פסקי דין על כלל חברה לביטוח בע"מ | פסקי דין על עדו משה אוחיון

25869-04/10 א     21/10/2010




א 25869-04/10 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' עדו משה אוחיון








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



21/10/10

ת"א 25869-04-10 אוחיון נ' כלל חברה לביטוח בע"מ






בפני

כב' השופטת
חנה פלינר

נתבעת/מבקשת

כלל חברה לביטוח בע"מ


נגד


תובע/ משיב

עדו משה אוחיון



החלטה


מונחת בפני
י בקשה לדחיית התביעה על הסף, וזאת מכוח הסמכות המסורה לבית המשפט בתקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984. הבקשה הוגשה על ידי הנתבעת – המבקשת (להלן : "המבקשת"), ולהלן העובדות הצריכות לה.


התובע, הוא המשיב בבקשה זו (להלן : "המשיב"), הגיש תביעה
המופנית כנגד הנתבעת – המבקשת.
בכתב התביעה טוען התובע שהינו אפוטרופוס על נכסי אביו (להלן: "החסוי")
אשר שימש כסוכן ביטוח של הנתבעת למצער משנת 1988. בכתב התביעה מפרט התובע כי מונה לאפוטרופוס על נכסי אביו ביום 2/9/07, וכי לאחר המנוי פנה למבקשת לקבלת פרטים אודות נכסים של החסוי המוחזקים על ידה. זו האחרונה לא ענתה לפניות ולכן פנה המשיב בבקשה מתאימה לבית המשפט לענייני משפחה. לאחר הליכים רבים התברר שלטובת החסוי נצברו כספים המוחזקים על ידי המבקשת בסכום כולל של 79,730 ₪ וזאת משנת 1995. בעקבות הליכים אלו שילמה המבקשת למשיב סך של 62,825 ₪ (לאחר הפחתת מיסים).
התביעה שבפני
י מוגשת עקב אי תשלום ריבית המגיעה לחסוי, לטענת המשיב, בגין כספים שהופקדו בחשבונו, וכן נדרש בתביעה הסבר לגבי "תנועה עלומה" , תנועה של תשלום
למקור לא ידוע בסך
62,128 ₪ מחשבונו של החסוי – תנועה אשר גרמה ל"איפוס" החשבון בשנת 1998.


המבקשת העלתה בכתב ההגנה טענות מקדמיות וטענה כי רובו המכריע של הסכום הנתבע מקורו ב"תנועה עלומה" וכן בגין הצמדה, ריבית ועוד כספים שנצברו בחשבון החסוי מאוגוסט 1998
- כך גם על פי האמור בכתב התביעה. לכן, ביום הגשת תביעה התיישנו כל עילות התביעה שצמחו
בגין סכומים אלה או אחרים.
עוד הוסיפה המבקשת וטענה בכתב ההגנה כי הגשת התביעה לאחר שיהוי ניכר גורמת לנזק ראייתי
ויש בשיהוי שיעלה כדי השתק.


לטענות התביעה לגופן משיבה המבקשת בכתב ההגנה, כי לא נמסרו המסמכים המבוקשים על ידה בין היתר כיוון שהיה מיזוג של חברת "אריה חברה לביטוח בע"מ " לחברת "כלל חברה לביטוח בע"מ
". המבקשת טענה בכתב הגנתה כי אין בידיה כל מסמכים מעבר לאלה שהוצגו במסגרת ההליכים בבית משפט לענייני משפחה.


המבקשת הגישה בקשה להורות כי תידחה, או למצער תימחק, התביעה שבכותרת על הסף, בהסתמך על הטענות הבאות: התיישנות ושיהוי; העדר עילה, השתק והיות התביעה קנטרנית וטורדנית. בעניין ההתיישנות טוענת המבקשת כי זכות התביעה בגין מסכת העובדות נשוא התביעה התיישנה זה מכבר. כעולה
מפורשות מכתב התביעה מדובר על תנועה שבוצעה בחשבונו של הסוכן ביום 26.7.98 ולכן ביום הגשת התביעה, 21.4.10, התיישנה כל עילת תביעה שצמחה בגין תנועת ה"איפוס" הנטענת ולא ניתן לתבוע כל זכות מכוחה. ומשעילת התביעה בגין
ה"איפוס" עצמה התיישנה הרבה טרם הגשת התביעה הרי שלא ניתן אף לתבוע הפרשי הצמדה וריבית בגין סכומים אלה.


לעניין היות התביעה קנטרנית וטורדנית טוענת המבקשת שהמשיב לא צירף הסכם
בין הסוכן (החסוי) לבין אריה החברה ו/או כלל ; לא צירף הסכם כלשהו בין כלל לסוכניה בו כלול סעיף הקובע כי כלל תשלם לסוכניה ריבית והצמדה, לא מציג כל עילה חוזית או חוקית מחייבת. בעניין ה"תנועה העלומה" המשיב לא מראה כל עילה או ראיה כי תנועת החיוב בכרטיסו של הסוכן מיום 26.7.98 בוצעה שלא כדין מלבד עצם
"היותה". עוד טוענת המבקשת, כי הסכמי כלל עם סוכניה אינם מקנים כל זכות לקבלת ריבית כגון דא, כן כוללים סעיף הקובע כי הסוכן מסכים לכך שספרי החברה יהוו ראיה לאמיתות תוכנם כך שהמשיב מושתק מלטעון דבר כלפי ספריה של כלל ופעולת החיוב
מיום 26.7.98 המופיעה בספרי החברה.


לגופה של הבקשה טוען המשיב כי ביום 7.3.07 פנה לחברת אריה וביקש בשם החסוי מידע אודות פרמיות ועמלות המגיעות לחסוי. פנייתו הנ"ל הייתה בבחינת קול קורא בישימון ולפיכך שיגר מכתב נוסף. נוכח התעלמותה של המבקשת הגיש המשיב בקשה למתן צו לגילוי מסמכים בבית משפט לענייני משפחה ביום 31.12.07 . הבקשה התקבלה , המבקשת המשיכה והתעלמה גם מצו זה לפיכך פנה המשיב פעם נוספת לבית משפט לענייני משפחה בהודעה על בזיון בית משפט. ביום 30.6.08 נוכח הליך בזיון בית משפט לענייני משפחה שיגרה המבקשת למשיב לראשונה מסמך המעיד על קיומם של נכסים השייכים לחסוי ומוחזקים על ידה. ביום 2.7.08 בדיון בבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן הוסכם כי הצדדים ישתפו פעולה לצורך סיום המחלוקת שבניהם. בשלב זה הצדדים ניהלו חליפת מכתבים בניהם ולא הגיעו לידי הסכמה. בניגוד מוחלט לטענותיה של המבקשת ביחס למידע המצוי בידיה לפיהן ברשותה אך ורק מידע משנת 2002 ואילך, המציאה המבקשת למשיב ביום 3.2.09 פרוט חשבון למוטב הכולל מידע החל משנת 1990.


בהתאם לפירוט חשבון למוטב אשר הומצא למשיב על ידי המבקשת (נספח 14 לתגובה זו) המתייחס לתקופה – פברואר 1990 עד ינואר 2009, שילמה המבקשת ביום 10.5.09 למשיב את הסכומים שנצברו לטענת המבקשת לטובת החסוי משך שנים אלו ועד ליום 15.4.09 בסך מצטבר של 62,825
ש"ח. בצמוד להמחאה הועבר "חישוב הצמדת תשלום עמלות"
שנערך על ידי המבקשת ביחס לסכומים שנצברו למשיב לאחר איפוס חשבונו. ברור וגלוי כי אילולא האיפוס מיום 26.7.98 הייתה המבקשת מעבירה למשיב כספים שנצברו לטובתו בתקופה הקודמת לאיפוס ולאחר ביצוע שיערוך בדיוק כפי שעשתה ביחס לסכומים מהתקופה שבסמוך לאחר האיפוס ועד ליום 15.4.09. המשיב טוען כי האיפוס נעשה בנסיבות אשר אינן ידועות לו וכל ניסיונותיו לקבל מידע מהמבקשת כשלו. ועוד, העובדה שהאיפוס בוצע בסכום היתרה המדויקת בזמנים הרלוונטיים מעוררת אף היא חשד ממשי שהאיפוס בוצע שלא כדין. עוד טען המשיב שהמבקשת מנועה מלהעלות טענת התיישנות כיוון שלא טענה זאת בהזדמנות הראשונה והן בהסתמך על סעיף 9 לחוק ההתיישנות התשי"ח – 1958, באשר התשלום שבוצע מהווה "הודאה בקיום זכות".


לכך משיבה המבקשת שההלכה לעניין פרשנותו של המונח "הזדמנות ראשונה" היא שיש לבחון את מהותו של הדיון שהתקיים ומה היה העניין של הנתבע באותו דיון. העניין של המבקשת בהליכים שנוהלו בבית משפט לענייני משפחה לא היה כשל נתבעת, אלא כשל צד ג' המתבקש לקבל מידע.
סכום העמלות שהועבר ע"י המבקשת לא הועבר אליו על ידי בית משפט אלא מכוח יושרה של הנתבעת כדרך קבע בה היא נוהגת. ברי ההזדמנות הראשונה להעלות טענת התיישנות הייתה במסגרת כתב ההגנה שהגישה המבקשת במסגרת התביעה שבכותרת.


לסעיף 9 לחוק ההתיישנות טוענת המבקשת שבמקרה זה התשלום לא היווה הכרה בזכות המשיב ולא הוכרה זכותו להגיש תביעה באשר "לכל שורה ושורה בכרטיס העמלות". עוד טוענת המבקשת כי ההלכה בעניין הנטלים
קובעת כי משהועלתה על ידי הנתבע טענת התיישנות, והתובע מבקש להיבנות מאחד החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות, עליו לטעון ולהוכיח קיומן של העובדות המצדיקות חריגה כאמור. המשיב אינו עומד בנטל כאמור, התשלום שביצעה המבקשת לא יועיל למשיב
משום שלא היה בו כדי להוות הודאה בקיום, הודעת המבקשת כי תוכל להעביר כספים בניכוי מס וכו' אין בה הודאה בזכאותו של המשיב לתבוע כל שורה ושורה.


ההלכה בדבר דחייה על הסף

אין מחלוקת כי מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הם בגדר אמצעים הננקטים בלית ברירה ופתרון ענייני של כל מחלוקת לגופה הינו עדיף, וראה
ע.א. 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין
פד"י מ' (2)668, עמ' 671.
עם זאת כאשר משתכנע בית משפט שגם אם יוכיח התובע את כל טענותיו המפורטות בכתב התביעה, דין התביעה להידחות, אזי אין מקום לבזבז זמן שיפוטי יקר ולגרום לצדדים להוציא הוצאות בניהול משפט, כאשר תוצאתו ידועה מראש- וראה ע"א 280/84 עפרי נ' מדינת ישראל פ"ד מ' (3) 358, שם אישר בית המשפט העליון מחיקה על הסף של תביעה בשל קיומו של הסדר פשרה קודם בין הצדדים.

התיישנות – האמנם?

סבורני כי במקרה הנדון המבקשת העלתה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה שהייתה לה – כתב ההגנה. התביעה שבפני
י הינה הליך נפרד וכתב ההגנה הינו "ההזדמנות הראשונה" שניתן להעלות את הטענה. עם זאת, סבורני שבמקרה הנדון אין מקום להכריע בטענת ההתיישנות על יסוד האמור בבקשה ובתגובה, ויש מקום לנהל דיון לגופו של עניין, בין היתר בטענת ההתיישנות.


במקרה הנדון, יש לבחון האם מתקיימים סעיף 11 לחוק ההתיישנות – ברישא לסעיף נאמר: "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה לו אפוטרופוס...". אין מחלוקת שמיום 2/9/07 הוגדר האב חסוי, יש לבחון מאיזה מועד לא היה כשיר לנהל את ענייניו, ותקופה זו לא תבוא במניין ההתיישנות! לכך אין התייחסות בכתבי הטענות שבפני
י.


זאת ועוד, אין מחלוקת שהמבקשת שילמה כספים בשנת 2009; אין מחלוקת שכספים אלו נצברו לטובת החסוי משנת 1995 ואילך; גם אם היה איפוס בשנת 1998 והכספים ששולמו נצברו משנה זו, לא יכולה להיות מחלוקת שחלק מהכספים ששולמו הם מתקופה מוקדמת, לגביה טוענת כעת המבקשת התיישנות. סבורני כי תשלום שכזה מהווה הודאה בקיומה של זכות, ולכן חל האמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות.


מטעמים אלו, סבורני שאין מקום לסלק את התביעה על הסף. עם זאת, אין בכך כדי לגרוע או לפגוע בטענות המבקשת לעניין נטלי ההוכחה, טענות השיהוי והנזק הראייתי. במהלך ההוכחות יתברר כאמור באיזה מועד פסק החסוי להיות אחראי לענייניו; יתברר האם מי מטעמו היה יכול לברר את זכויותיו אצל המבקשת, ואם כן – האם נעשה דבר מה. יתברר האם נשלחו דיווחים שוטפים מאת המבקשת ואם כן, לאיזו כתובת. יתברר האם ברשות המבקשת מסמכים נוספים – ובמידה ולא, האם אכן נגרם נזק ראייתי. לפיכך – כל הטענות המועלות בעניינים אלו שמורות למבקשת לשלב הסיכומים.


לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. מהטעמים הנזכרים בסעיף 14 להחלטה זו, איני עושה צו להוצאות.


ניתנה היום,
י"ג חשון תשע"א, 21 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 25869-04/10 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' עדו משה אוחיון (פורסם ב-ֽ 21/10/2010)