האחרון של הגישור" (עמ' 31, ש' 20).

44. לא זו אף זו, שאקי העיד, כי השיק על סך 701,250 ₪ שנמסר לו ע"י התובע בעבור הנתבע נותר אצלו ולא נמסר לנתבע על פי הנחייתו של התובע "כיוון שהסיכום היה שאני שומר אותו אצלי עד שארלנגר יקבל תמורה עבור מכירת דירה כפי שהוא סיפר לי. לשיק מבחינתי היה כיסוי, הוא שיק מעותד, והוא אמר לי שהסיבה שהוא נותן לי שיק מעותד כי כרגע אין לו כסף מזומן ולכן ביקש שארשום את השיק הוא רשם לפקודתי עד תאריך, הוא אמר שיקבל את התמורה ואז אתן לו את השיק והוא יתן לי את הכסף או לבן עמי" (עמ' 32, ש' 22 – 24; עמ' 33, ש' 1 - 2). בתאריך הפרעון הוא התבקש ע"י התובע שלא להפקיד את השיק ומאחר והרגיש אחריות כלפי שני הצדדים הוא לא הפקיד ולא מסר את השיק. עדותו זו לא נסתרה.

45. לאור האמור, הגעתי למסקנה, כי התובע התחייב לשלם לנתבע את הסך של 261,000$ בהתאם לנספח להסכם הויתור. בעובדה כי השיק ע"ס 701,250 ₪ נמשך ע"י חברת אולם השמחות בע"מ אין בכדי לשנות ממחויבותו. להסרת ספקות, אין בטיוטה להסכם, בין הנתבע לבין אולם השמחות, שצרף התובע לתצהירו, כדי להעלות או להוריד מהמסקנה אליה הגעתי.

46. שוכנעתי כי הוכחה גמירות הדעת של הצדדים להתקשר בהסכם מחייב והתובע בהתנהגותו שידר את המסר שהוא אחראי לתשלום הסכום המוסכם וערב לפרעון השיק.

סוף דבר
47. לאור כל האמור, אני מקבל את התביעה העיקרית ואת התביעה שכנגד וקובע כי לנתבע אין כל זכות באולם ומחייב את התובע לשלם לנתבע 701,250 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

48. לאור התוצאה אליה הגעתי אין צו להוצאות.
ניתן היום, י' אב תש"ע, 21 יולי 2010, בהעדר הצדדים.

בית משפט השלום בירושלים
ת"א 4097-07 ישראל ארלנגר
נ' דוד בן עמי

1 מתוך 12








א בית משפט שלום 4097/07 ישראל ארלנגר נ' דוד בן עמי (פורסם ב-ֽ 21/07/2010)