פסקי דין על יעקב נאמן | פסקי דין על קרן נאמן | פסקי דין על דוד מליץ | פסקי דין על אלנה כץ |

188-06/10 תאח     06/10/2010




תאח 188-06/10 יעקב נאמן, קרן נאמן נ' דוד מליץ, אלנה כץ








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בתל אביב - יפו



06 אוקטובר 2010

תא"ח 188-06-10 נאמן ואח' נ' מליץ ואח'




בפני

כב' השופט דן מור
, שופט בכיר

התובעים
1
.
יעקב נאמן

2
.
קרן נאמן
ע"י ב"כ עו"ד נחום פלג

נגד

הנתבעים
1. דוד מליץ
2. אלנה כץ
ע"י ב"כ עו"ד עדי טל



פסק דין


בפני
תביעה לפינוי דירת מגורים בקומה שלישית בבנין ברח' מרים החשמונאית 3, תל אביב (להלן- "המושכר"). תביעה זו הוגשה בהתאם לפרק טז(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. התובעים הינם הבעלים של המושכר, בעוד שהנתבעים הינם שוכרי המושכר, וזאת בהתאם להסכם שכירות בלתי מוגנת מתאריך 26.4.09, נספח א' לכתב התביעה.

בהתאם לאמור בהסכם (סעיף 3) תקופת השכירות הינה לשנה, ולאחריה ניתנת לשוכר האופציה להאריך את תקופת השכירות בשנה נוספת, באותם תנאים. מתברר כי אנו נמצאים כיום כ- 6 חודשים טרם סיום תקופת השכירות הנוספת, בהתאם ל"אופציה" הנ"ל. אמנם, כשהוגשה התביעה בתאריך 1.6.10, היה זה רק חודשיים לאחר תחילת תקופת השכירות השניה, אולם, כאמור, חלפה תקופה נוספת ונראה לי כי טוב היה אם הצדדים היו משכילים להימנע מניהול המשפט, במציאת הסדר פשרה ראוי.

טענת התובעים הינה להפרה יסודית של תנאי השכירות, כך שהיתה בידי התובעים הזכות שלא להעניק את תקופת השכירות השניה, בהתאם ל"אופציה" כאמור לעיל. בסעיף 3.1 להסכם השכירות נאמר מפורשות שה"אופציה" כפופה לכך ש"השוכר מילא אחר כל הוראות ההסכם...".

ההפרות הינן בכך שבניגוד לאמור בהסכם, לא ביטחו הנתבעים את הדירה, כאמור בסעיף 9.8 לו, אלא עשו זאת רק לאחר דרישה והתראה, וזאת רק באפריל 2010, לא שילמו במועד ובצורה מסודרת את דמי ועד הבית כאמור בסעיף 4.3 להסכם, וכך אף באי תשלום מיסי הארנונה, כאמור בסעיף זה. אולם מתברר כי התובעים שילמו את כל הפיגורים בתשלומי ועד הבית והארנונה, לשביעות רצון הגורמים הזכאים לתשלומים אלה, ואף ממשיכים לשלם תשלומים אלה במועד וכדרוש.

עוד נשמעו טענות מטענות שונות לגבי החזקת בעלי חיים בדירה, או לגבי מחדל באיוורור הדירה, המעצים את הנזקים לדירה שכתוצאה מחדירת רטיבות מהגג, ביצירת עובש. אולם, שני דברים אלה אינם נכללים במסגרת טענות התובעים לענין ההפרה, ועל כן לא ארחיב בנושא, אף כי אינני סבור שהחזקת בעלי חיים בדירה, בהעדר תנאי מפורש בחוזה השכירות האוסר זאת, אינה שימוש בלתי ראוי הפוגע במושכר, כאמור בסעיף 16 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971.

נראה לי כי על פי האמור בסעיפים 6 ו- 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970, ההפרות אותן מונה ב"כ התובעים אינן בגדר הפרה יסודית שבגינה זכאי המשכיר לעמוד על ביטול החוזה, ובענייננו – לעמוד על ביטול האופציה שניתנה בכפוף לאי הפרה של תנאי חוזה השכירות. אולם, בסעיף 6 לחוק הנ"ל נקבע שהצדדים רשאים להתנות ולקבוע במפורש בהסכם שהפרה מסוימת תחשב להפרה יסודית. בסעיף 8 להסכם השכירות נקבע שכל האמור בסעיף 4 הינו "מעיקרי ההסכם" והפרתם תהווה הפרה יסודית של ההסכם. בסעיף 4 להסכם מדובר על תשלומי ועד הבית והארנונה, כך שנושא זה הופך להיות, בהסכמת הצדדים, להפרה המקנה לבעל הבית את זכות הביטול. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מטענות הנתבעים בעניינים אלו. נוצר קושי בתשלום דמי הארנונה, שנבע מכך שהתובעים דרשו כי חשבון הארנונה בעירית תל אביב יהיה דווקא על שמם, והדרך בה נקטה התובעת, הנחת שוברי תשלום הארנונה בתיבת הדואר של התובעים, אינה מבטיחה תשלום מדויק ובמועד של דמי הארנונה. גם התובעת מודה כי לא ידעה על העיכובים בתשלום, וכשנודע לה הדבר, היה זה רק לאחר סיום תקופת השכירות הראשונה. היא הודיעה על כך לנתבעים
ואלה שילמו מיד את החוב. לענין תשלום דמי ועד הבית, טוען הנתבע כי התובעת היתה מעוניינת לעכב את התשלומים לועד הבית בנסיון ללחוץ על ועד הבית לצורך ביצוע התיקונים בגג הבנין. אינני יכול לומר כי טענה זו – מופרכת, ומכל מקום, גם כאן כשנודע לתובעת על הפיגורים והיא שלחה דרישה בענין זה לתובעים, מיהרו התובעים ושילמו את החוב.

נראה לי, בנסיבות אלה, כי יהיה זה בלתי ראוי לראות בהתנהגות הנתבעים, כאמור לעיל, כדי הפרה יסודית של חוזה השכירות. אינני יכול לקבוע כממצא עובדתי שהנתבעים פעלו במודע להפרת החוזה.

אין לבית המשפט כל ספק כי העילה האמיתית אך המוסווית להגשת תביעת הפינוי הינה חששם של התובעים מתביעת נזיקין כנגדם, תביעת הנתבעים בגין נזקי רטיבות בדירה. התובעים היו מוכנים לשלם לנתבעים סך של 5,000 ₪ על מנת שיפנו את הדירה טרם סיום תקופת השכירות השניה, בהתאם ל"אופציה". מנגד, הנתבעים התעקשו להישאר בדירה, כנראה מסיבותיהם הטובות, וביקשו להימנע מהוצאות מוקדמות למעבר לדירה אחרת, וחששם מחיפוש דירה אחרת להשכרה, בהיצע הנמוך של דירות להשכרה בתל אביב, במיוחד דירות ראויות ובדמי שכירות סבירים.

ב"כ הנתבעים ערה לעצם ההפרה ההופכת ליסודית בגין האמור בסעיף 8 להסכם השכירות, ותשובתה הינה באמור בסעיפים 48 ו- 49 לכתב ההגנה. בסעיף 49 מצטטת ב"כ הנתבעים את ע"א 3940/94 שמואל רונן חב' לבנין ופיתוח בע"מ ואח' נ' ס.ע.ל.ר חב' לבנין בע"מ, פ"ד נב(1) 212, 223, שם נפסק כי גם אם מדובר בהפרה יסודית של חוזה, על הנפגע המעונין לבטל את החוזה להפעיל זכותו זו בתוך זמן סביר מהיום שבו נודע לו על ההפרה. במקרה שבפרשתנו, אכן, תגובתם הראשונה של התובעים, כשנודע להם על ההפרות, היתה במשלוח דרישה לתקן את ההפרה, והנתבעים מיהרו והסירו את מחדליהם. בנסיבות אלו לא יהיה זה סביר שהתובעים יהיו רשאים לדרוש את ביטול החוזה, כשההפרה, כאמור, כבר תוקנה.

לגבי ההפרה השלישית – העדר פוליסת ביטוח לכיסוי הסיכונים כמפורט בהסכם השכירות, אין מדובר בהפרה יסודית. הנתבעים הודו כי הדבר נשמט מזכרונם, וכשנודע להם על עמידת התובעים על תנאי זה בהסכם, מיהרו וביטחו את הדירה. גם כאן ענייננו בהפרה שאינה יסודית, כשהשוכרים תיקנו את ההפרה בתוך זמן סביר, כאמור בסעיף 7(ב) לחוק החוזים הנ"ל. למזלם הטוב של שני הצדדים, העדר הביטוח לא גרם לנזק נוסף בהעדר מקרה ביטוח עובר למועד הביטוח, לכשנעשה.

לאור כל זאת – התביעה נדחית.

לענין ההוצאות יש לומר את הדברים הבאים: אמנם עמדו הנתבעים בהוצאות בגין שכירת שרותי עורכי דין ופניה למומחה לקבלת חוות דעת, אולם חוות הדעת כלל לא היתה רלוונטית, ולטעמי לא היה כל מקום להגיע למצב בו הוגשה תביעת הפינוי, לאחר שהנתבעים התעקשו למצות את מלוא תקופת השכירות בהתאם ל"אופציה", על אף הנזקים שנגרמו לדירה - שהתובעים לא היו הגורמים הישירים לנזקים אלה. גם אין להתעלם מכך שהנתבעים אכן הפרו תנאים בחוזה השכירות, אף שמיהרו ותיקנו את המעוות תוך זמן קצר. אני אף חושש כי הצדדים יחזרו ויפגשו בבתי משפט בתביעות הדדיות על נזקים, ותקוותי היא כי, במחשבה שניה, הצדדים ימנעו מכך.

בנסיבות אלה, אני קובע כי כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום,
כ"ח תשרי תשע"א, 06 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.








תאח בית משפט שלום 188-06/10 יעקב נאמן, קרן נאמן נ' דוד מליץ, אלנה כץ (פורסם ב-ֽ 06/10/2010)