פסקי דין על אברהם שבת | פסקי דין על חיה שבת | פסקי דין על דליה שחורי

35419-11/10 תק     13/07/2011




תק 35419-11/10 אברהם שבת, חיה שבת נ' דליה שחורי








בית משפט לתביעות קטנות בראשון לציון



ת"ק 35419-11-10 שבת ואח' נ' שחורי




בפני

כב' השופטת
הלית סילש

תובעים
1
.
אברהם שבת

2
.
חיה שבת


נגד


נתבעת

דליה שחורי



פסק דין


בפני
תביעה במסגרתה עותרים התובעים כי בית המשפט יורה לנתבעת להשיב לידיהם את הסך של 20,000 ש"ח אשר לשיטתם נלקחו מהם שלא כדין מתוך כספי נאמנות שהוחזקו על ידה מכוח הסכם מכר מקרקעין.
בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי הכספים ניטלו כדין ובהסכמה כשכר בגין שירותים משפטיים אשר ניתנו על ידה במסגרת הליכים בבית המשפט העליון.
עוד נטען במסגרת כתב ההגנה כי בין הצדדים התקיימה מערכת יחסים עסקית ארוכת שנים ונוכח האמון הרב שחשו זה כלפי האחר לא באו כל ההסכמות שבין הצדדים לידי ביטוי בכתב. לשיטת הנתבעת הטעם היחיד להגשתה של תביעה זו נבע מחוסר שביעות רצונו של התובע מתוצאותיו של הליך אחר בו ניתנו שירותיה של הנתבעת.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ונתתי דעתי לטענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. טעמיי להלן.
אקדים ואומר כי הצדדים חזרו והעלו טענות סותרות באשר לזהות החשבון ממנו נטלו הכספים.
בעוד לשיטת התובעים מדובר היה בחשבון נאמנות אשר נפתח לצורך אבטחת כספי מוכר בגין עסקת מכר מקרקעין, הרי שהנתבעת טענה כי כספים אלו מעולם לא הועברו לאותו חשבון נאמנות אלא שבהסכמת התובע נמשכו כשכר טרחה מתוך חשבון נאמנות אחר אליו התקבלו כספים בהמשך לדיון בבית המשפט המחוזי.
התובעים לא הוכיחו במסגרת ההליך בפני
כי אכן הועברו הכספים לחשבון הנאמנות בגין עסקת מכר המקרקעין ומשם נמשכו, כפי טענתם בכתב התביעה. בפני
לא הוצגו מסמכי חשבון הנאמנות ובקשתו של התובע לקבלם נעשתה רק עם תום הדיון.
הגם שניתן היה לצפות כי הנתבעת תוכל להציג בקלות את המסמכים הרלוונטיים הרי שעדיין נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על התובעים.
איני מתעלמת מן העובדה כי טענותיה של הנתבעת בעניין זה בכתב ההגנה אינן עומדות לכאורה, בקנה אחד עם האמור בסעיף 17 לתגובתה לתלונת התובע ללשכת עורכי הדין. עם זאת לא היה בסימני שאלה אלו כדי להרים את הנטל המוטל על התובעים באשר לזהותו של החשבון ממנו הועברו הכספים לטובת שכר טרחתה של הנתבעת.
עם זאת, השאלה המהותית אשר הונחה בפני
אינה זהות החשבון ממנו התקבל שכר טרחתה של הנתבעת, אלא זכותה של הנתבעת לקבלת אותם כספים.
במקום בו אין חולק כי הנתבעת החזיקה בסך של 20,000 ש"ח שהיו שייכים לתובע וכי כספים אלו הועברו בפועל לחשבונה כשכר טרחה, השאלה המהותית הינה זכאותה לעשות כן.
בעניין זה מצאתי לנכון לקבל את טענות התובעים ולהורות כי הנתבעת לא הוכיחה קיומה של הסכמה חוזית או חובה של התובעים (או מי מהם) לתשלום הסכום דנן לידיה.
בדיון בפני
הוכח כי לא קיים הסכם בכתב אשר מכוחו יכולה הייתה הנתבעת ליטול את הכספים.
נהפוך הוא. הסכם שכר הטרחה שבין הצדדים מלמד כי הוסכם ביניהם על תשלום בהיקף של 10% בלבד. אין חולק כי סכום זה שולם.
התובע הגדיל לעשות ואישר כי על אף שיעור שכר הטרחה הנקוב בהסכם, הסכימו התובע ושותפו להגדיל את שיעור התשלום להיקף של 15% וכי גם סכום זה שולם במלואו לנתבעת. דווקא בדבריו אלו היה כדי לאושש את האמון שניתן היה לתת בדבריו.
טענתה של הנתבעת, על פיה הוסכם בין הצדדים על תשלום סכום נוסף של 40,000 ש"ח ( 20,000 ₪ ביחס לכל אחד מן השותפים) לא הוכחה ועומדת בסתירה מוחלטת לאמור בהסכם הכתוב.
לטענת התובעים, מעולם לא הוסכם על תוספת זו לשכר הטרחה.
הנתבעת נשאלה האם זימונו של השותף הנוסף, מר פרנקל לעדות, תהווה תמיכה בגרסתה על פיה הסכימו השותפים לתשלום נוסף זה, והשיבה כי סביר שמר פרנקל יעיד כי לא הוסכם על תשלום זה.
איני מתעלמת מטענת הנתבעת על פיה הדרישה להשבת הכספים נעשתה באיחור רב וכי נוכח האמון שרחשו הצדדים זה כלפי משנהו לא נדרשה להסכם נוסף בכתב. כן איני מתעלמת מן המסמכים אליהם הפנתה הנתבעת את שימת הלב לרבות נספח ז' לכתב ההגנה.
יחד עם זאת ניתן היה להניח כי הנתבעת תוכל להציג תכתובת או כל מסמך אחר ממנו ניתן היה להסיק או להבין הסכמה לתשלום נוסף זה או אחר בגין ניהולו של ההליך בבית המשפט העליון. בפועל, לא הוצג דבר.
יש לזכור כי לא מדובר בתוספת זניחה של תשלום שכר טרחה, אלא שלשיטת הנתבעת שולם לה בתחילה סך של 26,000 ₪ ולאחר מכן שולמה תוספת של 13,000 ₪ בגין המשך ההליך, דהיינו סך כולל של 39,000 ₪.
טענתה של הנתבעת להסכמה בדבר תשלום המהווה כפל לזה ששולם לכאורה עד לאותה עת, מחייבת, לכל הפחות, אינדיקציה כלשהי של הסכמה.
הנתבעת, שיש לזכור כי הינה עורכת דין, לא צירפה ראיה כלשהי לכתבי הטענות ולא יכולה הייתה להציג בפני
דבר במסגרת הדיון.
הנתבעת הפנתה את שימת לבי למסמך של התובע ממנו נלמדת לכאורה הסכמתו לתשלום זה או אחר כנגד השבת כספים שנטען על ידו כי הם מוחזקים על ידי הנתבעת. אין הסכמה לכאורית זו בדיעבד, מלמדת כי סוכם, מלכתחילה על תשלום זה וממילא לכאורה מדובר היה בהסכמה מותנית.
שכר ראוי
גם מקום בו צדדים אינם מגיעים להסכמה באשר לשיעור שכר טרחה מוגדר, קיימת זכותו של נותן השירות לקבלת שכר ראוי.
עם זאת, בתיק זה שבפני
אין מקום להורות כי הסכום שנטלה הנתבעת מהווה שכר ראוי בגין מתן שירותיה המשפטיים וזאת משני טעמים מרכזיים ;
האחד, משסוכם בין הצדדים בכתב שיעור שכר הטרחה, אין זה מתפקידו של בית המשפט לתהות או להרהר אחר אותן הסכמות.
האחר, הנתבעת ממילא לא הוכיחה, אף לא בראשית ראייה, מהו השכר הראוי עבור שירותיה.
במסגרת הדיון טענה הנתבעת כי תוכל להציג ראיות ביחס להיקף העבודה שבוצעה על ידה לצורך ניהול ההליך בבית המשפט העליון. יש לזכור כי עסקינן בהליך במסגרת בית המשפט לתביעות קטנות ומכאן שהיה מקום לצרף את מכלול המסמכים קודם הדיון.
למעלה מכך, צירוף המסמכים לא היה בו ממילא די שכן בית המשפט אינו עושה מלאכתו של מומחה ואין הוא "מתרגם" את המסמכים והנתונים של העבודה לסכום "ראוי" של שכר טרחה. על הצדדים היה להביא בפני
חוות דעת או נתונים אחרים מכוחם הייתה דרך להסיק מהו השיעור הראוי.



סוף דבר,
הנתבעת תשיב לתובעת את הסכום שניטל כשכר טרחה וזאת בהיקף של 21,947 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. כן תישא הנתבעת בהוצאות ההליך בסך של 600 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
המזכירות תתבקש לשלוח לצדדים את העתק פסק הדין.
בקשת רשות ערעור בתוך 15 יום לבית המשפט המחוזי.
ניתן היום,
יא' תמוז תשע"א, 13 ביולי 2011, בהעדר הצדדים.







תק בית משפט לתביעות קטנות 35419-11/10 אברהם שבת, חיה שבת נ' דליה שחורי (פורסם ב-ֽ 13/07/2011)