פסקי דין על בוזגלו מוניק | פסקי דין על איילון חברה לביטוח בע"מ

1921/02 א     02/08/2004




א 1921/02 בוזגלו מוניק נ' איילון חברה לביטוח בע"מ




1
בתי המשפט
א 001921/02
בית משפט השלום נתניה
02/08/20042/8/2004
תאריך:
בפני
השופט יחזקאל קינר

בוזגלו מוניק

בעניין:
התובעת
אריאלי שחר

ע"י ב"כ עוה"ד
נ ג ד
איילון חברה לביטוח בע"מ
הנתבעת
עמיקם אמנון

ע"י ב"כ עוה"ד
פסק דין
רקע עובדתי וטענות הצדדים

1. התובעת ביטחה אצל הנתבעת בביטוח מקיף החל מיום 17.5.01 רכב מסוג שברולט מונטה קרלו שנת ייצור 1996 (להלן: "הרכב").

2. לפי זכרון הדברים ת/1 מיום 15.5.01 נרכש הרכב על ידי התובעת ממר אברג'יל יעקב תמורת 68,000 ₪. מר אברג'יל הינו קרוב משפחה. הוא אחיו של גיסם של התובעת ובעלה (אותו גיס נשוי לאחותו של בעלה של התובעת - ר' עמ' 26 ש' 15).
על-פי רשיון הרכב שצורף לתצהיר התובעת לא בוצע שינוי בבעלות הרשומה על הרכב ומר אברג'יל נותר רשום במשרד הרישוי כבעל הרכב. כמו כן, רשום ברשיון הרכב כי הוא משועבד לבנק הפועלים.

3. לטענת התובעת נגנב הרכב מחניית בנין מגוריה של התובעת במועד שבין 11.10.01 לבין 14.10.01, כאשר המועד המדוייק איננו ידוע לה. היא ראתה את הרכב בחניה ביום 11.10.01 בבוקר, לאחר מכן לא בדקה אם הרכב נמצא בחניה או לא, וביום 14.10.01 הבחינה כי הרכב לא נמצא בחניה. באותו זמן שהה בעלה של התובעת בחו"ל והתובעת לא השתמשה ברכב, שכן אין לה כלל רשיון נהיגה.

4. חברת הביטוח סירבה לשלם לתובעת את תגמולי הביטוח בגין גניבת הרכב והתובעת הגישה תביעה זו ובה תבעה לשלם לה את שווי הרכב, דמי שכירות רכב אחר שנשכר במקומו, וכן פיצוי בגין עגמת נפש.

5. ההסכמה היחידה אליה הגיעו הצדדים מתייחסת לשווי הרכב בעת האירוע נשוא התביעה, שהסתכם לפי הסכמה זו ב-62,100 ₪ (ר' הודעת ב"כ התובע מ-11.3.03).

6. הנתבעת טוענת כי יש לדחות את התביעה שכן התובעת לא הוכיחה את מקרה הביטוח וכן לא התקיימו תנאי המיגון הנדרש על ידי הנתבעת כתנאי מוקדם לקיום חבות של הנתבעת במקרה של אירוע גניבה. בנוסף לכך טענה הנתבעת שיש לדחות את התביעה מטעם נוסף והוא כי התובעת העלימה מהנתבעת פרטים מהותיים והם: התובעת נטולת רשיון נהיגה; הרכב נמצא בשירות בעלה בלבד אשר נעדר מישראל תקופות ארוכות ואז חונה הרכב בחניית הבנין כאבן שאין לה הופכין; עבר תאונתי קשה של הרכב; 2 גניבות רכבים אחרים של התובעת ב-4 שנים שקדמו לפוליסה, וכמו כן הצגת מצגים כוזבים בנושאים אלה. לדברי הנתבעת היא פטורה בשל כך מהכיסוי הביטוחי, שכן אילו היו נמסרים לה הפרטים הנכונים, לא היתה הנתבעת מקבלת את התובעת לביטוח, אפילו תמורת דמי פרמיה גבוהים.
לחלופין טענה הנתבעת כי בנסיבות אלה התובעת זכאית לפיצוי חלקי בלבד.
הנתבעת טענה עוד כי לענין הרכיבים הנתבעים בגין שכירות רכב חלופי ועגמת נפש אין היא אחראית לפי הפוליסה לנזקים תוצאתיים ואף לא לנזקים חוזיים רגילים, ואילו לגבי שכירות הרכב, גם אם התובעת זכאית לפיצוי בגינו, אין הוא יכול לעלות על הסך של 3,503 ₪ הנקוב בכתב התביעה.

מקרה הביטוח

7. מקרה הביטוח הרלבנטי למקרה זה לפי הפוליסה הוא: "אבדן...שאירע בתקופת הביטוח...ושנגרם כתוצאה מ...גניבה".

8. אינני סבור כי יש יסוד לטענת הנתבעת כי התובעת לא הוכיחה את אירוע הגניבה של הרכב. התובעת לא יכלה לנקוב אמנם במועד המדוייק של גניבת הרכב, שכן באותה תקופה שהה בעלה בחו"ל, ומאחר והוא זה אשר נהג ברכב עמד הרכב תקופה של מספר שבועות ללא שימוש, והתובעת לא בדקה את מצבו מדי יום. יחד עם זאת, הבהירה התובעת כי ביום ה' 11.10.01 בבוקר בדקה וראתה שהרכב עומד בחניה, והמועד הבא בו בדקה את הימצאות הרכב בחניה היה 14.10.01 בבוקר, ואז לא נמצא הרכב בחניה. היא התקשרה סמוך לאחר מכן לסוכן הביטוח, ובאותו יום אף הגישה תלונה למשטרה (נספח "ה" לתצהירה).
לא מצאתי מקום להטיל ספק בעדותה של התובעת בנושא זה ומצאתי אותה מהימנה. אין כל ראיה כי הרכב נמצא מאז, ואף לא כי היתה סיבה אחרת להיעלמותו של הרכב, ובכך אני קובע כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את אירוע הגניבה.

מיגון הרכב

9. לפי הפוליסה, אחד התנאים המוקדמים לקיום החבות הוא כי בזמן שהרכב אינו מאוייש יהיה הוא ממוגן באמצעות מערכת מיגון תקינה ופעילה מסוג under cover.

הנתבעת לא חזרה עוד על טענתה כי לא הותקנה ברכב מערכת המיגון הנדרשת. לענין זה, אין ספק כי הובאו על ידי התובעת ראיות מספיקות בדמות טופס ההפניה להתקנת המיגון הנדרש ברשת "איתוראן", הכולל את אישור המתקין בדבר ההתקנה (ת/2), וכן חשבונית מס/קבלה בדבר ההתקנה (נספח "ד1" לתצהיר התובעת).

טענתה של הנתבעת מתמקדת לענין מיגון הרכב בכך שלדבריה התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את תקינותם והפעלתם של אמצעי המיגון ברכב בעת האירוע נשוא התביעה.

10. תצהירי התובעת ובעלה התייחסו לנושא המיגון באופן ששניהם ציינו את התקנת המיגון ברכב, אולם לענין הפעלת המיגון ברכב, היה זה רק בעלה של התובעת שהצהיר כי זכור לו שבטרם יצא לחו"ל לפני ארוע הגניבה נעל את החלונות והדלתות, הפעיל את מערכת האזעקה של הרכב, וכל מערכות המיגון והאזעקה של הרכב נכנסו לפעולה והיו תקינות ומופעלות עד לגניבתו (סעיף 5 לתצהירו).
11. הנתבעת טוענת כי עדותו של בעלה של התובעת בענין זה לא היתה מתוך זכרונו, אלא מתוך ציפיותיו והערכותיו והצביעה על תשובותיו בחקירתו הנגדית לפיהן עדותו בענין זה ניתנה לפי הנוהל בו נהג כל העת. בנוסף, הצביעה הנתבעת על סתירה בעדותה של התובעת בענין זה, שכן בתחילה העידה בחקירתה הנגדית כי היתה עם בעלה בנסיעה האחרונה לפני גניבת הרכב, אבל אחר כך אמרה שאינה זוכרת זאת ספציפית, ויכול להיות שבפעם האחרונה לפני נסיעתו לחו"ל היה לבד ברכב, ואילו נסיעתה איתו היתה כמה ימים לפני שנסע לחו"ל.

12. לא מצאתי כי יש באמור לעיל כדי לפגוע בגרסת התובעת לגבי הפעלת המיגון.

13. לגבי בעלה של התובעת השיב הוא לשאלת ב"כ הנתבעת עם מי ולאן נסע את הנסיעה האחרונה ברכב לפני גניבתו כי אינו זוכר זאת כיוון שחלפו שלוש שנים מאז, וכשנשאל בהמשך כיצד הוא זוכר אם כך את נעילת החלונות השיב: "כי זה אוטומטית". כשנשאל האם אינו זוכר זאת בדיוק השיב: "כל פעם אני נועל, ולא רק זה אני גם בודק שלא היתה תקלה כלשהי" והמשיך: "אני השבתי מתוך הנוהל שלי ולא קונקרטית. הנוהל הוא בודק את כל האוטו שהכל נעול והכל בסדר..." (ר' עמ' 44 ש' 22-30).

אינני מוצא פגם בתשובותיו אלה של הבעל, ואף לא כי הן מערערות את גרסתו. בענין זה של ביצוע פעולות שגרתיות כמו נעילת הרכב, הנעשות פעמים רבות באופן אינסטינקטיבי, אין סיבה שלא לתת אמון בתשובות הניתנות על פי הנוהג בו נהג העד. יש לציין עוד כי העד לא נשאל כל שאלות ספציפיות לגבי האופן בו יש להפעיל את מערכת המיגון מהסוג שהיה מותקן ברכב, וממילא אין בתשובתו הכללית כדי לגרוע מגרסתו. בנושא זה אני מסכים עם האמור בפסק הדין שניתן בת"א (י-ם) מיכאל דהן נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2002(3) 1618 (כב' השופטת אגמון) שצורף לסיכומי התשובה של התובעת ולפיו "אם ניתן לחברת הביטוח פטור מתשלום בכל פעם שבעל רכב יאמר בתשובה לשאלת חוקר כי הוא אינו זוכר אם נעל את הרכב באותו יום, אך הוא תמיד נוהג לנעול, או אם יאמר שזכר והעובדה שלא ממש היה מודע לכך תעלה בבית המשפט, יצאו חברות הביטוח פטורות מתשלום במרבית המקרים של גניבת רכב".

14. באשר לתובעת עצמה, תצהירה לא התייחס כאמור כלל להפעלת המיגון ברכב לפני גניבתו. בחקירתה הנגדית השיבה כי בעלה החנה אחרון את הרכב וכי היא יודעת זאת שכן היתה איתו. מייד אחר כך סייגה את דבריה בהוסיפה: "אם אני לא טועה". היא המשיכה ואמרה בתשובה הבאה כי איננה זוכרת זאת ספציפית ושוב היססה "אני זוכרת שהוא סגר את הרכב...אני מאמינה שהוא סגר את הרכב... אחר כך שוב לא היתה בטוחה ואמרה: "יכול להיות שהפעם האחרונה שהוא נהג לפני שנסע לחו"ל לפני הגניבה אז הוא נהג לבד והפעם שנסעתי איתו זה היה כמה ימים לפני הנסיעה הזו שלו" (עמ' 29 למעלה ועמ' 30 למעלה).

מבנה זה של תשובת התובעת איננו מצביע על סתירה, אלא על אי בטחון בתשובה הנכונה לגבי ארוע שהתרחש לפני זמן רב. אי הבטחון היה קיים מלכתחילה ונמשך לאורך התשובות, ואין בו כדי לערער את גרסת התובעת כי אמצעי המיגון הופעלו.

15. אינני מוצא מקום להידרש למחלוקת בין הצדדים על מי מוטל נטל ההוכחה בנושא הפעלת אמצעי המיגון, שכן גם אם הנטל מוטל על התובעת, הרי עמדה בו.

אי גילוי

16. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי התובעת הפרה את חובת הגילוי המוטלת עליה לפי סעיף 6 לחוק חוזה הביטוח בכך שנמנעה בכוונת מרמה מלגלות לנתבעת כי הרכב נשוא התביעה ניזוק קשות לפני הארוע בתאונה בעקבותיה הוכרז הרכב כאבדן מושלם (סעיף 4(א) לכתב ההגנה).

בסיכומיה טענה הנתבעת לאי קיום חובת הגילוי בנושאים נוספים כגון: היות התובעת נטולת רשיון נהיגה; הרכב נמצא בשירות בעלה בלבד אשר נעדר מישראל תקופות ארוכות ואז חונה הרכב בחניית הבנין כאבן שאין לה הופכין; 2 גניבות רכבים אחרים של התובעת ב-4 שנים שקדמו לפוליסה.

ב"כ התובעת התנגד לטענות בנושאים אלה וטען כי מדובר בהרחבת חזית אסורה.
17. כתבי הטענות קובעים את חזית המחלוקת בין הצדדים. בנושא חובת הגילוי והפרתה נטענה רק טענה בנושא אי גילוי עבר תאונתי של הרכב, וזוהי הפלוגתא היחידה בין הצדדים בנושא זה. כבר בעת הדיון קבעתי בשתי החלטות כי לא אתיר שינוי חזית (עמ' 18, עמ' 20).

יש לציין עוד כי כבר בישיבת קדם המשפט הראשונה ביום 3.7.02 נשמע מפיה של התובעת כי אין לה רשיון נהיגה, כי בעלה היה זה שנהג ברכב, וכי גנבו להם רכב בעבר. גם לאחר היוודע דברים אלה לנתבעת לא ביקשה היא לתקן את כתב ההגנה ולהעלות פלוגתאות נוספות המתייחסות לאי גילוי העובדות הנ"ל.

לפיכך אין מקום להתייחס לטענות הנוספות של הנתבעת המרחיבות את החזית מעבר לזו שנקבעה בכתבי הטענות.

18. אציין עוד כי גם לגופן של טענות הנתבעת בנושאים הנוספים של אי הגילוי כאמור לעיל אינני סבור כי יש בהן ממש. התובעת לא אישרה את חתימתה על הצעת הביטוח וטענה כי הפרטים נמסרו על ידה בשיחה טלפונית. לפיכך לא הוגשה הצעת הביטוח, שכן הסוכן לא הובא על ידי הנתבעת למתן עדות.

הנתבעת מנסה להסתמך על התשובות שניתנו על ידי התובעת לפי זכרונה מאותה שיחה שנערכה לפני מספר שנים, כאשר לגבי שאלות רבות שנשאלה התובעת לגבי שאלותיו של הסוכן השיבה התובעת כי איננה זוכרת ששאל אותה.
לפיכך הטענות הנוספות של הנתבעת בנושא אי הגילוי ניצבות על בסיס רעוע ביותר.
אינני סבור גם כי הימצאות הרכב בחניית הבניין כאשר בעלה של התובעת שוהה בחו"ל היא פרט שטעון גילוי על ידי המבוטח. אין מדובר בהשארת הרכב במקום פתוח לציבור אלא בחניית בנין מאוכלס. גם לגבי אי קיום רשיון נהיגה לתובעת אינני משוכנע כי מדובר בפרט שהיתה חובה לגלותו. הביטוח מתייחס רק לגיל הנהג הצעיר ביותר הרשאי לנהוג ברכב (מעל 30) ולא לזהות הנהגים. לגבי גניבת רכב קודם, מתשובותיו של בעלה של התובעת עלה כי שני כלי רכב קודמים שהיו לו נגנבו (עמ' 41). אחד לא היה מבוטח ולא נתקבל פיצוי בגינו, ואילו בגין הרכב השני נתקבל פיצוי שעבר לבנק עקב עיקול. רק הגניבה בגינה נתקבל פיצוי מחברת ביטוח רלבנטית, ולא הוברר המועד המדוייק של גניבה זו (בעלה של התובעת ציין 4 שנים וכך גם התובעת, 4, 4+), ולפיכך האם אי גילויה סותר או לא סותר את הפרטים שנתבקשה התובעת למסור.

19. מכל מקום, וכפי שצויין לעיל, הרי בכל מקרה אין מקום להתייחס לטענות אלה, שכן בהרחבת חזית עסקינן.

20. באשר לנושא תאונה קודמת שאירעה לרכב, התובעת הכחישה קיומה וכן טענה כי גם אם היתה תאונה קודמת לא ידעו היא ובעלה אודותיה, כשנרכש הרכב ובעת עשיית הביטוח.

21. הנתבעת טוענת מנגד כי קיימת הסכמה לקיומה של התאונה הקודמת מצד התובעת שמצאה את ביטויה בכך שב"כ התובעת הצהיר באותה ישיבה כי יוגש תצהיר אדם נוסף לענין התאונה הקודמת ותוגש חוות דעת שמאי. בנוסף, ניתן להסיק הסכמה כאמור לטענת הנתבעת מכך שהתובעת הסכימה להעמיד את שווי הרכב על סך 62,100 ₪, סכום נמוך ממחיר המחירון עקב התאונה הקשה שעבר הרכב. בנוסף טוענת הנתבעת כי קיימת בתיק חוות דעת שמאי שנערכה מטעם חברת ביטוח אחרת לגבי תאונה שעבר הרכב.
התובעת הכחישה את ההסכמה האמורה וכן טענה כי הנתבעת הודיעה כי אין עדים מטעמה ולכן אין לקבל את חוות דעת השמאי שלא ניתנה לתובעת אפשרות לחוקרו על חוות דעתו.

22. לענין חוות דעת השמאי, הרי הנתבעת הגישה אותה לתיק בית המשפט ביום 27.11.02. בהודעה אשר הוגשה ציינה הנתבעת כי מאחר והשמאי איננו נמצא בשליטתה תבקש היא לזמנו באמצעות בית המשפט עם קביעת התיק להוכחות. לאחר מכן, בישיבת יום 12.2.03 הודיע ב"כ הנתבעת כי מטעמה אין עדים וכי הוא שומר על זכותו להגיש ראיות נוספות לאחר קבלת התצהירים וחוו"ד מטעם התובעת.
התובעת לא הגישה חוות דעת מטעמה אך הגישה תצהירים ובהם לא הסכימה להתרחשות התאונה, אלא ציינה עד כמה היתה ההתרשמות כי הרכב לא עבר תאונה. חרף זאת, לא ביקשה הנתבעת לזמן את השמאי שערך את חוות הדעת לחקירה על חוות דעתו. זכות זו היתה שמורה לה ולא יכולה היתה להיתקל בהתנגדות כלשהי. חוות הדעת איננה יכולה להיות מוגשת כראיה בתיק בלא שניתנה אפשרות לצד שכנגד לחקור את עורך חוות הדעת על חוות דעתו.
בנסיבות אלה לא ניתן לומר גם כי התובעת הסכימה לחוות דעת השמאי שהוגשה על ידי הנתבעת. היא הגישה תצהירים שחלקו על קרות התאונה, ואילו חוות דעת שמאי לא הוגשה על ידה משהגיעו הצדדים להסכמה על שווי הרכב עובר לאירוע נשוא התביעה.

ההסכמה על שווי מופחת של הרכב מזה שנטען על ידי התובעת יכולה ללמד על הסכמה להתרחשות התאונה שגרמה להפחתה בשווי הרכב (השמאי מציין ירידת ערך של 10%). לפי המחירון שצורף על ידי התובעת לתצהירה שווי הרכב היה 69,000 ₪ וההסכמה למחיר בסך 62,100 ₪ משקפת הפחתה של 10% בדיוק ממחיר הרכב. נכון כי ההסכמה על שווי הרכב איננה מפרטת את הסיבות להפחתה בשווי הרכב, אך בהעדר הסבר אחר מצד התובעת להסכמתה להפחתה זו, יש לקבל כנתון כי ההפחתה נובעת מתאונה קודמת שעבר הרכב ובעקבותיה פחת ערכו ב-10%.

ירידת ערך של 10% משקפת אכן נזק רציני לרכב, אף בלא להתייחס לפרטי חוות דעת השמאי. יצויין עם זאת, כי אין זה נכון שלפי חוות דעת השמאי נגרם לרכב "אבדן מוחלט", ולפי המפורט שם גובה הנזק מהווה 40% משווי הרכב.

23. סעיף 6 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח") דן בחובת הגילוי של מבוטח וקובע כי על המבוטח להשיב תשובה מלאה וכנה על שאלה בענין מהותי כפי שהוגדר שם, וכן קובע כי הסתרה בכוונת מרמה מצד מבוטח של ענין שהוא ידע כי הוא ענין מהותי, דינו כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה.

סעיף 7 לחוק חוזה הביטוח קובע את זכות חברת הביטוח לבטל את החוזה תוך 30 יום מיום שנודע לה על אי הגילוי, וקובע בנוסף כי אם אירע מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכח סעיף זה, יהיה חייב המבטח בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי כקבוע שם, ויהא פטור לחלוטין מתשלום דמי ביטוח, בין היתר, אם התשובה ניתנה בכוונת מרמה.

24. לא הוכח כי התובעת נשאלה שאלה בענין עברו התאונתי של הרכב. לפיכך, נותר לדון בשאלה האם הסתירה התובעת בכוונת מרמה את נושא התאונה ביודעה שמדובר בענין מהותי.

25. בטרם נגיע לנושא ההסתרה, המהותיות וכוונת המרמה יש לבחון בראש ובראשונה האם ידעה התובעת על העבר התאונתי של הרכב.

התובעת הכחישה כי ידעה בזמן רכישת הרכב כי עבר תאונה (עמ' 24 ש' 11 - 12; עמ' 26 ש' 16-19). בעלה של התובעת שניהל את המו"מ עם המוכר מפרט יותר בענין זה ומסביר כי כאשר קנה את הרכב, הוא היה במצב מצויין, נוסע וללא פגיעות, לא היתה לו שום בעיה ולא ראה שום תאונה. כשהוא ראה צד אחד צבוע הוא שאל את המוכר מדוע צד זה צבוע, ונענה שהיו פגיעות ושריטות ותוקנו (עמ' 39 ש' 20-23, 28-30). הבעל טען גם כי שוחח עם המוכר לאחר שנודעה לו טענת חברת הביטוח בדבר תאונה שעבר הרכב, והלה הכחיש כי היתה תאונה, ואמר כי היו רק פגיעות פח שתוקנו (עמ' 39 ש' 11-13; עמ' 40 ש' 8-10).

26. בהעדר ראיות נוגדות מצד הנתבעת, אינני מוצא מקום לפקפק בדברי התובעת ובעלה בנושא זה. נכון כי המוכר היה אח של גיסו של בעל התובעת, אך אין זה אומר כי חשף בפני
ו את עברו של הרכב מבחינת התאונה שעבר. לא מצאתי גם כמעט סתירות בין עדות התובעת לעדות בעלה, ואלה שהיו (למשל, אם מפתחות הרכב היו מונחים דרך קבע במזנון או לא) היו קלות ולא מהותיות, ואף ניתנות להסבר. לעדותם של התובעת ובעלה נוספה גם עדותו של שכן באותו בנין שראה את הרכב שמצא חן בעיניו וגם נסע בו ולפי התרשמותו לא ראה אף הוא סימני תאונה.

27. השאלה היחידה המתעוררת בנושא זה היא האם היה על התובעת להביא לעדות את המוכר מר אברג'יל על מנת להוכיח את הטענה כי לא נאמר לה ולבעלה דבר לגבי ארוע התאונה. בעלה של התובעת טען כי עורך הדין ביקש ממנו להזמין את אברג'יל לתחקר אותו ולהגיש תצהיר, והלה השיב בחיוב אך דחה ודחה אותו בטענה שאין לו זמן ולבסוף התחמק.

הנתבעת טענה כי מדובר בעד מהותי שעל התובעת היה לזמנו וכי אי הזמנתו מלמדת על חשש של התובעת מזימונו, ועל כך שאילו היה מובא, היתה גרסתו פועלת נגד גרסת התובעת (ע"א 465/88 הבנק למימון וסחר בע"מ נ' מתתיהו ואח', פ"ד מה(4) 651; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר, פ"ד מד(4) 595, 602; ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760).

אכן, בדרך כלל אי הבאת עד רלבנטי בידי מי שאמור היה להביאו ללא הסבר סביר לכך תפעל נגד אותו צד. מדובר בקרוב משפחה של התובעת ובעלה, ולכן לכאורה היה מוטל על התובעת לזמנו לעדות.
אלא שבענייננו, אני סבור כי קיים הסבר מסויים לאי הבאת עד זה על ידי התובעת, וכן כי הנטל להביא עד זה לא היה מוטל על התובעת לבדה.
מדובר בעד שהוא קרוב משפחה ואשר מטרת הבאתו היתה, בין היתר, להוכיח כי לא סיפר לתובעת ובעלה אודות התאונה, דהיינו הונה אותם. אין ספק, כי משימה זו איננה קלה ביחסים שבתוך המשפחה, מה גם שלדברי בעלה של התובעת אותו עד התחמק מלשתף פעולה בהכנת תצהיר.
מתעוררת גם השאלה מדוע לא תביא הנתבעת עד זה לעדות. אותו עד יכול היה לאשר את טענתה בדבר התאונה שאירעה לרכב, כמו גם את נושא ידיעת או אי ידיעת התובעת ובעלה אודות התאונה. נכון כי עד זה קרוב יותר לתובעת ובעלה, אך בענייננו קיימת עובדה נוספת המטילה חובה לפחות שווה אם לא למעלה מכך על הנתבעת לזמן עד זה.
משאלה שנשאלה התובעת בחקירתה הנגדית עלה כי חוקר מטעם הנתבעת תחקר את מר אברג'יל, וזה השיב לו כי בעלה של התובעת היה מודע לתאונה שהרכב עבר עם נזק של 30,000 ₪ ולכן הרכב נמכר במחיר נמוך בהרבה ממחיר המחירון (עמ' 26 ש' 16-18). אם כך הדבר, יש להביע פליאה רבה על כך כי הנתבעת לא זימנה את החוקר ואת מר אברג'יל למתן עדות, שכן דומה כי אילו היתה מציגה הנתבעת ראיות לנכונות האמור לעיל, היה הדבר מכריע את הכף נגד גרסת התובעת ובעלה כי לא ידעו על אירוע התאונה. דומני כי העובדה שהנתבעת לטענתה מחזיקה בראיה כה חשובה, מטילה עליה חובה שאיננה פחותה מזו של התובעת ואולי אף עולה עליה להציג בפני
בית המשפט ראיה זו. הנתבעת היא זו שבחרה שלא להציג בפני
בית המשפט ראיה זו, כפי שבחרה כאמור שלא להזמין את החוקר, שעלה מהראיות כי ביצע חקירה עבורה, שכללה אף חקירת השכן העד מטעמה של התובעת (ר' עדות השכן כי כמה ימים לאחר האירוע הגיע אליו "סוכן ביטוח" שחקר אותו אם הוא מכיר את הרכב, את האנשים וכד' - עמ' 34 ש' 11-12).

28. בנסיבות אלה, לא נראה לי כי יש לזקוף לחובתה של התובעת דווקא את אי הבאת העד.

29. אוסיף עוד כי עדות התובעת בנושא התאונה לא היתה יחידה, והצטרפה אליה עדות בעלה וכן עדות השכן.
30. בהתייחס לטענות הנתבעת לגבי רצון התובעת ובעלה להסתיר את רכוש בעלה של התובעת מפני נושי הבעל, הרי אף שהוברר כי רכישת הרכב התבצעה על ידי התובעת בשל אי רצון התובעת ובעלה לבצע את הרכישה באמצעות הבעל עקב חששם מנושיו, אין בכך כדי לגרוע ממהימנות עדותם של התובעת ובעלה בנושאים הרלבנטיים לתביעה זו.

31. העולה מכך כי לא הוכח שהתובעת ובעלה ידעו אודות התאונה שעבר הרכב, ומכאן כי לא היתה הסתרה מפני הנתבעת של אירוע התאונה.

32. מסקנתי זו מייתרת את הצורך לדון בשאלות הנוספות העולות מסעיף 6 לחוק חוזה הביטוח. אציין רק כי נושא התאונה שעבר הרכב נראה בעיני נושא מהותי שיש צורך לגלותו, נוכח חומרת התאונה, ירידת הערך הרבה יחסית, והעובדה כי במקרה של גניבה או אבדן כללי של הרכב על חברת הביטוח לשלם תגמולי ביטוח נמוכים משוויו של רכב רגיל, והדבר לא הובא לידיעת חברת הביטוח מראש.

לגבי השאלות אם ידעה התובעת כי מדובר בנושא מהותי והאם היתה כוונת מרמה, אין מקום להתייחס אליהן נוכח קביעתי כי התובעת לא ידעה אודות התאונה.

שכירות רכב חלופי

33. התובעת דרשה מהנתבעת לפצותה בסכום של כ-18,000 ₪ בגין הוצאות שכירות רכב במשך תקופות שונות לאחר אירוע גניבת הרכב. הנתבעת התנגדה לכך מסיבות שונות שיפורטו להלן. בנוסף, טענה היא כי התובעת איננה יכולה לתבוע יותר מהסכום אשר נתבע בכתב התביעה בגין שכירות הרכב, דהיינו 3,503 ₪.

34. פיצוי בגין שכירות רכב חלופי איננו כלול בכיסויי הפוליסה. נזק תוצאתי מוחרג בפוליסה כנזק שאין לפצות בגינו. ברור אם כן, כי החזר דמי שכירות הרכב איננו נתבע על פי הפוליסה אלא על פי דיני החוזים הכלליים, כפי שציינה התובעת מפורשות בסיכומיה. טענתה היא כי הנתבעת הפרה את התחייבותה החוזית לשלם לתובעת את תגמולי הביטוח עקב גניבת הרכב, ולפיכך חייבת היא לפי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) לפצות את התובעת בעד הנזק שנגרם לה עקב ההפרה ותוצאותיה ושהנתבעת ראתה אותו או שהיה עליה לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה.

35. שלא כדעתה של הנתבעת אני סבור כי כאשר אין משולמים על ידי מבטח תגמולי ביטוח בגין גניבת רכב, הנזק שנגרם למבוטח עקב הצורך לשכור רכב חלופי הינו נזק שבאופן עקרוני יש לראותו מראש כתוצאה מסתברת של ההפרה.

יחד עם זאת, כאשר בוחנים שאלה זו של האפשרות לצפות בעת כריתת החוזה נזק מסוג זה כתוצאה מסתברת של ההפרה, יש להתייחס לכלל הנסיבות אשר הביאו לאותה הפרה. בענייננו יש להתייחס גם למניעים של חברת הביטוח שלא לשלם את תגמולי הביטוח, וכאשר אני מתייחס לנושא העבר התאונתי הקודם של הרכב ואי גילויו על ידי התובעת בתוספת הקרבה המשפחתית בין מוכר הרכב לבין התובעת, הרי הגם שקבעתי, לאחר דיון, כי התובעת לא הפרה את חובת הגילוי, הרי בנסיבות המתוארות לעיל, אני סבור כי עמדה סבירה של חברת הביטוח היא להביא את הנושא להכרעה משפטית, ובנסיבות אלה של כלל העובדות שצוינו לעיל, לא היה עליה לצפות את הנזק שייגרם עקב שכירת הרכב החליפי כתוצאה מסתברת של ההפרה.

לפיכך, אין לפסוק לתובעת פיצוי בגין רכיב זה.

36. התברר גם כי שכירת הרכב החלופי בוצעה בזמן שבעלה של התובעת שהה בישראל ולא בחו"ל, ונעשתה לצרכיו. אינני מקבל את הטענה כאילו הרכב נשכר למילוי צרכיה של התובעת, שהעידה כי כשבעלה נמצא בחו"ל היתה עושה שימוש במוניות, באוטובוסים וברגל (עמ' 29 ש' 15-16), ואישרה כי כאשר בעלה היה בארץ עסק במסחר גם אם לא היה לו מקום עבודה מסודר וניסה לחפש עבודה ודברים לעשות וגם לצורך זה שכר את הרכב (עמ' 33 ש' 1-7). לאחר שהתובעת ובעלה דאגו לנתק באופן מוחלט את הקשר בין בעלה של התובעת לבין הרכב מהמניעים שנסקרו לעיל, ולא דאגו גם ליידע את חברת הביטוח באופן מפורש כי בעלה של התובעת ורק הוא יעשה שימוש ברכב, לא נראה לי כי בנסיבות אלה יש לראות נזק זה של הצורך של בעלה של התובעת בשכירת הרכב, כנזק שנגרם עקב ההפרה, ובוודאי שלא כנזק שעל הנתבעת היה לצפותו מראש כנזק שייגרם עקב ההפרה.

37. גם במישור המעשי של השאלה אם נזק זה אכן נגרם עקב ההפרה של אי תשלום תגמולי הביטוח, הרי לאחר בחינת כלל החשבוניות שהוצגו לא נראה לי כי חשבוניות אלה, למעט החשבונית בגין התקופה הראשונה שצורפה לכתב התביעה, עומדות במבחן זה. מדובר בחשבוניות לגבי התקופות 25.3.02 - 23.4.02, 12.5.02 - 4.9.02 ובנוסף הוגשה חשבונית לגבי תקופה מקבילה של 16.7.02 - 22.7.02.

חשבונית אחרונה זו שנזכרה לעיל איננה יכולה להיחשב כנזק שנגרם עקב הפרת חוזה הביטוח, הן מאחר והינה כאמור לתקופה מקבילה לחשבוניות האחרות, והן מאחר והוצאה לחברת י.מ.ב.ק מסחר בע"מ שאף התובעת ובעלה אישרו כי אינם מכירים אותה, בעוד שהחשבוניות האחרות הוצאו לבעלה של התובעת.
גם החשבוניות האחרות לתקופות שנזכרו לעיל אינן יכולות להיחשב כנזק שנגרם עקב ההפרה, שכן בעלה של התובעת העיד בעדותו כי רכש רכב אחר מסוג מרצדס ישן בשנת 2001, שאף הוא רשום על שם התובעת, והוא מחזיק בו כשנה וחצי - שנתיים (מועד עדותו היה ביום 15.7.03). כשנתבקש לאשר לאחר מכן כי רכש את הרכב כחודשיים - שלושה לאחר אירוע הגניבה (11-14 באוקטובר 2001) אמר כי קשה לו לזכור זאת וכי מדובר בערך בתקופה של חצי שנה לאחר מכן, אולי יותר, וכי הדבר רשום ברשיון הרכב, אך רשיון זה מצוי ברכב ואיננו ברשותו (ר' עמ' 42 ש' 7-16). כשנשאל לאחר מכן כיצד הוא מגיש חשבוניות השכרת רכב לגבי תקופה בה מצוי ברשותו רכב, השיב כי הרכב לא היה במצב נסיעה כי היתה לו בעיה של מנוע (עמ' 42 ש' 17-19).
יש לציין עוד כי התובע לא הזכיר כלל רכישת רכב אחר בתצהירו.

ממכלול העובדות שנזכרו לעיל, מתקבלת תמונה לפיה רכש בעלה של התובעת, זמן לא רב לאחר הגניבה רכב נוסף, מסוג מרצדס, ועולה באופן ברור כי פרט לחשבונית המוקדמת של שכירות רכב לגבי התקופה המתחילה בחודש נובמבר 2001, יתר החשבוניות לגבי התקופה המתחילה ביום 25.3.01 ואילך מתייחסות לתקופה שלאחר רכישת הרכב האחר על ידי בעלה של התובעת. אם רצה בעלה של התובעת להראות כי הדבר אינו נכון היה עליו להביא ראיות לגבי מועד הרכישה המדוייק.
טענתו כי הרכב שרכש היה מושבת בגלל בעיה במנוע, לא זכתה לסיוע כלשהו, ולכן לא ניתן לקבלה. אינני סבור גם כי נושא קלקול רכב חליפי שנרכש במקום הרכב שנגנב והצורך לשכור רכב חלופי עקב כך הינו נזק שנגרם עקב ההפרה, וודאי שאיננו נזק שהמפר יכול היה לראותו מראש כתוצאה מסתברת של ההפרה.

טעמים אלה מחייבים שלא להכיר בחשבוניות הנוספות כמשקפות נזק שהנתבעת חייבת בתשלומו.

38. טעם נוסף לכך שאין להכיר בחשבוניות הנוספות הוא כי כתב התביעה נקב בדרישת פיצוי בגין נזק עבור החשבונית הראשונה בלבד (עבור התקופה 14.11.01 - 16.12.01). כתב התביעה הוגש ביום 13.2.02 והחשבוניות הנוספות הוצאו בתקופה מאוחרת יותר. נזק זה לא התגבש, אפוא, בזמן הגשת התביעה, ואולם התובעת טוענת כי כתב התביעה כלל דרישה לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת "כל סכום שתוציא התובעת בגין רכב חלופי עד ליום תשלום התגמולים", ולכן נזק זה כלול בכתב התביעה.

גם אם צודקת התובעת בטענתה זו, הרי מדובר בסעד כספי שיש לשלם בגינו אגרה. לפי החשבוניות שצורפו התגבש נזק זה בחודש ספטמבר 2002, הראיות נשמעו ביום 15.7.03, אך התובעת לא ביקשה לתקן את כתב התביעה ולהגדיל את סכום התביעה. היא לא ביקשה אף לשלם אגרה בגין הסכום הנוסף בלא לתקן את סכום התביעה, ואגרה נוספת זו כמובן לא שולמה.

לפי תקנה 2(א) לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987 לא ייזקק בית משפט לכל הליך, אלא אם כן שולמה בעד הסעד המבוקש בו האגרה הקבועה בתוספת הראשונה. מאחר ובגין הסעד שנתבקש בכתב התביעה ואשר צפה פני עתיד לא שולמה כל אגרה, אין להזקק לו. יודגש כי אין מדובר בתביעת נזק גוף שלגביה נקבעו הסדרים מיוחדים לגבי האגרה ותשלומה, כאשר בתביעה מעין זו ניתן להתחשב גם בנזקים שהתגבשו לאחר מועד הגשת התביעה. בענייננו מדובר בתביעה כספית רגילה והנזק שניתן לפסוק על פיה הינו הנזק שהתגבש ביום הגשתה, אלא אם כן היתה התובעת נוהגת באחת הדרכים שנזכרו לעיל.

39. מהטעמים שנזכרו בסעיפים 35 ו-36 לעיל אין לפסוק לתובעת כל פיצוי בגין שכירות רכב חליפי, אך גם אם היה מגיע לתובעת פיצוי בגין רכיב נזק זה, לא היה עולה הוא על סך של 761.60$ נשוא החשבונית שצורפה לכתב התביעה עבור התקופה הראשונה בה נשכר רכב חלופי, וזאת מהטעמים הנזכרים בסעיפים 37 ו-38 לעיל.

עוגמת נפש

40. 40. מהטעם הנזכר בסעיף 35 לעיל אין לפסוק לתובעת פיצוי בגין עגמת נפש.

סיכום

41. לאור האמור לעיל על הנתבעת לשלם לתובעת את שווי הרכב המוסכם עובר לאירוע הגניבה, דהיינו 62,100 ₪, ואין לחייבה ביתר הסכומים שנתבעו על ידי התובעת.

42. אשר על כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 62,100 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 14.10.01 ועד היום.

מאחר ולפי רשיון הרכב קיים שעבוד על הרכב לטובת בנק הפועלים בע"מ, ועד יום מתן פסק הדין לא הוצג לבית המשפט אישור על כך כי השעבוד הוסר, חרף טענת התובעת כי השעבוד אכן הוסר, על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכום הנקוב בפיסקה הראשונה לעיל רק לאחר שיומצא לה אישור כדין בדבר ביטול השעבוד על הרכב, ותוך 30 יום מהמצאת אישור כאמור. אם לא יבוצע התשלום תוך 30 הימים האמורים, יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתום 30 הימים האמורים ועד התשלום בפועל.

בנוסף לאמור לעיל תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ ובתוספת מע"מ.

ניתן היום ט"ו באב, תשס"ד (2 באוגוסט 2004) בהעדר הצדדים.

קינר יחזקאל, שופט








א בית משפט שלום 1921/02 בוזגלו מוניק נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 02/08/2004)