פסקי דין על יעקב מנדלסון | פסקי דין על קטין | פסקי דין על על-ידי אביו | פסקי דין על ד' מנדלסון | פסקי דין על יעקב קפלן | פסקי דין על מדינת ישראל-משרד החינוך | פסקי דין על עירית חיפה |

635/70 עא     02/06/1971




עא 635/70 יעקב מנדלסון, קטין, על-ידי אביו, ד' מנדלסון נ' יעקב קפלן, מדינת ישראל-משרד החינוך, עירית חיפה




(פד"י כה (2) 104)

(פד"י כה (2) 113)


בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 635/70



השופטים:
כבוד מ"מ הנשיא זוסמן
,
כבוד השופט ויתקון
,
כבוד השופט עציוני


המערער:
יעקב מנדלסון
, קטין
, על-ידי אביו
, ד' מנדלסון
ע"י ב"כ עו"ד ח' גלזר

נ ג ד

המשיבים:
1. יעקב קפלן
2. מדינת ישראל, משרד החינוך
3. עירית חיפה
ע"י ב"כ עו"ד גב' ר' סוכר
, סגן פרקליט המדינה בשם המשיבים מס' 1, מס' 2

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, חיפה
(השופטת ל' פורטונה),
מיום 20.9.70, ב-תי"א 635/68, לפיו נדחתה תביעת המערער לתשלום פיצויי נזיקין בגין נפילה וחבלה שנגרמו לו שעה ששיחק בחצר בית-ספרו.


פסק-דין



השופט עציוני
:
זהו ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה, אשר דחה את תביעת הנזיקין של המערער בגין נפילה וחבלה שנגרמו לו שעה שהיה משחק בחצר בית-ספרו.

במאי 1966 היה המערער תלמיד הכיתה הראשונה בבית-הספר היסודי "עליה" בחיפה. הוא היה אז כבן שש וחצי. בעת ההפסקה בין השיעורים, סמוך לשעה 10, נמצא המערער על משטח המחובר לביתן ששימש לחדרי שירותים. המשטח שימש למעבר אל ומן חדרי השירותים. כמו-כן נהגו הילדים להימצא ולשחק עליו בעת ההפסקות. המשטח אינו מגודר וגבהו מעל פני רצפת האספלט המשתרעת מתחתיו הוא כשלושים ס"מ. ארכו כששה מטר ורחבו מטר ושלושים ס"מ. העליה אל המשטח אפשרית דרך שתי מערכות מדרגות המצויות בשני קצותיו, אך גם ללא עזרת המדרגות, שהרי גבהו, כאמור, שלושים ס"מ בלבד. יחד עם המערער נמצאו על המשטח ילדים רבים שחלקם היו בדרכם אל ומן השירותים. לפתע נדחף המערער על-ידי אחד מחבריו והופל מן המשטח אל רצפת האספלט שלפניו. הנפילה גרמה לשבירת זרועו. בעקבות תאונה זו הגיש המערער תביעת נזיקין באמצעות אביו כאפוטרופסו הטבעי נגד מנהל בית-הספר (המשיב מס' 1, להלן – המשיב), מדינת ישראל (המשיבה מס' 2) ועירית חיפה
(המשיבה מס' 3). שלושת המשיבים נתבעו על כי ברשלנות גרמו לתאונה ופרטי הרשלנות והאחריות שיוחסו לכל אחד מהם על-ידי בא-כוח המערער בסיכומיו בפני
בית-המשפט המחוזי הם כדלקמן:

1) כלפי המשיב נטען כי לא קיים השגחה ופיקוח יעילים על הילדים, לא מנע הצטופפות התלמידים על המשטח ולא מנע משחקים מסוכנים למיניהם על-ידי אזהרות ואיסורים מפורשים. פרט הרשלנות השלישי נטען לראשונה רק בסיכומים ויסודו לפי דברי בא-כוח המערער בכך שעובר לתאונה שיחקו הילדים על המרפסת במשחק, "דחיפות" מסוכן שבעטיו נדחף והופל המערער.

2) המשיבה השניה נתבעה כאחראית על מעשי המשיב באחריות שלוחית בהיותה מעבידה שלו.

3) המשיבה השלישית, עירית חיפה
, נתבעה בגין היותה הבונה והמחזיקה של משטח ממנו הופל המערער וכלפיה נטען שהמשטח במצבו עובר לתאונה היה מקום מסוכן ובנייתו והחזקתו כשהוא בלתי-מגודר הם הפרת חובת הזהירות המוטלת עליה כמחזיקה במקרקעין.

2.
יצויין כאן כי למרות שהמשיבה מס' 2 הודתה בחזקה משותפת יחד עם המשיבה מס' 3 של מתקני בית-הספר, בו נמצא המשטח, ולמרות שבכתב-התביעה יוחסה למשיבה זו גם אחריות ישירה כמחזיקה, הרי בסיכומיו טען בא-כוח המערער כלפי המשיבה השניה רק אחריות שלוחית למעשיו ומחדליו של המשיב הראשון ולא היה לכן מקום לדון באחריות משיבה זו בקשר לרשלנות הנובעת מהחזקת המקום. בא-כוח המערער קשור בטענותיו הוא ואין זה מתפקידו של בית-המשפט לדון בעילת רשלנות שהוא עצמו אינו מתייחס אליה בסיכומיו. גם בכתב-הערעור שבפני
נו לא ייחס בא-כוח המערער למשיבה השניה אלא את אחריותה השלוחית עבור מעשיו של עובדה, המשיב הראשון.

שופטת בית-המשפט המחוזי חילקה את הדיון לשני שלבים ובשלב הראשון דנה בשאלת האחריות בלבד והגיעה למסקנה כי לא הוכח אף אחד מפרטי הרשלנות הנטענים, ועל-כן דחתה את התביעה נגד שלושת הנתבעים. מכאן הערעור שבפני
נו.

3.
הערעור הוגש רק נגד שני המשיבים הראשונים ואילו המשיבה השלישית – עירית חיפה
– צוטטה רק בתור משיבה פורמלית. התוצאה היא איפוא, לאור צמצום טענות בא-כוח המערער כלפי המשיבה מס 2, כי שאלת בניית והחזקת המשטח בתור מקום מסוכן איננה מתעוררת בערעור. במאמר מוסגר אוסיף כי הראיות שהובאו בשאלת רשלנות המשיבה השלישית כמחזיקה ובונה של המשטח היו קלושות מאד. היחידי שהעיד על הצורך בגידור המשטח היה מהנדס שמומחיותו היא בבטיחות בבתי-חרושת ומעולם לא ביקר בבתי-ספר בקשר עם עבודתו ולא עסק בנושא בטיחות מתקנים ובתי-ספר. השופטת לא סמכה על עדות מומחה כזה ובצדק. גם לא הובאו כל הוכחות על המקובל והנהוג בבתי-ספר אחרים בענין גידור מרפסות ומשטחים מוגבהים, בין מפי מומחה ממש, כגון אדריכל או מהנדס שמלאכתם בבניית ותכנון בתי-ספר, ובין מפי עדים אחרים, שיש להם ידיעה אישית על המצב בבתי-ספר אחרים.


הערעור מצטמצם איפוא לשאלת רשלנותו של המשיב הראשון (המשיבה השניה אינה חולקת על אחריותה השלוחית למעשיו במקרה שאכן התרשל) ועלינו להחליט אם סדרי ההשגחה והפיקוח שהוא הנהיג בבית-הספר ושהתקיימו בעת התאונה היו סבירים ועומדים במבחן דרישות החוק (סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]) והפסיקה.


השופטת המלומדת בבית-המשפט המחוזי דחתה את שלושת פרטי הרשלנות הנטענים נגד המשיב הראשון וקבעה כדלקמן:


החצר שבה מצוי ביתן השירותים והמשטח היא קטנה ודי במורה אחת כדי להשגיח על הנעשה בה. מורה כזו אכן היתה דרך קבע במקום ונהגה להסתובב בין התלמידים. ביום התאונה היתה העדה דביר תורנית וברגע התאונה נמצאה במהלך סיוריה באחת מפינות החצר אשר ממנה אין מבט ישיר אל המשטח. כשנודע לה על התאונה היא הזדרזה והגיעה למקום, אך המערער כבר הוחש לחדר האחות על-ידי אחת התלמידות. השופטת סברה שפיקוחו של מורה אחד בחצר הוא יעיל ומספיק. בהתאם להוראותיו של המשיב נהגו המורות התורניות לצאת לשתי חצרות בית-הספר (היתה חצר שניה לתלמידי הכיתות הגבוהות) מיד עם הצלצול ולעתים היה אף הוא עצמו מסתובב בשטח.


הוראות קבע של המשיב לתלמידים, אשר היו מודעות לילדים לעתים מזומנות על-ידי מחנכות הכיתה, היו שלא לרוץ, להשתולל ולהתפרע בזמן ההפסקות. ילדים שעברו על איסור זה היו נענשים בחומרה.


את הטענה כי המשיב ברשלנות לא מנע את משחק ה"דחיפות", כלומר, משחק בו דוחפים הילדים אחד את חברו ושכאמור נטען על-ידי בא-כוח המערער רק בסיכומיו להיות סיבת התאונה, דחתה השופטת בקבעה כי משחקים כאלה, אם אכן התקיימו, לא היו בידיעתו והוא אף לא יכול היה לדעת עליהם מפני שהתלמידים נזהרו מלשחק בנוכחות המורים והיו מפסיקים את המשחקים מיד כשראו מורה מתקרב. כמו-כן קבעה השופטת, כי לא הוכח שהצטופפות התלמידים היתה מסוכנת ולא הוכח הנוהג בענין זה במקומות אחרים.


על-סמך כל קביעותיה הנ"ל היא הגיעה למסקנה כי סדרי הפיקוח וההשגחה על התלמידים בדרך כלל, והפיקוח בפועל בעת התאונה, היו נאותים וסבירים וכי אף אחד מפרטי הרשלנות שמייחס בא-כוח המערער למשיב לא התקיים.


בא-כוח המערער, בנסותו לערער את מסקנותיה של השופטת המלומדת, טוען כי המשיב צריך היה לדעת על קיום משחקים מסוכנים וכי העובדה שלא ידע מצביעה על רשלנותו. עוד הוא טוען, כי העובדה שהמורה התורנית לא היתה נוכחות במקום בעת התאונה מוכיחה, כי הפיקוח לא היה יעיל וסביר וכי משטח שעליו מצטופפים ילדים מצריך השגחה בלתי-פוסקת באופן שבכל רגע יהיו התלמידים תחת עינו הפקוחה של המורה.


בא-כוח המשיבים מחזק את מסקנות פסק-הדין וטוען כי סדרי ההשגחה היו נאותים ומספיקים, וכן הטעים, כי נקבע כעובדה שהצפיפות על המשטח לא היתה כה רבה ולא מנעה את האפשרות של מעבר התלמידים בדרכם אל ומן השירותים.

4.
נראה לי כי צדקה השופטת המלומדת בהחלטותיה. אין מקום להיעתר לבקשת בא-כוח המערער ולשנות את העובדות כפי שנקבעו על-ידי בית-משפט קמא ושאלת האחריות תידון, על-כן, על-סמך הבסיס העובדתי שהונח על-ידי בית-המשפט המחוזי כפי שפורט לעיל. מעובדות אלה נובע, כי ענין הפיקוח על התלמידים בהפסקות היו מוסדר ומאורגן לפי תכנית והוראות קבועות מראש ושעל ביצוען הקפידו. אי-אפשר לטעון כי הפיקוח לא נעשה בהתאם להוראות הקבע הקיימות למפרע. אפשר רק לטעון כי הוראות אלה לא תאמו את צרכי המציאות, כלומר, כי מראש צריך היה לקבוע פיקוח יותר אינטנסיבי. אך האמנם היה בפיקוח יותר אינטנסיבי כדי למנוע את התאונה? לדעתי, אפילו היתה ההשגחה על התלמידים בלתי-פוסקת ואפילו היו התלמידים בכל רגע תחת עינה הבוחנת של המורה המשגיחה, לא ניתן היה למנוע תאונה שהיא תוצאה של דחיפה פתאומית. מטבעם של ילדים שאין הם לוקחים בחשבון את תוצאות מעשיהם והם עשויים בכל רגע להפתיע את חברם במעשה אלימות פתאומי "בצחוק". במקרה כזה תהיה השגחת המורה בלתי-מועילה אפילו יעמוד בקרבת מקום. השופטת המלומדת האמינה למשיב וקבעה כי לא ידע, אף לא יכול היה לדעת, על קיום משחקי דחיפות בחצר בית-הספר ואת מפני שהילדים הסתירו משחקים כאלה מצוות המורים. אך לו גם הייתי מניח שמשחק הדחיפות – שאמנם לא נזכר בפרשת-התביעה אבל העידו עליו שני תלמידים מטעם המערער – היה בידיעתו של המשיב, גם אז לא היה מקום לחייבו, כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין אי-ההשגחה ובין התאונה. לא הובאו בפני
בית-המשפט כל הוכחות על השלב במשחק שבו נדחף המערער, אם היתה דחיפה זו הראשונה במהלך המשחק או שקדמו לה דחיפות אחרות. אין מדובר כאן במשחק המצריך תכנון והכנה ואשר עינו הפקוחה של המורה יכלה להפסיקו אלא ב"משחק" המתחיל ללא הודעה מוקדמת וכולו אינו אלא דחיפה פתאומית של תלמיד את חברו.

5.
חובת ההשגחה של המנהל על תלמידיו איננה מוחלטת. יש צורך למצוא איזון בין האינטרס של השגחה על הילדים ומניעת תאונות מצד אחד, והיכולת להקצות כוח אדם להשגחה על התלמידים מצד שני. מציאת פשרה כזו היא ענין לשיקול-דעת שיופעל על-ידי הנהלת בית-הספר. במקרה שלנו נמצאה הפשרה בהפקדת מורה תורנית על כל אחת מחצרות בית-הספר, מורה שמתפקידה היה להתהלך ולסובב בין הילדים המשחקים. נקבע כי ממדי החצר בה קרתה התאונה היו קטנים ולכן לא יכול היה לעבור זמן ממושך בין הופעותיה של המורה בפינה זו או אחרת של החצר. נוכחותה היתה מורגשת גם באותם רגעים שלא נראתה במקום, כי הילדים ידעו שהיא נמצאת בקרבת מקום ועשויה להופיע בכל רגע.


ב-ע"א 41/57,
42/57, יחזקאל עידה נגד פואד ו-נאג'י ששון, ואח' וערעור שכנגד: פד"י, כרך יא, ע' 1100, 1106; פי"ם, כרך כט, ע' 333,
אומר
מ"מ הנשיא (חשין)
ז"ל:


"אין המפקח חייב להיות צמוד לילדים, או להחזיקם בתחום ראייתו כל העת ללא הפסק. כן אין הוא מצווה להתרוצץ מקבוצה לקבוצה, ומן הקצה האחד של החצר לקצה האחר, לראות ולהיראות. די בכך, שהילדים יודעים, כי עינו של המפקח צופיה עליהם תוך כדי הילוכו בחצר, ואפילו אין הם רואים אותו ממש, וגם אם הוא עוזב לדקות ספורות את מקום משמרתו."


סטנדרד כזה של השגחה התמלא במקרה שלנו. גם באותו ענין היתה התאונה מחוץ לתחום ראייתה של המורה המשגיחה ועל כך אמר
מ"מ הנשיא:


"......אין המורה המפקח חייב לעבור במסלול פיקוחו בכל הרחבה של חצר בית-הספר, ואין הוא מצווה לבדוק בכל אחת מפינותיה, כדי לראות שלא עושים שם ילדים שובבים מעשי קונדס"
(שם, [1], בע' 1106
).



ההלכה הפסוקה היא, כי מידת ההשגחה הנדרשת ממנהל בית-ספר ומוריו כלפי תלמידיהם היא כמידת ההשגחה שמקיים אב זהיר כלפי בנו, וכבר נזדמן לי לדון בה בפסק-דינו ב-
תי"א 1181/59, חיפה, עוזי ארטן, קטין
, נגד לאה בר גרא, ו-4 אח'; פי"ם מחוזיים, כרך כו, ע' 270, בע' 272
, והיא תלויה גם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה. בענין,
ricketts v. erith borough council and an.: (1943), 2 all e.r. 629, 631; 113 l.j.k.b. 269; 169 l.t. 396; 108 j.p. 22; 42 l.g.r. 71.

נבחנה התאמה זו. שם נפצעה תלמידה בת שש שנים בעינה על-ידי חץ שנשלח על-ידי תלמיד אחר ופגע במשקפיה. כתוצאה מהפגיעה נשברו עדשות המשקפיים ורסיס פגע בעינה. היה הכרח לנתח את עינה ולהרחיקה. סדרי ההשגחה באותו מוסד היו כאלה ששעה שתלמידי המוסד שגילם נע בין 5 ל-10 שנים, היו משחקים בחצר, היתה אחת המורות יוצאת מפעם לפעם לחצר לשם השגחה על משחקיהם. ברגע האסון לא היתה אף אחת מהמורה בחצר ואחת המורות העידה, כי אין ספק שלו היתה נוכחת מורה במקום ורואה את הילד משחק ביריית חצים, היתה אוסרת עליו משחק זה.


כשניגש השופט לתפקידו לבדוק אם מולאה חובת ההשגחה לפי הכלל האמור או שהיתה כאן רשלנות, הוא לקח בחשבון את מספר התלמידים שהיו בדרך כלל בחצר, כ-50 תלמידים, ואת יכלתו של צוות המוסד להשגיח על מספר כזה של תלמידים. הוא הגיע למסקנה כי בנסיבות המקרה ההשגחה שבאה לידי ביטוי על-ידי יציאות המורות לחצר מדי פעם בפעם היא נאותה וסבירה ועומדת במבחן ההתאמה עם מידת ההשגחה של אב סביר. והוא מסכם באמרו:

“… i find it impossible to hold that it was incumbent to have a teacher, even tender as were the years of
these
children and bearing in mind the locality of this school, continuously present in that yard throughout the whole of this break; and nothing short of that would suffice. unless that is their duty, nothing less is any good, because small children, or any child, can get up to mischief if the parents or teacher’s back is turned for a short period of time.”

(שם, [5], בע' 631)
.



ברוח זו נאמרו הדברים בפסק-הדין,
rawsthorne v. ottley and ors.; (1937), 3 all e.r. 902, 905:


“in my view, it is not the law, and never has been the law, that a schoolmaster should keep boys under supervision during every moment of their school lives.”

וראה גם
charlesworth on negligence
, מהדורה 19, סעיף 1083.


סדרי הבטיחות וההשגחה שהתקיימו במקרה שלנו תוארו לעיל והם קפדניים ויסודיים יותר מאלה שהתקיימו במשפט,
ricketts v. erith borough council, [5]
ואי-אפשר לבוא כלפי המנהל בטענות שהתרשל במילוי חובת ההשגחה המוטלת עליו על-פי הדין.

6.
גם הטענה כי המשיב צריך היה לאסור ולמנוע הצטופפותם של התלמידים על המשטח צריכה להידחות. ראשית, השופטת המלומדת פסקה כי הצפיפות לא היתה כה גדולה וכי ניתן היה לעבור לחדרי השירותים ומהם. שנית, בעצם הצטופפותם של הילדים אין משום סיכון לבטחונם ולא הוכח קשר סיבתי בין הצטופפותם ובין התאונה. ילדים נוטים להתרכז ולבלות בצוותא ואין כל הגיון לאסור עליהם לעשות זאת. חובתו של המנהל היא לפקח עליהם ועל חובה זו דובר לעיל. כאמור, חובת ההשגחה של המנהל נמדדת לפי התאמתה למידת ההשגחה של אב לבנו. חובה זו אינה מוחלטת. באופן תיאורטי ניתן אמנם לתאר גם שיטת השגחה שיש בה כדי למנוע כל אפשרות של תנועה מצד התלמיד שעשויה לגרום לסיכון, ולו הופעלה השגחה כזו אי-אפשר היה לשחק במשחקים מסוכנים, אך גם משחקים רגילים היו למעשה בלתי-אפשריים ובלתי-מהנים. כבר נאמר שאין זה הפתרון וכי מידת ההשגחה הראויה היא עניין פשרה בין אינטרסים מנוגדים. כזוהי גם מידת ההשגחה שמקיים אב סביר כלפי בנו. גם כאן לא מן הראוי להגזים.


אין לי כאן אלא לחזור על הדברים שציטטתי ב-
תי"א 1181/59, [4],
הנ"ל, שנאמרו על-ידי
זקן השופטים
goddard

בענין
camkin v. bishop and another; (1941), 2 all e.r. 713, 716:


“if every master is to take
precautions
to see that there is never ragging or horseplay among his pupils, his school would indeed be too awful a place to contemplate.”


נראה לי שחלים כאן יפה הדברים שנאמרו על-ידי
השופט ח' כהן
ב-ע"א 137/59,
שלמה עייני, ו-2 אח' נגד הרב שלמה ברנשטיין, ו-3 אח': פד"י, כרך יד, ע' 1817, 1818; פי"ם, כרך מח, ע' 412,
בתשובה לנסיונו של בא-כוח המערערים שם לתקוף את ממצאי השופט המלומד בשאלה מה חייב מנהל טוב ומחנך טוב לעשות, ומה חייב הוא להימנע מעשות בכדי לצאת ידי חובתו כלפי תלמידיו. אומר
השופט ח' כהן:


"אין בית-המשפט הזה קובע הלכות בכגון דא: השאלה היחידה העומדת לפנינו היא אם היתה רשלנות כמשמעותה בפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944, מצד המשיבים או אחד מהם או לאו; ואין אנחנו רואים טעם להתערב בקביעת השופט המלומד, שהיתה מבוססת יפה על חומר הראיות שבא לפניו, שלא היתה כאן רשלנות כזאת"
(שם, בע' 1818)
.



גם כאן נראה לי שמסקנותיה של השופטת המלומדת היו מעוגנות די צרכן בחומר הראיות שהובא בפני
ה, ויש לכן לדחות את הערעור ולחייב את המערער לשלם למשיבים אהדדי יציאות המשפט ושכר טרחת עורך-דין בסכום כולל בסך של 1,000 ל"י.



מ"מ הנשיא (זוסמן
):
אני מסכים.



השופט ויתקון
:
בצער הגעתי לאותה מסקנה.


כבר בסיכומו בבית-המשפט המחוזי – ובוודאי בערעורו לפנינו – ריכז בא-כוח המערער את כל מעייניו לענין הפקוח וההשגחה, שהיו לטענתו לקויים. טענה זו היתה חסרת תקווה נוכח ממצאיה העובדתיים של השופטת. אך שאלתי את עצמי – בקראי את העדויות ובהתבונני בצילומי המקום – אם לא היתה משום רשלנות בהקמת המשטח ובהחזקתו בצורה שבה הוקם. משטח זה היה מוגבה מעל שטח החצר כשלושים סנטימטר; היה בלתי-מגודר, ולפי יעודו היה מועד לפורענות. במשטח זה היו ילדים קטנים מצטופפים ודוחפים זה את זה, מי כדי להגיע לחדרי שירות ומי כדי לצאת מהם, וכפי שהסביר חברי, השופט עציוני
, שום פיקוח מצד המורים לא יכול היה למנוע דחיפת ילד מהמשטח.


אינני אומר שהסכנה היתה חמורה ביותר. אך כפי שניסיתי להסביר בענין
סולל בונה בע"מ נגד נציה, ע"א 333/56, סולל בונה בע"מ נגד מאיר נציה ו-דוד בן-יחזקאל: פד"י, כרך יב, ע' 619, 622; פי"ם, כרך לג, ע' 312, בע' 622
, התשובה לשאלה, מה מידת הזהירות הנדרשת מאדם, תלויה לא רק בחומרת הסכנה, אלא גם בקושי למנעה. סכנה שניתן למנעה באמצעים קלים ופשוטים, סביר הוא לדרוש מאדם לנקוט באמצעים כאלה, אף כשאין הסכנה כה חמורה.


כאמור, הרהרתי אם אין המקרה שלפנינו מקרה, שבו המחזיק במקרקעין יכול וחייב היה למנוע את הסכנה באמצעים פשוטים, כגון התקנת מעקה, יישור המפלס או סידור מדרגה. אך הרהורים אלה (שאינם אלא הרהורים אגב אורחא ולא הבעת דעה מוחלטת), אין מקומם במקרה זה נוכח העובדה שהמערער זנח את תביעתו נגד העיריה, מחזיקת בית-הספר, ואף משהסכימה המדינה שגם היא היתה בחינת מחזיקה, לא ביסס את תביעתו נגד המדינה על מצב השטח כשלעצמו. לא זו בלבד שהלא הביא ראיות לביסוס טענה כזאת, אלא שבסיכומיו בבית-המשפט המחוזי ובערעורו לפנינו לא בקש מבית-המשפט להסיק את המסקנה, שאכן היה זה מתקן מסוכן, על-פי מראה העיניים בלבד. וכפי שאמר חברי, השופט עציוני
, אין זה מתפקידו של בית-המשפט לדון בעילת רשלנות שהוא (התובע) עצמו אינו מייחס לה (למדינה) בסיכומיו ובערעורו.


הוחלט לכן כאמור בפסק-דינו של השופט עציוני
.


ניתן היום, ט' בסיון תשל"א (2.6.1971).










עא בית המשפט העליון 635/70 יעקב מנדלסון, קטין, על-ידי אביו, ד' מנדלסון נ' יעקב קפלן, מדינת ישראל-משרד החינוך, עירית חיפה, [ פ"ד: כה 2 113 ] (פורסם ב-ֽ 02/06/1971)