פסקי דין על שולמית ברונשטיין-זוננברג | פסקי דין על יובל ברונשטיין |

4847/08 א     04/05/2011




א 4847/08 שולמית ברונשטיין-זוננברג, יובל ברונשטיין נ' מדינת ישראל- משטרת ישראל








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בנתניה



ת"א 4847-08 ברונשטיין-זוננברג ואח' נ' מדינת ישראל- משטרת ישראל
-





בפני

כב' השופטת
גלית ציגלר


תובעים

1
.
שולמית ברונשטיין-זוננברג

2
.
יובל ברונשטיין
ע"י ב"כ עו"ד פז יואב


נגד


נתבעת

מדינת ישראל- משטרת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד בן אליעזר




פסק דין


1.
בפני
תביעה לפיצויים בגין טעות של משטרת ישראל;

התובעים הינם בני זוג בשנות הארבעים לחייהם, הורים לשלוש בנות קטינות, המנהלים אורח חיים נורמטיבי.
ביום 22.5.07, בשל טעות בכתובת, הגיעו לבית התובעים בלשי המשטרה כשבידם צו חיפוש, שהיה מיועד לביצוע בביתו של חשוד בעבירות סמים, המתגורר במרחק מה מביתם.
לטענת התובעים פעולת השוטרים היתה מטרידה, מבזה ומשפילה, ופגעה בשמם הטוב, והם הגישו תביעה לפיצויים בסך 100,000 ₪, המבוססת בין היתר על חוק איסור לשון הרע, חוק הגנת הפרטיות, סעיף הרשלנות בפקודת הנזיקין, וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

2.

הנתבעת הודתה כי אומנם אירעה טעות מצערת בהגעת השוטרים לבית התובעים, אולם זו תוקנה מיד כשהתברר שאין מדובר בבית החשוד אותו חיפשו, ובשעה שהאירוע כולו נמשך זמן קצר ביותר הרי שלא נגרם לתובעים כל נזק המקים עילת תביעה.

3.

לאור טענות התובעים באשר למהות הנזק שנגרם להם, הציע בית המשפט לסיים המחלוקת על דרך פשרה, אלא שהדבר לא הסתייע והצדדים הגישו את ראיותיהם;

כל אחד מהתובעים הגיש תצהיר, כאשר בתצהירה של התובעת פורטו נסיבות האירוע, הטראומה שחוותה עקב פעולת השוטרים ועוגמת הנפש שנגרמה לה (ת/3), ואילו תצהירו של התובע – שלא היה בבית בזמן האירוע – מתאר באופן כללי את התנהגות השוטרים ואת הפגיעה שנגרמה לשמם הטוב של התובעים כתוצאה מהתנהלות הנתבעת (ת/1).
לתצהירים צורפו תמונות ותרשימים של בית התובעים וסביבתו, כולל מיקום ביתו של החשוד שבביתו היה החיפוש אמור להתבצע.

מטעם הנתבעת הוגשו תצהיריהם של בלשי המשטרה ישראל גבאי ויוסי קטן,
אשר לקחו חלק בביצוע הפעולה.
בתצהיריהם פירטו השוטרים את מהלך החיפוש, שהיה אמור להיות חיפוש שגרתי ורגיל, כמו גם את הפעולות שביצעו ואשר כללו את הקפת הבית, דפיקה בדלת והמתנה לתובעת שפתחה להם, וכשהסתברה להם הטעות פנו לבצע את החיפוש בכתובת הנכונה.
לדברי המצהירים הפעולה בבית התובעים היתה קצרה וארכה דקות ספורות בלבד, וכלי הרכב נותרו מחוץ לשטח הבית (נ/2 ו-נ/3).

4.
יצויין, כי טרם הדיון הצהיר ב"כ התובעים כי התביעה אינה מתייחסת לטעות הראשונה של הזיהוי בכתובת, ואילו היתה המשטרה מתנצלת מיד ומפנה את המקום לא היו התובעים פותחים בהליכים משפטיים, אולם מאחר והתנהלות המשטרה במקום היתה בלתי סבירה ונמשכה לאורך זמן, תוך שנעשה שימוש בכלי רכב רבים, שוטרים, כלבים ומכשירי קשר, הרי שבכך נגרם לתובעים הנזק הנטען עליו מבוססת התביעה (עמוד 9 לפרוטוקול).

למרות האמור, הקדיש ב"כ התובעים פרק נכבד בסיכומיו לטעות הראשונית של הזיהוי בכתובת ולהתנהגות השוטרים כלפי התובעת, כאשר לטענתו המשטרה לא תכננה היטב את הפעולה, טעתה טעות בלתי מתקבלת על הדעת בהגיעה לבית התובעים, ששונה באופן מהותי בחזותו ובמיקומו מהבית אותו חיפשו, כשהטעות היתה יכולה להמנע אילו נעשה שימוש בעזרי ניווט.
עוד נטען, כי רשלנותה ומעשיה של הנתבעת לא הסתכמו בהגעה השגויה וביחס הבוטה, אלא שהם נמשכו גם לאחר שהתבררה הטעות, בעת שהשוטרים נשארו משך שעות ארוכות סמוך לבית התובעים, ובכך הוסיפו וגרמו לנזק מתמשך לשמם הטוב.

5.
מכאן, ועל פי על פי טענות ב"כ התובעים, ניתן איפוא לחלק את האירוע לשני
חלקים:
החלק הראשון - ההגעה השגויה לבית התובעים והתנהגות השוטרים כלפי התובעת עד שהתבררה הטעות;
החלק השני – שעות השהיה הארוכות של השוטרים סמוך לבית התובעים;

אדון בשלבים אלו כסדרם ;

6.
השלב הראשון - ההגעה השגויה והתנהלות השוטרים במקום -
מתוך התצהירים והעדויות דומה שאין מחלוקת עובדתית של ממש בין הצדדים באשר לתחילת ההתרחשויות, בשעה שהנתבעת הודתה כי טעתה בכתובת בה התכוונה לבצע את החיפוש, ויש להניח כי פעולות ההכנה טרם ההגעה לכתובת השגויה לא
נעשו בצורה המיטבית שניתן היה לצפות לה, שאחרת הטעות
לא היתה מתרחשת.


התובעים הצהירו כי ביתם מזוהה על ידי מספר ועל ידי שלט גדול המנתב את הבאים למרפאה הוטרינרית של התובעת, וכי בית החשוד מצוי כ-300 מטרים מביתם,
ואינו בית בנוי אלא קרוואן.

עם זאת, במהלך החקירה לא היה התובע משוכנע שאומנם היה שילוט בכניסה לביתו במועד הרלוונטי (עמוד 11 שורות 5-7).




השוטר ישראל גבאי תיאר בתצהירו את מיקום הבית כחלק משורה של בתים המצויים בגדה אחת: "כאשר ביתו של החשוד היה מספר בתים לאחר מכן באותה שורה. למיטב זכרוני, הגענו אל הבית לפי הצבעה, ולמיטב זכרוני לא היה מספר על ביתם של התובעים, ולפיכך לא יכולתי להבחין בכתובת של התובעים ולהבין כי מדובר בטעות" (ס' 5 לתצהירו של גבאי), והוא חזר על הדברים בעדותו: "לא זכור לי שהיה מספר בית. לא ראיתי שלט" (עמוד 25 שורות 6-7).

אמנם מצירוף הדברים עולה כי התובעים לא הוכיחו שביתם היה מסומן ומשולט באופן בולט בעת האירוע, אלא שהתובעים הראו באמצעות המפה שהציגו, כי ביתם אינו צמוד לבית החשוד, וכי קיים שוני ממשי בחזותם החיצונית של שני הבתים ובמיקומם יחסית לדרך.
טענות אלה לא נסתרו על ידי הנתבעת, אשר אף לא טענה כי הבתים היו דומים או צמודים זה לזה.

7.
מתיאור השתלשלות האירוע כפי שתיארו העדים לו, דומה כי לא היה צורך במאמץ גדול כדי להימנע מטעות בזיהוי ביתו של החשוד, בעיקר לאור העובדה שנאסף מידע, נערכה הצבעה והפעולה תוכננה מראש, ואילו היו השוטרים פועלים ע"פ נהלים מסודרים המיועדים למניעת טעויות מסוג זה, לא היו מגיעים לבית התובעים .
עדותו של ישראל גבאי העלתה שהוא לא ידע להסביר כיצד תוכננה פעולת החיפוש, וכיצד מקפידה המשטרה לשמור שזכויותיהם של אזרחים תמימים לא תפגענה במהלך פעילות כזו.
עדותו של גבאי בנושאים אלו היתה מבולבלת ובלתי ברורה, ולא הוכח כי קיימים נהלים כלשהם, שמטרתם למנוע טעויות:
"ש. האם אתה יודע שפעולה שלכם עלולה לפגוע באזרחים.
ת. כן...
ש. יש לכם נוהל המדבר על פעולות לפני סגירת בית.
ת. יש בית ואני רואה אותו בהצבעה.
אין לי מושג אם זה כתוב. למדתי את זה במשטרה. יש נוהל כתוב. למדנו אותו. אני לא יודע איפה זה רשום. לא זכור לי אם ראיתי נוהל כזה"
(עמוד 25 שורות 3-19).

התובעים העלו טענות גם לגבי נתיב הגישה שנבחר, בהיותו הנתיב הפומבי ביותר, כשלגישתם ניתן היה להגיע לבית החשוד בדרך צדדית חלופית, מבלי להטרידם ומבלי ליצור המולה ברחוב הראשי בישוב (ראה לענין זה סעיף 11 לתצהירה של התובעת).
אף לענין זה עדותו של ישראל גבאי הצביעה על כך שלא בוצע תכנון קפדני במיוחד, ומדבריו עולה כי הוא לא הכיר את השטח טרם מועד ביצוע הפעולה:
"מי קבע את מסלול ההגעה לבית.
ת. אולי אני אולי איש המודיעין שהוביל אותי.
ש. למה באתם מכביש ראשי ולא בדרכי עפר.
ת. זה השיקול שהיה באותו רגע. לא מכיר את אבן יהודה. עשיתי הצבעה וראיתי את הבית. אני לא יודע שיש דרך עפר מאחורה"
(עמודים 24-25).

מצירוף העדויות עולה כי תכנון הפעולה ובחירת דרכי הביצוע היו יכולים להעשות באופן מאורגן יותר, וניכר שלא הושקעה מחשבה רבה מראש, שהיתה עשויה למנוע את הטעות.

8.
מכאן, יש לבחון את פעולות השוטרים מעת שנכנסו לשטח בית התובעים והתנהגותם כלפי התובעת עד שהתבררה הטעות.
התובעת העידה בתצהירה כי בעת ששהתה בביתה עם בנותיה הקטינות, והיתה עסוקה בהנקת תינוקת, נשמעו מהלומות חזקות על דלת הכניסה. הבנות פתחו את הדלת, ובשל הרעש נזעקה גם היא למקום, ולחרדתה ראתה שני גברתנים לבושים בבגדים אזרחיים, כאשר רגלו של אחד מהם היתה בתוך הבית בין הדלת למשקוף,
והיא נאלצה לחסום את הכניסה בגופה.
לדבריה, אותו אדם לא הזדהה, הציג בפני
ה תעודת שוטר רק לאחר שהיא שאלה לזהותו, והתנהל ביניהם דין ודברים במהלכו היא הבהירה לו כי מדובר בטעות בכתובת. לטענת התובעת, היא התבקשה להצביע על ביתו של ה"מבוקש", ולמרות שחשה מבוכה ואי נוחות רבה, ובמטרה לסלק את השוטרים מביתה, היא הצביעה לכיוון הבית אותו חיפשו, ורק אז לאחר כ- 15-
20 דקות, הם סבו על עקבותיהם ויצאו מהבית ללא כל התנצלות.
התובעת הבחינה כי במקום היו שבעה-שמונה שוטרים ושניים או שלושה כלבי גישוש.

לעומתה טענו בלשי המשטרה בתצהיריהם כי מדובר היה בחיפוש שגרתי, בטעות שבוצעה בתום לב וללא כל הטלת אימה כפי שתיארה התובעת.
לדברי השוטרים צוות החיפוש שהגיע למקום כלל 4 כלי רכב, 6-8 שוטרים וכלבה אחת. הם כיתרו את הבית, וישראל גבאי ניגש לדלת, דפק עליה דפיקה רגילה, לא פתח אותה בעצמו ולא נכנס לתוך הבית פנימה.

ישראל גבאי העיד כי תחילה סירבה התובעת להזדהות ונראתה כמי שמנסה "להרויח זמן", באופן שעורר את חשדם כי היא קשורה לביצוע העבירות או כי משהו מתרחש בביתה, ולפיכך נמשך הבירור מספר דקות (ראה סעיפים 9 ו- 15 לתצהירו של גבאי). משהתבררה לשוטרים הטעות ובית החשוד אותר, עזבו מרבית השוטרים את המקום, למעט שניים שהצטרפו אליהם זמן קצר לאחר מכן:
"ש. איך פעלה התובעת בחוסר שיתוף פעולה
ת. בזה שהיא לא הזדהתה בשלב הראשוני של דין ודברים. היא הבינה שאני שוטר. הייתי חבוש עם כובע משטרתי והצגתי לה תעודה והיה לי צו ביד ואמרתי לה שיש לי צו לדותן ואמרה לי שזה לא הבית ושנצא. ביקשתי ממנה תעודת זהות לא מספיק לי שהיא אומרת. המלל היה שתי דקות. היא לא שיתפה פעולה. אחר כך היא אמרה שדותן לא גר פה והצביעה איפה הוא גר. לקח בערך 5 דקות כל השיחה..."

(עמוד 23, ראה גם בעמוד 21).

גם השוטר יוסי קטן התרשם שהתובעת לא שיתפה פעולה: "הייתי רק בשניות הראשונות בגלל שהיא לא הזדהתה. אדם שלא אומר ישר מי מה זה מעורר חשד" (נ/2, ועמוד 20 שורה 18-19).



9.
התובעת העידה על סערת הרוחות ועל עגמת הנפש שנגרמה לה, ועמדה על גרסתה כי השוטרים נהגו בה בגסות והבהילו אותה ואת בנותיה, ובהחלט ניתן להניח כי היא חוותה אירוע לא נעים שאינה מורגלת בו, וכי "ביקור" השוטרים בביתה היה בבחינת הפתעה בלתי צפויה, אותה ניתן היה למנוע. עם זאת, התרשמתי כי היא הפריזה מאוד בתיאור התנהלות השוטרים במקום, ולטעמי הקצינה את האירועים והוציאה אותם מכלל פרופורציה יחסית למה שהתרחש, כשמלבד ההתרשמות מעדותה, יש לכך תמיכה גם בנסיבות שתוארו ע"י הצדדים.
אין מחלוקת שהשוטרים הגיעו לביצוע החיפוש בלבוש אזרחי, למעט חבישת כובעי משטרה, כשלטענתם הדבר הוא חלק משגרת פעולה ונועד למנוע את חשיפתם ולסייע בהצלחת המשימה (ראה גירסת התובעת לפיה לא זכרה האם הם חבשו כובעי משטרה עמוד 14 שורה 5).
עובדה זו חייבה
אותם לפעול במהירות ולהגיע ליעדם טרם שיעלם גורם ההפתעה.

יוסי קטן העיד כי "אירועים כאלה לא קורים כל יום, זו טעות אנוש שטועים במספר. ברגע שטעינו פשוט רצנו לבית השני. ברגע שאתה עם כובע משטרתי אתה יכול להחשף כאיש משטרה" (עמוד 18 שורות 23-24).

ישראל גבאי הבהיר כי חשוב היה לפעול במהירות מרגע שנתגלתה הטעות, על מנת שלא לפגוע בביצוע החיפוש אצל החשוד: "מרגע שהבנתי שמדובר בטעות לקח לנו מספר דקות קטנות להגיע לבית הנכון." (עמ' 21 ש. 22).

10.
עדויות השוטרים בנושא זה היו אמינות והגיוניות, וסביר בעיני כי לאחר שנוכחו אנשי המשטרה בטעותם, היה זה חיוני מבחינתם לקצר עד כמה שניתן את זמן השהות בחצר התובעים, על מנת שלא להחשף ולסכל את המטרה לשמה הגיעו למקום. לא היה לשוטרים כל מניע להאריך שהותם בחצרי התובעים וההיפך הוא הנכון, ואני מקבלת את גירסתם כי לא נעשתה כל פעולה שנועדה לפגוע בתובעת.

יתכן כי התובעת נבהלה או כעסה על כניסת השוטרים לשטחה, ושיתוף הפעולה שלה היה מוגבל, אך כל האירוע ארך מספר דקות, לכל היותר כ-10-15 דקות, כאשר משך הזמן נגזר לא רק מהטעות, אלא גם מתגובתה ומההשתהות בשיתוף הפעולה, כאשר בכל אותן דקות השוטרים לא נכנסו לתוך הבית, לא ביצעו בו חיפוש, לא פעלו בדרכי אלימות, והתרשמתי כי הם הגיעו במטרה לבצע את תפקידם גם אם ההגעה למקום לא תוכננה בקפדנות מספקת.

11.
השלב השני –
השהות הארוכה ליד בית התובעים-
לטענת התובעים, למרות שהשוטרים יצאו מחצר ביתם הם נשארו לעמוד בסמוך, כשבחזית הבית חנה ג'יפ וציוותו היה במקום עד לשעה 13:00 לערך, באופן שכל עובר ושב סקרן התעכב למראה ההמולה, וכל השכנים והמכרים ששמעו על כך במישרין או בעקיפין, הבינו שמדובר בפשיטה משטרתית על רקע סמים, וכי התובעים מעורבים בעבירות מסוג זה:
"מאחר שהפעולה בוצעה לאור יום, כל עובר ושב שנוכח במחזה, היה יכול לקשר מייד את ביתנו שמי המלא, תוארי ומקצועי, כיעד למבצע משטרתי הקשור לסמים"
.
וכן: "היה ברור לי כי...כל עובר ושב שעבר במקום ואף התעכב למראה ההמולה...סבורים מטבע הדברים...כי מדובר בפשיטה משטרתית על רקע סמים וכמובן שברור לכל עובר ושב כי אנו אני ובעלי יובל מעורבים בעבירות סמים...אין לנו ספק כי עובדת ה"פשיטה" המשטרתית על ביתנו הופצה כאש בשדה קוצים בכל האיזור. למותר לציין כי הבנות התאומות ספרו מן הסתם באופן טבעי על פשיטת המשטרה לגננות.." (סעיפים 9, 12 ו- 18 לתצהיר התובעת).

בבחינת הדברים מסתבר שאין מחלוקת כי השוטרים לא נשארו בחצר התובעים, והתובעת בעדותה אישרה:
"אני מדברת על השוטרים שהיו ליד כלי הרכב ממש בחזית החצר שלי...כמו שראיתי השוטרים עזבו את החצר עצמה משהו כמו 20 דקות אחרי שהם הבינו שטעו בכתובת...מהבית ומהחצר עצמה השוטרים יצאו אבל נשארו בחזית החצר 5 שעות...הפריע לי שהם חנו ליד החצר.
" (עמוד 15 שורות 9-23).
תיאור דומה נתן גם ישראל גבאי: "כלי הרכב היו על אותה שורה של בתים. על הכביש הראשי" (עמוד 22 שורות 18-19).

לא הוברר די הצורך מדוע סבורה התובעת כי נוכחות כלי רכב מחוץ לביתה במשך זמן מקשרת אותה לעבירות בכלל, ועבירות סמים בפרט.
חשוב מכך, אם נקבל את עמדת התובעים כי השוטרים אינם רשאים לעמוד בשטח ציבורי או בכביש ראשי כדי לבצע את תפקידם, רק משום קירבה גיאוגרפית לבית כזה או אחר, יהיה בכך משום פגיעה ממשית והתערבות בלתי הולמת בתפקודה של המשטרה, ולטעמי יש בכך משום חוסר סבירות שאינו מתקבל על הדעת.
יש להוסיף, כי אם חשה התובעת נפגעת מעמידת כלי רכב במקום ציבורי מחוץ לחצרה, יכולה היתה לפנות לשוטרים ולברר עימם האם ניתן לשנות את מיקומם, אך גם זאת לא נעשה.

זאת ועוד, בבחינת הראיות שהובאו על ידי התובעים לעניין החשיפה וההשפלה שחוו,
הרי שלמעט סברות והשערות נסיבתיות, לא הוכיחו התובעים כי אדם נוסף כלשהו חזה באירוע ופירשו ככזה המבייש אותם או פוגע בשמם הטוב.
יש לתמוה, מדוע לא נמצא ולו עד אחד שיוכל לתמוך בגירסת התובעים, ויוכל להעיד על ההתרחשויות במקום ועל התרשמותו מהן, כפי שלא הוזמנו גננת, מטפלת, או כל אדם אחר
מתושבי הישוב ששמע על הדברים שפשטו "כאש בשדה קוצים", ואף אם אצא מהנחה כי היו במקום עוברי אורח או שכנים אשר ראו את התקבצות השוטרים סביב ביתם של התובעים, לא הוכח כי די בכך על מנת שאותם צופים עלומים יקשרו את התובעים למעורבות במעשים פליליים.

בשולי הדברים יצויין, כי התובעים אמנם ביקשו לזמן עדה אחת מטעמם ערב הדיון, אך הבקשה נדחתה בעיקר בשל המועד בו הוגשה והעובדה כי היתה בניגוד להחלטות שניתנו זמן רב קודם לכן .




12.
בסיכומו של דבר, התרשמתי כי התנהלות השוטרים בשלב זה – בעת שעמדו מחוץ לשטח בית התובעים, בלבוש אזרחי וללא סימנים מזהים בולטים -
לא היתה חריגה ולא היוותה משום פגיעה בתובעים, כאשר עדותם של התובעים בנושא זה הותירה רושם של מי שמקצינים את תיאור האירוע ומפריזים בהשפעתו עליהם ועל סביבתם.

13.
צירוף כל האמור מוליך למסקנה
כי הנתבעת היתה אמורה לתכנן את פעולת
החיפוש בצורה טובה וקפדנית יותר, ואילו היתה מושקעת מחשבה מספקת,
מן הסתם לא היו השוטרים מגיעים לבית התובעים, ומשנגרמה להם עוגמת נפש בשל כך,
יש מקום לפסוק להם פיצוי.
כל יתר טענות התובעים לגבי התנהלות השוטרים והתנהגותם - נדחות.


ובאשר לגובה הפיצוי – לטעמי יש לאזן בין האינטרסים של הצדדים, כשמצד אחד קיים אינטרס ציבורי מהותי המחייב לאפשר למשטרה לבצע את תפקידה ולאכוף את החוק ללא הכבדה יתירה, ומנגד, אינטרס הפרט שלא להיות מוטרד שלא לצורך בעת ביצוען של פעולות משטרתיות.

עוד יש להביא בחשבון, שלמרות שנמצא כי הפעולה לא תוכננה בצורה הטובה ביותר, הרי שמשך הזמן בו שהו השוטרים בבית התובעים היה קצר מאוד, ועוגמת הנפש
ככל שנגרמה, איננה מצדיקה את הפיצוי אותו דרשו התובעים, במיוחד לאור ההתרשמות מעדויותיהם שנמצאו מופרזות מאוד בכל הקשור לעוצמת האירוע ולעוצמת הפגיעה שנגרמה בו, ואי אפשר להתעלם גם מדברי בא כוחם של התובעים בנושא התכנון וההגעה השגויה לכתובת (עמוד 9), ובשקלול כל אלו אני מעמידה את שיעור הפיצוי לתובעים על סך של 2,000 ₪.

פיצוי מכח חוק איסור לשון הרע

14.
התובעים טענו כי הם זכאים לפיצוי ללא הוכחת נזק
מכח חוק איסור לשון
הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק), ויש לבחון האם
מתקיימים התנאים לכך.


סעיף 7 לחוק תוחם את גדרה של העוולה האזרחית הנגזרת מן האיסור לפרסם דברי לשון הרע:
"פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים..."


סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר מהי לשון הרע:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
(1)
להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2)
לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3)
לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
…..
סעיף 2 מגדיר מהו "פרסום" של לשון הרע:
2.
(א)
פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב)
רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1)
אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

….
לטעמי, לא הוכיחו התובעים כי היה במעשי הנתבעת משום דבר שפרסומו עלול להשפילם, וממילא לא הוכח כי אדם זולתם סבר כי התובעים הינם חשודים בעבירת סמים.
הלא אין בכך שהמשטרה טעתה והגיעה לביתם חלף יעד אחר, על מנת לבזותם באורח כלשהו, אלא אם כן מישהו טעה לחשוב כי התובעים הם אכן חשודים בביצוע עבירה,
וזאת לא עלה בידי התובעים להוכיח.
אומנם התובעים הכבירו טענות בעניין זה, והרחיקו עד כדי תיאורים מפליגים על שכנים, מכרים ועוברי אורח, ועל
הפצת הדברים גם בגני הילדים בהם למדו בנותיהם, אולם כל אלו הם בגדר הגזמה יתירה, השערות וסברות בלבד.

15.
זאת ועוד, לא רק שהתובעים לא הוכיחו כי מדובר בלשון הרע, הם גם לא הוכיחו כי מדובר ב"פרסום", העונה להגדרת החוק.
וכך מסביר המלומד א. שנהר בספרו:
"חוק איסור לשון הרע מבחין, במסגרת הגדרת ה"פרסום",
בין פרסום בכתב לבין פרסום שאינו בכתב. כאשר עילת התביעה מבוססת על פרסום שאינו בכתב, צריך התובע להוכיח יסוד נפשי מסוים והוא שהמפרסם ייעד את הפרסום לאדם זולת הנפגע. אמנם הנתבע יחוייב בדין גם אם הפרסום הגיע לאדם שאליו הפרסום לא כוון, ונראה כי אין זה משנה אם הפרסום הגיע לאותו אדם ברשלנות או בשגגה; אולם האחריות מותנית בכך שהמפרסם התכוון לכך שהפרסום יגיע לידי אדם כלשהו שאיננו הנפגע."
(ראה א. שנהר דיני לשון הרע, 1997 עמ' 144, ההדגשה שלי – ג.צ).

במקרה דנן, אין מדובר בפרסום שנעשה בכתב, ודומה כי אפילו התובעים אינם מתיימרים לטעון שהשוטרים התכוונו לפרסם את היותם חשודים בעבירות סמים, או ייעדו את "הפרסום" לאדם זולתם. נהפוך הוא, הלא מניעת החשיפה וביצוע הפעולה בחשאיות ככל האפשר היתה תנאי הכרחי להצלחת המשימה מבחינת המשטרה.

לפיכך, המסקנה היא כי התובעים לא הוכיחו שפעולת המשטרה שבוצעה עולה כדי עוולה על פי חוק איסור לשון הרע, ובנסיבות שהתבררו אינני רואה צורך להדרש להגנות העומדות לנתבעת, והתביעה לפיצוי לפי חוק זה – נדחית.

16.
יש לציין כי במסגרת ההליכים טענו התובעים גם לפגיעה בפרטיות על פי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"ה-1981, ועל פי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אלא ששתי טענות אחרונות אלה לא פורטו בסיכומים, ויש לראותן כטענות שנזנחו.

17.
לאור כל האמור לעיל,
אני קובעת כי המשטרה התרשלה בהגיעה לבית
התובעים כדי לבצע בו צו חיפוש.

כל יתר טענות התובעים נדחות.

אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים, יחד ולחוד, סך של 2,000 ₪.
הסכום ישולם בתוך 30 יום מהיום, ולאחר מכן יצטרפו לו הפרשי הצמדה וריבית עד לתשלום בפועל.

בנסיבות הענין ישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן היום,
ל בניסן תשע"א, 04 במאי 2011, בהעדר הצדדים.








א בית משפט שלום 4847/08 שולמית ברונשטיין-זוננברג, יובל ברונשטיין נ' מדינת ישראל- משטרת ישראל (פורסם ב-ֽ 04/05/2011)