פסקי דין על הלל סטרינסקי | פסקי דין על מנהל מס שבח מקרקעין | פסקי דין על אזור המרכז |

5568/01 עא     30/09/2001




עא 5568/01 הלל סטרינסקי נ' מנהל מס שבח מקרקעין, אזור המרכז




בבית המשפט העליון
ע"א 5568/01
בפני
: כבוד הרשם עודד שחם
המערער: הלל סטרינסקי
נגד

המשיב: מנהל מס שבח מקרקעין
, אזור המרכז
הוגש הליך

בשם המערער: עו"ד בני גבריל


החלטה
בפני
י בקשה מטעם המשיב למחיקת הערעור שבכותרת.

1. הערעור שבכותרת סב על "

פסק דין
חלקי" שניתן על ידי ועדת ערר לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג1963-, ביום 28.5.01. ההחלטה ניתנה במסגרת ערר שהגיש המערער על החלטה של המשיב בהשגה של המערער על שומת מס שבח שהוצאה למערער. בהשגה האמורה נטען כנגד העובדה, ששומת מס השבח הוצאה לעורר, הוא בעל המניות בתאגיד בשם דניתם בע"מ, ולא לתאגיד עצמו. נטען בהשגה כי העיסקה נשוא השומה היא עיסקה של התאגיד, ולכן הוא היה אמור להיות החייב במס בגינה. כן נטען, כי שווי המכירה שנקבע בשומה גבוה משווי המכירה האמיתי וכי היה מקום להכיר בניכוי שלא הוכר.

בהחלטה לדחות את ההשגה, מיום 29.11.99 נקבע כי המוכרים הם המערער ובעלי מניות נוספים בדניתם. כן נדחתה הטענה לעניין שווי המכירה.

בהודעת הערר שהוגשה לבית משפט קמא ביום 6.1.00 שב המערער על טענותיו האמורות, וביקש כי ייקבע שחברת דניתם היא החייבת בתשלום מס השבח. כן נתבקשה התערבות בשווי המכירה כפי שנקבע על ידי מנהל מס שבח.

בדיון שנערך ביום 20.6.00 החליט בית המשפט המחוזי (הנשיא א' גורן) לפצל את הדיון בהודעת הערר, וקבע כי "לפני שבית המשפט מגיע בנושא השווי וניכויים שונים, יש לבדוק את השאלה המשפטית, מהי העיסקה האמיתית שנעשתה - דהיינו, מיהם הצדדים לעיסקה. האם החברה כמקצת מניות, או בעלי המניות. לשאלה זו יש חשיבות לגבי אחוזי המס. אשר על כן ובהסכמת הצדדים, יחולק הדיון לשלבים, כאשר בשלב הראשון תיבחן השאלה האמורה."

בסיכומי המערער בעקבות החלטה זו, דרש המערער את ביטול השומה שהוצאה לו, נוכח טענתו כי דניתם בע"מ היא החייבת הנכונה במס שבח בגין העיסקה הנדונה.

בעקבות החלטה זו, ניתן "

פסק דין
חלקי", על פי כותרתו, על ידי ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין. בפסק הדין נדחתה, ברוב דעות, עמדת המערער בהליך שבכותרת בשאלת זהותו של החייב במס, ונקבע כי בעלי המניות בדניתם בע"מ (ובתוכם המערער), להבדיל מדניתם בע"מ, הם החייבים במס.


2. בבקשה שבפני
י טוען המשיב כי ההחלטה נשוא הערעור אינה

פסק דין
, כפי שעולה מכותרתה, כי אם החלטת ביניים שאינה

פסק דין
. המשיב טוען, כי ועדת הערר לא פסקה לגבי כל סעד בהחלטתה. כל שעשתה היה לקבוע כי הצדדים להם הוצאו השומות הם הצדדים הנכונים לכך. בירור המחלוקת לא הסתיים, ועל כן לא מדובר ב

פסק דין
חלקי הניתן לערעור בשלב הנוכחי.

המערער משיב, כי המשיב מנוע מהעלות טענה זו, בהעדר ערעור או בקשת רשות לערער מצד המשיב על כך שוועדת הערר ראתה בהחלטתה

פסק דין
חלקי. עוד נטען, כי בערר נשוא פסק הדין הועלו על ידי המערער טענות בשני מישורים. במישור אחד נטען ביחס לעניין חיובו של המערער במס, בשל פעולה שביצע האיגוד בו יש למערער מניות. במישור זה ביקש המערער ביטול של השומה שהוצאה לו, והוצאת שומה חילופית לאיגוד. במישור השני, נטענו טענות לעניין שווי השומה, ובמישור זה התבקש סעד של תיקון הפרטים כמבוקש. על רקע זה, נטען כי המדובר ב

פסק דין
חלקי, ולא בהחלטה אחרת. המערער מפנה לשלושה מרכיבים בהחלטה לעניין זה: (א) עצם קביעת ועדת הערר כי מדובר ב

פסק דין
חלקי. (ב) ההחלטה האמורה היא סופית ומסיימת את שאלת זהות החייב במס, ובמישור זה מסיימת את ההליך. (ג) כל אחד ממישורי הטיעונים שפורטו לעיל הוא עצמאי וההכרעה באחד אינה מהווה שלב או תנאי מקדמי לבירור השני.


3. סעיף 90 לחוק מיסוי מקרקעין קובע, כי "על החלטתה של ועדת-ערר ניתן לערער בבעיה משפטית לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, תוך 45 יום מיום מתן ההחלטה...". אף שהחלטה זו אינה נוקטת בלשון של "

פסק דין
", נפסק כי אין היא באה לאפשר ערעור בזכות על כל החלטה של ועדת ערר, בין החלטה אחרת ובין

פסק דין
, וכי "אין לערער אלא על החלטתה הסופית של הוועדה" (דברי המשנה לנשיא, השופט ש' לוין ברע"א 3959/97 ברק נ' מנהל מס שבח מקרקעין
אזור נתניה, דינים עליון נג 957, בפיסקה 3 לפסק הדין). בהכרעה זו ניתן משקל לא רק לשיקול של מהירות הדיון, אלא גם לעובדה, ש".... כל החלטות הביניים שבסמכות ועדת הערר לתיתו מוגבלות הן ביכולת הפגיעה שלהן בזכויותיו של בעל דין וניתנות לתיקון בגדר הערעור על ההחלטה הסופית."


השאלה, על כן, היא האם בפני
נו "החלטה סופית" - היינו,

פסק דין
- אם לאו. לעניין זה, תקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- מסמיכה בית משפט הדן בעניין אזרחי,

"...בכל שלב משלבי הדיון, להוציא

פסק דין
באחת התביעות שבתובענה או בחלק מתביעה, וליתן את הסעד הנתבע, כולו או מקצתו, לאותה תביעה או לחלקה, או לסרב לתיתו, כל אימת שנראה לבית המשפט שאין בהמשך הדיון כדי לשנות את הממצאים לגבי העובדות המהותיות או לגבי השאלות העומדות להכרעה לענין התביעה או הסעד כאמור."
תקנה זו חלה על ההליכים בפני
ועדת ערר לפי חוק מיסוי מקרקעין הנ"ל, נוכח האמור בתקנה 12 לתקנות מס שבח מקרקעין (סדרי הדין בפני
ועדת ערר) התשכ"ה1965-. השאלה היא, האם אמנם ההחלטה נשוא הערעור שבכותרת היא, אמנם, "

פסק דין
חלקי", או שמא מדובר ב"החלטה אחרת".


4. בדיון בהבחנה בין שני סוגים שונים אלה של החלטות, המוקד אינו בכותרת שניתנה להחלטה. פעמים ניתנת להחלטה כותרת של "החלטה", בעוד שבפועל מדובר ב

פסק דין
לכל דבר ועניין. פעמים אחרות, הכותרת היא "

פסק דין
חלקי", ובפועל מדובר בהחלטה אחרת שאינה

פסק דין
. בכל מקרה, אמת המידה לבחינת השאלה איננה בכותרת שניתנה לה על ידי הערכאה הנוגעת בדבר, אלא במהותה של ההחלטה. "השאלה אם '

פסק דין
' או 'החלטה אחרת' יצא מתחת ידי בית המשפט, לא על פי הכינוי שבכותרת תמצא הכרעתה" (דברי השופט בייסקי בע"א 609/78 קן תור נ' גלבוע פ"ד לד(1) 739, בפיסקה 1 לפסק דינו). אכן, הדין מבחין בין הטיפול ב

פסק דין
, עליו יש ערעור בזכות, לבין החלטה אחרת, עליה הערעור הוא ברשות בלבד. בין הערעור בזכות לבין הערעור ברשות הבדלים רבים נוספים, הנוגעים למועדים ולסדרי דין. הדעת נותנת, שנפקויות אלה, אשר נקבעו בהתאם למהות ההחלטה נשוא הליך התקיפה, ואשר עשויה להיות להן חשיבות רבה, ייחתכו על פי מהות הדברים, ולא על פי כותרתם (וראו, למשל, הדיון בפסק דינה של השופטת ביניש בע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ, פ"ד נד(2) 145, שם הוחלט כי ההחלטה שנדונה הינה החלטה אחרת, אף שכותרתה היתה '

פסק דין
חלקי'; ראו גם פסק דינו של השופט י' כהן בע"א 879/79 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' רם עבודות עפר בע"מ פ"ד לה(1) 352, בפיסקה 4 לפסק הדין).


בכך אין, כמובן, כדי לשלול כל נפקות מכותרת ההחלטה. כך, מקום בו הוטעה בעל דין לחשוב, בשל כותרת ההחלטה, כי המדובר ב

פסק דין
חלקי, ובשל כך הגיש לבית המשפט ערעור בזכות במועד בו חלף המועד להגשת בקשת רשות לערער, הרי שעשויה לעמוד לו טענה טובה למתן ארכה, בשל טעות שבדין (השוו, לעניין זה, בש"פ 6292/00 חורי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (4) 523). עם זאת, אין בכותרת כדי להפוך את ההחלטה ל

פסק דין
חלקי, אם בפועל אין הוא כזה.


5. לעיצומה של ההבחנה בין

פסק דין
חלקי לבין החלטה אחרת, כבר נפסק כי זו "... פעמים רבות אינה ברורה וחדה" (דברי השופטת ביניש בעניין בנק המזרחי הנ"ל, בפיסקה 7). באותה פרשה נפסק, כי המבחן הוא:

"... האם ההחלטה שניתנה מסיימת את העניין התלוי ועומד בפני
בית המשפט אם לאו .... המפתח המקובל בפסיקתו של בית משפט זה להבחנה בין פסק-דין חלקי לבין 'החלטה אחרת' הוא מבחן הסעד: עלינו לבחון האם בהחלטתו של בית המשפט ניתן או נשלל סעד כלשהו.... [סופיות ההחלטה] ..... במהלך הדיון [נקבעת] על-פי השאלה אם בקטע כלשהו של ההתדיינות קיבל התובע את הסעד הסופי שביקש או חלק ממנו או שהוא נשלל ממנו. זאת, משום שבית-המשפט הכריע בשלב הראשון באחת או יותר מן העילות שנתבעו באותה תובענה ופסק לתובע אחד או יותר מן הסעדים שתבע בגין אותה עילה או דחה את מתן הסעד המבוקש.... כך נבדל פסק-הדין החלקי מהחלטה בפלוגתאות שבין הצדדים, אשר ההכרעה בהן אינה מהווה יותר מאשר בסיס לבירור הסעד"

בתוך כך נבחנת השאלה, האם בהחלטה שבדיון דחה בית משפט (או נעתר) חלק מן התביעה (ראו דברי השופט י' כהן בעניין בנק לאומי הנ"ל).


6. יישום של הבחנה זו, במקרה הקרוב לענייננו, ניתן לראות בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין קן תור הנ"ל. באותה פרשה הוגשה לבית משפט תביעה שבה נתבקש סעד הצהרתי לפיו בין בעלי הדין יש שותפות בחלקים שווים בסוכנות. עוד נתבקש סעד נוסף, בו נדרש הנתבע למסור לתובע את כל החשבונות הנוגעים לסוכנות ולחייב את הנתבע לשלם לתובע את כל המגיע לו על פי חשבונות אלה. בית המשפט החליט לפסוק תחילה בשאלת קיומה או אי קיומה של השותפות. בערעור התעוררה שאלה, האם ההחלטה שניתנה בענין זה, אשר כותרתה היתה "החלטה ו

פסק דין
חלקי", היא אמנם פסק-דין חלקי או "החלטה אחרת".

הוחלט, על ידי השופט אשר, כי ההחלטה האמורה היא

פסק דין
. זאת, הואיל ומדובר היה בתביעה שבה נתבקשו שני סעדים, ופסק-הדין החלקי סיים את הדיון בקשר עם אחד הסעדים שנתבקשו בתביעה (בפיסקה 3 לפסק דינו). השופט בייסקי, אשר הסכים להכרעה זו, מתח הבחנה בין שני סוגים של מקרים: סוג אחד הוא מקרים בהם "... בתביעה אחת יהא על בית המשפט להכריע בשתיים או יותר עילות נפרדות, או בשני מיני סעד העומדים בנפרד של עילה אחת". במקרים אלה,

"אם סיים בית המשפט סופית הדיון בעילה אחת או בענין הסעד האחד העומד בנפרד והחליט בהם, - הרי לפניך

פסק דין
חלקי; ואין בכך כלום כי בענין העילה האחרת או בענין הסעד הנוסף יהא עליו להמשיך לדון"

לעומת זאת, במקרים בהם "מפוצל הדיון שלא לצורך עילה נפרדת או סעד העומד בפני
עצמו - אלא שהפלוגתות שבאו להכרעה משמשות רק מנגנון, כדי להכין את בירור הסעד הסופי שיינתן בתובענה" - כמו הכרעה בשאלת האחריות בנזיקין - אין מדובר ב

פסק דין
חלקי, כי אם בהחלטה אחרת (שם, בפיסקה 2 לפסק הדין של השופט בייסקי).

7. (א) מכאן לענייננו. הודעת הערר שהוגשה לוועדת הערר היא המקבילה בענייננו לכתב תביעה המוגש לבית משפט אזרחי (ראו דברי השופט ד' לוין ברע"א 1436/90 ארד נ' מנהל מס ערך מוסף פ"ד מו(5) 101, בפיסקה 10 לפסק הדין). בהודעת הערר מטעם המערער נתבקשו שני סעדים. האחד הוא ביטולה של הודעת השומה שנשלחה אליו, מן הטעם שאין הוא החייב הנכון במס כי אם דניתם בע"מ, אשר הוא מחזיק במניותיה. הסעד השני נוגע לשווי המכירה הנדונה ולטענות שונות בעניין ניכויים בקשר אליה. התביעה לסעד הראשון נדחתה על ידי ועדת הערר. הדיון בתביעה לסעד זה הסתיים. במצב זה, על פני הדברים, אין כל סיבה, שהמערער לא יוכל לערער על החלטה זו.

(ב) אכן, כל אחד מן הסעדים שנתבקשו בהודעת הערר תוקף פן אחר בהודעת השומה שהוצאה. הסעד הראשון, בו הכריעה ועדת הערר, תוקף את שאלת זהותו של החייב על פי הודעת השומה. הסעד השני, אשר טרם נדון, תוקף את גובה השומה. שני הסעדים מתייחסים לאותה שומה עצמה. עם זאת, אין בכך כדי לשנות ממהותם כשני סעדים שונים. זאת, בדומה לפרשת קן תור, בה שני הסעדים שנתבקשו היו קשורים לאותה שותפות עצמה, אך לא היה בכך כדי לשלול מן התובענה לסעד הצהרתי, ביחס לעצם קיומה של השותפות בחלקים שווים, את מהותה כתובענה לסעד נפרד מן הסעד הכספי שנתבקש. אותם הדברים אמורים, בשינויים המחוייבים, גם בתביעה לבטול השומה, נשוא הערעור שבכותרת, בגין טעות נטענת בזהות החייב.

(ג) ודוק: בניגוד לטענת המשיב בבקשה למחיקת ההליך, אין ההכרעה בסעד הראשון מהווה מנגנון או תשתית להכרעה בסעד השני. שתי השאלות עצמאיות האחת מן השנייה. שאלת קביעתו של שווי המכירה, שווי הרכישה או שאלת הניכויים, הן השאלות השנויות במחלוקת במסגרת הסעד השני, ונוגעות לנתוני העיסקה ולהכרה בדמי היוון ששילמה דניתם לצורך ניכוי. ההכרעה בהן אינה כרוכה ואינה תלויה על פי מהותה בנסיבות העניין בשאלה מי החייב - החברה או בעלי מניותיה. במצב זה, אין לומר שהחלטת ועדת הערר מהווה מנגנון או תשתית להכרעה ברובד השני של הודעת הערר. כל אחד מרבדים אלה בהודעת הערר עומד לעצמו.


(ד) התלבטתי מה היחס בין המקרה שבפני
י לבין מקרה בו עולה, בתביעה אזרחית, טענת הגנה בדבר העדר יריבות. בתביעה אזרחית רגילה, במקרה שעולה טענה כזו, הרי אם היא מתקבלת, מסתיים ההליך ביחס לנתבע שהעלה את הטענה, וקמה זכות ערעור לתובע. לעומת זאת, במקרה שהטענה נדחית, הדיון בתובענה נמשך, ואז על פי המבחנים המקובלים להבחנה בין

פסק דין
לבין החלטה אחרת, הדרך להשיג על החלטה כזו היא הגשת בקשת רשות לערער, בדומה למצב בו טענת סף אחרת מטעם הנתבע אינה מתקבלת (דוגמת התיישנות או העדר סמכות). מה ההבדל בין מקרה כזה לבין המקרה שבפני
י, בו הגעתי כאמור לתוצאה הפוכה?

נראה לי, כי ההבדל טמון בשוני שקיים בכל זאת בין הליך הערר לפי דיני המס לבין הליך אזרחי רגיל. בהליך הערר המצב הוא של תובע התוקף אקט מינהלי, המתבטא בשומה שהוצאה לו. הטענה שמעלה המערער בענייננו אינה, על כן, טענה דיונית של נתבע, הטוען כי אינו הצד הנכון בהליך פלוני. הטענה שמעלה המערער בענייננו, ואשר בה הוכרע ב"פסק הדין החלקי" היא כי האקט המינהלי, הוא השומה שהוצאה, חסר תוקף כלפיו, באשר הוא אינו החייב הנכון במס. זו טענה מהותית, המבוססת על טענה כי נפל פגם מהותי באקט המינהלי, והיא באה להניח תשתית לסעד אופרטיבי, העומד על רגליו שלו, של ביטול האקט המינהלי האמור. סעד זה נפרד מן הסעד שנתבע בכל הנוגע לגובה השומה שהוצאה, ועומד על בסיס עצמאי ובלתי תלוי. בנסיבות אלה, נראה לי, כי גם כאשר טענה זו נדחית, כפי שהיה במקרה שבפני
י, עשויה לעמוד לטוען הטענה זכות ערעור, ואין הוא מוגבל בהכרח לערעור ברשות, כפי שמוגבל נתבע אשר טענת חוסר יריבות שלו נדחתה.

סוף דבר. הבקשה נדחית. המשיב ישא בהוצאות המערער בגין בקשה זו בסך 5,000 ש"ח. לסכום זה יצורף מע"מ כחוק, והוא ישא הפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.

ניתנה היום י"ג תשרי תשס"ב, 30 בספטמבר 2001.

עודד שחם

רשם

_________________
העתק מתאים למקור 01055680
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444

6









עא בית המשפט העליון 5568/01 הלל סטרינסקי נ' מנהל מס שבח מקרקעין, אזור המרכז, [ פ"ד: נו 1 337 ] (פורסם ב-ֽ 30/09/2001)