פסקי דין על אבי אלימלך | פסקי דין על מלרם אמבולנסים בע"מ

41636-10/10 סע     16/07/2012




סע 41636-10/10 אבי אלימלך נ' מלרם אמבולנסים בע"מ








בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו

ס"ע 41636-10-10 אלימלך נ' מלרם אמבולנסים בע"מ


בפני

כב' השופט
מיכאל שפיצר
נציג עובדים - מר יוסי קרצר
נציג מעבידים – מר אורי שלוש

התובע
:
אבי אלימלך
ע"י ב"כ עו"ד עמוס ברכה


נגד

הנתבעת
:
מלרם אמבולנסים בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד עמיר פולטין



פסק דין


1.
בפני
נו תביעת התובע בגין תקופת עבודתו בנתבעת וסיומה במסגרתה מבקש התובע פיצויי פיטורים, שכר עבודה וגמול עבודה בשעות נוספות בימי ו', שכר עבודה בגין שעות כוננות, פדיון חופשה וכן צו עשה לתשלום שיעור של 1% מכל סידור לוויה שיזם וביצע התובע בנתבעת.

2.
הנתבעת הינה עסק המתמחה במתן שירותי פינוי והעברה באמבולנסים ללקוחות מוסדיים ופרטיים, קבועים ומזדמנים – ובין היתר עוסקת בהסעת חולים ונפטרים.

3.
התובע הועסק אצל הנתבעת בין המועדים 29/1/2006 ל- 30/7/2010. תחילה הועסק כנהג אמבולנס, ובהמשך – החל מחודש 6/2008 כמנהל עבודה והחל מחודש 1/2009 כסמנכ"ל תפעול בנתבעת.

4.
ביום 18/6/2006 נפגש התובע עם בעלי הנתבעת, מר צבי אופיר, והודיע לו על התפטרותו. הצדדים אינם חלוקים כי מדובר בהתפטרות, אולם בעוד התובע טוען שמר אופיר הבטיח לו במעמד זה כי הנתבעת תשלם לו את פיצויי הפיטורים,
הנתבעת טוענת כי מעולם לא ניתנה הבטחה כאמור.

5.
בתיק התקיימו שתי ישיבות הוכחות. מטעם התביעה העיד התובע ומטעם הנתבעת העיד מנכ"ל הנתבעת, מר צבי אופיר.

6.
להלן נדון ברכיבי התביעה כסדרם:

פיצויי פיטורים
7.
לטענת התובע, בפגישה מיום 18/6/2010 התחייב מר אופיר בפני
ו כי הנתבעת תשלם לו את פיצויי הפיטורים "כהבטחה אישית" (ס' 11 לתצהירו). כן נטען כי לו ידע התובע שלא ישולמו לו פיצויי הפיטורים לא היה עוזב את עבודתו בנתבעת, שכן שימש בנתבעת בתפקיד בכיר ואילו לאחר שעזב עבודתו בנתבעת, מצא עצמו כנהג אמבולנס זוטר בחברה מתחרה, וברור כי אין הגיון כלכלי בצעד שכזה.

8.
לראיה, הצביע התובע על סיכום הפגישה מיום 18/6/2010 שהגיש למר אופיר (נספח 3 לתצהיר התובע), בו צויין:


"...

על פי הסיכום בינינו:
כל התנאים ישולמו לי עפ"י המגיע לי, לרבות פיצויים, פדיון חופשה, הבראה, קרנות וביטוח מנהלים. סוכם כי היום יום הפגישה הוא יום ההודעה מראש 30 יום לפני הפסקת ההתקשרות..."

9.
הנתבעת טוענת כי התובע התפטר על רקע תנאי העסקתו, כפי שציין בעצמו בכתב התביעה, ובמכתבו מיום 18/6/2010, וכי לא התנה התפטרותו בתשלום פיצויי פיטורים. כמו כן, טענה כי ממילא לא הובטחו לו פיצויי הפיטורים.

10.
אשר למכתב סיכום הפגישה, הנתבעת מכחישה תוכנו ולטענתה לנוכח סיכום הפגישה השגוי הוגש מכתב שבו הועמדו דברים על דיוקם (נספח 3 לתצהיר התובע) בו צויין:

"1.
אינני מקבל את תיאורך החד צדדי ואת מהלך הפגישה ביננו, בוודאי שלא את טענותיך לגבי דברים שכביכול סוכמו ביננו בעבר ולא קוימו ודברים שסוכמו בנוגע לתנאי התפטרותך.
2.
במהלך הפגישה אתה אכן הבעת דברים דומים לעולה במכתבך, אולם מעולם לא הבעתי את הסכמתי לדברים, בטח ובטח שלא הסכמתי לשלם לך פיצויי פיטורין בגין התפטרותך.
3.
מובן כי חברתנו תשלם לא את כל המגיע לך על פי כל דין, אולם מעול לא הוסכם כי ישולמו לך פיצויי פיטורין.
..."

נעיר כי מכתב זה אינו נושא תאריך ומר אופיר ציין כי שלח אותו בתקופת ההודעה המוקדמת באמצעות שליח, שכן התובע לא הופיע לעבודה במשך רוב תקופת ההודעה המוקדמת. עם זאת, לא ידע להבהיר מדוע אינו נושא המכתב תאריך.

11.
לאחר עיון במכלול הראיות שבפני
נו מצאנו לדחות את התביעה ברכיב זה. להלן נימוקינו:

א.
הצדדים אינם חלוקים על כך שהתובע התפטר מעבודתו בשל חוסר שביעות רצון משכרו. הדבר עולה מתצהירו של התובע וכן ממכתבו מיום 18/6/2010, בו מציין התובע: "מאחר ולדבריך לא תוכל לממש ההבטחות לא רטרואקטיבית וגם לא לעתיד אני מוצא עצמי מתוסכל ופגוע ולא אוכל להמשיך עבודתי בחברה בתנאים הקיימים והריני נאלץ לצערי ובהסכמתך להפסיק שירותי ועבודתי בחברה". ההבטחות הנזכרות הן הבטחות התובע לפיהן יקבל העלאה בשכרו, אולם אין הן מענייננו בשלב זה.

רכיב תביעת פיצויי הפיטורים נסמך על הבטחה לתשלום פיצויי הפיטורים, אשר לטענת התובע מכתבו מיום 18/6/2010 מהווה עדות לה.

התובע העיד כי "הסיכום שלי שהיה באותו יום שהוא הסכים לשלם לי את מלוא הכסף... צבי הבטיח לי פיצויי פיטורים והאמנתי לו" (עמ' 10 לפרו', ש' 10 -15).

ב.
מן הראיות שבפני
נו, כפי שיובהר להלן בדיון ברכיב דמי החופשה, עולה כי התובע לא מילא התחייבותו לעבודה מלאה עד ליום 30/7/2010, וכי נעדר מעבודתו רבות בתקופת ההודעה המוקדמת עליה סוכם עם מר אופיר. התובע עצמו טען כי היה "ממורמר" (עמ' 7 לפרו', ש' 7). התנהגותו זו של התובע אינה מתיישבת עם התנהגות של עובד הסבור כי מעסיקו נקט איתו יד רחבה וההין ליתן לו פיצויי פיטורים לפנים משורת הדין. אנו ערים לכך כי סיבה נוספת למרמור שבו היה התובע שרוי יכולה היתה להיות גם אי העלאת שכרו, אולם משהתובע ציפה לכאורה לקבל את פיצויי הפיטורים – כך על פי טענתו לפחות – היה מצופה כי ינהג באחריות בתקופת ההודעה המוקדמת וכך לא עשה, כמשתקף מדו"חות האיכון המעידים על מיקומם הטלפון הסלולרי של התובע בתקופה זו. חלק ניכר מהתקופה ישב התובע בביתו ולא בעבודה, כנדרש וכמצופה ממנו.

ג.
זאת ועוד, בסעיף 13 לתצהירו כתב התובע כי החל לעבוד בחברה המתחרה ביום 1/8/2010 וכי רק לאחר מכן במהלך חודש אוגוסט קיבל את מכתבו של מר אופיר המבשר לו על אי-מתן פיצויי פיטורים. אלא שבעדותו מציין התובע כי ישב "כמה שבועות בבית" לאחר סיום עבודתו ב-30/7/2010 ורק אז קיבל הצעה מחברה מתחרה לעבוד בה כנהג (עמ' 11 לפרו', ש' 23). כלומר, שלא החל לעבוד ביום 1/8/2010 בחברה המתחרה.

עדות זו, לפיה ישב כמה שבועות בבית ואז קיבל הצעה מחברה מתחרה אינה מתיישבת גם עם האמור בכתב התביעה, לפיו לאחר שהתובע קיבל הסכמה של בעלי החברה לסיים עבודתו תוך קבלת פיצויי פיטורים, פנה התובע אל חברות אמבולנסים אחרות על מנת לנסות להתקבל לעבודה כנהג. כלומר, מעדות התובע ומכתב התביעה נתגלעה סתירה בשאלה האם התובע פנה לחברות אמבולנסים אחרות לצורך קבלה לעבודה או להיפך, ומתי נעשתה פנייה זו.

קושי זה בגירסתו משליך על עדותו של התובע כולה, ובפרט על השאלה מתי קיבל את מכתבו של מר אופיר. אנו סבורים כי בסתירות שנתגלו בגרסת התובע בהקשר זה, יש כדי לגרוע מהאמון בגירסתו ביחס לפגישה מיום 18/6/2010.

ד.
לפי גירסת התובע אלמלא היה מקבל את פיצויי הפיטורים לא היה מוותר על עבודתו בנתבעת ופונה לחברות אמבולנסים אחרות על מנת לנסות ולהתקבל לעבודה כנהג (ס' 12 לכתב התביעה). גירסה זו מוקשית בעניננו, שכן לא ראינו כיצד יכול עובד להתנות את התפטרותו בתשלום פיצויי פיטורים. עולה כי אף לפי גירסת התובע, הוא החל לעבוד בחברה המתחרה כנהג לאחר שידע כי לא יקבל את פיצויי הפיטורים. ומשכך הם פני הדברים, העדפנו את גירסת מר אופיר לפיה כבר במועד השיחה מיום 18/6/2010 לא היתה הסכמה לתשלום פיצויי פיטורים – ולא רק במכתב המענה לתובע. כלומר, כבר אז ידע התובע כי לא מובטחים לו פיצויים, חרף שביקש זאת.

ה.
אנו ערים לכך שמכתב המענה לתובע אינו נושא תאריך אולם לנוכח האמור לעיל, לא מצאנו לייחס לכך נפקות ראייתית ונאמנה עלינו עדותו של מר אופיר כי שלח את המכתב במהלך תקופת ההודעה המוקדמת.

12.
מכל האמור, נדחית התביעה לפיצויי פיטורים.

שכר וגמול שעות נוספות בימי ו'
13.
התובע טוען כי במועד מינויו לסמנכ"ל בנתבעת הוסכם עמו שיעבוד 5 ימים בשבוע, 9 שעות ביום ולמרות זאת, נדרש בפועל לעבוד בכל יום ו' מהשעה 8:30 ועד השעה 13:30. לפיכך, ביקש כי בית הדין יורה לנתבעת לשלם לו שכר בגין שעות אלה וגמול שעות נוספות.

14.
הנתבעת הכחישה כי סוכם עם התובע על מתווה של חמישה ימי עבודה. לטענתה, במועד מינוי התובע לסמנכ"ל הנתבעת סוכם עמו על מתכונת עבודה גמישה.

לטענת הנתבעת, לא יעלה על הדעת שבחברה העובדת 7 ימים בשבוע יסוכם דווקא עם הסמנכ"ל על עבודה שלא בימי ו'. נטען כי התובע, שהועסק כסמנכ"ל תפעול, עבד במסגרת מתכונת עבודתו הגמישה כמצופה ממנהל בכיר במשרת אמון בחברה וכפי שנדרש בתפקידו ובסוג עבודתו. הוא היה חופשי ללכת ולבוא מהעבודה כראות עיניו, ובשל מתכונת עבודתו זכה לכ-40% תוספת בשכרו שהועלה מ-8,500 ₪ ל-12,000 ₪
(ומאוחר יותר ל- 13,000 ₪) ולרכב חברה.


נטען כי החברה לא עקבה אחרי שעות עבודת התובע ולראיה - התובע נהג לצאת לביתו פעמים רבות או להגיע באמצע יום עבודה.


אשר לעבודה בימי ו', נטען כי התובע לא נדרש לעבוד בימי ו' אלא נדרש באופן כללי להיות זמין לשם מתן פתרונות לבעיות שעלולות לצוץ ואשר המוקדנים או מנהל בכיר אחר בחברה לא הצליחו לפתור בכוחות עצמם. נטען כי במקרים רבים עשה זאת התובע באמצעות הטלפון.

15.
משטענת הנתבעת הינה כי מדובר במשרת אמון יש לבחון למעשה האם יש להחיל על התובע את חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה") והאם בנסיבות שבפני
נו חל החריג הקבוע בהוראות סעיף 30 לחוק שעות עבודה ומנוחה המחריג אותו מתחולתו של החוק. זוהי לשון ההוראות הרלוונטיות לענייננו:

"(א)
חוק זה אינו חל על העבדתם של:
...
(5)
עובדים בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי.
..."

16.
בפסק הדין בעניין טפקו (ע"ע (ארצי) 300271/98 טפקו – יצור מערכות בקרת אנרגיה ומתקנים לשמירת איכות הסביבה בע"מ, פד"ע לה 703 (2000)). נקבע לעניין סעיף 30 לחוק, כי "המדיניות המנחה בפסיקה פרשה את הסעיפים החריגים לחוק שעות עבודה ומנוחה בצמצום, כך שפחות עובדים יוצאו מתחולתו של החוק ויותר עובדים ייהנו מההגנות שהחוק מעניק".

17.
כל עובד חב נאמנות למעבידו ומכאן שמכל עובד נדרשת מידה מסויימת של אמון אישי. נקבע כי "'יחסי עובד ומעביד הם ביסודם יחסים של אמון ומהימנות' ...אולם, סעיף 30(א)(5) לחוק מתייחס למידה מיוחדת של אמון אישי
"
(דב"ע (ארצי) מט/7 – 2 רבוח – הורמן שירותי אחזקה (אילת) בע"מ, פ"ד כא 117 (1989))
.
הסממנים לבחינת אותה מידה מיוחדת של אמון אישי הינם, בין היתר, שכרו של העובד, נגישותו למידע רגיש אצל המעביד, עצמאותו בעבודה ומעמדו (ע"ע (ארצי) 570/06 עו"ד עמוס אגרון נ' עו"ד זיוה כץ (2007)).

18.
בעניננו, שוכנענו כי על התובע אכן חל החריג הקבוע בסעיף 30(א)(5) שכן התובע מונה להיות סמנכ"ל החברה. יעידו על כך כרטיס הביקור שהופק לו (נספח 25 לתצהיר מר אופיר) וההתכתבויות הענפות שערך התובע בענייני ניהולה השוטף של החברה, לרבות קבלת מכתבי התפטרות של עובדים (נספחים 20 – 24 לתצהיר מר אופיר). שכרו היסודי של התובע אכן הועלה בשיעור ניכר עם מינויו לתפקיד, והוא זכה לרכב צמוד.

19.
אף התובע מעיד כי
"בפועל אני ניהלתי את החברה" (עמ' 9 לפרו', ש' 32). אשר לשאלה אם נאמר לו מראש כי לא יחוייב לעבוד בימי ו', הרי שבניגוד לאמור בתצהירו של התובע, בחקירתו הנגדית שינה התובע גירסה מן הקצה אל הקצה כאשר העיד כי לא הופתע מכך שהיה צורך בעבודה גם בימי שישי וכי לא סוכם עמו שלא יעבוד בימי שישי (עמ' 9 לפרו', ש' 13, 19). דגש מיוחד יש לתת לעובדה כי התובע צמח מלמטה בחברה ועל כן הכיר את העבודה על בוריה, כך שלא ניתן לטעון כי לא היה בידיו די מידע על עבודת סמנכ"ל התפעול בטרם נכנס לנעלי אותה משרה.

כמו כן, התובע בעצמו העיד כי עם כניסתו לתפקיד סמנכ"ל והעלאת שכרו נלקחו בחשבון גם השעות הנוספות שהיה עליו לעבוד והתובע העיד כי ערך עם יו"ר החברה תחשיב הכולל שעות נוספות וסיכם עמו את שכרו (עמ' 9 לפרו', ש' 25). אכן, חוק הגנת השכר אוסר קביעת שכר הכולל שעות נוספות, אולם משמדובר בחריג האמון האישי, וכאשר ברור כי התובע היה בכיר בחברה וניהל אותה בפועל, יש מקום לקחת שיקול זה בחשבון.

שכר כוננות
20.
התובע טוען כי בין החודשים 2/006 ל-12/2008 חוייב לעבוד בשעות כוננות – 8 כוננויות בימי חול מהשעה 18:00 ועד השעה 8:00 וכן 2 כוננויות בימי ו' משעות הלילה ועד יום א' בשעה 8:00. בגין אלו, טען, חייבות לו הנתבעת תשלום שכר עבודה.

21.
הנתבעת טענה כי התובע אינו מבחין בתביעתו בין שעות כוננות לשעות עבודה בפועל, וממילא שולמה לתובע תמורה בעבור בתקופה בה עשה כוננויות עד למינויו למנהל עבודה בחודש 6/2008 וכן תקופה מסויימת לאחר מכן (עד לחודש נובמבר 2008 בו עודכן שכרו של התובע) כהטבה בתפקידו כמנהל עבודה, ואף שחדל מליטול חלק בכוננויות. לפי הסבר הנתבעת, התובע זכה לגמול קבוע בגין הכוננות ואם נדרש לצאת לעבודה בשעת הכוננות הרי ששולם לו ממילא הסכום שנקבע.

22.
עיון בתלוש שכרו של התובע מעלה כי אכן זכה לקבל גמול בעבור כוננות. כמו כן, מהעתק טופס עדכון הסכמי שכר בנתבעת (נספח 1 לתצהיר מר אופיר) עולה כי התובע אמנם חדל מלבצע כוננויות כבר ביוני 2008. העדפנו מסמך זה, התומך בעדות מר אופיר (ס' 7 לתצהירו), על פני עדות התובע כי כשמונה למנהל עבודה לא הפסיק להיות משובץ בכוננויות בשל מחסור בנהגים (עמ 5 לפרו', ש' 5; עמ' 9 לפרו', ש' 9 -10). זאת בפרט לנוכח עדותו הסותרת לפיה "...ברמת הנורמה לא הייתי משובץ ככונן בהיותי מנהל עבודה, והדבר נעשה רק בזמן שהיו חסרים נהגים..." (עמ' 5 לפרו', ש' 12).

23.
התובע הודה כי היו מקרים, בודדים לטענתו, שבהם ישן בביתו בשעה שהיה כונן (עמ' 8 לפרו', ש' 5) אך לדבריו, "אני לא אומר שעבדתי בכל השעות האלה (שעות הכוננות - מ.ש.)" (עמ' 8 לפרו', ש' 10). איננו מקבלים עדותו כי מדובר במקרים בודדים, כמו גם העדות לפיה לא יכול היה לצאת לבילוי בזמן כוננות בשל לבישת מדי החברה (עמ' 11 לפרו', ש' 28). כל שנדרש מן התובע הוא צמידות לטלפון ותגובה מהירה – זוהי כוננות בית במלוא מובן המילה והיא איננה ביצוע עבודה בפועל

24.
התשלום בעד כוננות בית אינו משולם בעד ביצוע עבודה בפועל בכוננות, אלא בעד הנכונות להיות זמין בבית לכל קריאה, ובעד אי הנוחות הכרוכה בכך. לפיכך, יש להבחין בין תשלום בעד משמרת כוננות לבין תשלום בעד ביצוע עבודה בפועל שעבד העובד במהלך הכוננות, המזכה את העובד בגמול נפרד (דב"ע (ארצי) מט/5- 7 מדינת ישראל - אפרים מנצ'ל, פד"ע כא 75 (1989), עתירה לבג"צ נדחתה בג"צ 862/89 אפרים מנצ'ל נ' בית הדין לעבודה, לא פורסם (1990)).

25.
לא ברור מכוח מה תובע התובע שכר עבודה בגין שעות עבודה בפועל בגין שעות הכוננות. התובע ניסה להבהיר כי "שולם לי עבור כוננויות בתלושי השכר, אבל לא כפי שסוכם" (עמ' 5 לפרו', ש' 17), אולם כשנשאל מה אמנם סוכם, ידע לציין רק כי סוכם שיקבל תשלום כדין (עמ' 5 לפרו', ש' 28). כלומר, שתשלום הכוננות אינו חותר תחת סיכום מוקדם אחר בין הצדדים.

26.
למעלה מן הצורך נציין כי התובע הודה גם שזכה לתשלום שעות נוספות בפועל, כאשר הועסק בפועל בשעות הכוננות (עמ' 6 לפרו', ש' 19 -20) כי לא הפחית סכום זה מסך התביעה (דברי בא-כוח התובע בעמ' 6 לפרו', ש' 23) וכי לא הפחית גם מועדים בהם שוחרר משעות עבודה רגילות כדי שיוכל לישון לפני כוננות הלילה (עמ' 9 לפרו', ש' 1).


נעיר גם כי התובע לא העמיד את מלוא העובדות בפני
נו בכתב תביעתו ובתצהירו, שעה שנמנע מלציין כי לעיתים שובץ ככונן ב', אשר הזעקתו לפעילות היתה נדירה ביותר ואירעה רק כאשר כונן א' היה תפוס.

27.
מכל האמור, נדחה רכיב התביעה בגין הכוננויות.

חופשה
28.
התובע טוען כי נצברו לזכותו עד וכולל חודש 7/2010 32 ימי חופשה אך שולם לו פדיון חופשה של 7 ימים בלבד ולפיכך נותרה הנתבעת בחוב של 25 ימי חופשה.

29.
הנתבעת לא הכחישה חבות זו אך טענה כי קיזזה את ימי חופשתו של התובע מימים בהם לא התייצב לעבודה במהלך 45 הימים האחרונים לעבודתו, בהם סוכם כי התובע יוסיף להיות מועסק בתקופת הודעה מוקדמת.
נטען כי בתקופה זו התובע כמעט שלא הגיע לעבודה בפועל. לטענת הנתבעת, התובע אמנם הועסק בשעות עבודה גמישות אולם באותם 45 ימים היעדרותו של התובע כה בלטה עד שאין לראות בעבודתו בתקופה זו עבודה בשעות גמישות כי אם "אי-עבודה בשעות גמישות", כלשונה.

30.
הנתבעת הפנתה לדו"ח קריאת הטלפון הסלולרי של התובע המאכן את מיקומו של התובע ומעלה כי אכן, התובע שהה רבות מחוץ למקום עבודתו בימים המדוברים, ובשעות שבהן היה עליו לכאורה לשהות בעבודתו.


לטענת הנתבעת, מהדו"ח עולה כי בתקופה זו החסיר התובע 13 ימי עבודה מלאים (ס' 49 לסיכומי הנתבעת) בהם לא מופיע בדו"חות מיקום קרוב או סמוך למשרדי הנתבעת, כאשר לפי עדות מר אופיר התובע היה אמור לשהות בתקופת החפיפה במשרדי החברה (עמ' 16 לפרו', ש' 7 - 8). בימים בהם הגיע התובע לעבודה הוא עבד בממוצע כשלוש שעות. ובסה"כ עבד התובע בתקופה זו כ-51 שעות ומכאן נטען כי חיסוריו עולים כדי 12 ימי עבודה נוספים מצטברים. על כן הוחסרו 25 ימי עבודה מחופשתו, שלאחריהם נותר התובע עם מכסת 7 ימי חופשה אשר בגינם שולם לו פדיון חופשה כדין בשכרו האחרון.

31.
לאחר עיון בדו"חות האיכון מצאנו כי הדו"חות האמורים מהימנים עלינו ועדיפים על גרסתו של התובע. האחרון טען ברצף מספר גרסאות עובדתיות סותרות שאינן מתיישבות זו עם זו ולפיהן מחד, הדו"חות מזוייפים או שנתוניהם שונו על ידי הנתבעת, ומאידך כי ממילא היה אמור להיות בתקופת החפיפה בכל הארץ.

32.
לא מן הנמנע להזכיר כאן עדותו של התובע, אשר בחקירתו הנגדית ציין מפורשות: "אחרי 45 יום שישבתי בבית הוא (מר אופיר - מ.ש.) שלח לי מכתב בדואר, בוודאי שהייתי כעוס עליו על כך שהוא לא משלם לי פיצויי פיטורים" (ההדגשה שלי - מ.ש.). כזכור, גירסת התובע הינה כי אחרי 45 ימי הודעה מוקדמת קיבל את מכתבו של מר אופיר – ולא אחרי 45 ימי ישיבה בבית.

33.
משאף לפי עדות התובע ישב התובע בבית בתקופה זו, עולה כי בדין קיזזה הנתבעת 25 ימי חופשה משכרו של התובע ועל כן בדין שילמה לו רק 7 ימי פדיון חופשה.

34.
התביעה לפדיון ימי חופשה נדחית איפוא גם היא.

שיעור של 1% מסידורי לוויה
35.
התובע טען בכתב תביעתו כי הובטח לו לקבל שכר בשיעור של אחוז מכל סידור לוויה שיזום ויבצע לטובת הנתבעת, אך למרות זאת הנתבעת לא עמדה בהבטחה זו ולא שילמה לו כל גמול בגיל סידורי ההלוויות שביצע והביא מיוזמתו לנתבעת.

36.
בסיכומיו, זנח התובע רכיב זה ולפיכך, אין מקום כי נדון בו ולא כל שכן, כי נפסוק לו את הרכיב האמור. למעלה מן הצורך נציין ראשית, כי התביעה לא כומתה כלל ועיקר, חרף צו שניתן לגילוי מסמכים בעניין זה לבקשת התובע. שנית נציין, כי הנתבעת עצמה הפנתה לדו"חות ולפיהם התובע זכה לעמלות חודשיות בתקופת עבודתו כנהג (נספחים 5 – 19 לתצהיר מר אופיר) בציינה כי הדבר רלוונטי לתקופת עבודתו של התובע כנהג. נטען, כי לנהגי הנתבעת הובטח שיעור עמלה של 1% בגין סידור לוויה שיזמו, והיה על הנהגים להפנות את מנהליהם לעובדה כי מדובר אמנם בלוויה שהגיעה לנתבעת ביוזמתו של הנהג. משכך הם פני הדברים, הרי שהדו"חות שהציגה הנתבעת מעבירים אל כתפי התובע את הנטל – שלא הורם - להראות אילו לוויות יזם ולא שולמו לו וכן לכמת את הסכום הנתבע.

סוף דבר

37.
התביעה נדחית על מכלול רכיביה.

38.
התובע ישלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 13,000 ₪. אלו ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שלא כן יישאו הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד למועד תשלומם בפועל.

על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני
בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום,
כ"ו תמוז תשע"ב, 16 יולי 2012, בהעדר הצדדים.




מר יוסי קרצר
נציג עובדים

מיכאל שפיצר
, שופט
נשיא

מר אורי שלוש
נציג מעבידים








סע בית דין אזורי לעבודה 41636-10/10 אבי אלימלך נ' מלרם אמבולנסים בע"מ (פורסם ב-ֽ 16/07/2012)