פסקי דין על אליהו רחמני

3811-06/11 בפת     18/08/2011




בפת 3811-06/11 מדינת ישראל נ' אליהו רחמני








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום לתעבורה בנצרת



בפ"ת 3811-06-11 מדינת ישראל
נ' רחמני





בפני

כב' השופטת
עדי במביליה – אינשטיין

המבקשת
מדינת ישראל


נגד

המשיב
אליהו רחמני



החלטה

בפני
י בקשה לפסילת המשיב מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו, בהתאם לסעיף 46ב לפקודת התעבורה (נוסח חדש
), התשכ"א – 1961.
כנגד המשיב הוגש כתב אישום בו יוחסו לו עבירות של גרם מוות ברשלנות, גרם חבלה לאדם, נזק לרכוש תוך נהיגה רשלנית ופנייה שמאלה שלא בבטחה.

עפ"י כתב האישום, בתאריך 18/02/11 נהג המשיב ברכב מסחרי בכביש 90 מכוון כללי מגדל לכיוון כללי טבריה. בק"מ 415.9 של הכביש ישנה הצטלבות בין הכביש לבין שביל גישה לחוף רחצה בכנרת, אליו שם המשיב פעמיו. באותו זמן, נהג בכיוון הנגדי, שמעון חרמש (להלן: "המנוח"), באופנוע מסוג סוזוקי. המשיב ביצע פנייה שמאלה בקלות ראש וברשלנות, ללא תשומת לב מספקת לנסיבות הכביש וחסם את נתיב נסיעתו של המנוח, וזאת לאחר שהבחין במנוח מתקרב לצומת. בעקבות האמור, התנגשה חזית האופנוע בדופן הימנית–אחורית של רכב המשיב וכתוצאה מכך נהרג המנוח במקום ושני כלי הרכב ניזוקו.
עם הגשת כתב האישום, הגישה המבקשת בקשה לפסילתו של המשיב עד למתן

פסק דין
בעניינו, בהתאם לסעיף 46ב לפקודת התעבורה.
בקשה זו עומדת לדיון בפני
י.

טיעוני הצדדים
:
ב"כ המבקשת טען לקיומן של ראיות לכאורה והדגיש כי התנהגות המנוח לא היותה גורם לתאונה הקטלנית וכי האחראי הבלעדי לתאונה הנו המשיב, אשר הפר חובתו ליתן זכות קדימה למנוח, הגם שהבחין בו טרם הפניה שמאלה. עוד טען ב"כ המבקשת כי מסוכנותו של המשיב נלמדת מנסיבות ביצוע העבירה, מתוצאותיה ומעברו התעבורתי של המשיב, הכולל 28 הרשעות תעבורה קודמות. לדבריו, אין בנסיבותיו האישיות של המשיב הצדקה לדחיית הבקשה והשיהוי בהגשתה קצר ועומד על כחודש ימים מתום הפסילה המנהלית. ב"כ המבקשת הוסיף כי אין מקום לסיווג הפסילה, שכן סיווג ירוקן את הפסילה מתוכן.
ב"כ המשיב עתרה לדחיית הבקשה ולחילופין בלבד ביקשה לסווג את הפסילה לצורך הסעת בנו של המשיב הסובל ממחלת

c.p
לטיפולים ולניתוח. ב"כ המשיב טענה כי אופן נהיגת המנוח הביאה לנפילתו, לפגיעתו ולקרות התאונה ולמצער קיים אשם תורם המשליך לקולא על נסיבות קרות התאונה. עוד טענה כי מקום האימפקט אינו בנתיב נסיעת המנוח, השחזור שערכה המשטרה אינו נכון, בזמן האימפקט רכב המשיב היה בשול וקשת הפניה הפוכה לסימונים בכביש. עוד טענה ב"כ המשיב כי נגרם למשיב נזק ראייתי היות שכמות הדם אשר ניטלה מן המנוח לא הספיקה לבדיקת שכרות וסמים והפנתה לעברו הפלילי של המנוח. ב"כ המשיב הוסיפה כי הבקשה הוגשה לאחר שהסתיימה תקופת הפסילה המנהלית ורישיונו של המשיב הוחזר לו וכי המשיב אינו מסוכן לציבור שכן מיוחסת לו נהיגה איטית מדי, קיים אשם תורם מצד המנוח ועברו התעבורתי אינו מלמד על מסוכנות שעה שמשנת 2008 לא ביצע עבירות תעבורה כלל ובשנת 2009 עבר הכשרה והוציא רישיון נהיגה על רכב ציבורי. ב"כ המשיב הדגישה את נסיבותיו האישיות של המשיב, שהנו אב לששה ילדים ומטפל בבנו בן
ה–15 הלוקה בשיתוק ונזקק להסעה ליעדים שונים. המשיב ממלא תפקיד זה, ומקבל בתמורה קצבה מטעם המל"ל, כך ש
אם יפסל רישיונו של המשיב, יפסיד מקור הכנסה זה.

דיון
:
בתאריך 1/8/07 התווסף לפקודת התעבורה סעיף 46ב, לפיו כאשר מוגש כתב אישום נגד נאשם, על עבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם, יורה בית המשפט על פסילתו מלהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן

פסק דין
, אלא אם שוכנע, מנימוקים שיפרש, כי אין בנהיגת הנאשם סכנה לציבור, שאז רשאי בית המשפט שלא להורות על פסילה כאמור.
הסמכות לפסול נאשם מלהחזיק ברישיון נהיגה עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו, היתה קיימת עוד בטרם תוקן סעיף 46ב לפקודת התעבורה.
החידוש שבתיקון הוא, שבכל הנוגע לנאשם, אשר היה מעורב בתאונת דרכים שבה נהרג אדם, קיימת חזקת מסוכנות, שהנטל להפריכה מוטל על כתפי הנאשם: לא יסתור את אותה חזקה – ייפסל עד לתום ההליכים, יסתור את החזקה – רשאי בית המשפט שלא לפסלו (
בש"פ 9588/07
משה טרבלסי נ' מדינת ישראל

;

בש"פ 8645/07
אליהו חדש נ' מדינת ישראל

– פורסמו במאגרים
המשפטיים).
השיקולים שעל בית המשפט לשקול, בבואו לבחון האם נסתרה חזקת המסוכנות העומדת נגד הנאשם, הנם בעיקרם שניים: קיומן של ראיות לכאורה להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו ובחינת מסוכנותו לשלום ציבור המשתמשים בדרך, כפי שזו עולה מנסיבות התרחשות התאונה ומעברו של הנאשם (
בש"פ 6757/09
דוד מזרחי נ' מדינת ישראל

;

בש"פ 7399/00
שמואל לחמי נ' מדינת ישראל

;

ב"ש 540/86
חמדאן דורי נ' מדינת ישראל

;

בש"פ 8161/06
אליעזר גבריאל נ' מדינת ישראל

– פורסמו במאגרים המשפטיים).


ראיות לכאורה
:
חובת הזהירות המוטלת על המשיב מקורה בתקנה 41 שכותרתה: "אין פנייה אלא בבטחה", המורה כי נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש, כמו גם מתקנה 64(א)(2) לתקנות התעבורה לפיה נוהג רכב המתקרב לצומת ועומד לפנות שמאלה, יתן זכות קדימה לרכב הבא ממול ומתקרב לצומת. זכות קדימה מוגדרת בתקנה 1 כ"אי המשכת הנסיעה או אי התחלתה כאשר על ידי כך עלול הנוהג ברכב הנדרש לתת זכות קדימה לנוהגים ברכב אחר לאלצם לסטות מקו נסיעתם או לשנות את מהירות נסיעתם".

בהתאם להלכה הפסוקה, זכות קדימה תינתן בהתחשב במרחק של בעל הזכות מן הצומת ובהתחשב במהירות נסיעתו, תהא אשר תהא. לשם קיום הזכות, על החייב במתן זכות הקדימה לעקוב אחר בעל הזכות עד תום הפנייה כדי להבטיח שאינו מסכנו (ע"פ 10332/03 חיים בלייכר נ' מדינת ישראל
– פורסם במאגרים המשפטיים).
מן התשתית הראייתית הלכאורית שבפני
י עולה כי המשיב הפר את חובת הזהירות ובגין התרשלותו נגרמו התאונה ותוצאותיה. אפרט להלן את עיקר הראיות המעגנות מסקנתי.
הבוחן קבע בדו"ח הבוחן כי המשיב הוא שגרם לתאונה כיון שפנה שמאלה, חסם דרכו של המנוח שהגיע ממול ולא נתן למנוח זכות קדימה, למרות שמוטלת עליו החובה לעשות כן.

לפי סעיף 4, 14 לדו"ח הבוחן, שדה הראיה של המשיב ממקום כניסתו לצומת לעבר כוון הגעת המנוח היה 123.8 מ'. הבוחן חישב את מרחק העצירה של האופנוע וקבע כי כשהמשיב החל בפני
ה, היה המנוח במרחק של 42.7 מ', הנמצא בתחום שדה הראיה של המשיב.
בהסתמך על ממצאי זירת התאונה, קבע הבוחן כי ההתנגשות בין שני כלי הרכב ארעה על נתיב נסיעת המנוח, נתון המחזק את המסקנה כי האחריות לתאונה מוטלת על המשיב.
הבוחן סימן בחץ על גבי תמונות הזירה את מקום האימפקט, שנקבע לפי תחילת סימן הטבעת צמיג רכב המשיב (תצלום 5) ומיקום סוף סימן החריצה של האופנוע (תצלום 4).
על נתיב נסיעת המנוח נמצא סימן בלימה ישר שנוצר ע"י האופנוע באורך 21.7 מ' ובסופו מתחילים סימני שפשוף וחריצה עד למקום האימפקט. לפי סימן החריצה, 2.5 מ' מהתאונה השכיב המנוח את אופנועו על דופן שמאל והמשיך תנועתו בשכיבה עד לאימפקט, כל זאת על נתיב נסיעת המנוח (דו"ח נזקים, תרשים, סע' 10 לדו"ח הבוחן ותצלומים 1, 2, 16-10).
מסקנת הבוחן כי ההתנגשות בין שני כלי הרכב אירעה על נתיב נסיעת המנוח נתמכת בהודעת המשיב מ-20/2/11 ש' 149,170 בה הודה כי התאונה ארעה בנתיב נסיעת האופנוע.
עוד עולה מדו"ח הבוחן כי אין תמרור בזירה, המצביע כי קיימת במקום ירידה שמאלה לשביל גישה לחוף הים, אותו שביל אליו שם המשיב את פעמיו בעת הפניה שמאלה. המדובר בפני
ה לדרך צדדית ובהעדר תמרור, השביל והאפשרות שתתבצע פניה לשביל, אינם בתחום הצפיות של נהג הבא ממול. משכך, היה על המשיב לנהוג משנה זהירות בעת הפניה.
לדברי המשיב, הבחין באופנוע בטרם החל בפני
ה, אולם סבר כי המנוח במרחק מספיק כדי שיוכל לסיים את ביצוע הפניה בבטחה (הודעותיו מיום 18/2/11 ש' 5; 20/2/11 ש' 74, 136).

בכך אישר המשיב את ממצאי הבוחן לפיהם טרם ביצוע הפניה היה המנוח בתחום שדה הראיה של המשיב, אשר הבחין בו אך בחר לפנות שמאלה מבלי לתת למנוח זכות קדימה.
המשיב הוסיף כי החל בפני
יה ב"נהיגה רצופה" (הודעתו מ-18/2/11 ש' 5, 20/2/11 ש' 117) מבלי להמתין ולאפשר למנוח לחלוף על פניו. המשיב בחר לפנות בנהיגה רצופה, למרות שהבחין לראשונה באופנוע רק כשהגיע למקום הפניה (הודעה מיום 20/2/11 ש' 140-141), כך שלא נותרה בידו השהות לבחון את מהירות נסיעת המנוח ואת המרחק ביניהם.
ואכן, בהודעותיו, הודה המשיב כי לא אמד כלל את מהירות נסיעת המנוח טרם הפניה ולא ידע להעריך את המרחק בו הבחין במנוח טרם הפניה (הודעה מיום 1/3/11 ש' 68, 70 והודעה מיום 20/2/11 ש' 147), נתונים חיוניים לצורך הערכת יכולתו לסיים את הפנייה בבטחה, בהתאם לחובת הזהירות המוטלת עליו לפי תק' 41 ו-64(א)(2) לתקנות התעבורה.

הבוחן בדק ומצא כי המשיב ביצע את הפניה באיטיות חריגה שהיותה גורם משני לתאונה. בהודעתו מ-20/2/11 ש' 9, 113 סיפר המשיב כי ביצע את הפניה במהירות של 20-30 קמ"ש.
טענה זו נסתרה ע"י הבוחן שמצא כי לו נהג המשיב כנטען, היה מפנה את הצומת טרם הגעת המנוח למקום האימפקט והתאונה היתה נמנעת: לאור ממצאי הזירה מצא הבוחן כי זמן הבלימה של האופנוע הנו 3.78 שניות, מרגע שהגיב לפניית המשיב ועד לאימפקט. נערך ניסוי לבדיקת משך פינוי הצומת ב-20 קמ"ש ובנהיגה רצופה, כפי שתיאר המשיב בהודעותיו את האופן בו ביצע את הפניה. לפי הניסוי הנ"ל, המשיב אמור היה לפנות את הצומת לכל היותר תוך 1.50 שניות ולהגיע לנקודת האימפקט לכל היותר תוך 1.16 שניות.

כשחקר הבוחן את המשיב ביחס לפער בין זמן הבלימה של האופנוע במקרה דנן לבין פרק הזמן הנדרש לפינוי הצומת בהתאם לגרסת המשיב, שינה המשיב גרסתו ומסר כי תוך כדי הפניה האט מהירותו מתחת ל-20 קמ"ש ואף השתהה על נתיב נסיעת המנוח, משום שנבהל למשמע חריקת הבלמים של האופנוע (הודעת המשיב מ-20/2/11 ש' 174, 1/3/11 ש' 16-37).
האיטיות המופלגת בה נהג המשיב בעת הפנייה והעמידה על נתיב המנוח עד להתנגשות, בעת שהיה עליו לפנות מיידית את הצומת כדי לאפשר למנוח לנסוע בבטחה בנתיב נסיעתו, מחזקות את התשתית הראייתית הלכאורית בדבר רשלנות המשיב.

לטענת המשיב, מחדלי המנוח מטילים על שכמו את האחריות לקרות התאונה, שכן נהג בלי טסט מ-05/10, בלי ביטוח, ללא רשות, במהירות מופרזת, בפראות ובהשתוללות.

אינני רואה עין בעין עם המשיב בנקודה זו.
א)

לפי סע' 8, 14 לדו"ח הבוחן, האופנוע נבדק, לרבות מערכת היגוי, גלגלים ובלמים, ונמצא כי היה תקין עובר לתאונה, כך שמצב האופנוע והעדר טסט לא היוו גורם לתאונה.
ב)

לפי דו"ח הבוחן, המהירות המותרת במקום הנה 50 קמ"ש, מהירות נסיעת המנוח עובר לתאונה היתה 72 קמ"ש לפחות ולאור הנזק שנגרם לכלי הרכב, שהנו קטן, המהירות היתה קרובה ל-72 קמ"ש. המדובר במהירות מופרזת, אך מהירות שהנה ברף התחתון של עבירות הקנס ולכן היה על נהג סביר לצפות אפשרות שהאופנוע שבא מולו ייסע במהירות זו ואין מהירות נסיעת המנוח גודעת קיומו של קשר סיבתי.
אף לו נסע המנוח במהירות כפולה מזו שקבע הבוחן, אין הדבר מסיר את האחריות להתרחשות התאונה מעל כתפי המשיב לאור התרשלותו המכרעת שנבעה מפנייה שמאלה תוך חסימת נתיב נסיעת המנוח ואי מתן זכות קדימה, למרות שהבחין במנוח מתקרב לצומת טרם ביצוע הפניה (ע"פ 10332/03 חיים בלייכר נ' מדינת ישראל
; עפ"א (מחוזי חיפה) 298/08 זסלבסקי ודים נ' מדינת ישראל
- פורסמו במאגרים המשפטיים).
מהודעת המשיב מ-20/2/11 ש' 55, 99, 110-112 עולה כי המשיב נהג כשחלונות הרכב הקדמיים פתוחים למחצה, ולמרות זאת לא שמע רעש ממנוע האופנוע המשקף האצה או מצביע על נהיגה במהירות "פראית" כנטען על ידו. המנוח אף לא הבחין במו עיניו, בשום שלב של הפנייה, כי האופנוע נוסע במהירות מופרזת, אלא שיער כי כך נהג המנוח.
ג)

הבוחן קבע כי המנוח בלם בלימת חירום עם בלם קדמי ואחורי וכי לו נהג במהירות המותרת ובלם בלימת חירום דומה, יכול היה לבלום במרחק 17.2 מ' מהאימפקט. דא עקא שהמנוח, בהיותו בעל זכות הקדימה, אינו נדרש לבלום בלימת חירום ולשנות מהירות נסיעתו. החובה רובצת לפתחו של המשיב ליתן למנוח זכות קדימה טרם פנייתו שמאלה ולמנוע הפרעה או סיכון למנוח. הפרעה וסיכון שעוררו צורך בבלימת חירום, הנם בגדר הפרת חובת הזהירות המוטלת על המשיב אשר בגין רשלנותו המכרעת נגרמה התאונה.
ד)

לא הובאה בפני
י כל ראיה לנהיגה פראית או השתוללות כנטען ע"י ב"כ המשיב, ולמעשה נהג המנוח כשקסדה על ראשו (דו"ח בוחן סעיף 9ג'), עם אורות (הודעת המשיב מיום 18/2/11 ש' 25), כשהמשיב יצא לפניה הבחין כי המנוח נוהג "רגיל" ללא "השכבות" (הודעת המשיב מיום 18/2/11 ש' 19, 20/2/11 ש' 30), לפי דו"ח הבוחן - המנוח הגיב לחסימת הנתיב ובלם באופן מיומן הן עם בלם קדמי והן עם אחורי ומנע בכך "סבסוב" ואובדן שליטה. סימן הבלימה שהותיר האופנוע הנו ישר לגמרי (תרשים, סעיף 10ג' לדו"ח הבוחן ותמונות 1, 2, 10-16) ולא משקף נהיגה בזיגזג או סללום המתאימים ל"השתוללות" כנטען ע"י המשיב.
טענת ה"סללום" מקורה בהודעת המשיב מיום 20/2/11 ש' 155 שם טען: "כאשר רוכב האופנוע הבחין בי הוא עשה "סללום" ואחרי ה"סללום" אני שמעתי רעש ומיד בום מאחור". משכך, לפי גרסת המשיב עצמו, ה"סללום" הנטען, שהביא את המשיב להעריך כי המנוח נהג "בפראות", אירע בעקבות פניית המשיב שמאלה וחסימת הנתיב ולא קודם לכן.
גם בהודעתו מיום 18/2/11 ש' 8 ציין המשיב כי אובדן השליטה וההתנגשות אירעו בו זמנית.
ה)

להעדר הביטוח ולחשד לשבל"ר אין השפעה על האחריות לתאונה. הראיות לנטילת האופנוע ללא רשות נסמכות על הודעת אשת בעל האופנוע, שהנה עדות שמיעה ולפיה נהג הבעלים לאפשר למשיב לנהוג באופנוע אחר שברשותו ולא בנוכחי. עובדה זו מציגה אפשרות לאי הבנה, אך מן הבעלים לא נגבתה הודעה ולכן לא הובהרו נסיבות השימוש באופנוע.
ו)

ב"כ המשיב העלתה אפשרות שהמנוח נהג תחת השפעת סמים/ אלכוהול, הפנתה לעובדה כי לא נלקח דם בכמות מספקת לשם ביצוע הבדיקות למנוח ולרישום הפלילי של המנוח. משקלם היחסי של מחדלי המנוח יבחן בתיק העיקרי ולא בשלב דיוני זה בו נדרש בית המשפט לקיומן של ראיות לכאורה. מעבר לכך, הרשעתו האחרונה של המנוח בפליליים הנה בעבירת סמים מ-1998. בחלוף 10 שנים, לא ניתן ללמוד מכך על התנהגות המנוח בתיק דנן.

ב"כ המשיב הפנתה לתמונות 4, 5, 34, 38 בלוחות התצלומים שבתיק החקירה והצביעה על שני קוים לבנים על השוליים שלדידה מקורם בהטבעת צמיגי רכב המשיב ולאור מקום ההטבעה וכוון קשת ההטבעה, התאונה ארעה בשול ולא על נתיב המנוח.
לאחר עיון בחומר החקירה שוכנעתי כי טיעוני ב"כ המשיב נובעים משגגה בתום לב. בתמונה 4 בלוחות התצלומים סומן בחץ כחול הסיום הזויתי של סימן החריצה ממנו עולה מקום האימפקט. בתמונה 5 סומנו בחצים תחילתו וסופו של קו הטבעת צמיג רכב המשיב, שהנו קו שחור בודד, שבתחילתו מקום האימפקט. הדברים נראים בבירור גם בתרשים. הסימנים הלבנים שעליהם הצביעה ב"כ המשיב אינם סימני הטבעת הצמיג של רכב המשיב.
טענת ב"כ המשיב אף אינה מתיישבת עם הודעת המשיב עצמו מיום 20/2/11 ש' 149, 170 בה סיפר המשיב כי התאונה ארעה בנתיב הנסיעה של האופנוע.
בתיק החקירה דו"ח מד"א, הודעת ד"ר חיים בוזגלו ותעודת פטירה מהם עולה כי מותו של המנוח נגרם עקב תאונת הדרכים דנן וכי מותו נקבע בזירת האירוע.

מן המקובץ עולה, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב בגרימת התאונה דנן ותוצאותיה.

סוגיית המסוכנות:
לחובת המשיב, כמי שמואשם בעבירות שגרמו לתאונת דרכים בה נהרג אדם, עומדת, כאמור, חזקת מסוכנות. לשם סתירת החזקה, על המשיב לשכנע את בית המשפט כי נסיבות התאונה ועברו התעבורתי אינם מצביעים על כך שנהיגתו מסכנת את שלום ציבור עוברי הדרך.
המשיב לא הרים נטל זה.
באשר לנסיבות התאונה
:

נסיבות ביצוע העבירות הנן חמורות ומשקפות רשלנות חמורה.

כמי שפנה שמאלה בצומת, רובצת על כתפיו של המשיב החובה לוודא סיום הפניה בבטחה
ותוך מתן זכות קדימה לתנועה ממול, בהתחשב במרחק של בעל הזכות מהצומת ובהתחשב במהירות נסיעתו, תהיה אשר תהיה. לשם קיום הזכות על החייב במתן הזכות להמשיך ולעקוב אחרי הרכב בעל הזכות, על מנת להבטיח שהוא אמנם אינו מסכנו בכניסתו לצומת.
המשיב הבחין באופנוע בטרם החל לפנות שמאלה ולגרסתו הבחין במנוח רק כשהגיע למקום הפניה ממש ולא קודם לכן בשל העקומה בכביש. למרות האמור, בחר המשיב להכנס לצומת, מבלי לתת זכות קדימה למנוח, ואף עשה זאת "בנהיגה רצופה", מבלי שאמד את מהירות נסיעת המנוח והמרחק ביניהם טרם כניסתו לצומת, כדי להבטיח שיסיים את הפנייה בבטחה, ללא יצירת סיכון או הפרעה למנוח עקב חסימת הנתיב.
בהמשך ביצוע הפניה, לא היה המשיב ער לנעשה בכביש ולא עקב המשיב אחר האופנוע כדי לוודא שאינו מסכן את המנוח. לגרסת המשיב בהודעתו מיום 1/3/11, ראה את האופנוע פעמיים בלבד: הראשונה בטרם יצא לפניה והפעם השניה שהביט לעבר האופנוע, היתה כמעט בהתנגשות, עת עבר המנוח מחצית מהמרחק בו הבחין בו המשיב לראשונה.
להתרשלות המשיב נדבך נוסף: המשיב האט והשתהה על נתיב נסיעת המנוח, משום שנבהל למשמע חריקת הבלמים של האופנוע. הבהלה וההאטה הקיצונית שבאה בעטיה, משקפות חוסר מיומנות שהובילה לחסימת נתיב נסיעת המנוח ולהתרחשות התאונה ותוצאותיה.

אין המדובר אפוא בהתרשלות רגעית או חוסר תשומת לב, אלא במי שחטא ושב וחטא, לפני ותוך כדי הפניה שמאלה.
הפניה בנהיגה רצופה, ללא אמדן מהירות ומרחק של המנוח, למרות שהבחין במנוח טרם הפניה, כמו גם חוסר ערנותו לאופנוע המתקרב תוך כדי ביצוע הפניה והעובדה שהשתהה על הנתיב דווקא כששמע את חריקת הבלמים של האופנוע, במקום לפנותו מיד לשם מניעת תאונה, כל אלה משקפים מסוכנות מן הרף הגבוה.
זאת ועוד, מהודעות המשיב ניבטת גישתו, המתעלמת מהיות המנוח בעל הזכות. לגישת המשיב, על המנוח מוטלת החובה להתאים נהיגתו לאופן נהיגת המשיב, להבחין במשיב מבעוד מועד, להאט את מהירות נסיעתו ולמנוע את קרות התאונה (הודעה מתאריך 01/03/11 ש' 10, 46, 54, 56, 60; 20/02/11 ש' 186-187). המשיב לא מוצא פגם בהתרשלותו. בכך יש חיזוק להתרשמותי כי אין מדובר באירוע חד פעמי ובהתרשלות רגעית, אלא בדרך חשיבה והתנהגות של המשיב בכביש, המחדדת את הסיכון הנשקף ממנו לשלום הציבור.
ב"כ המשיב טענה כי קיים אשם תורם מצד המנוח המשפיע לקולא על נסיבות ביצוע העבירה, אך דין הטענה להדחות, בשים לב לפסקה 18 להחלטתי זו.
21.
באשר לעברו התעבורתי של המשיב:


המשיב נוהג משנת 1993 וצבר לחובתו 28 הרשעות, ביניהן שלוש הרשעות בגין אי ציות לתמרור עצור, הרשעה בשל ביצוע פניית פרסה בניגוד לתמרור, פקיעת רישיונות, נהיגה במהירות מופרזת, שימוש בפלאפון ועוד. העבירות של אי ציות לתמרור ב-37 וביצוע פניית פרסה בניגוד לתמרור ב-6, הנן עבירות בעלות זיקה לעבירה של אי מתן זכות קדימה, הניצבת בבסיס התנהגות המשיב, אשר גרמה לתאונה הקטלנית.
משנת 2008 לא נוספו לחובת המשיב הרשעות, אך לאור עברו ובראי חומרת העבירות, נסיבות התאונה ותוצאותיה, אין די בכך כדי לאיין את חזקת המסוכנות.

המשיב אב ל–6 ילדים. בנו בן ה-15 לוקה בשיתוק מוחין, זקוק לעזרה סיעודית ועומד לעבור ניתוח.
המשיב מקבל שכר מטעם המל"ל עבור הסעת בנו לבית הספר ולטיפולים, באמצעות רכב המיועד לנכה, אותו רכב בו נהג באירוע דנן.
במהלך שעות הלימודים יש לבנו מלווה בבית הספר, אך לאחר הלימודים (לא צוינו מועדים ותדירות), זקוק בנו של המשיב לא רק להסעה לטיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה אלא גם לסיוע של המשיב במהלך הטיפולים. המשיב ציין כי במידה וייפסל רישיונו, ימומן ע"י המל"ל נהג אחר שיסיע את בנו.
המשיב כרגע אינו עובד ולכן יוכל ללוות את בנו לטיפולים, כשאדם אחר נוהג.
בנסיבות אלה, לא יגרם לקטין עצמו נזק, כתוצאה מהחלפת זהות הנהג ומשמעות הפסילה בשלב זה הינה כי תישלל מן המשיב הקצבה אותה הוא מקבל כיום עבור הסעת בנו. איני מקלה ראש במשמעות הפסילה מבחינה כלכלית עד למציאת עבודה חלופית שתתאים לשעות ליווי הקטין (לאחר שעות הלימודים בהן קיים ממילא מלווה אחר), אולם מששוכנעתי כי המשיב מסוכן לציבור, הרי שבאיזון בין השלכות הפסילה על המשיב לבין חומרת העבירות ותוצאות התאונה, יש להעדיף בנדון את שיקולי הגנת הציבור מפני מסוכנות המשיב.


בבש"פ 6282/09 בסאם תראווה נגד מדינת ישראל
, נדחה ערר על החלטה לפסול רישיונו של נאשם בגרימת מוות ברשלנות, על אף שהנו אב לשבעה ילדים ומפרנס יחיד, שרישיון הנהיגה הכרחי לפרנסתו. בית המשפט העליון קבע כי אין בנסיבותיו האישיות של העורר כדי לגבור על אינטרס השמירה על שלומו וביטחונו של ציבור הנוסעים בכבישים ושל הולכי הרגל.

בבש"פ 4224/10
הלנה שפוליאנסקי נ' מדינת ישראל

, קבע בית המשפט העליון כי יש לפרש את סעיף 46ב באופן מחמיר, כדי להגן על הציבור, להרתיע ולאותת כי לאחר תאונה קטלנית אין "עולם כמנהגו נוהג" וככלל אין אדם שהואשם בגרימת מותו של אחר יכול ליטול הגה ולנסוע בכבישים במהלך משפטו. משכך הוחלט על פסילת העוררת עד לתום ההליכים, למרות שמדובר במורה ללא עבר תעבורתי והיה אשם תורם (המנוחה חצתה באור אדום).


ב"כ המשיבה טענה לשיהוי בהגשת הבקשה לפסילה עד תום ההליכים, שכן הפסילה המנהלית למשך 90 ימים הסתיימה כחודש ימים לפני שהוגשו כתב אישום ובקשה לפסילה עד לתום ההליכים ורישיונו של המשיב הוחזר לידיו.
הכל מסכימים כי טוב תעשה התביעה אם תדאג להגיש כתבי אישום ובקשות פסילה ללא שיהוי. עם זאת, גם במקרים בהם קיים שיהוי, יש ליתן לו משקל, אך שיקול זה יכול להיות בעל משמעות מכרעת רק במקרים גבוליים. עובדת ההשתהות, כשלעצמה, אין בה כדי להכריע, לא בשאלה אם יש יסוד מספיק להאשמות ולא בשאלת מסוכנות הנהגים (
בש"פ 2653/99
מסעאד זיאד נ' מדינת ישראל

– פורסם במאגרים המשפטיים).
המשיב לא הצליח לשכנע כי אין בנהיגתו סיכון לשלום ציבור המשתמשים בדרך. כמי שמואשם בעבירות שגרמו למותו של אדם, בראי קיומן של ראיות לכאורה, יש לפסול את המשיב מלהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן

פסק דין
בעניינו, אף אם קיים שיהוי מסוים ובעיקר כשאין מדובר בשיהוי ניכר, כבמקרה דנן, אלא של כחודש ימים בלבד.
הנני דוחה בקשתו החלופית של המשיב לסווג את הפסילה לצורך הסעת בנו באמצעות הרכב שבאמצעותו בוצעו העבירות דנן, שכן שוכנעתי כי סיווג שכזה יאיין את הפסילה מתוכנה.
3
5

על יסוד האמור לעיל, הריני נעתרת לבקשה ומורה על פסילת המשיב מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה עד למתן

פסק דין
בתיק זה.

המזכירות תשלח החלטתי לצדדים
.

ניתנה היום, י"ח
אב תשע"א, 18 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.












בפת בית משפט לתעבורה 3811-06/11 מדינת ישראל נ' אליהו רחמני (פורסם ב-ֽ 18/08/2011)