פסקי דין על עזבון יסיאס אסתר ז"ל | פסקי דין על יסיאס שחר | פסקי דין על יסיאס אסנת | פסקי דין על מלכה מיכל | פסקי דין על שקד דורית | פסקי דין על אליהו מנחם | פסקי דין על אליהו יקירה | פסקי דין על זלבינגר יוסף |

14437/98 א     07/06/2004




א 14437/98 עזבון יסיאס אסתר ז"ל, יסיאס שחר, יסיאס אסנת נ' מלכה מיכל, שקד דורית, אליהו מנחם, אליהו יקירה, זלבינגר יוסף




1
בתי המשפט

א 014437/98
בית משפט השלום חיפה
07/06/2004
תאריך:
כב' השופט מנחם רניאל

בפני
:

1 . עזבון יסיאס אסתר ז"ל

2 . יסיאס שחר

3 . יסיאס אסנת

בעניין:
התובעים
גלזר חיים

ע"י ב"כ עו"ד
- נ ג ד -
1 . מלכה מיכל

2 . שקד דורית

3 . אליהו מנחם

4 . אליהו יקירה

5 . זלבינגר יוסף

6 . שבת יעל
7 . משרד החינוך והתרבות - מדינת ישראל

הנתבעים
1,2,3,4,7 . ויסגלס דב

5. פרץ נועם
6. באואר חנניה
ע"י ב"כ עו"ד
- נ ג ד -
1 . המועצה האזורית מבואות חרמון
2 . המועצה האזורית גליל עליון
3 . יוסף זלבינגר
4. שבת יעל
5. רשות שמורות הטבע

צדדי ג'
1,2,5 א. שור
ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
1. רקע:

עניינה של תביעה זו היא טביעתה של הילדה המנוחה אסתר יסיאס ז"ל ביום 20.6.95. באותו יום, יצאו תלמידי כתתה של אסתר לטיול באזור הירדן ההררי, ונכנסו לנהר הירדן. לאחר זמן, התברר כי אסתר חסרה. החיפושים אחריה לא צלחו וביום 23.6.95 התגלתה גופתה במימי האגם המלאכותי שליד קיבוץ כפר השניא, במרחק כ- 1.2 ק"מ. התביעה הוגשה על ידי עזבונה והוריה.
מכיוון שאמה של אסתר, התובע 3, טענה לנכות נפשית, מיניתי את פרופ' חפץ כמומחה רפואי שיחווה דעתו בנושא נכותה הפסיכאטרית. לאחר חקירת המומחה ולאחר סיכומים בנושא זה קבעתי ביום 14.10.01 כי אני מאשר את האמור בחוות דעת המומחה פרופ' חפץ וקובע כי נכותה הנפשית של אם המנוחה היא בשיעור של 5%.
לאחר שהצדדים לא הסכימו להכרעה לפי סעיף 79א, נקבע התיק להוכחות ליום 17.9.02. ביום ההוכחות הודיעו הצדדים כי הם מסמכים על סכום פשרה ולא הסכימו על דרך החלוקה בין הנתבעים אך בנושא זה יטענו לפי סעיף 79א מנומק. כמו כן הוסכם כיצד לסלק את ההודעה לצד ג'. לאור הסכמה זו בטלתי את מועד ההוכחות וקבעתי שיוגש הסכם פשרה תוך 45 יום לאחר אישור כל הצדדים למה שהגיעו עורכי דינם.
ואולם, התובעים חזרו בהם מהסכמתם לסכום הפשרה. לפיכך, בהחלטתי מיום 4.11.02 ק'בעתי את התיק להוכחות ליום 4.11.02. לבקשת הצדדים, נדחה מועד ההוכחות שוב ושוב עד שנקבע ליום 29.9.03. במועד ההוכחות התייצב ב"כ התובעים והגיש הסכם דיוני בין הצדדים, לפיו שאלת האחריות תידון על דרך של פשרה לפי סעיף 79א, ושאלת הנזק תידון בדרך הרגילה, ללא שמיעת ראיות, כשכל צד רשאי להסתמך על חומר הראיות והמסמכים הרלבנטיים לתאונה, ובית המשפט לא יתייחס להודעת צד ג' כנגד צדדים 1,2, 5. לפי הסדר זה הצטוו הצדדים להגיש סיכומים.
ביום 18.3.04, הגיש ב"כ התובעים, בעקבות מתן פסק הדין בע"א 140/00 עזבון אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי, בקשה להוסיף סכומי נזק מתאימים לשנים האבודות, מעבר למבוקש בסיכומיו. קבעתי בהחלטתי מיום 31.3.04 כי מאחר שפסק הדין בענין הנזק ינתן מנומק כרגיל ולא לפי סעיף 79א, יש להוכיח את הפיצויים הנתבעים בגין השנים האבודות, לרבות ניכוי ההוצאות, הן בהקשר של יכולת ההתשכרות והן בהקשר של הניכוי הדרוש. לכן, ניתנה לתובעים הרשות להגיש ראיות בענין הפיצוי בגין השנים האבודות וניתנה הרשות לצדדים להגיש סיכומים נוספים מטעמם בענין זה. התובעים הגישו מה שהגישו והנתבעים וצדדי ג' הגיבו על כך.

2. האחריות:

מקרה עצוב וטרגי זה, של טביעתה של המנוחה אסתר יסיאס ז"ל, נדון בפני
השופט ניסים ממן בבית משפט השלום בנצרת, בתיק חקירת סיבות מוות. בית המשפט קבע את העובדות לצורך החלטתו, לאחר שקיים ביקור במקום ביחד עם המוזהרים ובאי כוחם ולאחר שמיעת עדים. ואלה העובדות שנקבעו על ידי בית המשפט השלום בנצרת בהחלטתו מיום 29.4.97:
א. סיבת המוות היא טביעה ולא חבלה.
ב. המקום שבו מדובר הוא אותו חלק של הירדן ההררי הזורם ליד מצד עתרת, מעט דרומה מהכביש היורד ממחנה גדות לעבר גשר בנות יעקב. לאחר בית הקברות לחללי אויב, יורדים בשביל כמה מאות מטרים בואכה נהר הירדן. באותו מקום הנהר זורם ממזרח למערב , ונתיב הזרימה כמעט אינו משופע ונוצרת מעין בריכה טבעית. המים אינם נקווים אלא לזמן קצר, שכן בקצה המערבי של הבריכה ישנם שני פתחי יציאה למים: האחד מגלש העשוי קורות וניתן לכיוון, המעביר את המים העודפים לאפיקו הטבעי של הירדן הזורם דרומה, והשני מעביר מים מלאכותי שחלקו העליון גשר בטון רגיל ובחלקו התחתון, הסמוי מן העין, 3 פתחים תת מימיים דרכם עוברים המים מהבריכה לתעלת מים פתוחה שמתרחבת והופכת אגם מלאכותי, ושוב נהיית תעלה סגורה המניעה טורבינות תת קרקעיות ובסופו של דבר מתאחדת עם מי הירדן ההררי.
ג. ישנן כמה אפשרויות למה שקרה:
ג.1. המנוחה טבעה במי הבריכה. הגופה שקעה במים ונסחפה בזרמים התחתיים עד למעביר. ללא קושי היא עברה מבעד לאחד הפתחים, ומשם נסחפה הלאה בתעלה הפתוחה עד האגם, מקום בו נמצאה כעבור 3 ימים.
ג.2. המנוחה לא טבעה במי הבריכה אלא ברחה משם ברגל כשהיא מסתתרת מפני מחפשיה. כשנותרה לבדה הגיעה בדרך רגלית למי התעלה הפתוחה או האגם דרומה למעביר ושם, בין שחפצה לשתות ובין מחמת שמעדה, טבעה במי האגם או התעלה.
ג.3. המנוחה טבעה במי הבריכה כמו אפשרות 1, אך זאת לאחר שהמורים והילדים שחיפשו אותה כבר לא היו במקום.
מבין האפשרויות, קבע השופט ממן כי האפשרות הראשונה היא המסופקת בעיניו, שכן לא נמצאו בגופה של המנוחה סימני חבלה שהיו צפויים אילו היטלטלה בתעלה עד האגם דרך המעביר.
ד. 53 הילדים של כיתה ג', ועמם שתי מורות, שני מדריכים ומאבטחים צעדו ברגל לאזור הבריכה. הם חולקו לשתי קבוצות: כית המורה מיכל מלכה אליה הצטרפהב המדריכה יעל שבת וכיתת המורה דורית חסקי אליה הצטרף המדריך יוסי זילביגר. כשהגיעו שתי הקבוצות, הן נכנסו למים הרדודים. קרוב לגדה המים רדודים אך בהמשך רוחב הבריכה מעמיק האפיק במידה ניכרת. הילדים נכנסו למים בשעה 15.30 לערך. המורות ושני המדריכים לא נכנסו אלא עמדו לבושים על גדת הנהר, פניהם למים ולילדים המשתכשכים בהם. כעבור מספר דקות החלה ילדה בשם מנה לטבוע. הילדים הזעיקו את המדריכים והמורות והמדריך יוסי זילביגר קפץ מייד למים וחילץ את הילדה הטובעת. בעקבות כך החליטה המורה האחראית מיכל מלכה להפסיק את השכשוך במים ולהוציא את הילדים. עתה התברר שאסתר חסרה. המורות והמדריכים ביררו אצל הילדים וחלק מסרו שמנה האשימה את אסתר בטביעתה וכי אסתר יצאה מהמים וישבה על סלע סמוך כשהיא מתנגבת כאשר טיפלו במנה. חלק אחר סיפר כי אסתר הודיעה שהיא "הולכת להתפנות" ופנתה לשביל ממנו הגיעו הילדים ברגל. אף אחד לא העיד שאסתר נשארה במים. המורות והמדריכים חיפשו איפוא את אסתר תחילה בשטח שסביב למים, אך לא בשביל המוליך ממעביר המים לאגם. אסתר לא נמצאה. הם נשארו עוד שעה במקום עד הגעת כוחות משטרה. כשהבחין מישהו בדבר צף על המים, שחה המדריך זילביגר ומצא שזו שקית ניילון. במשך הלילה והימים לאחר מכן חיפשו כוחות גדולים את אסתר, והובאו צוללנים שסרקו את קרקעית האגם אך העלו חרס בידם. ביום השלישי להיעלמות, ב- 23.6.95, נמצאה גופתה של אסתר ז"ל צפה במימי האגם.
בסופו של דבר השופט ממן קבע כי שתי האפשרויות לסיבת המוות, הראשונה והשניה, שתיהן סבירות או לא סבירות באותה מידה ועל כן לא הוכחה סיבת המוות ולא נקבע שיש להעמיד לדין פלילי באשמת גרימת מוות ברשלנות מי מן המוזהרים.
כמו כן, התקיימה גם חקירה של משרד החינוך בענין היעלמותה ומותה של יסיאס אסתר ז"ל במהלך טיול שנתי ביום 20.6.95 בבית הספר מוריה בכרמיאל, שמצאה ליקויים שונים בעבודת המורה האחראית (הנתבעת 1) מנהל בית הספר (הנתבע 3) רכזת הטיולים (הנתבעת 4) והמדריכים (נתבעים 5 ו- 6) .
כאמור, ההחלטה בשאלת האחריות ניתנת לפי סעיף 79א, דהיינו ללא נימוקים. עם זאת, לצורך הכרעתי בשאלת האחריות, הכרעתי, בין היתר, כדלקמן:
א. הטיול בירדן ההררי לא אושר כדין, והוצע על ידי המדריך יוסי זילביגר, לבקשת המורה האחראית מיכל מלכה לאחר שהחליטה להוריד את החלק השלישי מהטיול המתוכנן שאושר, שהוא ביקור במפל דבורה.
ב. על פי נוהלי משרד החינוך, אסורה רחצת ילדים בכיתה ג' במהלך טיול שנתי. למרות זאת, ולמרות הכחשות על הכוונה להכנס למים, הטיול תוכנן לכניסה למים והילדים הביאו לבוש מתאים לכך.
ג. אסתר ז"ל דחפה את מנה ראובן לתוך המים, לאחר שנדחפה על ידי מרדכי סלומון וסברה שמנה דחפה אותה. לאחר מכן, אסתר חששה שיאשימו אותה במה שקרה למנה.
ד. איני קובע כי המנוחה טבעה בבריכה. באותה מידה יכול להיות שהיא טבעה לאחר המעביר, שעה שברחה מאפשרות של כעס עליה על טביעתה של מי שאותה דחפה.

לאחר ששקלתי את הטענות והראיות שבפני
, אני קובע כי כלל הנתבעים, מלבד הנתבעות 2, ו- 6, אחראים למותה של אסתר יסיאס ז"ל בשיעור של 60%, בשל התרשלותם בבחירת המקום, בכניסה למים, בהעדר השגחה מתאימה ובאי מניעת העדרותה של המנוחה כאשר הגיעו למסקנה שיש לכנס את הילדים, ובהתחשב בספק לגבי סיבת המוות. מתוכם, אחראי נתבע 5 ל- 15% מנזקי התובעים ויתר הנתבעים אחראים ל- 45% הנותרים, כאשר כלפי התובעים הם אחראים ביחד ולחוד. צד ג' 3, שהוא הנתבע 5, אחראי כלפי שולחי ההודעה לצד ג' לתשלום אותם 15% שהם רבע ממה שישלמו לתובעים. הנתבעות 2 ו- 6 (וצד ג' 4) אינן אחראיות כלל למותה של המנוחה.

3. הנזק:

3.1. נזק נפשי של האם

אם המנוחה, אסנת יסיאס, טענה כי בעקבות האסון שבו נפטרה בתה, עליו נודע לה, התדרדר מצבה הנפשי והיא נמצאת בדיכאון. המומחה הרפואי קבע נכות של 5%. לטענת התובעים, נכנסת התובעת לקטגוריית הראויים לפיצוי לפי רע"א 444/87 אלסוחה נ' דהאן פ"ד מד (3) 397, בתורת "הקרוב הנעדר". המומחה מצא שמדובר באבל פתולוגי מתמשך. התובעת ייחסה שתי הפלות שעברה לאחר האסון למצבה הנפשי, אך לכך לא נמצאו סימוכין רפואיים. לטענת התובעים, כתוצאה ממצבה הרפואי, יש לה נכות תיפקודית העולה על הנכות הרפואית שנקבעה. היא הפסיקה לתפקד לחלוטין וכל נטל הטיפול במשפחה נופל על כתבי האב שנאלץ לעבוד במשרה חלקית בלבד. התובעת משתמשת בתרופות הרגעה ונמצאה בטיפול פסיכיאטרי 5 שנים לאחר האסון. המל"ל קבע לאם המנוחה לפי נכות כללית נכות צמיתה בשיעור 60% כשמחצית היא בגין מצב דכאוני ממושך. ב"כ התובעים חזר וטען כנגד קביעתו של פרופ' חפץ, אבל איני רואה מקום לשנות את קביעתי בנדון, שניתנה לאחר חקירה וסיכומים בהחלטה מנומקת, כי הנכות הרפואית היא 5%. התובעים מבקשים מבית המשפט לפסוק פיצוי בסעיף זה לפי שיקול דעתו.
על פי הלכת אל סוחה, תנאי לפיצוי בשל נזק נפשי שנגרם לקרוב נעדר הוא נכות נפשית ניכרת. אין בכך כדי לומר שמי שיש לו נכות נפשית שאינה ניכרת אינו סובל מפטירת קרובו, אלא יש בכך איזון בין אינטרסים שונים, כדי למנוע הרחבת פיצוי יתירה ומאידך לתת פיצוי למקרים הקשים. בדרך כלל מפרשים נכות נפשית ניכרת כלפחות 15% (ע"א 2935/98 דריז נ' אררט דינים עליון נו 991), אבל אפילו היה מדובר ב- 10%, הנכות הנפשית שנגרמה לאם המנוחה אינה מגיעה לשיעור זה. על פי הנכות שנקבעה ועל פי תיאורו של פרופ' חפץ, השונה מתיאוריה של התובעת, ועל פי התרשמותי הקצרה מאד מהתנהגותה של התובעת בעת הדיון בפני
ולפניו, אין לתובעת נכות תיפקודית העולה על הנכות הרפואית שנקבעה. על כן, על פי כל אלה, אין התובעת, אם המנוחה, זכאית לפיצוי בשל נזקיה הנפשיים, מה עוד שאילו היתה זכאית לפיצוי, היה צריך לנכות את הקצבאות שהיא מקבלת מביטוח לאומי בגין נכותה הנפשית העומדת שם, כנטען, על 30%, וממילא סביר להניח שלא היתה נותרת יתרה לטובת התובעת. על כן, אני דוחה את התביעה בגין ראש נזק זה.

3.2. נזק לא ממוני

התובעים טענו שבתי המשפט פוסקים לאחרונה פיצוי בגין רגשות האובדן והשכול להורה עקב מות ילדו, וציטטו את ע"א 398/99 קופת חולים נ' דיין פ"ד נה (1) 765, שם נפסק פיצוי של 400,000 ₪ לכל אחד מהורי עובר שהופל בהפלה לא מוצדקת. בנסיבות תיק זה, נטען כי שלושה הימים שבין היעלמות המנוחה עד למציאת גופתה, ורגשות האובדן והכאב לאחר מכן, מצדיקים פיצוי של 500,000 ₪ לשניהם. ואולם, הפיצוי בענין דיין כלל גם את חוסר האפשרות להרות בעתיד, שלא הוכח במקרה שלפני, ובאותו מקרה לא היה שום ראש נזק אחר, שלא כמו במקרה שלפני שבו יש ראש נזק של קיצור תוחלת חיים, שאמנם ניתן לעזבון המנוחה אסתר, אך מגיע להוריה. אף על פי כן, אפסוק להורים פיצוי מסויים בגין ראש נזק זה, בשיעור של פי 2.5 לערך מהפיצוי לפי חוק הפלת"ד, בסך 100,000 ₪.

3.3. אובדן תוחלת חיים וכאב וסבל של המנוחה:

לענין זה ציטטו התובעים את ת"א (י-ם) עזבון טלי וייס נ' ארנון המל דינים מחוזי לג 148, בו נפסק פיצוי של 1,000,000 ₪ למנוחה שהיתה בת 17 שנה בעת טבעה בנחל במהלך שייט אבובים, אשר נלכדה בשורשי הצמחייה, ואף שידעה לשחות, הזרם החזק של המים כיסה את פניה ולא איפשר לה לנשום. בת"א 4/95 (י-ם) אטינגר נ' החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי נקבע כי פיצוי ראוי בגין קיצור תוחלת חיים על ידי מותו של ילד בן 12 הוא 350,000 ₪ בנובמבר 99. כמן כן, פוצתה התובעת בת"א 4402/98 הטכניון נ' טויסטר תקדין עליון 99 (2) 255 בסך 700,000 ₪ עבור קיצור מחצית תוחלת חייה. בת"א (י-ם) 1751/96 גרוס נ' פז גז נקבע פיצוי של 700,000 ₪ בגין קיצור תוחלת חיים של ילדה בת 3. בת"א (ב"ש) עזבון טולדו נ' מדינת ישראל נפסק פיצוי של 300,000 ₪ בגין אובדן תוחלת חייו של ילד. התובעים תובעים בגין ראש נזק זה 1,000,000 ₪.
הנתבעים טוענים כי הפיצוי שנקבע בענין וייס ובענין גרוס חורג מהמקובל והוא ניתן בנסיבות של רשלנות חריגה וקיצונית, ומציעים פיצוי של 100,000 ₪.
ההלכה היא שאם המוות היה מיידי והמנוחה לא סבלה, לא יהיה פיצוי על כאב וסבל בנוסף על קיצור תוחלת חיים. על כן, מאחר שניתוח הגופה הראה שהגופה היתה שלמה ללא סימני חבלה כלשהיא, מכאן שלא היו פגיעות נוספות על עצם הטביעה, ועזבון המנוחה זכאי לפיצוי בשל קיצור תוחלת חיים בלבד. בינתיים, הגיע הערעור בנושא גרוס לבית המשפט העליון, ובית המשפט העליון קבע שהפיצוי אינו חורג במידה המצדיקה התערבות. אכן, במקרי גרוס, וייס וטולדו היו אלה רשלנויות חמורות, ולא ניתן לדבר במקרה זה על רשלנות חמורה, אלא דווקא על הגבול התחתון של ההתרשלות המזכה בפיצוי. כמו כן, במקרה וייס, נקבע שהמנוחה נאבקה בצמחייה וניסתה להחלץ אך נסחפה בזרם, ומכאן שעד פטירתה סבלה סבל נוסף. גם בנושא גרוס, המנוחה איבדה את הכרתה עקב שאיפת גז ונפטרה כעבור יומיים. שונה המצב, וזו נחמה פורתא, שהמנוחה אסתר יסיאס ז"ל כנראה לא סבלה הרבה עד למותה. לא מחבלה כלשהיא, אפילו בהנחה שעברה דרך מעביר המים מתוך הבריכה החוצה, ולא לאחר מכן. המקרה דומה יותר לענין שלומי טולדו שנהרג מייד מהתמוטטות הגג על ראשו. קשה למדוד זוועת מוות אחת מול זוועת מוות אחרת, אך נראה לי שהסכום הראוי בגין קיצור תוחלת החיים של המנוחה הוא 300,000 ₪, ממועד האסון, וכך אני פוסק.

3.4 הוצאות חיפושים:

לטענת התובעים, ההורים הצטרפו לחיפושים ושילמו כסף למחפשים נוספים מבני עדתם האתיופית. כמו כן, היה צורך לשכור את שירותיה של מטפלת צמודה במשך שלושה ימים אלה לשלושת הילדים שנותרו בבית. לכן, נתבע הסך של 5,000 ₪. התובעים לא הציגו כל ראיה לתשלום כלשהוא. אני מניח שאכן היה צורך בשכירת מטפלת לשלושה ימים בעת החיפושים, ולכן אני פוסק לתובעים 1,500 ₪.

3.5 הוצאות קבורה, הלוויה ושבעה:

לטענת התובעים, עקב גודל האסון הגיעו לשבעה המוני אנשים להחמם והיה צורך בהתאם למנהג העדה לדאוג להם לאוכל ושתיה, וכן היו הוצאות אזכרה ומצבה. התובעים מסתמכים על ת"א (חי') 775/69 אונגר נ' גוגנהיים פ"מ עג 106. הוגשה קבלה בגין מצבה בסך 1,800 ₪ והתובעים תובעים בראש נזק זה 15,000 ₪. מלבד קבלה על המצבה לא הציגו התובעים כל קבלה, ובהערכה של 200 ₪ לכל יום עבור אוכל ושתיה (שכן אין מדובר בארוחות מלאות), אני פוסק לתובעים 3,600 ₪ מיום 1.7.95.

3.6 עזרת צד ג':

התובעים טוענים כי עקב חוסר התפקוד של אם המנוחה, נזקקו לעזרה חיצונית, לרבות לטיפול באימה ואביה של אם המנוחה שקודם לאסון היא טיפלה בהם, והתובע נאלץ להעדר מעבודתו לטיפול בילדים ולחילופין לשכור השגחה ועזרה. כמו כן נאלצו התובעים לבקש עזרה מבני עדתם ולשלם עבורה. התובעים טוענים שהוצאותיהם היו 75,000 ₪ בראש נזק זה אך מעמידים את תביעתם על סך 25,000 ₪. כאמור, חוסר התיפקוד של האם, שהוא חלק מנזקה הנפשי, אינו זכאי לפיצוי, אפילו הוא קיים, ולא הוגשה כל ראיה על תשלום לעזרת צד ג'. אני דוחה את התביעה בראש נזק זה.

3.7 הפסדי השתכרות לתובע:

התובע טוען כי כדי לטפל באשתו, בילדים ובמשק הבית, נאלץ לקחת חופשות מחלה וחופשות והפסיד בשל כך 50 ימי עבודה, ועל כן הפסד השתכרותו הוא 35,000 ₪ אך הוא מעמיד תביעתו על 10,000 ₪. אני מניח שבשלושת ימי החיפושים אכן זנח התובע את עבודתו. נזקים נוספים אינם ניתנים לפיצוי כאשר לא חלה הלכת "הקרוב הנעדר". על כן, אני דוחה את התביעה בגין ראש נזק זה.

3.8. שנים אבודות:

עם מתן פסק הדין בע"א 140/00 אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי, תבעו התובעים פיצוי בשל שנות ההשתכרות האבודות. לטענת התובעים, עסקינן בקטינה בת 10 במותה, וישקושי להעריך מה צפן לה העתיד, אך ניתן להעריך כי עד גיל 18 היתה ממשיכה בלימודיה, מתגייסת לצבא ומשרתת בו שנתיים ומגיל 20 עד 65, משך 45 שנה היתה עובדת ומתפרנסת. יש לקחת בחשבון את השכר הממוצע במשק, כבסיס לחישוב, ומדובר ב- 7,471 ₪. על כן, לפי מקדם היוון היא היתה מרוויחה 1,646,010 ₪. כמו כן יש להפחית את הוצאות המחייה מסכום הפיצוי. לטענת התובעים, על פי "סל המצרכים הממוצע למשק בית בישראל" מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הוצאות מחיה לנפש הן 3,073 ₪ לחודש ולכן לפי מקדם ההיוון עד גיל 65, יש להפחית 222,041 ₪. הסכום הוא 1,423,969 ₪ ולאחר ניכוי מס הכנסה 1,177,067 ₪. כמובן, שחשבונו של ב"כ התובעים מוטעה בין היתר משום שבעוד המנוחה היתה מפסיקה להרוויח בגיל 65, היא לא היתה מפסיקה להוציא הוצאות אלא בעת פטירתה, ולפי האמור בעמ' 20 לסיכומי התובעים בענין הנזק, היתה תוחלת החיים של המנוחה 80 שנה, דהיינו היו לה עוד 15 שנה של הוצאות ללא הכנסות. לפי חישובי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, תוחלת החיים היתה 85 שנה, כלומר 20 שנה נוספות, ולפי חישוב המשערכת יש להפחית סכום נוסף של 142,256 ₪.
הנתבעים טוענים כי שינוי הלכת השנים האבודות הוא שינוי מהותי של הדין, ואינו חל רטרואקטיבית על תביעות שנוהלו לפי ההלכה הקודמת ואין מקום לתקן את כתב התביעה ולאפשר לתובע להביא ראיות בסוגיה זו. לצורך כך ציטטו את החלטתה של השופטת דר' דרורה פלפל בת"א 2361/00 חסין נ' כלל ואת החלטתה של השופטת צ. ברון בת"א 1322/94 עזבון בלוריה אוחיון ז"ל נ' משטרת ישראל. זאת, משום שאין מדובר בשינוי פרוצדורלי. ושינוי בשלב הסיכומים עלול לפגוע ביציבות המשפטית של בעלי הדין. איני מקבל טענה זו. אמנם השינוי מהותי, אבל אין בו למנוע תיקון כתב התביעה והגשת ראיות בענין השנים האבודות, גם בתיקים הנמצאים בשלב של סיכומים, בכפוף לתשלום הוצאות על הטירחה הדיונית הנוספת. מן הראוי לאפשר לתובעים לקבל את מלוא הפיצוי שבית המשפט העליון קבע שהם זכאים לו, ולא לזקוף לחובתם את העובדה שהם עומדים קרוב לסיומו של התיק. גם באשר ליציבות וההסתמכות של חברות הביטוח אין בכך מניעה לתיקון כתב התביעה שכן בכל מקרה תפגע ההסתמכות של חברות הביטוח, לגבי כל תיק הדן במקרה שאירע בשבע השנים האחרונות וטרם הגיע לדיון. לכן, מן הראוי לאפשר טיעון בשאלת השנים האבודות לגופו של ענין.
עוד נטען כי, כאשר ביקשו התובעים תחילה להתחשב בהלכת השנים האבודות, לא ביקשו אלא להצדיק בכך פיצוי גבוה בשל קיצור תוחלת חיים, ולא ביקשו פיצוי בשל הפסד השתכרות בשנים האבודות. רק לאחר שבית המשפט איפשר להם להתייחס לפסק הדין, הוסיפו עילה חדשה זו. ואולם, בפ"ד אטינגר נקבעה קביעה הפוכה, לפיה לאור ההלכה בדבר פיצוי עבור השתכרות בשנים האבודות, אין מקום להתערב בפיצוי הנמוך שנטען בגין קיצור תוחלת חיים. לא ראיתי ויתור של התובעים על תביעה לפי הלכת השנים האבודות, אם כי אני סבור שיש תלות כלשהיא בין הפיצוי בגין קיצור תוחלת חיים לבין הפיצוי בשל אבדם השתכרות בשנים האבודות, וצריך להביאו חשבון.
הנתבעים טענו להתיישנות התביעה בגין השנים האבודות, המונעת תיקון התביעה על ידי הוספת העילה האמורה. לאור האמור בהמשך אין צורך לדון בטענה זו, אך אני סבור שאין התיישנות שכן אין עילה חדשה.
ואולם, צודקים הנתבעים שאין בידי כלים להחלת ההלכה בענין השנים האבודות על נסיבות המקרה ללא ראיות, שלא הוגשו למרות שניתנה ההזדמנות לתובעים לעשות כן. כך לגבי בסיס ההשתכרות: מדובר במשפחה שבה רק האב עבד, ולא האם. אף בא כוח התובעים לא טען שהמנוחה היתה רוכשת השכלה ויוצאת לעבודה בשכר העולה על שכר מינימום, מגיל 20 עד גיל 65. בנסיבות אלה קשה להניח שהמנוחה היתה משיגה את השכר הממוצע במשק. כך גם לגבי בסיס ההוצאות. אם לנפש ממוצעת צריך להוציא 3,073 ₪ לחודש, והשכר הממוצע הוא 7,471 ₪ לחודש, הרי במשפחה ממוצעת של 2.2 ילדים, צריך להרוויח 12,906.60 ₪ לחודש, כלומר אם הנתונים הממוצעים נכונים, צריך להרוויח 5,500 ₪ יותר ממה שמרוויחה משפחה ממוצעת. יתר על כן, שיטת החישוב שנעשתה על ידי התובעים לא הוכרה בפ"ד אטינגר. שם נקבע בין היתר שיש לנכות מההכנסה גם את התמיכה בקרובי משפחה (סעיף 37 לפסק הדין) ושיש לפעול לפי שיטת רמת החיים על פי הידות בתקופת השנים האבודות, על מנת לאתר בין היתר, את החסכון שיצטבר. לפי שיטה זו, יש צורך בחוות דעת כלכלית, אבל אם נלך לפי ממוצעים ולפי ההנחיות בפסק הדין, החסכון הממוצע הוא חצי ידה במשפחה של 2.2 ילדים, דהיינו 0.5/5.2 ובעיגול 10% מההכנסה. בהכנסה ממוצעת של 7,471 ₪, בהנחה שזו ההכנסה שיש לבסס עליה את החישוב, מדובר ב- 747 ₪ לחודש, ולפי היוון עד גיל 65 מדובר ב- 164,600 ₪. יש לנכות את פרעון החסכון ב- 20 השנים שבה אין חסכון ויש רק הוצאות, עד גיל 85 לפי תוחלת החיים על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ונראה שלא נותר פיצוי כלל. על כן, בנסיבות תיק זה, לא הוכח הפסד השתכרות בגין השנים האבודות ואני דוחה את התביעה בגין ראש נזק זה.

3.9 סיכום הנזק:

על פי קביעותי לעיל, הנזק הוא בסך 405,100 ₪, 300,000 ₪ לעזבון המנוחה אסתר יסיאס ו-105,100 לתובעים האחרים ביחד ולחוד.

4. סיכום:

על פי כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה בחלקה, דוחה את התביעה כנגד נתבעות 2 ו-6 ומחייב את הנתבעים 1,3,4,5,7 לשלם לתובעים כאמור 243,060 ₪ בצירוף ריבית מיום 1.7.95 ועד היום ובצירוף הפרשי הצמדה מהיום ועד לתשלום המלא בפועל וכן אגרות המשפט ועוד 40,000 ₪ בתוספת מע"מ כשכ"ט עו"ד. כמו כן, אני דוחה את ההודעה לצד ג' כנגד צד ג' 4 ומקבל את ההודעה לצד ג' כנגד צד ג' 3 ומחייב אותו לשלם לשולחי ההודעה רבע ממה שישלמו לתובעים, אך לא יותר מחלקו היחסי כנתבע של רבע מהסכומים שנפסקו. אין צו להוצאות בהודעה לצד ג'.

המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים

ניתן היום י"ח בסיון, תשס"ד (7 ביוני 2004) בהעדר הצדדים.

מנחם רניאל
, שופט
"








א בית משפט שלום 14437/98 עזבון יסיאס אסתר ז"ל, יסיאס שחר, יסיאס אסנת נ' מלכה מיכל, שקד דורית, אליהו מנחם, אליהו יקירה, זלבינגר יוסף (פורסם ב-ֽ 07/06/2004)