פסקי דין על דן רכב ותחבורה ד.ר.ת בע"מ | פסקי דין על יוסף טנא | פסקי דין על הראל חברה לביטוח |

34366-09/10 תאמ     08/08/2011




תאמ 34366-09/10 דן רכב ותחבורה ד.ר.ת בע"מ נ' יוסף טנא, הראל חברה לביטוח בע"מ








בית משפט השלום ברמלה



תא"מ 34366-09-10 דן רכב ותחבורה ד.ר.ת בע"מ
נ' טנא ואח'






בפני

כב' השופט
הישאם
אבו שחאדה


תובעים

דן רכב ותחבורה ד.ר.ת בע"מ

ע"י עו"ד אליאס פאנוס



נגד


נתבעים

1.יוסף טנא
2.הראל חברה לביטוח בע"מ

ע"י עו"ד גיא דוידיאן





פסק דין



1.
התובעת הינה חברה העוסקת בהשכרת רכבים. רכב של התובעת חנה ברחוב מסוים בסמוך למדרכה עם אבני שפה הצבועות אדום ולבן. הנתבע 1 הינו הבעלים של רכב אחר שעבר באותו רחוב. הנתבעת 2 היא המבטחת של רכב הנתבע 1. קרובת משפחה של הנתבע 1 נהגה ברכבו ובעת שנסעה לאחור באותו רחוב שבו עמד רכב התובעת פגעו בו וגרמה לו לנזקים.

2.
הנתבעת 2 הכירה באחריות נהגת רכבו של נתבע 1 לגרם התאונה, אך הסכימה לפצות את התובעת רק בגין % 80 מהנזקים שנגרמו בפועל לרכב התובעת, מאחר וטענה שנהג רכב התובעת נושא באשם תורם בשיעור של % 20 עת שהחנה את הרכב במקום אסור. מכאן התביעה לחייב את הנתבעת 2 לשלם את יתרת % 20 מגובה הנזק שנגרם לרכבה של התובעת. אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים לגבי אופן קרות התאונה.

3.
השאלת שעומדת בפני
להכרעה היא משפטית גרידא : האם נהג של רכב שמחנה את רכבו במקום אסור, ועוזבו שם, נושא באשם תורם בגין הנזקים שנגרמו לרכבו מפגיעה על ידי רכב אחר שעבר במקום.

4.
הנתבעת 2 תמכה את טענתה שמדובר באשם תורם מטעם נהג רכב התובעת
בפסיקה של בתי משפט שלום ואשר קבעה כי נהג רכב שמחנה את רכבו במקום אסור נושא באשם תורם לנזקים שנגרמו על ידי צד ג'.
להלן רשימת פסקי הדין שהגישה הנתבעת :
א.
תא"מ 11140-12-08 מוקלשה נ' "אגד" – אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (בימ"ש שלום בחיפה, ניתן ב- 18.3.2010, פורסם ב-"נבו");
ב.
ת"ק 6230/06 צילה נ' מחמוד (בימ"ש השלום בתל אביב יפו, ניתן ב- 24.10.06, פורסם ב-"נבו");
ג.
ת"א 2439/04 ברידזה נ' אדם (בימ"ש השלום בתל-אביב יפו, ניתן ב- 6.10.05, פורסם ב-"נבו");
ד.
ת"ק 4159/03 חנן נ' "אגד" – אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (בימ"ש השלום בחיפה, ניתן ב- 15.1.2004, פורסם ב- "נבו").

5.
התובעת טענה שנהג רכבה לא נושא בכל אשם תורם וכי האשם לגרם התאונה רובץ באופן מלא לפתחה של נהגת רכב הנתבעים. לתמיכה בטענתה הפנתה ל- ע"א 7552-06-10 דן רכב ותחבורה ד.ר.ת. בע"מ נ' כניש, של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (כבוד השופטת רות לבהר שרון) שניתן ב- 6.4.11 (לא פורסם). הוגשו לעיוני המסמכים שלהלן מתוך התיק האמור: פרוטוקול ופסק הדין בית המשפט השלום בתל-אביב יפו, עיקרי הטיעון של המערערת, עיקרי הטיעון של המשיבים, פרוטוקול ופסק הדין של בית המשפט המחוזי.


במקרה הנ"ל רכב של המערערת (שהיא התובעת שבפני
כיום) עמד ברחוב מסויים בסמוך למדרכה המסומנת באדום ולבן. משאית עברה במקום ופגעה ברכב התובעת וגרמה לו לנזקים. המערערת הגישה תביעה לבית המשפט השלום בתל-אביב יפו בסדר דין מהיר כנגד נהג רכב המשאית וחברת הביטוח שביטחה את הרכב. סכום התביעה המקורי, לפי האמור בסעיף 18 לעיקרי הטיעון של המערערת, היה "20,103 ₪ בתוספת ריבית והצמדה על פי דין עד התשלום המלא בפועל בצירוף הוצאות". כבוד השופט אלי ספיר דחה את התביעה במלואה וקבע כי נהג רכב המערערת נושא באשם בשיעור של % 100 מאחר וחנה את רכבו במקום אסור והפריע לעוברים ושבים בדרך. על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו ואשר נדון בפני
כבוד השופטת רות לבהר שרון. הצדדים הסכימו שבית המשפט המחוזי יפסוק בערעור לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד – 1984. כבוד השופטת רות לבהר שרון קיבלה את הערעור וקבעה כדלקמן :

"לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, בהודעת הערעור ובטיעוני הצדדים, ולאחר ששמעתי את הצדדים, ובהתחשב במכלול הנסיבות, הנני קובעת כי פסק דינו של בית משפט קמא בטל, וכי על המשיבים לשלם למערערת סך כולל של 50,000 ₪ .
אין צו להוצאות בערעור"



פסק דין
שניתן בדרך הפשרה על ידי בית משפט מחוזי איננו "הלכה מנחה"


6.
סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה קובע כהאי לישנא :

"20.(א)
הלכה שנפסקה בבית משפט תנחה בית משפט של דרגה
נמוכה ממנו.
(ב)
הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון."

בהיעדר הלכה ברורה ומנחה של בית המשפט העליון,

פסק דין
שניתן על ידי בית המשפט המחוזי ינחה (להבדיל מ-"יחייב") את הערכאות הנמוכות יותר וישמש הלכה כלפי כלל הציבור (בג"צ 653/83 מבע מוציאים לאור בע"מ נ' סגן נציב מס הכנסה פ"ד לט(3) 29, 42, כבוד השופט ד' לוין; דנ"א 5504/01 פקיד שומה פתח תקווה נ' שדות חברה להובלה (1982) בע"מ, פורסם ב-"נבו", ניתן ב- 21.2.02, פסקה 4 לפסק דינו של כבוד השופט מצא, כתוארו דאז; דנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים נ' איקאפוד בע"מ, פורסם ב-"נבו", ניתן ב-14.7.11 פסקה 5 לפסק דינה של כבוד השופטת נאור).

7.
כאן עולה השאלה באם פסק הדין הנ"ל של כבוד בית המשפט המחוזי שניתן בדרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד – 1984 הינו הלכה מנחה כאמור בסעיף 20(א) לחוק יסוד: השפיטה, וזאת לענין השאלה באם אדם שהחנה את רכבו בסמוך לאבני שפה המסומנות באדום לבן חב באשם תורם, עת שרכבו נפגע על ידי רכב אחר. לעניות דעתי התשובה היא שלילית.

8.
תקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 קובעת את חובתו של בית המשפט לתת נימוקים לפסק הדין. ההנמקה הנדרשת יכולה להיות, לפי נסיבות המקרה, קצרה ותמציתית (רע"ב 3019/98 מדינת ישראל נ' ארזי פ"ד נב (2) 743, 749). לגבי הליכים שמתקיימים בסדר דין מהיר, בתקנה 214טז (ב) נקבע כי פסק הדין יהיה מנומק באופן תמציתי, זולת אם סבר בית המשפט כי יש צורך בהנמקה מפורטת משום שיש בפסק הדין חידוש או חשיבות מיוחדת לציבור או מטעמים מיוחדים שיירשמו. במסגרת הליך של סדר דין מהיר בית המשפט שדן בתיק רשאי, לפי תקנה 214יא (ד)(8),
להציע לבעלי הדין הסדר פשרה ולפסוק בתובענה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. ערכאת הערעור יכולה גם לפסוק לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, כפי שעשתה כבוד השופטת לבהר שרון בהסכמת הצדדים (ע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות נ' דיין פ"ד נה(1) 765).

9.
פסק דין
הניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט נועד לאפשר לצדדים להליך להגיע להכרעה מהירה בעניינם ולסיים את הסכסוך בדרך של פשרה שאינה בהכרח מבוססת על הוראות הדין, כמו גם להקל על העומס בבתי המשפט. בית המשפט רשאי לבסס את הכרעתו על הדין או על שיקולים אחרים (ע"א 10838/05 זקס נ' קלינגר, פורסם ב-"נבו", ניתן ב- 23.3.08, פסקה 6 לפסה"ד של כבוד השופטת ארבל – להלן "

פסק דין

זקס"). על אף שלבעל דין דין שמורה הזכות לערער על

פסק דין
שניתן על דרך הפשרה, מידת ההתערבות של ערכאת הערעור ב

פסק דין
מסוג זה תהא מצומצמת ביותר ותוגבל למקרים חריגים בלבד (

פסק דין
זקס, פסקה 5). חובת ההנמקה הקבועה בסעיף 192 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 אינה חלה על פסקי דין שניתנים על דרך הפשרה, זאת, בין היתר, משום שהשיקולים העומדים ביסודם של פסקי דין אלו הינם שיקולים מורכבים ומיוחדים שאינם ניתנים לשקילה ומדידה (

פסק דין

זקס, פסקה 7). כמו כן קיים ספק באשר לכוחו של

פסק דין
הניתן בהסכמה להקים השתק פלוגתה, וזאת בשל העוול העלול להיגרם לצד המושתק מקום שלא התקיים בפועל דיון אדוורסארי בין בעלי הדין לבירור הפלוגתה (ראו אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (סיגא – הוצאה לאור בע"מ, מהדורה עשירית, התשס"ט – 2009) 350).

10.
לאור אופיו המיוחד של

פסק דין
שניתן בדרך של פשרה (במיוחד היעדר ההנמקה והאפשרות לפסוק שלא על פי הוראות הדין) הנני סבור ש

פסק דין
של בית משפט מחוזי שניתן על דרך הפשרה לא יכול להוות "הלכה" אשר "תנחה" ערכאות נמוכות יותר, קרי, בית משפט שלום. לפיכך, ע"א 7552-06-10 של כבוד בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו, שהוגש על ידי התובעת שבפני
, איננו מהווה הלכה מנחה לעניין השאלה באם אדם שהחנה את רכבו בסמוך למדרכה עם אבני שפה הצבועות באדום לבן, חב באשם תורם, בעת שרכבו נפגע מרכב אחר. מדובר ב

פסק דין
תכליתי ואופרטיבי שכל מטרתו לפתור את הסכסוך הקונקרטי שבא בפני
ו ולא ב

פסק דין
שבא לקבוע הלכה מנחה.

11.
יחד עם זאת, מתוך עיון בסיכומים בעל פה של בא כח המערערת (שהינה, כאמור, התובעת שבתיק שבפני
) בבית המשפט השלום בתל-אביב יפו (ב-תא"מ 170473/09), עולה כי בפרוטוקול הדיון מיום 31.5.10, עמ' 4 ש' 11 – 12 נאמר על ידו כדלקמן :

"אני מסכים עם בית המשפט שיש אשם תורם, אבל משאית שאיננה יכולה להיכנס לרחוב צריכה להמתין ולבדוק האם היא יכולה לעבור ולא לגרום לנזקים."

(ההדגשות – לא במקור)

הווה אומר, באם כבוד בית המשפט השלום בתל-אביב היה קובע חלוקת אחריות בין המערערת לבין המשיבים, ולא מורה שהמערערת חבה באשם מלא של % 100, הערעור לא היה מוגש כלל. הדבר עולה אף מתוך עיקרי הטיעון של המערערת שהוגשו לערכאת הערעור. בסעיף 8 לעיקרי הטיעון נאמרו הדברים הבאים :

"טעה בית משפט קמא, שקבע שהסוגיה העומדת בפני
ו אינה עילת התביעה – הנזק לרכב התובעת. אלא סוגיית מיקום חניית רכב המערערת אשר חנה במקום אסור. אשר, גם אם היה על בית משפט קמא להתייחס לכך, הרי שהיה עליו לקבוע, לכל היותר אשם תורם, אולם לא אשם תורם של % 100."


(ההדגשות לא במקור)

החלת מבחן "הסיכון התחבורתי" על שאלת "האשם התורם
"

12.
במקרה שבפני
רכב התובעת עמד בצמוד למדרכה המסומנת באדום ולבן. הרכב היה נעול וללא נהג. רכב הנתבעים חזר בנסיעה לאחור ופגע ברכב הנתבעים. האמנם עצם "החנייה האסורה" יוצרת, מניה וביה, אשם תורם על נהג רכב התובעת ?

13.
נשווה למול עינינו מקרה אחר שבו הרכב החונה עמד כדין במקום מותר, כגון בצמוד למדרכה שמסומנת בכחול ולבן, עם כרטיס חניה, ונפגע מרכב אחר שנסע לאחור. אינטואיטיבית נראה כי מי שחנה כדין לא אמור לשאת באשם תורם. ניקח את הדיון צעד נוסף קדימה ונניח שבעת קרות התאונה פג תוקפו של כרטיס החניה במספר דקות. האם גם אז נקבע שנהג הרכב החונה פטור מכל אשם, למרות שחנה שלא כדין. מבחינת "דוקטרינת האשם התורם", האומנם קיים הבדל בין שני המקרים ? ואם אין הבדל, האם שני המקרים שציינתי בהכרח שונים הם מהמקרה שלפני ?

14.
שאלת המשמעות של "חנייה אסורה" נדונה בפסיקה בהקשר של אופן הגדרת הביטוי "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"א – 1975 (להלן "החוק"). מדובר בהגדרה שנוספה בעקבות תיקון מס' 8 לחוק. התיקון נחקק בשנת 1990.


סעיף 1 לחוק מגדיר את המושג "תאונת דרכים" בהאי לישנא :

"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי."

(ההדגשות לא במקור)

רעיון האחריות בנזיקין הוא נקודת המוצא של החוק, אלא שנשללות כל ההגנות המקובלות בדיני הנזיקין המסורתיים. לפי סעיף 3(ג) לחוק :

"האחריות היא מוחלטת ומלאה, ואין נפקא מינה אם היה או לא היה אשם מצד הנוהג ואם היה או לא היה אשם או אשם תורם של אחרים."

15.
על היחס שבין "האחריות המוחלטת" לפי החוק לבין האחריות לפי דיני הנזיקין המסורתיים, עמד כבוד השופט (בדימוס) יצחק אנגלרד בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הוצאת יהלום ירושלים,
מהדורה שלישית, תשס"ה – 2005) עמ' 9 (להלן "אנגלרד"):
"תפיסת היסוד של החוק היא כי ההסדר החדש בא במקום האחריות הנזיקית הכללית. מכאן ההוראה הכללית בדבר ייחוד העילה (ס' 8 לחוק), השוללת מן הזכאי לפי החוק כל תביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף (זולת המקרה שבו נגרמה התאונה על ידי אדם אחר במתכוון). רעיון הבלעדיות של התביעה על פי החוק מצמצם את תפקיד דיני הנזיקין הכלליים למקרים מיוחדים בלבד. האחריות הנזיקית הכללית חשובה בראש ובראשונה במקרים שבהם אין לנפגע זכאות לתבוע על פי החוק. מצב כזה עשוי להיווצר או בשל אי מילוי תנאי האחריות, או בשל היעדר ביטוח אישי, או בשל סוג נזק שאינו מוסדר על ידי החוק, כגון נזק רכוש בהבדל מנזק גוף. כמו כן יש מקום לתביעת נזיקין בכל אותם המקרים שבהם נשללת זכאות הנפגע מכוח ס' 7 לחוק (נהיגה ללא רשיון וכו'). לבסוף, החוק עצמו מחיל שורה של הוראות מתוך פקודת הנזיקין על הזכאות לפי החוק (ס' 4). במיוחד חשובה העובדה כי המבחנים לקביעת פיצויים לנזקי הגוף הממוניים הם לפי דיני הנזיקין המסורתיים."

16.
ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".
הביטוי "רכב שחנה במקום שאסור לחנות בו" הוגדר בפסיקה כ-"חזקה מרבה", היינו באם אירוע התאונה אירע בנסיבות של הביטוי הנ"ל, אזי, אירוע התאונה ייכלל ברשת תחולתו של החוק לחיוב בפיצויים לנזקי גוף שנגרמו במהלך התאונה (ראו אנגלרד, עמ' 103 – 109).

17.
בית המשפט נזקק לפרשנותו של הביטוי "רכב שחנה במקום שאסור לחנות בו" ב- רע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי פ"ד נח (1) 817, 822 (כבוד המשנה לנשיא השופט אור) ושם נקבע :

"נותר לבחון את השאלה אם חלה בענייננו החזקה המרבה בהגדרת "תאונת דרכים" שבחוק הפיצויים, הדנה ב-'...[]רכב שחנה במקום שאסור לחנות בו...'. הפסיקה קבעה כי יש לקשור בין איסור החניה לבין יצירת סיכון תחבורתי (ע"א 1042/00
מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' שושי [1] ; וראה גם א' ריבלין תאונת הדרכים – סדרי דין וחישוב הפיצויים [11], בעמ' 160). על רקע זה נבחן מה הם המצבים האפשריים ביחס שבין חניה, בניגוד לדין או שלא בניגוד לו לבין זו המהווה, או שאינה מהווה, סיכון תחבורתי: (1) החניה אסורה על פי דין ואינה יוצרת סיכון תחבורתי – דעת הפסיקה והספרות כאחד היא שאין תחולה לחזקה המרבה, משום שאחרת נוצר מצב בלתי מתקבל על הדעת שבו למשל בעל רכב יכול שיחויב בפיצויים רק משום ששכח לשים בחלונו כרטיס חניה (י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (עידכון משולב) [12] בעמ' 65). המחבר מ' צלטנר מציע במקרה האמור להתחקות אחר תכלית החקיקה ולבחון אם האיסור הוא משום שהחניה באותו מקום מהווה סיכון תחבורתי (מ' צלטנר "הגדרת השימוש ברכב – עצירת הסחף" [14], בעמ' 177). (2) החניה אסורה על פי דין, ויש בה סיכון תחבורתי – אין עוררין שיש תחולה לחזקה המרבה. (3) החניה מותרת על פי דין ואינה יותרת סיכון תחבורתי – אין חולק שאין תחולה לחזקה המרבה. (4) החניה המותרת על פי דין, אולם יש בה סיכון תחבורתי."


ובעמ' 823 :
"אכן, אין תמיד חפיפה מלאה בין הסיכונים התחבורתיים לבין האיסורים שבדין. אם כן, עולה השאלה אם לשם תחולת החזקה די בכך שיש בחניה סיכון תחבורתי, או שמא נדרש כי החניה תהא גם בניגוד לדין."


כבוד המשנה לנשיא, השופט אור, עונה על השאלה הנ"ל בעמ' 825 :

"המונח 'חניה אסורה' צריך אפוא להתפרש כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי בין שמדובר בחניה מותרת על פי דין ובין שמדובר בחניה שיש עליה איסור בדין. הקריטריון מהי 'חניה במקום שאסור לחנות בו' צריך להיות הסיכון התחבורתי אשר חניה כזאת יוצרת. חניה תהא 'חניה אסורה' גם במקרה שאין במקום שלט או תמרור האוסרים חניה, אולם עצם החניה במקום זה מהווה סיכון תחבורתי. לעומת זאת, חניה במקום שאינו מהווה סיכון תחבורתי לא תיחשב 'חניה אסורה' גם אם יש במקום שלט האוסר חניה במקום זה. ודוק, במקרים רבים האיסור שבדין יכול לשמש אינדיקציה לכך שבחניה גלום סיכון תחבורתי, ולהפך. ואולם, אין להסתמך באופן בלעדי על תקנות התעבורה לעניין הקביעה כי החניה גרמה לסיכון תחבורתי, יש לקבוע זאת על פי נסיבותיו של כל מקרה."

18.
היוצא מהאמור לעיל הוא שעצם קיומו של איסור בדין לחנות את הרכב במקום מסוים לא יעשה בהכרח את החניה ל-"חניה אסורה" לצורך כניסה לרשת תחולתו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. המבחן הקובע הוא "מבחן הסיכון התחבורתי". אם החניה היוותה "סיכון תחבורתי", אזי הפגיעה באותו רכב, תזכה בקבלת פיצוי על פי החוק. אם החניה לא היוותה סיכון תחבורתי (גם אם היא אסורה) לא ניתן לקבל פיצוי על פי החוק.

19.
חזרה לענייננו, לעניות דעתי ניתן לעשות אנאלוגיה ממבחן "הסיכון התחבורתי" לצורך הזכאות לקבלת פיצוי לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, למקרה שבפני
. הווה אומר, בעת שמדובר בתביעה בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכב שחנה במקום אסור מרכב אחר שעבר במקום, שאלת קיומו של אשם תורם לקרות התאונה תיבחן על פי מבחן "הסיכון התחבורתי", ולא על פי השאלה באם החניה אסורה על פי דין או לא. אם רכב חנה במקום מסוים ונפגע מרכב אחר, וזאת בין אם חנה במקום מותר ובין אם חנה במקום אסור, יש לקבוע שהוא חב באשם תורם לקרות התאונה רק במקרים שבהם הרכב היווה "סיכון תחבורתי". גובה האשם התורם ייקבע לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. העובדה שהרכב חנה בניגוד להוראה שבדין הינה שיקול שניתן לקחתו בחשבון לצורך הכרעה בשאלה אם קיים אשם תורם או לא, אך שיקול זה איננו השיקול הבלעדי.


הסיכון התחבורתי שנוצר מחניה בצמוד למדרכה הצבועה אדום ולבן


20.
סעיף 77 (א)(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] מסמיך רשות מקומית (מועצה של עיריה או מועצה מקומית) להתקין חוקי עזר בדבר העמדתם של רכבים בתחום הרשות המקומית, בדרך איסור או בדרך אחרת. סעיף 77 (א)(3) לפקודה קובע את האמצעים שינקטו כנגד רכב החונה במקום שהעמדתו אסורה על פי חיקוק, לרבות הרחקתו, גרירתו, החסנתו או נעילת גלגליו. סעיף 70א(ב) ו- (ג) לפקודה קובעים את סמכותו של שוטר להורות על הרחקתו, גרירתו, החסנתו ונעילת גלגליו של רכב שחונה במקום שהעמדתו אסורה על פי חיקוק או בנסיבות שיש בהן הפרת סדרי התנועה או בטיחותה.


כמו כן, סעיף 71 (1) לתקנות התעבורה התשכ"א – 1961 קובע שלא יעצור אדם רכב, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד באופן שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה. סעיף 72 (א) לתקנות התעבורה אוסר חניה במקומות שונים כמפורט שם, אלא לשם מניעת תאונה או לשם מילוי אחרי הוראה מהוראות תקנות אלה או אם סומן בתמרור אחרת.

21.
ישנן הוראות מסוימות בתקנות התעבורה שמתירות סימונם של מקומות חניה ככאלה שמיועדים לכלי רכב מסוימים
(כגון רכב נכה או אוטובוס ציבורי או רכב הסעת תלמידים). קיימות גם הוראות אחרות שמתירות חניה לכלל הרכבים רק בימים מסוימים ובשעות מסוימות
(ראו הוראות תקנה 76 ותקנה 72(א) לסעיפי המשנה שבו
לתקנות התעבורה, וכן סעיפים 70א1, 70א2, 70ב, 70ב1, 70ב2, 70ב3, 70ג לפקודת התעבורה). ישנן גם הוראות המתירות חניה רק למי שנמנה על תושבי האזור שבו מצויה החניה (ראו בג"צ 441/97 צנוירט נ' ראש עיריית ירושלים פ"ד נג (2) 798). כך גם, ישנן הוראות המתירות חניה במקום מסויים למטרה מאוד מוגדרת כגון טעינה ופריקת סחורות (ראו בג"צ 2940/94 לוין נ' מדינת ישראל פ"ד מח(4) 545).

22.
לעומת כל הסדרי החניה שפורטו לעיל, החניה ליד מדרכה שבה אבני השפה צבועות באדום ולבן היא אסורה בתכלית. בהודעת התעבורה (קביעת לוח תמרורים) תשע"א – 2010
(פורסמה ב- ק"ת תשע"א מס' 6956 מיום 28.12.2010, עמ' 304), תמרור מספר 818 קובע כדלקמן :

"אבני שפה צבועות אדום – לבן: אסורה כל עצירה או חניה של רכב בכביש שליד אבני השפה, אלא אם הדבר דרוש למילוי הוראות הדין."

ההודעה הנ"ל למעשה החליפה את הודעת התעבורה (קביעת תמרורים) תש"ל- 1970. בהודעה הקודמת אבני שפה הצבועות באדום לבן הוגדרו כתמרור ד-15.

האיסור לחניה ליד אבני שפה הצבועות אדום לבן הינה בבחינת "איסור מוחלט", למעט כמובן מקרים חריגים ומיוחדים של "מילוי הוראות הדין". לגבי החובה לאכיפת האיסור בדבר חניה ליד מדרכה המסומנת אדום לבן, באופן שוויוני, ראו רע"פ 4355/08 לסקוב נ' עיריית תל-אביב (פורסם ב-"נבו", ניתן ב- 15.1.10).
הכלל הוא שהסימון באדום לבן אוסר חניה ליד המדרכה בכל ימות השבוע ובכל שעות היממה. ב-בג"צ 441/97 צנוירט נ' ראש עיריית ירושלים פ"ד נג (2) 798, 806, כבוד השופטת בייניש (כתוארה דאז) קבעה כי :

"בכל הנוגע להסדרת חניה, על העירייה להביא בחשבון גם את הנתונים המיוחדים של כל אזור ואזור. לעניין זה, יישקלו, בין היתר, התנאים הפיזיים של האזור המוסדר, מספר מקומות החנייה בו, צפיפות הבנייה ורוחב הרחובות. מולם ייבחן מספר כלי הרכב שדרושה להם חנייה במקום, תוך התחשבות במטרות ובשימושים של הנזקקים למקומות חניית כלי הרכב באזור."


כמו כן, ב- רע"פ 7451/07 מדינת ישראל נ' רון אהרונוביץ (פורסם ב-"נבו", ניתן ב- 2.6.08) כבוד השופט פוגלמן קבע בפסקה 8 לפסק הדין כי :

"מכלול ההסדרים שבתקנות התעבורה ובחוקי העזר הרלוונטיים מבקש ליצור מערכת כללים ברורה שתסדיר את השימוש בדרך בצורה בטוחה ונוחה. תכלית זו מחייבת מתן משמעות ברורה לסימנים ותמרורים שנקבעו, מבלי להותיר שיקול דעת למשתמשים בדרך לנהוג לפי הבנתם."

23.
ודוק, האיסור המוחלט כשלעצמו איננו השיקול הבלעדי לצורך בדיקת קיומו של סיכון תחבורתי, אלא יש לבחון אד הוק, כל מקרה לגופו, באם חניה במקום על פי תנאי השטח יוצרת סיכון תחבורתי. לגבי תנאי השטח שבו חנה רכב התובעת ניתן ללמוד מדבריו של העד מטעם התובעת עצמה (פרוט' עמ' 2 ש' 1 – 4):

"החניה בצמוד לשער כניסה לבית, רחוב ללא מוצא, יש שם את הבית ששכרתי ואת הבית של בעל הבית וצרכניה. מדרכה מסודרת, זה לפני 3 שנים לא כל כך זוכר. מי שנכנס לשם זה רק אני וכאלה שבאים לצרכניה. זה רחוב קטן. עד כמה שאני זוכר אין מדרכות מסומנות. לא זוכר תמרור שמורה על איסור חניה."

ובהמשך בפרוט' עמ' 2 ש' 16 – 17 העיד כי :



"ש.
חנית באדום לבן.


ת.
חניתי באזור הזה. אני מאשר שחניתי פה, אם זה אדום לבן חניתי
במקום אסור."

24.
תנאי השטח במקום קרות התאונה הם כאלה שמדובר ברחוב צר וללא מוצא, דבר שאינו מאפשר תנועה נוחה של רכבים במקום. העידה על כך נהגת רכב הנתבעים בפרוט' עמ' 3 ש' 3 – 5 :
"נסעתי ברחוב הזה לצאת מסמטת אלעל לרח' בית העם הגיעה משאית שרצתה להכנס לסמטה הייתי צריכה לעשות רוורס לתת למשאית לעבור. עשיתי רוורס ובטעות פגעתי ברכב. הלכתי לצרכניה ליד לקחתי פתק והשארתי פרטים. אחרי שלושה שבועות התקשרו מאוויס."

25.
יוצא מכך, שמקום חנייתו של רכב התובעת ליד המדרכה המסומנת באדום ולבן הפריעה לתנועה במקום והיוותה סיכון תחבורתית.

26.
לאור כל האמור לעיל, הנני קובע כי נהג רכב התובעת נושא באשם תורם לגרם התאונה עת שחנה את רכב התובעת ליד מדרכה עם אבני שפה הצבועות באדום ולבן. אשם תורם בשיעור של % 20, כפי שנטען על ידי הנתבעת 2,
הוא סביר בנסיבות העניין.


לפיכך, התביעה נדחית.


התובעת תשלם לנתבעת 2 שכר טרחת עורך דין בסך של 1,700 ₪.

זכות ערעור לכבוד בית המשפט המחוזי
במחוז מרכז תוך 45 ימים.

המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לבאי כח הצדדים.

ניתן היום,
ח' אב תשע"א, 08 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.














תאמ בית משפט שלום 34366-09/10 דן רכב ותחבורה ד.ר.ת בע"מ נ' יוסף טנא, הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 08/08/2011)