פסקי דין על האגודה השיתופית אבן ספיר מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ | פסקי דין על אברהם חמני | פסקי דין על היוגב יעוץ ניהול וחשבונאות |

14936/06 א     22/05/2011




א 14936/06 האגודה השיתופית אבן ספיר מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ נ' אברהם חמני, היוגב יעוץ ניהול וחשבונאות בע"מ








בית משפט השלום בירושלים



ת"א 14936-06 האגודה השיתופית אבן ספיר מושב עובדים לה נ' אברהם חמני
ואח'






בפני

כב' השופט משה בר-עם


התובעת

האגודה השיתופית אבן ספיר מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ


נגד


הנתבעים

1.אברהם חמני
2.היוגב יעוץ ניהול וחשבונאות בע"מ




פסק דין



א.
כללי:

תביעה כספית לתשלום פיצויים וסעד הצהרתי, בטענה להפרת חובת אמון של הנתבע, כלפי התובעת, בנסיבות בהן פעל כנציגה, לעניין קידום תוכניות בנייה, ביישוב.


ב.
על העובדות הטענות וההליכים:

התובעת הינה אגודה שיתופית של מושב אבן ספיר (להלן: "האגודה" או "המושב"). הנתבע הינו בן של חבר האגודה ובמועדים הרלוונטיים, שימש כנציגה (לעיתים, כחבר ועד) וככזה, ריכז עבורה ומטעמה, את הפעילות הקשורה לתוכניות הבנייה ביישוב, ניהל מגעים מול הרשויות ומול יזם שאיתו התקשרה האגודה, בהסכמים, להלן, לפיתוח קרקעות המושב. הנתבעת, הינה חברה הנמצאת בשליטתו של הנתבע, אשר סיפקה לאגודה, שירותי הנהלת חשבונות.

על פי הנטען, עניינה של התביעה, בהפרת חובות אמון של הנתבע, כלפי התובעת, הטעייתה והולכתה שולל, או למצער, ברשלנות רבתי, בשל כך שהעמיד את טובתו האישית, לפני טובת האגודה, שלמענה פעל והעלים ממנה טובת הנאה שהובטחה לו מגורם, עימו התקשרה האגודה, לפיתוח וקידום תוכניות הבנייה של המושב. לטענתה, עובר לחתימת הסכמים בין האגודה לבין חברת דלק נדל"ן בע"מ (להלן: "היזם"), מיום 9/8/1999 (להלן: "ההסכמים"), שעניינם, הקמת מרכז תעסוקה ונופש וכן, 420 יחידות דיור, למגורים (להלן: "הפרוייקט") דרש הנתבע וקיבל מהיזם, באמצעות הנתבעת, התחייבות ל"תשלום דמי ייזום", בסך השווה בשקלים ל- 450,000 דולר, בצירוף מע"מ כחוק (להלן: "דמי היזום"), בכפוף לאישור הפרוייקט על ידי הגורמים המוסמכים (העתק מההסכמים, כמו גם מההתחייבות לדמי היזום, צורפו לכתב התביעה, נספחים ב' ו-ג').

עוד נטען, כי בשל תאוות הבצע של הנתבע, אשר פעל לטובתו האישית, תחת טובת האגודה, כמתחייב מתפקידו ומעמדו, נתקבלו במשך שנים, על ידי האגודה, החלטות מוטעות ושגויות ונעשו מחדלים חמורים, אשר גרמו לנזקים כבדים למושב, כאשר לנתבעים האחריות לחלק מנזקים אלו. התובעת הדגישה, כי היה לה פוטנציאל גבוה, ליטול חלק בתנופת פיתוח והרחבות, אשר שינו את פני המושבים בכלל, מקום בו לרוב המושבים הסמוכים, אושרו תוכניות בנייה על ידי הועדה המחוזית ובהתאם לתוכניות מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"), באזור הגובל בשטח העיר ירושלים. כך נטען, כי המושב קיבל מהמינהל, בראשית שנות ה- 90, הרשאה לתכנון לבניית כ- 120 יחידות מלונאות ונופש, בתחום האגודה (להלן: "תוכנית ההרחבה") ואולם, זו נזנחה ולא נוצלה, שכן הנתבע העדיף לקדם את תוכניות היזם, אשר קבלתם הבטיחה לו את דמי היזום וכל זאת, בניגוד לאינטרס התובעת (ראה: עדותו של יו"ר התובעת, מר פרנקו, מיום 10/10/2007, עמ' 2, ש' 7-22).

בכתב התביעה, פורטו הפעולות השונות שנעשו מטעם המושב, במהלך השנים, לקידום הפרוייקט והחלטות הרשויות המוסמכות שהתקבלו בעניינן, אשר חייבו לטענת המושב התנהלות אחרת של הנתבע וקידום תוכנית מצומצמת יותר, היא תוכנית ההרחבה, כפי שנעשה במושבים אחרים. חרף הנסיבות, העדיף הנתבע את ביצוע הפרוייקט ובכך, סיכל כל אפשרות, לאישור תוכנית ההרחבה. לפיכך, נטען, כי הנתבע הפר שורה ארוכה של חובות חקוקות, המפורטות בחוק העונשין ובכלל זה, עבירת שוחד, מירמה והפרת אמונים וכן גרם לנזקים לאגודה ובכלל זה, הפסד רווחים הצפויים מתוכנית ההרחבה, שניתן היה לאשרה, אלמלא ויתר על האפשרות לקדמה, משיקולים זרים ופסולים. בנסיבות אלו, העריכה האגודה את נזקיה, במיליוני שקלים ואולם, מטעמי אגרה, העמידה את סכום התביעה על מיליון ₪. כמו כן, עתרה התובעת לסעד הצהרתי, לפיו, הנתבעים הפרו את חובת האמון כלפי האגודה וחבריה, לרבות שורה ארוכה של חובות חקוקות, כמפורט לעיל, כאשר דרשו לקבל את ההתחייבות לדמי היזום. לכתב התביעה צורפו נספחים, המלמדים לכאורה, על היות הנתבע, נציג האגודה, בתקופה הרלוונטית וכמי שפעל לקידום הפרוייקט ותוכניות הבנייה של היזם, כמפורט בהסכמים.

בכתב הגנתם, הכחישו הנתבעים את המיוחס להם ולענייננו, טענו, כי הרקע להגשת התביעה, הוא בחירתו של ועד חדש למושב בשנת 2006 ולנוכח מחדליו בניהול ענייני האגודה, אשר לאחריה, בוטלו ההסכמים עם היזם ותחת זאת, התקשרה האגודה עם יזם אחר, חברת מקורות שליטה בע"מ, שאף הוא לא קידם את תוכניות הבנייה של המושב.

האגודה הגישה את עדויותיה הראשיות בתצהירים. לביסוס טענותיה, הובאו תצהיריהם של דני גלבוע ומשה פרנקו. העדים חזרו על גרסת התובעת, לפיה, כיהן הנתבע כחבר ועד, בשנים 1992-2003, במועד שקדם לחתימת ההסכמים עם היזם ולאחריו. לטענתם, שימש הנתבע כציר מרכזי בפעילות האגודה, בנושא תוכניות הבנייה השונות, תוך שהעדיף לקדם, ממניעים פסולים, את הפרוייקט, תחת תוכנית ההרחבה, שנזנחה, נוכח קבלת ההתחייבות לדמי היזום ובכך, גרם לנזקים הנטענים, למושב.

העדים פירטו בתצהיריהם, את השתלשלות האירועים, לעניין ניסיונות האגודה לקידום תוכניות הבנייה ומעמדו של הנתבע, במהלך הפעילות שנעשתה וצירפו נספחים רבים התומכים, לכאורה, בגרסתם. כמו כן, הוגשו תצהיריהם של העדים ציון ארד וחי יוסף, שנכחו בישיבות האסיפה הכללית של האגודה, אשר עסקו בנושא ההרחבה של המושב ואלה הצהירו, כי הנתבע הוצג שם כאחד מחברי הועד ונציג התובעת, כאשר לא היה ידוע לחברי האגודה, על מתן ההתחייבות לדמי היזום, לנתבע. מנגד, הוגש תצהיר קצר ותמציתי של הנתבע, לפיו, פעל מטעם האגודה ועשה "לילות כימים" (ס' 2, שם), לקידום תוכניות הבנייה ובכלל זה, תוכנית ההרחבה ומבלי שעיכב תוכנית כלשהיא, כנטען.

המצהירים נחקרו על תצהיריהם ובהמשך, הוגשו סיכומי הצדדים ומשכך, הועבר התיק, למתן

פסק דין
, כדלקמן.

בשולי הדברים יוער, כי במהלך הדיון נחלקו הצדדים בעניין מסמכים שהוגשו מתיק התובעת, כפי שהתנהל במינהל, כאשר הנתבעים כופרים בקבילותם ואף ניתנו החלטות מספר, בעניינם. עיון במסמכים שהוגשו, מעלה, כי אין בהם, כדי לבסס ולו לכאורה, את טענות התובעת, בעיקר בכל הנוגע ליסוד הקשר הסיבתי ובמידה מספקת, גם בעניין הנזק הנטען. בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום, לקיים דיון ממש, בשאלת קבילותם ומשקלם, מחמת העדר רלוונטיות, אף שבעניין זה, יוער, כי
הנתבעים לא התנגדו להגשתם (פרוט' מיום 7/2/10, עמ' 25, ש' 19).


ג.
השאלה שבמחלוקת:


מעיון בכתבי הטענות (על נספחיהם), תצהירי הצדדים, חקירתם והסיכומים שהוגשו, על פיהם, עולה, כי השאלה היחידה, האמיתית, השנויה במחלוקת בין הצדדים והדורשת ליבון והכרעה, עניינה, בסוגיית הקשר הסיבתי (העובדתי), שבין התנהגותו הפסולה, לכאורה, של הנתבע, כמי שהפר חובות אמון כלפי התובעת, לבין הנזק הנטען, כמו גם שיעורו והיקפו.




ד.
המסגרת הנורמטיבית:


בסיכומיה, טוענת האגודה, תוך אזכור פסיקה רלוונטית, כי ההתחייבות שקיבל הנתבע, באמצעות הנתבעת, לדמי יזום, בסך של 450,000 דולר, חרף היותו עובד ציבור, מהווה "הסכם שוחד", שכן, זו ניתנה, בנסיבות בהן שימש כנציג האגודה, לעניין קידום תוכניות הבנייה במושב, ניהל את המגעים מול הרשויות ומול היזם, עימו התקשרה האגודה ויש באלה, כדי לבסס את יסודותיהם העובדתיים והנפשיים של עבירות השוחד, מירמה והפרת אמונים ולמצער, ניסיון לקבלת שוחד והכל, כקבוע בסעיף 284, 290, 425 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"). נוכח האמור, עתרה (סעיף 90 לסיכומיה), למתן סעד הצהרתי, לפיו עבר הנתבע, את העבירות הנ"ל ומהטעמים שפורטו שם (סעיף 92). יאמר מיד ובכל הכבוד הראוי, כי לא שוכנעתי, ליתן לתובעת, בנסיבות העניין, את הסעד ההצהרתי המבוקש, מטעם דיוני ומהותי, יחד ולחוד, כדלקמן.

מטעם דיוני - שכן, הלכה פסוקה היא, כי המבקש סעד הצהרתי, נדרש להראות, כי יש לו אינטרס לגיטימי, בכך שההכרעה תתקבל בדרך זו וכי תביעת סעד מהותי קונקרטי, באופן ישיר, אינה אפשרית או אינה יעילה (רע"א 3027/07 רשות השידור נ' קיבוץ אורים ו- 163 אח' - פורסם בנבו – 9/8/2009). סעד הצהרתי, הינו סעד שבשיקול דעת. על בית המשפט, לבחון, אם יש בידי המבקש, לעתור לסעד אופרטיבי ואם התשובה בחיוב, משמע, שהסעד שהתבקש, הוא חלקי ובית המשפט יטה בדרך כלל שלא לתיתו (ע"א 4076/00 חברת ניצחון ציפורה בראשון בע"מ נ' חברת מירם זמברובסקי בע"מ פ"ד נו(3), 41 (2002), ע"א 5321/99 עזרא ששון נ' המזרחי טפחות בע"מ – פורסם בנבו – 6/9/2009).

בענייננו, התביעה הינה, בין היתר, לסעד אופרטיבי, לפיצויים, בגין נזקים שנגרמו לתובעת, בשל הפרת חובות אמון של הנתבע, כלפיה. בנסיבות אלו, בגדר הדיון בסוגיית אחריות הנתבע, ממילא, נדרש לקביעת ממצאים, בעניין חובת האמון של הנתבע ומכאן, שאין להיזקק לסעד הצהרתי נפרד, הגלום בתביעה לפיצויים. כך לעניין חובות האמון ובאשר לסעד הצהרתי, בעניין ביצוע עבירות פליליות, הרי שברגיל, ומטעמים של מדיניות משפטית ראויה, אין ליתן

פסק דין
הצהרתי, בעניינו של מי שנטען כלפיו, כי ביצע עבירה פלילית, נוכח סדרי הדין ונטלי הראיה השונים, הנוהגים בבית המשפט, בשבתו לדיון בתביעות אזרחיות. בעתירתה למתן סעד הצהרתי, לפיו עבר הנתבע עבירות שוחד, מירמה והפרת אמונים, מבקשת האגודה לנהל הליך שביסודו פלילי, בפני
ערכאה שיפוטית אזרחית. דרך זו אינה פתוחה בפני
ה ואין להתיר לה ניהול הליך פלילי במסווה של דיון אזרחי, תוך שיבוש סדרי הדין הנוהגים וערבוב של סמכויות בתי המשפט ונדמה, כי הדברים פשוטים וברורים ואין צורך להכביר מילים בנדון. בנסיבות אלה, מקום בו הסעד ההצהרתי אינו נושא עימו תועלת, המצדיקה את נתינתו (ראה והשווה: ע"א 5233/08 שרה ריינוף נ' מכבי שירותי בריאות – פורסם בנבו – 9/2/2010), לא מצאתי מקום להיעתר וליתן לתובעת סעד הצהרתי, כמבוקש. יוער, כי ככל שסברה האגודה, כי הנתבע ביצע עבירה פלילית, היה עליה להגיש תלונה למשטרת ישראל ולפעול למען הגשת כתב אישום כנגדו ומשלא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה (ראה והשווה: בג"ץ 552/11 אליהו עמר נ' בית המשפט המחוזי בבאר שבע – פורסם בנבו – 24/1/2011, בג"ץ 6794/06 אביגדור נמני נ' מדינת ישראל – פורסם בנבו – 31/8/2006).

בסיכומיה (סעיף 94), מפנה האגודה לפסיקה, לפיה, נעתר בית המשפט ונתן סעד הצהרתי, כנגד נתבע, אשר ביצע לכאורה עבירה משמעתית (ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נ' פרופ' חיים אילתה פ"ד מה(4), 18 (1991)). אולם, התובעת לא דקה פורתא, שכן, עיון בפסק הדין מעלה, כי שלא כפי שנטען, בית המשפט לא נעתר לבקשה העיקרית, למתן סעד הצהרתי, לפיו, ביצע המשיב, שם, עבירה משמעתית וזאת, מטעמים הדומים לאלה שפורטו לעיל (שעניינם, הרצון שלא להתערב בתחום הניהול הפנימי המסור, לטיפולם של בתי הדין המשמעתיים, שבית המשפט אינו נוהג להתערב בשיקוליהם ובקביעת המסקנות הסופיות, שהגוף הפנימי צריך להחליט עליהם, בגדר סמכויותיו, שם, עמ' 23, 24).

מטעם מהותי –
בשל מקומה הגיאומטרי של הסוגיה העומדת לדיון. אמת, מעמדו של הנתבע, כנציג האגודה, בנסיבות של קבלת ההתחייבות, לדמי היזום, מעוררת שאלה, באשר לתחולתו של הכלל, האוסר על ניגוד עניינים, במקרים בהם נתון אדם במצב של אמון כלפי רעהו, למשל, ביחסים שבין שלוח לבין שולחו, כאשר בידיו של השלוח הופקד אינטרס של השולח אשר על הפעלתו הוא אמון. מכוחו של הכלל, נגזר העיקרון, כי אסור לו, לשלוח, להעמיד עצמו במצב, בו קיימת אפשרות ממשית של ניגוד עניינים, בין האינטרס עליו הופקד, לבין אינטרס אחר כלשהוא – ברכושו או אישי שלו עצמו, שכן, אפשרות ממשית של ניגוד עניינים אינה עולה בקנה אחד עם חובות האמון (לדיון בעניין הכלל בדבר איסור על ניגוד עניינים, לרבות בעניינם של עובדי ציבור ומי שנתון במצב של אמון, כבענייננו, ראה: בג"ץ 531/79 סיעת הליכוד בעיריית פתח תקווה נ' מועצת עיריית פתח תקווה ואח' פ"ד לד(2), 566 (1980)). בענייננו, אין חולק, כי הנתבע שימש נציג האגודה, במועדים הרלוונטים וכמי שפעל מטעמה, לביצוע ההסכמים וקידום תוכניות בנייה, בכלל, במושב. מכאן, במערכת היחסים המשפטיים בינו לבין האגודה, יחולו (בין היתר), הוראות חוק השליחות, תשכ"ח – 1968 (להלן: "חוק השליחות"), המקימות את חובות האמון, החלות בענייננו וזאת, אף אם הנתבע שימש אורגן בחלק מהתקופה הרלוונטית (ובעת כהונתו בועד האגודה) ושלוח סתם בחלקה האחר (ראה: אהרון ברק, חוק השליחות, כרך ראשון, עמ' 60-73). בנסיבות אלו, אינני נזקק למקורות חלופיים, נוספים, לקביעת אחריותו של הנתבע, למשל, מדיני הנאמנות, הנזיקין ועוד (שם, כרך שני, עמ' 1022-1034), לרבות לא לדיון מעמיק במעמדו של הנתבע כעובד ציבור, אשר אף בעניינו, נקבע האיסור, בדבר ניגוד עניינים וממילא, אינני נזקק לחוק העונשין כמקור, למתן סעד הצהרתי.

כידוע, בעל דין איננו חייב לציין בכתב התביעה, את הוראות החוק שעליהם הוא מבסס את תביעתו (בכפוף לחריג, להלן, שעניינו, הפרת חובה חקוקה). כך, למשל, נקבע, בעניין תחולה מקבילה של דיני הנזיקין לצד חוק המכר (ע"א 7833/06
pamesa ceramica

נ' ישראל מנדלסון הספקה טכנית הנדסית בע"מ
– פורסם בנבו – 17/3/2009, ע"א 9422/06 הראל חברה לביטוח בע"מ נ'
btr


- פורסם בנבו – 17/1/2010). במקרה דנן, עיון בכתב התביעה, מעלה, כי פירוט העובדות והעילות שנטענו, מבססות את מסלול התביעה, על פי חוק השליחות ומכאן, כדי להקים את אחריות הנתבע, כלפי התובעת, אין צורך לאזכר את קיומו ותחולתו ומנגד, אינני נזקק, כאמור, למסלולים חלופיים, מהדין הכללי- האזרחי, הציבורי והפלילי.

לסיכום נקודה זו, יוער, כי הגם שלכאורה, נוכח הלשון שבו נקטה התובעת בכתב התביעה, לעניין הסעדים המבוקשים, שעניינם, הפרת "...שורה ארוכה של חובות חקוקות, אשר שמירתן וקיומן נועדו להגן על התובעת ועל חבריה" (סעיף 70 ג' לכתב התביעה), המכוונים לכאורה, לעוולת הפרת חובה חקוקה, הקבועה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), אין מקום להידרש לדיון, בקיום עילת תביעה על פיה, משלא הובא טיעון מפורט ולא הונחה תשתית ראייתית מספקת, לביסוס ולהוכחת חמשת יסודות העוולה (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז(1), 113, 139-142 (1982)). בעיקר, בנוגע ליסוד השני, הרלוונטי לענייננו, לפיו "...החיקוק נועד לטובתו של הניזוק" (שם, לדיון מפורט, ראה: ע"א 245/81 חוריה ג'מיל מוחמד סולטאן נ' חסן כמאל סולטאן פ"ד לח(3), 169 (1984) ומנגד, לעניין העדר תחולת העוולה, בקשר לתקנות התעבורה, ראה: ע"א 335/80 מוני בריגה נ' מוחמד בן מחמוד מוסטפא פ"ד לו(3), 32 (1982)).


ה.
על חובות האמון:


סעיף 8 לחוק השליחות, קובע את חובות השלוח. בין היתר, לענייננו, קובע סעיף קטן (1), כי השלוח "...יגלה לשולח כל ידיעה וימסור לו כל מסמך הנוגעים לנושא השליחות ויתן לו דין וחשבון על פעולותיו". עוד נקבע, בסעיף קטן (5), כי השלוח "...בדרך כלל ימנע מכל דבר שיש בו ניגוד בין טובת השולח ובין טובתו שלו או של אדם אחר". על משמעות
ניגוד האינטרסים, ביחסי שולח-שלוח, עמד הנשיא (בדימוס) אהרון ברק (בספרו חוק השליחות, לעיל, עמ'
1034-1036), כי חובתו המרכזית של השלוח כלפי השולח, היא החובה לנהוג כלפיו בנאמנות. חובת הנאמנות הכללית, קובעת, כי על השלוח לפעול בהגינות ובנאמנות, לפי מיטב האינטרסים של השולח, תוך התרחקות מכל מצב דברים, שיש בו אפשרות של התנגשות, בין אינטרס השולח לבין אינטרס השלוח (שם, עמ' 1036).

כאמור, אין חולק, כי הנתבע שימש, במועדים הרלוונטים, נציג האגודה, בכל הנוגע לקידום תוכניות הבנייה במושב, לרבות בעניין קידום הפרוייקט, כפי שנקבע בהסכמים וכן בקשר לתוכנית ההרחבה (ראה והשווה: סיכומי הנתבעים, ס' 1-12) וככזה, חלים עליו חובות אמון כלפי התובעת. מכאן, נדמה, כי אין ולא יכול להיות חולק, כי מקום בו קיבל הנתבע, מהיזם, התחייבות לדמי הייזום, בנסיבות בהן שימש כנציג האגודה וכמי שפעל מטעמה, למען ביצוע ההסכמים, העמיד עצמו במצב ברור של ניגוד עניינים והימצאותו, הטילה עליו חובת גילוי מיידית. ודוק, אין בטענת הנתבע, לפיה, פעל לקדם את אינטרס האגודה (ס' 24, לסיכומיו), כדי ליתן לו פטור מהימצאותו במצב של ניגוד עניינים, שכן "...טענה לפיה לא התקיים בפועל ניגוד אינטרסים או כי בפועל גרמה פעולת השלוח תועלת לשולח או כי התנהגות השלוח לא גרמה בפועל כל נזק – אינה מהווה עבורו טענת הגנה. חובת השלוח מופרת אם הוא גורם לכך, שימצא במצב שבו עלול להיות ניגוד עניינים. אין צורך להוכיח בפועל, קיומו של ניגוד אינטרסים. די בכך, שקיימת כאמור אפשרות ממשית של ניגוד עניינים. ודוק: המטרה היא למנוע את הרע בטרם יארע" (ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בנייה בע"מ – פורסם בנבו – 27/7/2008). הנה כי כן, קבלת ההתחייבות לדמי היזום, העמידה את
הנתבע, למצער, במצב של אפשרות ממשית, לניגוד עניינים והטילה עליו חובת גילוי מיידית, כקבוע בסעיף 8(1) לחוק השליחות ומשלא עשה כן, הפר את חובת הנאמנות, המוטלת עליו, כשלוח. בנסיבות אלה ועל פי הקבוע בסעיף 9(א) לחוק השליחות, זכאית האגודה, לתרופות המנויות בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 ובהן, הזכות לפיצויים. בנוסף, אם עשה השלוח רווחים תוך כדי הפרת חובת הנאמנות שלו, הרי פתוח בפני
השולח, הדרך להשיב לעצמו רווחים אלה, מכוח סעיף 10(ב) לחוק (ראה והשווה: ע"א 3654/97 יחזקאל קרטין נ' עתרת ניירות ערך (2000) בע"מ פ"ד נג(3), 385, 399 (1999)).

טוען הנתבע, בעדותו (פרוט' מיום 10/10/07, עמ' 1, ש' 6-12), כי לא ראה פסול, שבמקביל להיותו נציג המושב, קיבל התחייבות לתשלום דמי הייזום והוסיף, כי לא הסתיר זאת מהאגודה ובלשונו: "...אני מסרתי זאת באסיפה הכללית וליו"ר הועד, לאבי חן, לדוד אפרים והם לא הביעו התנגדות, כל עוד זה לא פגע במושב" (שם, ש' 11-12). את גרסתו של הנתבע, לעניין קיום חובת הגילוי, אין לקבל. לעדותו היחידה, לא נמצאה כל ראיה תומכת. הנתבע נמנע מלזמן לעדות את אלה שנזכרו בעדותו ולא הוצגה כל החלטה של האסיפה הכללית ולמצער, של הועד, המאשרת את גילוי עובדת קבלת ההתחייבות, כפי שטען, מקום בו סביר יותר להניח, כי אילו היה מקבל את אישור האגודה, להמשיך ולייצגה, חרף ניגוד העניינים, היה לכך תיעוד מפורש במסמכיה. מכאן, יש לדחות את עדותו (פרוט' מיום 12/10/10, עמ' 5, ש' 13-14), לפיה, עובדת הגילוי, לא היתה רלוונטית, לצורך רישום בפרוטוקול האסיפה הכללית. כללו של דבר, בשים לב לכך כי עובדת אי הגילוי, הינה יסוד שלילי, הנמצא בידיעתו המיוחדת, הנני מעדיף את גרסתם המסתברת של עדי האגודה, כעולה מתצהירם, אשר לא נסתרה בעדותם (פרוט' מיום 29/9/2009, עמ' 21-23), על פני גרסתו וקובע, כי הנתבע לא גילה לאגודה את דבר קבלת ההתחייבות ומשכך, הפר כלפיה, את חובת הגילוי וכפועל יוצא, את חובת האמון. בנסיבות אלה, אין גם לקבל את טענותיו בסיכומיו (ס' 21-22), מקום בו נטל הבאת הראיה, בנסיבות העניין, מוטל עליו, נטל שלא הורם, ובעניין זה, מקובלים עליי טענות התובעת בסיכומי תגובתה (ס' 9-10). משקבעתי כי הנתבע הפר את חובתו, זכאית האגודה, לפיצויים, על הנזק שנגרם לה, כתוצאה צפויה מהפרת חובת הנאמנות. יחד עם זאת, משאין חולק כי הנתבע לא קיבל בפועל את דמי היזום (פרוט' מיום 22/10/2010, עמ' 5, ש' 31, עמ' 6, ש' 1), כולם או חלקם, אין להורות על השבתם.




ו.
על הנזק:


החזרת המצב לקדמותו, הינו עיקרון על, החל לא רק בדיני החוזים אלא גם בדיני הנזיקין. הכלל היסודי של שומת הנזק, אשר נקבע בפסיקה הוא להשיב לקדמותו את מצבו של הצד שזכותו הופרה, קרי: לפצותו בכסף, באופן בו יהיה מצבו, על אף ההפרה, כאילו לא הופר החוזה. על הנפגע להוכיח את הנתונים העובדתיים, ששימשו בסיס לחישוב גובה הפיצויים. ודוק, לא די לו, לנפגע, כי יוכיח, שבשל הפרת החוזה, נגרם לו נזק, אלא עליו גם להוכיח, מהו הסכום שהוציא, כדי להסיר את הנזק. בהקשר זה, אין נפקא מינה, אם מדובר בפיצוי על בסיס חוזי או פיצוי על בסיס נזיקי. לשון אחר, הוכחת הנזק היא תנאי הכרחי, אך לא מספיק לקביעת הפיצוי (ע"א 9656/05, לעיל, פיסקה 15) ועל הנפגע להוכיח במידת ודאות סבירה, הן את נזקו והן את שיעור הפיצויים. עליו מוטלת החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפיצוי וזה אינו יוצא ידי חובתו, בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי ואין להניח עניין אחרון זה, לאומדנו של השופט (ע"א 355/80 אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד לה(2), 800 (1981)). אם כן, על הנפגע להוכיח, לא רק את עובדת הנזק, אלא גם את שיעורו, כך שאפילו אם הוכיח הנפגע נזק, תידחה תביעתו, אם לא הוכיח את שיעור הנזק (ע"א 9656/05 לעיל, פיסקה 16).

זאת ועוד, על הנפגע להוכיח, במידה הדרושה, את קיומו של קשר סיבתי-עובדתי, לנזק הנטען. המבחן הנוהג לעניין זה, הוא מבחן האלמלא ועל פיו, הפרת החובה, מהווה גורם, אשר בלעדיו אין, כלומר, שללא הפרת החובה, לא היה הנזק נגרם (ע"א 145/80 לעיל). אכן נכון, הדרישה הבסיסית היא, שהנזק יגרם עובדתית על ידי התנהגות המזיק ועל התובע להוכיח את הקשר הסיבתי, בין התנהגותו הפסולה של הנתבע כלפיו, לבין הנזק, לפי מאזן ההסתברויות (ע"א 2412/06 פלוני נ' עיריית טירת הכרמל – פורסם בנבו – 20/1/2009). בענייננו, מתעוררת שאלת הסיבתיות בכל חריפותה. המדובר כאן בשאלה היפותטית, שכן, בהקשר זה, על האגודה, הנטל להוכיח, כי אלמלא קבלת ההתחייבות לדמי היזום וחרף קיומם של ההסכמים, היתה פועלת אחרת וכי פעילותיה, לקידום תוכנית ההרחבה, היו נושאות פרי ומקנות לה את הרווחים הצפויים,
הנטענים. בנסיבות אלה, הוכחת הקשר הסיבתי, מטיל על האגודה, נטל כבד מבחינה ראייתית (ראה והשווה: בעניין דומה, ע"א 989/03 א. חטר-ישי נ' יעקב חיננזון – פורסם בנבו – 26/1/2005), נטל, אשר כפי שיפורט להלן, לא עמדה בו התובעת.

בטרם נדרש לניתוח הראיות שהובאו לעניין הוכחת הנזק, שיעורו והיקפו, כמו גם לעניין הקשר הסיבתי, יש להקדים ולומר, כי התנהלות האגודה בעניינים אלו, לקתה בעמימות עובדתית משמעותית.התובעת לא השכילה להניח תשתית ראייתית מספקת, לביסוס טענותיה, הן באשר לשיעור הנזק, הנטען והן לעניין הקשר הסיבתי. המסגרת הראייתית, עליה סמכה התובעת, הינה מצומצמת, שלא נאמר, רעועה ביותר (ע"א 4226/05 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סאטא אטיאס – פורסם בנבו – 24/1/2006, פיסקה 6 לפסק הדין). מלבד מסמכים כלליים, מתיק המינהל, לא הובאו ראיות של ממש, ישירות או נסיבתיות, לביסוס טענותיה ובעניין זה, מקובלים עליי טענות הנתבעים בסיכומיהם (ס' 25-28).

ודוק, על התובעת מוטל הנטל להוכיח כי מעשהו של הנתבע, הוא הגורם לנזק. כלומר, על האגודה להוכיח, כי אלמלא קיבל הנתבע, את ההתחייבות לדמי היזום, היתה פועלת, באמצעות הועד והאסיפה הכללית, לביטול ההסכמים ולקידום תוכנית ההרחבה, חלף הפרוייקט, במועד מסויים, מוקדם, מספיק, באופן שלאחריו, ניתן היה לקבל את הרווחים הצפויים שנמנעו ממנה, נוכח ביטולם בפועל, רק בשנת 2006. לשון אחר, על התובעת הנטל, להוכיח כי "...הסיבה בלעדיה אין", לקידום הפרוייקט, היא קבלת ההתחייבות לדמי היזום. בעניין זה והגם שהנני מוכן להניח, קיומה של חזקה עובדתית, לפיה, התמריץ לפעולותיו של הנתבע, נבע מקבלת ההתחייבות לדמי הייזום (חזקה שלא נסתרה), עדיין, היה על האגודה להוכיח, כי פעולותיו, הם שגרמו להתנהלותה, לקידום הפרוייקט ואלמלא התנהגותו הנפסדת (בין שהיה נוהג אחרת, בשל אי קבלת ההתחייבות ובין, בשל כך שהיה מסיים את שליחותו- מייד עם גילויה), הייתה פועלת אחרת, חרף ההסכמים והתחייבויותיה, על פיהם ומקדמת את תוכנית ההרחבה, בלבד. עניינים אלו לא הוכחו. יוער, כי נקודת הזמן הרלוונטית, לבחינת הקשר הסיבתי, הינה מועד קבלת ההתחייבות לדמי היזום, קרי: עובר לחתימת ההסכמים, בחודש 8/1999, שהרי, לא נטען וממילא לא הוכח, כי ההתחייבות גובשה במועד שקדם לנתינתה והיוותה שיקול בפעולותיו של הנתבע, עובר לחתימתם. לשון אחר, ההסכמים נחתמו בטרם התגבשה חובת הגילוי והפרת חובת האמון ומכאן, החזקה (שלא נסתרה), שהאגודה ביקשה להתקשר על פיהם, מחמת כדאיותם ולא בשל התנהגותו הפסולה של הנתבע ולפיכך, יש לבחון את התנהגותה וקבלת החלטותיה ממועד חתימתם. בהקשר זה, יצויין כי בחינת ההסכמים, מלמדת בעליל, כי עובר לחתימתם, פג תוקף ההרשאה לתיכנון, נשוא תוכנית ההרחבה וכי האגודה, שהייתה מיוצגת כדבעי, הייתה מודעת היטב למצב התכנוני והמשפטי והעדיפה, משיקוליה היא, את קידום הפרוייקט, על פני תוכנית ההרחבה.

טוענת האגודה בסיכומיה (ס' 55-57), כי הנתבע היווה ציר מרכזי וגורם משמעותי, בקידום תוכניות הבנייה ולא כך הוא. מהראיות שהובאו עולה, כי הגם שניתן להניח לטובת התובעת, כי הנתבע היווה גורם בעל משקל מסויים, בקידום הפרוייקט, לא הונחה תשתית מספקת, לפיה זה שימש גורם דומיננטי, בוודאי לא בלעדי, בקבלת ההחלטות הרלוונטיות בעניינו (ואין בנספחים שצורפו לתצהיר גלבוע, ה1-ה6, כדי ללמד על מעמדו הנטען של הנתבע). כך למשל, הודה מר גלבוע, בחקירתו (פרוט' מיום 29/9/2010, עמ' 13, ש' 11-12), כי חרף הנטען בתצהירו
(ס' 10), לא נמצא פרוטוקול של האסיפה הכללית או של ועד האגודה, לפיו מונה הנתבע, באופן פורמאלי, כנציגה, הבלעדי, האחראי על קידום תוכניות הבנייה במושב. כמו כן, לא הונחה תשתית ראייתית מספקת, לטענה, לפיה, במהלך התקופה הרלוונטית בין השנים 1999-2006, לא היה סיכוי סביר, לאישור הפרוייקט ומאידך, לתוכנית ההרחבה היה סיכוי ממשי להתקבל. זאת ועוד, כפי שעולה מהראיות, שוכנעתי כי האגודה, באמצעות הועד והאסיפה הכללית, היתה שותפה לאורך כל התקופה הרלוונטית, להחלטות שנתקבלו, בעניין הפרוייקט, אל מול הרשויות המוסמכות ובכלל זה, המינהל והיזם וכי טענותיה כיום, הינם בבחינת חוכמה בדיעבד והכל, כפי שיפורט להלן.

כך למשל, בחקירתו, הודה מר גלבוע, כי "...חברי הועד פעלו כקבוצה אחת לקידום עבודות הבנייה. כל חברי הועד פעלו באופן שווה וכך גם אני" (פרוט' מיום 29/9/2009, עמ' 11, ש' 13-14) ולאחריה, בתשובה לשאלות בית המשפט, השיב, בעניין ההתקשרות עם היזם, כעולה מההסכמים, כי אלו הובאו לאישור הועד וגם לאישור האסיפה הכללית (שם, עמ' 12, ש' 5-7). בהמשך הדיון, הודה, כי קיבל מהנתבע, במהלך הישיבות שהתקיימו, דיווח אמת, באשר לפעולות שנעשו, לקידום הפרוייקט "...קיבלנו דיווח והאמנו לדיווח. מקבלים דין וחשבון ודנים בזה וראינו שזה בסדר לאותה עת" (שם, עמ' 15, ש' 2-3) ובהמשך, הודה, כי באותו זמן "...הוגשו הדברים אז במתכונת שכנוע..." וכי "...הדיווח שמסר הנתבע בעניין תוכניות הבנייה – היה דיווח אמת" (שם, ש' 8-9). העד אישר בחקירתו, כי לתוכניות הבנייה של היזם נשוא הפרוייקט, היה באותו מועד, סיכוי סביר ולכן השתכנעו מעמדתו, להמשיך ולפעול לקידומן (שם, עמ' 16, ש' 1-2) והדגיש, "...החשיבה באותה תקופה היתה לתוכניות גרנדיוזיות". מעדותו של העד, עולה, כי לתוכניות נשוא הפרוייקט, היו התנגדויות של גורמים שונים, מה שגרם להתנהלות הממושכת בניסיון לאשרם (שם, ש' 18-19). העד הודה, כי האגודה היתה מיוצגת כדבעי, בין היתר, על ידי יועץ משפטי ואין לקבל את עדותו, כי "הנתבע תעתע בעו"ד שרגא בירן" (שם, ש' 28). בסיום חקירתו, אישר, כי "...הפעילות של אנשי המקצוע היתה עניינית אבל היה עיכוב בשל כוונתם לאשר תוכניות גרנדיוזיות. שוכנענו כל היישוב" (עמ' 17, ש' 14-15) וסיכם, "אם היה הולך – בסדר אבל זה לא הלך" (עמ' 18, ש' 19). בעדות מוקדמת יותר, הודה, כי ניסה לקדם את תוכנית ההרחבה ואולם, "...הועד לא קיבל את דעתי כיוון שהם רצו תוכניות טובות יותר" (פרוט' מיום 1/4/2009, עמ' 9, ש' 15) ועוד, "...כדאי היה באותה תקופה לעשות תוכניות גדולות יותר. היום בדיעבד, מסתבר, כי הדברים נגרעו" (שם, ש' 18).

הנה כי כן, מעדותו של העד גלבוע עולה, כי במועד הרלוונטי, סברה האגודה, כי יש מקום, לנסות ולקדם את הפרוייקט, כפי שביקש היזם וכפי שנקבע בהסכמים. האגודה, באמצעות הועד והאסיפה הכללית, אישרה את פעילות נציגיה, לרבות הנתבע, בתיאום עם היזם, אל מול הרשויות המוסמכות, בעיקר, המינהל וכי בעניין זה, קיבלה דיווח אמת מהנתבע, באשר לפעולות שנעשו ואישרה את המשך פעולותיו, לקידום ואישור הפרוייקט. בנסיבות אלו, אין לה להלין כנגד פעולות הנתבע וטענתה כיום, כי היה על הנתבע לנהוג אחרת, אף שקיבלה ממנו מידע מלא על כל שנעשה, הינה חוכמה לאחר מעשה, שאין לקבלה.

גם העד הנוסף, מר פרנקו, הודה בחקירתו, בכל הנוגע לעיכוב תוכנית ההרחבה, כי "בתשובה לשאלת בית המשפט, כיצד אני יודע שהיה עיכוב במודע של הנתבע, אני משיב כי אינני יודע" (שם, עמ' 20, ש' 13-14) ואישר, כי "...אני יודע שהיתה התנגדות של הירוקים" (שם, ש' 19). גם העדים חי יוסף וציון ערד, הודו אף הם, כי "...הועד הוא זה שקיבל את ההחלטות בעניין הפעילות אל מול דלק נדל"ן" (עמ' 22, ש' 8) וכי "תוכניות הבניה וההרחבה, נדונו גם באסיפה הכללית שאישרה באופן עקרוני את העיסקה עם דלק נדל"ן" וכן, "...אני מניח שהאסיפה הכללית, אישרה כמה פעמים את התוכניות ואת המשך הקשר עם חברת נדל"ן" (שם, ש' 17-22) ועוד, "...באותה תקופה הביאו הסכם... ביקשו הארכה באסיפה הכללית, נתנו הארכה וכך נמרח הסיפור" (שם, ש' 15-16) וגם בעניין זה, מקובלים עליי טענות הנתבעים בסיכומיהם (ס' 29-35).

מכל המקובץ עולה, כי הנתבע, הגם שהיה נציג האגודה, לעניין קידום תוכניות הבנייה במושב, בכלל והפרויקט, בפרט, כל פעולותיו בעניינים אלו, נעשו בתיאום ובאישור מוסדות האגודה ומכאן, אין להניח, כי אלמלא התנהגותו היתה נוהגת האגודה אחרת ואף אין לטעון כלפיו, להתנהלות אחרת, מקום בו המוסדות המוסמכים של האגודה, סברו כי פעולותיו, נכון לאותה עת, סבירות ומקדמות את ענייניה.

והעיקר, מהראיות עולה, כי התובעת כשלה ולא הציגה עדות ישירה או נסיבתית, המבססת את טענותיה, אף שלא הייתה מניעה לעשות כן. מהעדויות שהובאו, עולה, כי הן העד משה פרנקו והן דני גלבוע, לא היו שותפים של ממש, לפעילות שניהלה האגודה בתקופה הרלוונטית ולהתנהגותו הפסולה של הנתבע וכל עדותם מבוססת על הנספחים שצורפו לתצהירם, מסמכים מתיק המינהל והמסקנות הלכאוריות, העולות מההתחייבות לדמי הייזום (ראה למשל: עדותו של מר גלבוע, מיום 1/4/2009, עמ' 9, ש' 7 וכן מיום
29/9/2010, עמ' 17, ש' 1-7). כידוע, שיטת המשפט הנוהגת, הינה שיטת משפט אדוורסרית ואין זה מתפקידו של בית המשפט, להביא ראיות שבעל דין לא דאג להביאן. אמת, התובע איננו חייב בהבאת הראיות הטובות ביותר, אלא די אם יביא ראיות מספיקות, לשם הוכחת המוטל עליו ואולם, ככל שלא יעשה כן, נושא בסיכון שראיות פחות טובות לא תספקנה להרמת הנטל.

זאת ועוד, לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט, הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר – פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן, היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון חיים, לפיה, דין ההימנעות, כדי הודאה בכך, שלו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב (ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נ' טלקאר חברה בע"מ פ"ד מד(4), 595 (1990)). זאת ועוד,"... ככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט, להסיק מאי הצגתה, מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני פ"ד לה(1), 736, 760 (1980)).

בענייננו, התובעת נמנעה, ללא הסבר סביר, להביא עדויות ממקור ראשון של הגורמים הרלוונטיים, אשר היו מעורבים, בתקופה הרלוונטית בקידום הפרוייקט (כעולה ממסמכי המינהל) והכל, כדי לבסס את טענתה, לפיה, קידומו נעשה בעיקר, בשל מניע פסול של הנתבע וחרף היות התוכניות, שבבסיסו, חסרות כל סיכוי ממשי, עד כי אדם סביר לא היה ממשיך בניסיונות להביא לאישורן ומנגד, כי לאישור תוכנית ההרחבה היה
סיכוי משמעותי, חרף ביטול חוזה ההרשאה לתכנון העומד בבסיסה. כך למשל, לא זומנו יועציה המשפטים, של האגודה, באותה עת (עו"ד בירן וקרמר), נציגי היזם וגורמים רלוונטיים אחרים, לרבות נציגי המינהל, עליהם ויתרה התובעת (פרוט' מיום 7/2/2010, עמ' 25, ש' 6-14, פרוט' מיום 11/4/10, עמ' 1 וכן, הודעתה מיום 3/10/2010, לפיה, בכפוף לקבלת מסמכי המינהל, מוותרת על זימון נציגיו). משלא נעשה כן, יש לזקוף את התנהלותה הדיונית לחובתה ולראות בהתנהגותה, ראיה נסיבתית, שניתן להסיק ממנה, בנסיבות העניין, מסקנה מכריעה ומשמעותית, לעניין אי העמידה בנטל, להוכחת הקשר הסיבתי וגובה הנזק (שם). ראה והשווה: ע"א 8385/09 הוועדה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ, פורסם בנבו, 19.5.2009, פסקאות
23-24 לפסק הדין).

בנסיבות אלו, אין לקבל את טענת התובעת, בסיכומיה (סעיף 95-100), לעניין הנזק ולפיה, נטל הראיה להוכחת נזקים שנגרמו למי שנפגע מעבירת שוחד, שונה מהנטל הנוהג בדין הכללי, מחמת העדר רלוונטיות. בכל הנוגע לפסיקה שהובאה שם, בעניין גובה הנזק, הרי זו נוגעת לעניין סכום השוחד, דבר שבענייננו, איננו רלוונטי, שכן אין חולק, כי הנתבע לא קיבל דבר מהתמורה שהובטחה לו. אמת, בית המשפט רשאי, לעיתים, לפסוק פיצוי על דרך האומדן ואולם, במה דברים אמורים? במקרים בהם לאור טבעו ואופיו של הנזק, לא ניתן להביא נתונים מדוייקים (ע"א 355/80 לעיל). בענייננו, שוכנעתי, כי לאור טבעו ואופיו של הנזק, ניתן היה להביא נתונים מדוייקים.
אולם, התובעת כשלה וחדלה, ללא הסבר סביר, מלעשות כן, אף שבנסיבות העניין יכולה היתה וצריכה. הערכת הנזק, כפי שהובאה בכתב התביעה, תצהירי התובעת וסיכומיה, הוצגה בדרך כללית וסתמית, נטולת כל בסיס, כשזו משתנה במהלך הדיון. כך למשל, על פי הנטען בכתב התביעה (סעיף 41), הנזק נגרם בשל אפשרות ממשית לאישור תוכנית ההרחבה, שעניינה, 120 יחידות מלונאות ונופש. יחד עם זאת, בסיכומי התובעת (סעיף 133), נטען לנזק אחר, שעניינו, אובדן רווחים, ממכירת 67 מגרשים לבנייה למגורים. גם בתצהיר עדי התובעת, נטען לנזקים שונים. כך בתצהירו של דני גלבוע (סעיף 25), נטען לנזק, בגין הפסד רווחים של 160 יחידות למלונאות ואילו בתצהירו של משה פרנקו (סעיף 71), נטען נזק אחר. אם כן,
ניכר, כי הסיבה הלכאורית, לחוסר האפשרות, להערכת שיעור הנזק, על דרך האומדן, לא נבעה מאופן טבעו או אופיו המיוחד, אלא מכישלונה של התובעת, להביא גרסה מפורטת ואחידה, נתמכת בראיות חיצוניות מספיקות, המאפשרות את קביעת שיעור
הנזק (למשל, בדרך של חוות דעת מומחה וניתוח כלכלי מתאים, ראה והשווה: ע"א 9656/05 לעיל, פיסקה 17) ומשכך, אין לה להלין אלא על עצמה.

כללם של דברים, התובעת לא השכילה להוכיח את טענותיה, במידה הדרושה לעניין יסוד הקשר הסיבתי ושיעור הנזק ומכאן, חרף הפרת חובת האמון של הנתבע, אין מנוס, אלא מלדחות את התביעה.


ז.
סוף דבר,


הנני דוחה את התביעה.

בנסיבות העניין, נוכח התנהגותו הנפסדת של הנתבע (והיות הנתבעת בשליטתו המלאה), לא יעשה צו להוצאות.


המזכירות
תשלח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.


ניתן היום,
יח' באייר תשע"א,
22 במאי 2011, בהעדר הצדדים.











א בית משפט שלום 14936/06 האגודה השיתופית אבן ספיר מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ נ' אברהם חמני, היוגב יעוץ ניהול וחשבונאות בע"מ (פורסם ב-ֽ 22/05/2011)