פסקי דין על אוחיון יהודה | פסקי דין על פרדס פרי מוצרי הדר | פסקי דין על המגן חברה לביטוח |

3103/95 א     12/07/1999




א 3103/95 אוחיון יהודה נ' פרדס פרי מוצרי הדר בע"מ ,המגן חברה לביטוח בע"מ





אוחיון יהודה

בעניין:
התובע
ע. הישראלי

ע"י ב"כ עוה"ד
נגד
פרדס פרי מוצרי הדר בע"מ

המגן חברה לביטוח בע"מ


הנתבעות
איתן שניר
ואחרים
ע"י ב"כ עוה"ד
פסק דין
רקע

זוהי תביעה לפיצויים בשל נזק גוף, שהוגשה ע"י עובד בגין אירוע שארע במקום העבודה.

זוהי תביעה לפיצויים בשל נזק גוף, שהוגשה ע"י עובד בגין ארוע שארע במקום העבודה.

התובע מנהל אולם ייצור במקצועו.

הנתבעת 1 הינה חברה בע"מ העוסקת בין היתר בייצור מוצרי פרי הדר, ובכל הזמנים הרלוונטים לתביעה היתה מעבידתו ו/או מעסיקתו של התובע וכן הבעלים ו/או המחזיק של המקרקעין שם עבד.

ביום 17.1.95 שעה 03:00 או בסמוך לכך עסק התובע בעבודתו במפעל הנתבעת, עם סיום המשמרת עסק התובע בניקוי אמבטיית ענק לשטיפת פרי.

תוך כדי שהתובע יצא מהאמבטיה החליקה רגלו על גבי מי השטיפה הוא נפל ב"שפגט" - כלשונו - על אחוריו ונחבל.

טענות התביעה:

מי האמבטיה גלשו בהעדר תעלות ניקוז.

בנסיבות המקרה יש להחיל את כלל "הדבר המסוכן" ו/או "הדבר מדבר בעדו".

כמו כן, נטען כי התאונה נגרמה בגין רשלנותה ו/ואו הפר חובות שבחוק, לרבות פקודת הבטיחות בעבודה והתקנות שהותקנו על פיה.

טענות ההגנה:

התובע בשמשו מנהל אחראי ועתיר ניסיון נפל ללא קשר לחומר כלשהו שהיה על הרצפה, ו/או באמבטיית השטיפה.

התובע הוא שקבע את שיטת העבודה, והוא שגרם באשמו המוחלט לאירוע הנטען.

עוד נטען כי שיפועי הבטון הינם בהתאם לתקן שנקבע ותואמים את דרישות פקודת הבטיחות בעבודה ותקנותיה.

כמו כן, נטען כי סופקו לעובדים נעלי עבודה מתאימות, וכן הרצפה עשויה מבטון תעשייתי, המסייע במניעת החלקה, והתאורה במקום טובה ומאפשרת לכל עובד להבחין בכל מכשול נטען.

סיכום העדויות:

עד תביעה 1 - מר אוחיון יהודה
התובע הגיש עדותו הראשית בתצהיר.

התובע מעיד כי הוא משמש כמנהל אולם ייצור.

ביום 17.1.95 שעה 03:00 עסק בעבודתו במפעל, כאשר עם סיום המשמרת פנה לרוקן אמבטיית ענק לשטיפת פרי ולאחר מכן בניקויה מבפני
ם.

התובע מעיד כי תוך כדי יציאה מהאמבטיה החליקה רגלו על גבי מי השטיפה שזרמו מתחתית האמבט וצידה וגלשו לרצפה, נפל ב"שפגט" על ישבנו ונחבל.

התובע מעיד כי הכניסה והיציאה מהאמבט נעשו ללא סולם, אלא באופן מאולתר, למרות שהפעולות האמורות הן פעולות יומיומיות.

התובע מעיד כי למיטב ידיעתו גלשו מי האמבטיה לרצפה, זאת בהעדר ניקוז סגור ובהעדר תעלות ניקוז חסומות.

התובע מוסיף כי בצד אחד של האמבטיה אמנם היו תעלות ניקוז וכן רשת כיסוי, אך בצד השני בו החליק התובע הסתפקו בשיפוע בטון בלבד בלי כיסוי רשת והמים גלשו לרצפה.

התובע מעיד כי עקב שטיפת עשרות טונות של פרי, המים המוזרמים מהאמבטיה מלאים בשמנוניות של החומרים השונים המצויים בקליפת פרי הדר לרבות חומרי ריסוס.

התובע מעיד כי כתוצאה מהנפילה סבל מקרע חלקי בשרירי ירך ימין ומחבלה בקצה עמוד השדרה.

התובע מעיד כי מאז התאונה הוא סובל מקרע כלשהו בשרירי הירך ומכאבים והגבלה בתנועות עמוד שדרה תחתון והקרנת כאב משם.

התובע מעיד כי עובר לתאונה תפקד ללא כל מגבלה, וללא כאבי גב למעט פעמים נדירות, דבר אשר לא הגביל אותו בעבודתו.

התובע מעיד בתצהיר מה היה שכרו עובר לתאונה, וטוען כי בעת שנעדר מהעבודה בגין התאונה, נודע לו כי הוא מועמד לפיטורין, ביחד עם מספר נוסף של עובדים.

התובע מעיד כי בלחץ ועד העובדים נמנעו הפיטורין, אולם הוא הועבר לעבודה אחרת ב"בקבוקיה" שם אין עבודת לילה ומוצ"ש, ומעט שאין משמרות בנות 12 שעות.

לאחר 7 חודשים, ועקב לחץ רב שהפעיל, הועבר התובע חזרה לעבודתו המקורית, אולם גם זאת תוך כדי צמצום העבודה עקב ההגבלה.

בחקירתו הנגדית מעיד העד כי הפרופיל הצבאי שלו עומד על 87, עקב הרכבת משקפים.

באשר לתאונות נוספות במקום העבודה, מעיד התובע כי היתה לו פגיעה באצבע, אך אינו זוכר את השנה בה ארעה התאונה.

משנשאל לגבי תאונות נוספות, הרי שמעיד התובע כי לא היו לו תאונות נוספות, אולם משנשאל באשר לתאונה במכת חשמל, הרי שמעיד כי גם תאונה זו היתה תאונת עבודה.

התובע מעיד באשר לאירוע בעטיו הוא תובע, כי מאחר והוא מנהל המחלקה, הוא לקח 2 עובדים חדשים במטרה ללמדם כיצד יש לבצע את הניקיון.

התובע מעיד כי שני העובדים ראו את התאונה, אולם אינו יודע להסביר מדוע דיווח לחברת הביטוח שלא היו עדים.

התובע מעיד כי לא חשב להזמין את העובדים להעיד, למרות שהם עדין עובדים במפעל. ובחקירתו החוזרת העיד לעניין זה כי לא ידע שצריך להביא עדים.

התובע מעיד באשר לנסיבות קרות התאונה, כי משנסתיים ניקוי האמבט, הניח את רגל שמאל על פתח הניקוז, והוציא את רגל ימין לכיוון היציאה מהאמבט ובעת ששם את הרגל על רצפת התעלה אשר לא היה עליה רשת, אלא סתם שיפוע שמוביל מים כמו גם חלקי פרי לכיוון התעלה המרכזית, (התובע מוסיף כי לא ראה אם הניח את הרגל בתוך תעלת הניקוז בשיפוע או מחוצה לה) החליקה לו הרגל והוא נפל בשפגט.

התובע מעיד כי לא כל המים מתנקזים לפתח הניקוז, אלא נשארים מים על כל השטח.

התובע מעיד כי ירד מכיוון פתח יציאת הנקז ולא ממקום אחר, כיוון שנוח ביותר לשים את הרגל במקום הקרוב יותר. התובע מוסיף לעניין זה כי כל מקום באזור הוא מלוכלך ובכל מקום יש מים.

התובע מעיד כי לא ניתן לאסוף את כל הנקז ליד פתח הניקוז, לצאת מהאמבט ורק אז לפתוח את דלת פתח הניקוז, מאחר וכאשר האמבט מלא מים, לא ניתן לאסוף את כל הנקז.

התובע מעיד כי הוא ביצע את הפעולה של ניקיון האמבט פעמים רבות, ואין זו הפעם הראשונה בה הוא נדרש לעבודה זו.

התובע מעיד כי לצורך ביצוע העבודה לבש מגפים, אשר סופקו ע"י המעביד, אשר נועדו למטרת עבודה במקום רטוב ולח.

התובע מעיד כי לא הוא פנה למוסד לביטוח לאומי, אלא מעבידו, ומשנשאל מדוע הכיר המל"ל רק בחודש מחלה, ענה כי אינו יודע את הסיבה לכך. באופן מעשי היה התובע בחופשת מחלה במשך 3.5 חודשים, כאשר את האישור קיבל מרופאיו.

התובע מעיד כי בעבור כל חודש בו שהה בביתו, קיבל משכורת מהמעביד, אך לא מביטוח לאומי.

התובע מעיד כי בא כוחו פנה למל"ל לצורך קביעת דרגת הנכות אשר נותרה כתוצאה מהתאונה, אך נכון לזמן מתן העדות, טרם זומן לועדה רפואית.

התובע מעיד כי מאז התאונה וחזרתו לעבודה במחלקה בה עבד עובר לתאונה, לא נאלץ לעבוד בניקוי האמבט, אך הוא מודע לנוהלי העבודה באשר לאופן ניקוי האמבט.

התובע מעיד עוד כי לאחר התאונה ביקש שישנו את נהלי היציאה מהאמבט כמו גם בניי תעלות ניקוז, עוד הוא מעיד לעניין זה כי היום המצב טוב יותר מאחר וקיימות תעלות ניקוז.

בחקירה חוזרת מעיד התובע כי דלת פתח הניקוז אינה קיימת היום, מאחר ועשו פסטון אויר אשר על ידי לחיצה הוא נפתח וזורמים כל המים. התובע מבהיר כי פסטון זו דלת אשר נפתחת ע"י לחץ אויר.

לפני שהותקן הפסטון, שחרור המים טרם ניקוי האמבט, נעשה באופן ידני, כאשר המים היו משתחררים על מי שהכניס את המכסה.

התובע עוד מוסיף כי לא היה מקום קבוע ממנו יצאו מהאמבט.

עד הגנה 1 - מר דגן אברהם

מעיד כי היה מנהל הייצור בעת קרות התאונה.

העד מעיד כי במפעל כיהנו ארבעה מנהלי מחלקות, במחלקות השונות, אחד מהם הוא התובע.

באשר לפיטורין, מעיד העד כי היו במפעל צמצומים, וכי הפיטורין בוטלו לגבי התובע, ולראיה הוא עובד כיום באותו התפקיד בו עבד עובר לתאונה.

העד מעיד כי הוא אחראי על רשימות הפיטורין, וכי נכון למועד מתן העדות אין כוונה לפטרו.

העד מעיד כי משכורתו של התובע נותרה כשהייתה עובר לתאונה, אמנם הוא סובל מעט מכאבים וגם אחת לתקופה הוא מקבל זריקות, אולם סך השעות השבועיות או החודשיות נותרה כשהייתה.

בחקירתו הנגדית מעיד העד בעניין זה, כי כאשר התובע יוצא למשך שעתיים לטיפולים אין הדבר מקוזז ממשכורתו.

בסה"כ מעמדו, תפקידו ודירוגו לא נפגעו, אך יתכן והכנסתו נפגעה מאחר ואין באפשרותו לעבוד שעות נוספות.

העד מעיד כי מאחר ופתח הניקוז נמצא בצד שמאל ועל כן הרצפה שם יותר חלקה, כמו כן, מוסיף העד כי התובע מעולם לא התלונן על מבנה התעלה בה קרתה התאונה.

העד בחקירתו הנגדית מעיד כי מתוקף תפקידו הוא אחראי על ארבע מנהלי מחלקות וגם על כל העובדים הקבועים והזמניים.

העד מעיד כי התובע התלונן בפני
ו באשר לבעיות מסוימות ואין הוא מוציא מכלל אפשרות כי התובע התלונן גם על התעלה ממנה התחלק.

העד מעיד כי בתקופת הצמצומים עבד התובע במפעל במשך למעלה מ - 10 שנים, וכי לא היה כל קשר בין הכנסתו לרשימת הפיטורין לבין התאונה.

העד מעיד כי בעבר כמו גם היום, הוא מרוצה מתפקודו של התובע.

העד מעיד כי במסגרת הפיטורין היה עליו לפטר מנהל מחלקה אחד מתוך חמישה, וכך אכן נעשה, העד עוד מוסיף לעניין זה כי יתכן והעובדה שהתובע היה בבית בחופשת מחלה היוותה לזרז לפיטוריו מן העבודה.

העד עוד מעיד כי כשהוחזר התובע אל העבודה, הוא שובץ בבקבוקיה על מנת להקל על סבלו שנבע מן התאונה.

העד מעיד כי את מקומו של התובע תפס אדם אחר, וזאת עד אשר יחזור התובע לכושר או לחילופין שיסכים להישאר בבקבוקיה.

העד מעיד כי אין הנחיה להכניס עובדים לאמבטיה, על מנת לנקותה, דווקא מן הצד השמאלי או מאחור.
העד מעיד כי התובע היה בתקופת אי כושר מאושרת במשך חודש אחד, ובאשר לשניים וחצי החודשים האחרים בהם ישב בבית, הרי שלמיטב ידיעתו שולמה המשכורת על חשבון ימי המחלה שצבר התובע.

דיון

ראשית עלי לדון בשאלת נטל הראיה.

ב"כ התובע טוען כי יש להחיל את כלל "הדבר המסוכן" ו/או את הכלל "הדבר מדבר בעדו".

מנגד טוען ב"כ הנתבע כי אין להחיל כללים אלה מאחר והתובע ביודעו היטב את נהלי העבודה שהוא ממונה על יישומם, שומה עליו להוכיח את תביעתו בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה".

ס' 38 לפקודת הנזיקין דן בנושא של "דבר מסוכן".

לענין זה ראה האמור בע"א 241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נ' הינדלי רחל, פ"ד מט(1), 45:

"הרציונל העומד מאחורי העברת נטל השכנוע אל הנתבע, כשמדובר בדבר מסוכן, הוא, כי מעצם היות הדבר מסוכן נובע כי הבעלים, או הממונה על הדבר, צריכים לצפות את הנזק שיכול הדבר לגרום אם יבוא עמו במגע מי שאינו מודע לאופיו המסוכן, וחייבים הם להעמיד את המשתמש על הצורך בזהירות המיוחדת הנדרשת בשימוש או בטיפול באותו דבר. משום כך, רק אם יצליח הנתבע להוכיח כי עמד בחובת הזהירות המוטלת עליו להזהיר מפני הסכנה שבו, יגבר על החזקה כי התרשל. אך אם לא ידע הנתבע על הסיכון שבדבר, ולא היה חייב לדעת עליו, נשמט הבסיס לחזקה בדבר התרשלותו".

נראה לי כי אין מקום להחיל חזקה זו במקרה אשר לפני, מאחר והתובע כעובד ותיק במפעל היה מודע לסכנת ההחלקה (כך לפחות על פי עדותו שבה העיד כי הזהיר לא פעם מפני סכנה זו), וביום קרות הארוע לא הצטרף נתון נוסף אשר עלול היה לגרום סכנת התחלקות מוגברת אשר לגביה יש לידע את המשתמש בדבר הצורך בזהירות מיוחדת בשימוש או בטיפול באותו דבר.

באשר לטענת ה"דבר מדבר בעדו", הרי שסעיף 41 לפק' הנזיקין עוסק בטענה זו.

שלושה תנאים מצטברים נדרשים להפעלת סעיף זה:

1. לתובע לא היתה ידיעה או יכולת לדעת את הנסיבות שהביאו לארוע בו ניזוק.
2. הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו.
3. ארוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה.

אומר מיד, כי אין מקום להחיל את הסעיף האמור במקרה שבפני
.

מכתב התביעה כמו גם מן הראיות והעדויות אשר הובאו לפני, ברור כי התובע יודע מהן הנסיבות אשר הובילו לארוע בו ניזוק.

מעבר לכך, הרי כפי שכבר אמרתי לעיל, היה התובע, על פי עדותו, מודע לסכנות הטמונות ביציאה מן האמבט לאחר פתיחת פתח הניקוז, ואף התריע על סכנות אלה.

מאחר ומדובר בשלושה תנאים מצטברים, הרי שמאחר והתנאי הראשון אינו מתקיים אין מקום להפעיל את הסעיף.

לאור האמור לעיל, הרי שנטל ההוכחה רובץ לפתחו של התובע, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה".

לעניין זה, ראה ספרו של כבוד השופט קדמי "על הראיות" - חלק שני - כמצוטט להלן:

דיני הראיות קובעים את נטל השכנוע במשפט אזרחי על יסוד העיקרון, כי על בעל דין לשכנע את ביהמ"ש בקיום אותן העובדות בהן מותנית התוצאה המשפטית הנובעת מן ההלכה שהוא מסתמך עליה.

השאלה אם הרים בעל דין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו, וביהמ"ש משיב לשאלה זו, על פי כלל הראיות שבאו בפני
ו - ואין נפקא מינה מיהו בעל הדין שהביאן.
וכך נקבע בד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, כד (2), 290:

"אין צריך לומר, שחשיבותה המיוחדת של קביעת נטל השכנוע היא בכך: שאם בסוף המשפט העריך השופט שההוכחות של הצדדים הן שקולות ומאוזנות, כי אז יכריע את הדין לרעת הצד הנושא בנטל השכנוע...".

הדין מכיר בשתי מידות הוכחה בסיסיות לעמידה בנטל השכנוע: מידת ההוכחה המחייבת את התביעה במישור הפלילי, והיא - הוכחה במידה של "למעלה מספק סביר", ומידת ההוכחה המחייבת את התובע במישור האזרחי, והיא הוכחה במידה של "הטיית מאזן ההסתברות".

הלכה למעשה, משמעותה של מידת ההוכחה הנדרשת במישור האזרחי, היא שלדעת ביהמ"ש על בסיס העמדה שהוא נוקט באשר למהימנותן של הראיות שבאו בפני
ו, כמותן, דיותן והמשקל הראיתי שיש להעניק להן, גרסה אחת (באשר לעניין השנוי במחלוקת) סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד.

במישור האזרחי, די לה לגרסתו של הנושא בנטל השכנוע שהיא סבירה יותר - ועל כן קרובה יותר לאמת - מגרסתו של יריבו. במישור זה, אין די אפוא בעצם קיומו של ספק סביר על מנת "לדחוק" את גרסת היריב, וצריך שהספק יכרסם בכוחה של הגרסה היריבה להטות את מאזן ההסתברות לטובתו.

איש אינו נהנה, אפוא, מן הספק במישור האזרחי, וההכרעה נופלת על פי עמידתו של הנושא בנטל השכנוע, בדרישה של הטיית מאזן ההסתברות לטובתו. העלאת ספקות מכרסמת גם כאן בכוחן הראיתי של ראיות הנושא בנטל השכנוע, ברם - כרסום זה צריך ליטול מאותן ראיות את כוחן להטות את מאזן ההסתברות.

סיכומם של דברים: על מנת ליהנות מן הספק במישור האזרחי, צריך שכוחו יהיה כזה שיותיר את שתי הגרסאות שקולות לפחות, שאז נכשל הנושא בנטל השכנוע בהוכחת המוטל עליו.

שאלת האחריות:

המגמה שהשתרשה מזה שנים בפסיקת בתיהמ"ש בישראל היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, שעובד נפגע בה, מדקדקים דוקא עם המעביד, בכל הנוגע להטלת אחריות עליו, ומקלים במידה רבה עם העובד ככל הנוגע לייחוס רשלנות.

קבעה ההלכה הפסוקה, כי המעביד, בהיותו מופקד על מקום העבודה שבמסגרתה מבצע העובד את מטלותיו ומתפקידו של המעביד לדאוג שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים דיים.

הצדדים שבפני
חלוקים בשאלת קיומה של אחריות, כאשר כל אחד בתורו בוחן את שאלת האחריות בפרשנות הנראית לו.

ב"כ הנתבעת טוען להעדר כל אחריות ורשלנות מצד הנתבעת.

לאחר ששקלתי טיעוני הצדדים, הפרוטוקול, הראיות והטענות המועלות בסיכומים - הגעתי לכלל דיעה כי באירוע מושא התיק, קימת אחריות מושגית וכן כי על הנתבעים רובצת חובת זהירות קונקרטית - אשר הופרה.

אחריות מושגית ואחריות קונקרטית:

בע"א 145/80 שלמה וקנין נ' המועצה המקומית בית שמש (לז (1) 113, 122) נקבע כי שאלת האחריות נמדדת על פי חובת הזהירות של הנתבע, במסגרתה יש לבחון האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק.

השאלה תבחן על פי מבחן הצפיות המצוי בסעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. מבחן זה כולל שני היבטים:

ההיבט העקרוני - האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות.

ההיבט הספציפי - האם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות.

ההיבט הראשון, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות מושגית", ואילו ההיבט השני, עניינו בקיומה של "חובת הזהירות הקונקרטית".

באשר להיבט הראשון - "חובת זהירות מושגית" הרי שעל פי האמור בפסיקה, ומאחר ולא הוכחש קיומם של יחסי עובד מעביד, מוטלת על המעביד החובה להגן על העובד מפני סיכונים צפויים ולהנהיג שיטות עבודה בטוחות.
על פי האמור בע"א 655/90 מפעלי קרור נ' מרציאנו, פד"י ל"ו (2), 604:

"היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו היא בכך שהמעביד הינו המופקד על המפעיל או על העבודה שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו ומתפקידו לדאוג שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים."

בעוולת הרשלנות נדרש התובע להוכיח שלושה אלה:

1. על הנתבע רובצת חובת זהירות קונקרטית.
2. על התובע להוכיח הפרתה של חובה זו.
3. על התובע להוכיח את הקשר הסיבתי שבין ההפרה האמורה ובין הנזק.

כיצד נבחנת שאלת קיומה של חובת זהירות הקונקרטית:

נקבע בפסיקה כי שאלת חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת על פי מבחן הצפיות.

בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם לח (2) 72 מצטט כבוד השופט ד. לוין, בהסכמה מפסיקה קודמת כדלהלן:

"חובת הזהירות הקונקרטית, כחובת הזהירות המושגית, נקבעת על פי מבחן הצפיות:
השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק" (ע"א 145/80 בעמ' 126-125).

ומן הכלל אל הפרט:

לדעת הנתבעת בנסיבות מקרה זה, לא חלה עליה חובת זהירות קונקרטית, כלפי התובע כי:

א. התובע מנהל אגף ייצור, הוא האחראי על בטיחות העבודה במקום.
ב. התאונה ארעה מפאת אשמו של התובע אשר נהג ברשלנות ובחוסר זהירות.
ג. התובע התרשל בכך שנכנס לאמבט מבלי לדאוג לאמצעי נוח לכניסה ויציאה ממנו.
ד. התובע בחר בשיטת עבודה מסוכנת, שלא לצורך.

בחנתי בעיון רב את כל הנסיבות האופפות את הארוע נושא התובענה, ואפתח במסקנתי כי קיימת אחריות במקרה זה על המעביד, ודהיינו אני מעדיפה לעניין הוכחת הרשלנות את עדותו של עד תביעה 1 על עדותו של עד הגנה 1.

מאידך, נהג הנתבע במידה רבה של רשלנות, המצדיקה הפחתת הפיצוי בשל אשם תורם מצידו.
ובענין זה אני מעדיפה את גרסת ההגנה כפי שהוצגה ע"י עד הגנה 1.

אני ערה לכך, שאין לדרוש ממעביד לנקוט אמצעים מרחיקי לכת לקדם כל סיכון אפשרי תיאורטי, עם זאת יש לדרוש ממנו שינקוט אמצעים לקדם פני סיכון אפשרי.

בהקשר זה נאמר על ידי כבוד השופט ד' לוין, בע"א 741/83, גוריון ואח' נ' גבריאל וערעור שכנגד, (פ"ד ל"ט (4) 266, 271):

"מחובתו של מעביד להגן על עובדיו מפני סיכונים, המצויים במקום העבודה
או בתהליך העבודה. אמנם, אין לדרוש ממנו לנקוט אמצעים מרחיקי לכת,
שימנעו לחלוטין כל סיכון אפשרי ותיאורטי, שאינו עולה על הדעת, אך בכל זאת עלול להתהוות. אולם חובה עליו לנקוט אותם האמצעים, שימנעו מהעובד סיכונים אפשריים, ושסביר להניח שללא האמצעים שינקטו עלולים הסיכונים לגרום לתאונה".

וכן בע"א 663/88 שירזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ (מז (3) 225, 230) נאמר:

"ההבחנה בין סיכון "רגיל" לסיכון "שאינו רגיל" משתנה מעניין לעניין על פי נסיבותיו. בכל מקום תישאל השאלה: האם בנסיבות הנתונות היה על המעביד לצפות את התרחשות התאונה?".

לענין זה יפים גם דבריו של כבוד השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 145/80 (שם בעמ' 127):

"... ומהו אותו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירותו סבירים כדי למנעו".
מן המקובץ עולה, כי יש לבדוק מהן נסיבות המקרה שבפני
נו לצורך הקביעה - האם חייב הנתבע באחריות קונקרטית כלפי התובע.

חובת הזהירות החלה על המעביד הינה חובה רחבה ביותר, הטומנת בחובה מרכיבים רבים וביניהם החובות להזהיר את העובדים ולהדריכם כיצד להשתמש בכלים מסוכנים, לדאוג ולהנהיג שיטת עבודה בטוחה - והחשוב מכל לפקח על העובדים ולוודא כי אכן מקפידים הם על ההוראות.

בתיהמ"ש מצווים על יצירת נורמות המתאימות לחברה מתוקנת, ואין ספק שלא ניתן להשלים עם תנאי עבודה מסוכנים שכאלה, שתוצאתם תהיה, במוקדם או במאוחר, תאונה וגרימת נזק גופני לאדם.

לענין זה אפנה למספר הלכות בנדון כמפורט להלן:

בע"א 371/90 - חמוד סובחי נ' רכבת בישראל (פ"ד מז (3) 345, 349) נאמר על ידי כבוד השופט חשין:

"הלכה קבועה ונטועה היא, שמעביד חב חובת זהירות לעובדיו - שמא יפגעו
במהלך עבודתם - וחובה כל-כוללת זו נחלקת לחובות - מישנה, ובהן החובה
להנהיג "שיטת עבודה אשר תשמור עליהם (על העובדים) מפני סיכונים
ותקלות אשר אדם סביר עשוי וחייב לצפותם מראש...": ע"א 60/57 דויטש נ' פרנקו...) מפי מ"מ הנשיא השופט ש' ז' חשין,
ורבים אחרים דוגמתו. כך אף באשר למניעת סכנות מן העובד, ולהעמדתו
של עובד על קיומן של סכנות קיימות (הדגשה שלי נ.ד.) וכלשון השופט
מ. שמגר בע"א 235/80 כמצוטט בידי השופט דב לוין בפרשה מלון רמדה שלום בעמוד 76: "המעביד חייב לנקוט צעדים סבירים, כדי למנוע מן העובד
סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות. במיוחד חייב המעביד לנקוט
צעדים סבירים כדי להרחיק אותן סכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי
העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה. מאידך גיסא, יש ונותרות סכנות
שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה".

בע"א 477/85 - אפרים בוארון נ' עירית נתניה ואח' (פ"ד מב (1) 415, 420) נאמר על ידי כבוד השופט ח. אריאל:

"חובת המעביד להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך ולפקח על עבודת
התובע באופן שלא תרבץ סכנה לפיתחו של העובד) ראה בין היתר: ע"א
707/79 וינר את טיקו נגד אמסלם, פ"ד ל"ה (2) 209:
"הלכה פסוקה היא כי המעביד חב חובת זהירות לעובדיו ותוכנה של חובה
זו היא בין השאר בדאגה לשיטת עבודה ופיקוח יעיל (ע"א 171/56). חובה
זו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה.
עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע". (שם סוף עמ' 211, תחילת עמ' 212). וראה
גם ע"א 214/58 קורטין נגד סברנסקי, (פ"ד י"ב 1728, 1727). וראה ע"א
284/64 בית חרושת "אלבר" בע"מ נגד גולדמן, פ"ד י"ט (1) 371:
"מעביד חייב להזהיר את עובדו על הסכנות הצפויות לו בעבודה ולהדריכו
בדרכי עבודה נאותות ביחוד כשהוא חדש ובלתי מנוסה, חוסר אזהרה
והדרכה מתאימה מהווה רשלנות מצד המעביד" (שם סוף עמ' 376, תחילת
עמ' 377).
בע"א 701/77 - רשות הנמלים בישראל נ' מספי עזרא (פ"ד לג (1) 737, 742) נאמר על ידי כבוד השופט ברק (כתוארו אז):

"... הרשלנות - או נכון יותר, ההתרשלות - היא תמיד פונקציה של החובה, ולא הרי חובתו של המעביד כלפי עובדו, כהרי חובתו - או יותר נכון הנטל - של העובד כלפי עצמו. על המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי להבטיח את שלומם של עובדיו. הוא יוצר את הסיכון, ובידיו הידע, האמצעי ושיקול הדעת כדי למנוע את הנזק. "המעביד, חוג ראייתו גדול ומקיף. הוא יוכל לתכנן את שיטות העבודה ואמצעי הזהירות בעזרת מומחים לדבר, העושים מלאכתם ביישוב הדעת ובשלוות חדר העבודה שלהם על יסוד ידיעה מקצועית ונסיון ממושך משלהם ומשל אחרים" (ע"א 313/56, בעמ' 093). שונה לחלוטין מעמדו של העובד. אין הוא יוצר את הסיכון. הוא מקבל את מקום העבודה, על הסיכון שבו כדבר נתון. הוא עושה את שהאחרים עושים, הוא חוזר על אותה עבודה, שעשה בעבר פעמים רבות. כל אלה עשויים להקהות את חושיו, ולגרום לכך כי הוא לא ישים לבו לסכנה האורבת לו (ההדגשה שלי - נ.ד.). ממצבם השונה של המעביד ושל העובד, נובע כי אותה רמת זהירות הנדרשת ממעביד כלפי עובדו. אינה נדרשת מעובד כלפי עצמו. טול את המקרה שלפנינו. המעביד עוסק בהפעלת מנופים. עליו לדאוג לכך כי המנופים יהיו מקום עבודה בטוח, וישמשו כלי עבודה ראוי. עליו לתכנן שיטת עבודה בטוחה. עליו לבחון שהסולמות יהיו בטוחים לטיפוס, ועליו לדאוג למעקים יציבים. הוא יוצר סיכון, ובידיו האמצעים למנעו. חובות אלה אינן מוטלות על עובד. הוא מקבל את המנוף כדבר נתון."

מן האמור לעיל, עולה כי על הנתבעת מוטלת החובה ליצור מקום עבודה בטוח לעובדיה, ודהיינו, על הנתבעת לדאוג לשיטת עבודה בטוחה.

מן העדויות שעלו בפני
, התרשמתי כי הנתבעת לא עשתה די בעת קרות התאונה, על מנת לדאוג לשיטת עבודה בטוחה בעת נקיון האמבט.

אני ערה לטענת ב"כ הנתבעת, כי סיכון החלקה מהווה חלק מסיכוני היומיום.

אך לאור האמור בע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל פד"י מ"ז (3) 350, הרי "ההלכה מבחינה בין נוזל או חומר אחר המצויים באורח "טבעי" במקום ההחלקה לבין חומר שמציאותו "אינה טבעית במקום ההחלקה, וכמוהו חומר שמציאותו הינה אמנם "טבעית" במקום ההחלקה אך טיבו הוא כזה שההלכה רואה צורך להטיל בעינו חובה לנקוט אמצעים מיוחדים לשם הקטנת סכנת ההחלקה.

ב"כ התובע צירף פסיקה נוספת לענין זה.

מאחר ולא הוכחש ע"י הנתבעת כי מצטברת שמנוניות ברצפה עקב פסולת פרי ההדר, הרי שלכאורה מדובר על חומר שמציאותו "טבעית" במקום הארוע.

עם זאת, נראה כי היה מקום לנקוט באמצעים מיוחדים ולהתקין אמצעי עזר ליציאה מהאמבט לאחר פתיחת פתח הניקוז, וזאת על מנת למנוע את ההחלקה.

בנוסף, אני ערה לטענות ב"כ הנתבעת כי המדובר בעובד מיומן, אשר היה מתוקף תפקידו אחראי לבטחונם של העובדים במחלקה.

אציין, כי התיחסות נרחבת לענין זה תמצא בענין אשמו התורם של התובע.

האם הפר המעביד את חובת הזהירות:

התובע טוען כי הנתבעת הפרה את חובתה, בכך שלא סיפקה מקום עבודה בטיחותי מן הבחינות הבאות:

1. העדר ניקוז - הניקוז באמבט נעשה על פי טענת התובע באופן לא בטיחותי, הרצפה היתה מוצרפת במים, וסכנת הרטיבות הוכפלה כיוון שהמים היו מאוד שמנונים.

לענין זה, טוען התובע כי ראיה לכך ששיטת הניקוז לא היתה בטיחותית היא בכך שכיום שינתה הנתבעת את שיטת הניקוז ובמקום פתח ניקוז שיש להבריגו ידנית על מנת לפתחו, הותקן פיסטון, שזו דלת שנפתחת באמצעות לחץ אויר.

2. העדר אמצעי עזר ליציאה מהאמבט - באמבט שעומקו מטר ו - 10 ס"מ, לא הותקן שום אמצעי עזר ליציאה מהאמבט השמנוני, לרצפה רטובה ושמנונית שמחוץ לאמבט.

3. העדר הנעלה מתאימה - התובע מאשר כי סופקו לו מגפיים, אך טוען כי מטרתם להגן מפני הרטיבות ולהלחות במקום העבודה, לא מפני סכנת החלקה על רצפה שמנונית.

מעבר לכך, הרי שטוען התובע, בהסתמכו על ע"א 37/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פד"י מ"ז (3) כי המגפים דווקא מגבירות את סכנת ההחלקה, ואילו נעילת נעלי עבודה גבוהות ממעיטה מסכנה זו.

4. התובע טוען גם כי הנתבעת לא סיפקה מקום עבודה בטיחותי, דבר אשר בא לידי ביטוי בכך שלא הונהגה שום שיטת עבודה באשר לדרך היציאה מהאמבט.

מאחר שטענותיו אלה של התובע, שזורות זו בזו, הרי שאדון בהן במרוכז.

אציין, כי התובע שכנעני כי הנתבעת לא נקטה בפעולות מספיקות, כפי שהיה עליה לנקוט, וכפי שאדם סביר היה נוקט בנסיבות הענין, ודהיינו הנתבעת לא דאגה לשיטת ניקוז בטיחותית, לא דאגה להמצאותו של אמצעי עזר ליציאה מהאמבט, ואף לא הנהיגה שיטת עבודה באשר לדרך היציאה מהאמבט.

לענין השימוש במגפיים, הרי ששוכנעתי דווקא מעדותו של עד הגנה 1 בענין, אשר העיד כי המגפיים נועדו למנוע החלקה.

עם זאת, הגעתי לכלל מסקנה, כי המעביד, הפר את חובתו כלפי התובע בנסיבות הענין אשר לפני.

נותר עדיין לדון בשאלת קיומו של קשר סיבתי, ודהיינו אם מעשיו או מחדליו של המעביד כמפורט לעיל הם שגרמו לתובע נזק.

קשר סיבתי:

מהראיות שבפני
שוכנעתי כי הפרת החובה להנהיג ולספק שיטת עבודה בטוחה הם שהביאו לקרות הנזק.

אולם יש עדיין לבדוק - לצורך הקשר הסיבתי המשפטי - האם אשמה של הנתבעת היה הסיבה המכרעת לנזק, ראה דברי כבוד הנשיא שמגר בע"א 4114/90 אברהם בן אבן נ' כריכיה קואפרטית בע"מ (מ"ח (1) 415, 431).

"משנקבע קיומו של קשר סיבתי עובדתי, עולה השאלה, אם הקשר הסיבתי אינו נשלל בשל שיקולים של "סיבתיות משפטית".
סעיף 64 (2) לפקודת הנזיקין [נוסח משולב] קובע, כי לא יראו אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק".

שלושה מבחנים אפשריים נדונו בפסיקה (ראה ע"א 576/81 שמעון נ' ברדה מ"ח (3) 1) בנוגע לקביעת הסיבה המכרעת לנזק, הם:

מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר.

כב' השופטים ברק וגולדברג הסבירו בפסה"ד מהו כל מבחן:

"הסיבה המכרעת" נקבעת על פי אמות מידה משפטיות, אשר במרכזן עומדים שלושה מבחנים חלופיים: מבחן הציפויות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר (ע"א 23/61, 26).

המבחן הראשון - מבחן הצפיות - עניינו צפיותו של המזיק, והשאלה היא, אם המזיק, כאדם סביר, צריך היה לצפות, כי התרשלותו שלו תביא לנזקו של הניזוק. כאשר בהשתלשלות האירועים התערב גורם זר - בין צד שלישי ובין הניזוק עצמו - כי אז השאלה היא, אם התערבותו של אותו גורם מתערב היא בגדר הצפיות הסבירה (ע"פ 402/75). מבחן זה יוצר קשר הדוק בין שאלת הקשר הסיבתי המשפטי לבין שאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית, שכן בשתיהן נשאלת שאלה דומה בדבר הצורך הנורמאטיבי לצפות (ראה: ע"א 26, 23/61 הנזכר, בעמ' 465; ע"פ 186/80; ע"א 145/80; ע"א 862/80).

המבחן השני - מבחן הסיכון - עניינו הסיכון, שנוצר על ידי מעשהו של המזיק. על פי גישה זו מתקיימים הקשר הסיבתי המשפטי, אם התוצאה המזיקה היא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק, וזאת גם אם התוצאה המזיקה נגרמה התערבותו של גורם זר.

המבחן השלישי - מבחן השכל הישר - שואל, אם כל התכונות, המציינות את הרשלנות שבהתנהגות המזיק, תרמו בפועל להתהוות התוצאה המזיקה. כאשר הנזק נגרם בשל התערבות גורם זר, השאלה היא, אם התערבותו שוללת, במיישור ההגיוני, את קיומו של הקשר.

הפסיקה היא שהכריעה מתי יש להשתמש בכל מבחן:

מבחן הצפיות:

כאמור, במבחן זה יש לבדוק מהו "מתחם הצפיות" והאם פעולותיו של המזיק נכנסו בגדרו של מתחום זה.

בת"א (ירושלים) 240/93 - אלעוברה פאיז נ' רמי ממן ואחרים תקדין מחוזי - 96 (כרך 3) 349, 364) - אמר כב' השופט חשין:

"יפים לענין זה דבריו של ד"ר ישראל גלעד, במאמרו המעמיק ומאיר העיניים, "הסיבתיות במשפט הנזיקין הישראלי" (משפטים י"ד תשמ"ד, בעמ' 28-29) לאמור:
"למבחן הצפיות שמור מקום מרכזי בסוגיית הקשר הסיבתי, הן במשפט המקובל והן בפסיקה הישראלית, שפירשה לפיו את החריג 'האשם המכריע' והירבתה להזכירו כמבחן הכללי לקשר הסיבתי... נעמוד תחילה על הקשר ההדוק שבין מבחן זה לעוולת הרשלנות.
לדעתנו, קשר זה אינו מקרי. ליתר דיוק, אין כאן קשר אלא זהות: מבחן הקשר הסיבתי ברשלנות חייב להיות מבחן של צפיות (ההדגשה שלי - נ.ד.). הטעם לכך הוא פשוט: יש עוולות שבהן הגדרת תנאי האחריות מתיחסת במישרין גם אל תהליך הגרימה הקושר את האשם לנזק. כך הדבר בעוולות המכוונות הדורשות צפיה בפועל של תהליך זה, וכך גם ברשלנות הדורשת צפיה בכח שלו".

בענייננו, לאור קביעתי דלעיל כי היה על הנתבעת לצפות את אפשרות התרחשותו של הנזק כתוצאה אפשרית של התנהגותו - הרי שהתקיים הקשר סיבתי ע"פ מבחן הצפיות בין התנהגות הנתבעת ובין הנזק שנגרם לתובע.

מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר:

כבוד השופט ברק (ראה ע"א 145/80 בעמוד 114) קבע כי במבחן זה, המתאים במיוחד במקרים בהם העוולה היא הפרת חובה חקוקה, השאלה היא, מהו הסיכון אותו ביקש המחוקק למנוע, ומשנקבע "מתחום של סיכון" כל תוצאה מזיקה, הנופלת לתוך אותו מתחם, מקיימת את הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש.

ובע"א 6000/93 - עזבון המנוח פואז קואסמה ואח' נ' האשם רג'בי (פד"י נ' (3) 661, 671) הוסיף כי:

"בפרשת שולמן נפסק (בדעת רוב) כי המבחן הסיבתי - משפטי הוא מבחן הסיכון. על פי מבחן זה מתקיים הקשר הסיבתי - משפטי אם נזק הגוף שנגרם לניזוק הוא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק... ניתן וצריך לשלב בו את מבחן השכל הישר - הוא המבחן שלישי המקובל בסוגיית הקשר הסיבתי - משפטי, בו דגל השופט גולדברג בפרשת שולמן - תוך שהשאלה עליה יש להשיב, בכל מקרה, הינה אם כל התכונות המציינות את התנהגות המזיק תרמו בפועל להתהוות הסיכון שאותו בא חוק הפיצויים (בענין הנדון שם - הערה שלי נ.ד.) להסדיר."

במבחנים אלה משתמשים לרוב כאשר העוולה היא הפרת חובה חקוקה, אולם יש אפשרות להשתמש בהם גם בנסיבות שונות.

לענייננו - גם ע"פ מבחנים אלה התקיים הקשר הסיבתי המשפטי בין התנהגות הנתבעת ובין הנזק שאירע לתובע.

לאחר שבחנתי נסיבות הענין ומשהגעתי למסקנה בדבר קיומה של אחריות מצדו של המעביד לארוע מושא התביעה, אני מגיעה למסקנה כי המעביד במקרה זה חטא ברשלנות של ממש כלפי התובע, וכי שוכנעתי בדבר קיום קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות הקונקרטית לבין נזקו של התובע, ומכאן אחריותו של המעביד לפצות את התובע על נזקיו.
אשם עצמי תורם:

משהוכרה אחריות המעביד לנזקו של התובע, יש לבחון האם גם לתובע עצמו חלק בתאונה.

הנטל להוכחת אשם תורם מוטל על כתפי הנתבעת.

על כך ראה ע"א 663/88 שירזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ פד"י מ"ז (3) 225, וביחוד האמור בעמ' 232:

"הנטל להוכחת טענת אשם תורם מוטל על כתפי המשיבה עליה להראות שהמערער בהתנהגותו תרם לנפילתו.
יצויין גם, כי קיימת נטיה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל "אשם תורם" אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין." (פד"י מ"ז (3) 225).

ובע"א 417/81 (פרשת רמדה) נפסק (בעמוד 81):

"... עיקרו של המבחן הוא בהצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך מבחינת האשמה המוסרית את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. מידת האשמה המוסרית עולה בעיקר מתוך בחינת התנהגותם של הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי אשר נדון לפני בית המשפט, אם כי לעיתים יזקק בית המשפט למבחן חיצוני, המפנה אל רמתו של האדם הסביר..."

עיינתי בפרוטוקול הדיונים ובראיות שהביאו הצדדים והגעתי לכלל דיעה לאורה של הפסיקה בנדון, כי יש ממש בטענות הנתבעת בדבר קיומו של אשם תורם הנזקף לחובתו של התובע.

ב"כ הנתבעת הרים את הנטל והוכיח כי בשל התנהגותו, הלא זהירה, של התובע יש לייחס לו אשם תורם.

התובע הינו אדם בגיר ואינו נער עול ימים. עליו להיות מודע לסכנה האורבת בעת יציאה מאמבט שמנוני ועליו לנקוט באמצעי הזהירות הסבירים כדי להמנע ממנה.

לא נראה שהתובע נקט באמצעי הזהירות הדרושים בטרם החליק.

הגעתי לכלל מסקנה ברורה, שעם כל היחס המקל לעובד, גם העובד - התובע - חטא ברשלנות של ממש אשר צריכה להלקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות בתאונת העבודה.

את רשלנותו התורמת של התובע אני מוצאת בכך שמדובר במנהל ייצור, אשר כחלק מתפקידו היה אחראי להדריך את העובדים שבפיקוחו בכל הקשור לאופן ביצוע עבודתם.

כמו כן היה התובע אחראי לבטחונם של עובדיו במסגרת העבודה.

התובע לא הביא כעדים את שני הפועלים אשר היו נוכחים בעת הארוע. על פי האמור בפסיקה בנושא - אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו, וכי בעל הדין אשר נמנע מהבאתו חושש מעדותו.

התרשמתי מעדותו של עד הגנה 1, אשר העיד כי התובע בחר לצאת מהאמבט במקום המסוכן ביותר ובכך בעצם תרם באופן מעשי לקרות התאונה.

עוד התרשמתי כי אין זו הפעם הראשונה בה נדרש התובע לבצע את העבודה האמורה, אך עם זאת, זו הפעם הראשונה בה קורית תאונה כזו.

אמנם, התקנת סולם באותה עת, ע"י הנתבעת, היתה יכולה למנוע את הארוע כולו, אולם אין באחריותה של הנתבעת, בענין זה, כדי להפחית מאשמו התורם של התובע לקרות הארוע, בנסיבות הענין.

זאת מאחר וכפי שכבר ציינתי, פועל יוצא של תפקוד התובע במפעל, היה לדאוג לבטיחות העובדים ותנאי עבודתם.

התרשמתי מעדותו של התובע, אשר העיד כי ניסה להתריע על הסכנה. עם זאת, אני סבורה כי לא היה בפעולה זו של התובע די, ולראיה ליקוי הבטיחות אשר הוביל בסופו של דבר להחלקתו של התובע לא תוקן.

אין להתעלם גם מן העובדה שהתובע עבד במפעל הנתבעת במשך 8 שנים, ודהיינו התובע הינו עובד ותיק ומיומן.

התרשמתי, כי התובע נהג ברישול, ואף בפזיזות בעת צאתו מן האמבט, דבר אשר בצירוף לרשלנותה של הנתבעת הוביל לקרות ארוע, מושא התיק שבפני
.
עם כל ההבנה לתובע, ואל אף הטענה כי כשמדובר בתאונת עבודה אשר בה נפגע העובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות, ולהקל במידה רבה עם העובד ביחס לרשלנותו, שתרמה לתאונה, אני קובעת אשמו התורם של התובע עומד על 50%.

אני מודעת לכך שזהו שיעור רשלנות תורמת גבוה, אולם בשים לב לנסיבות הענין, כפי שפורטו לעיל, אין מנוס אלא לקבוע שעור רשלנות תורמת גבוה.

שעור הנזק:

הונחה בפני
חוות דעתו של ד"ר לוין אשר קבע כי כתוצאה מהתאונה נותרו לתובע 7% נכות לצמיתות.

בחוות דעתו מציין ד"ר לוין כי התובע סובל מכאבים והגבלה בתנועות בגב התחתון, מצבו מתאים לסעיף 37 (7) ב' לתקנות הביטוח הלאומי הקובע נכות לצמיתות של 20%.

ד"ר לוין הוסיף בחוות דעתו כי:

"הגורם העיקרי למחלתו הינו הרקע הקונסטיטוציוני של שינויים ניווניים בעמוד השדרה המותני, אבל יתכן שהארוע מ - 17.1.95 גרם להחמרה. לכן לפי דעתי יש לזקוף שליש ממידת הנכות (7%) בגין התאונה בעבודה."

אני אוחזת בדיעה, וכך אני גם קובעת כי שעור נכותו התפקודית של התובע זהה לשעור נכותו הרפואית.

נכון שההלכה הפסוקה קבעה שאחוזי נכות רפואית אינם מצביעים, בהכרח, על אבדן מקביל של הכושר לבצוע עבודה.

הכל תלוי, למעשה, בטיב עבודתו והתעסקותו של התובע, ובטיב הפגיעה בבריאותו.

מאחר והתובע חזר לעבודתו הקודמת, אך נדרש לטיפולים אלו ואחרים בגבו, הרי שהגעתי לכלל מסקנה כי שיעור נכותו התפקודית עומד על 7%.
חשוב הנזק:

כאב וסבל:

על פי האמור בפסיקה, מוסמך בית המשפט לפסוק לנפגע פיצוי על נזק לא ממוני בגבולות הסכום הכולל של 10 מהסכום המקסימלי, בין אם נותרה נכות צמיתית בשיעור נמוך ובין אם לאו, בין אם הנפגע היה מאושפז ובין אם לאו.

פיצוי על נזק לא ממוני בשיעור העולה על 10, חייב להיות מעוגן בדרך החישוב, בתקנות, אולם פסיקת פיצוי עד שיעור זה, מסור לשיקול דעת בית המשפט, ללא שהוא כבול, מבחינת סמכותו לפסוק עד שיעור של 10 מהסכום המקסימלי, לשאלה אם ובאיזה שיעור נשאר הנפגע נכה, אם וכמה ימים היה מאושפז.

במקרה שלפני, ולאור נסיבות האירוע והעובדה כי הפגיעה בתאונה גרמה להרעה במצבו הבריאותי של התובע, אני פוסקת פיצוי בסך - 25,0000 ש"ח.

הפסד השתכרות לעבר:

ב"כ התובע חילק את הפיצוי בגין ראש נזק לחלקים:

1. תקופת אי הכושר.
2. תקופת החזרה לעבודה - בבקבוקיה.
3. תקופת החזרה לתפקוד מנהל ייצור ועד היום.

באשר לתקופת אי הכושר, הרי שהמל"ל לא הכיר בכל תקופת אי הכושר בה שהה התובע בביתו, ודהיינו 3.5 חודשים.

עם זאת הציג התובע תעודות רפואיות מקופ"ח מאוחדת, המאשרות הערכת תקופת אי הכושר בה שהה התובע.

מבחינת תלושי המשכורת של התובע בחודשיים הרלוונטים, עולה כי משכורתו של התובע שולמה ע"י המעביד.

בתקופה זו, ירד שכרו של התובע מאחר ונבצר ממנו לעבוד שעות נוספות, עובדה שבחודשים שקדמו לתאונה הגדילה את שכרו של התובע בכ - 2,350 ש"ח.

יש לפצות את הנתבע בגין סכום זה, כשהוא משוערך, למשך תקופת אי הכושר.

בגין תקופת אי הכושר ינתן סך משוערך של 13,660 ש"ח.

באשר לתקופת העבודה בבקבוקיה - מדובר על תקופה של 7 חודשים, אשר לאחריה שב התובע לעבודתו הקודמת כמנהל ייצור.

בגין תקופה זו ינתן סך משוערך של 27,321 ש"ח.

באשר לתקופה שמחזרתו לעבודה כמנהל ייצור ועד היום - התובע טוען כי בעקבות התאונה הוא אינו עובד באותה מכסת שעות נוספות, בה נהג לעבוד עובר לתאונה.

מבחינת תלושי המשכורת, עולה כי שכר הבסיס של התובע לא השתנה, אולם הסכומים המשולמים בעבור השעות הנוספות נמוכים יותר.

על כן, ינתן פיצוי בסך משוערך של 12,000 ש"ח.

הפסד השתכרות לעתיד:

מאחר ועל פי האמור בפסיקה, בקביעת שיעור הנכות התפקודית של נפגע, לענין הערכת נזקיו יש להתחשב בתפקוד הנפגע בכישוריו ובתחום עיסוקו.

ומאחר וחוות דעתו של מומחה רפואי, אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני
ביהמ"ש, אשר ביהמ"ש רשאי לאמצה מחד או לדחותה מאידך.

נראה לי כי יש לראות את נכותו התפקודית של התובע, כאילו היא חופפת לנכותו הרפואית ודהיינו עומדת על 7%.

על פי נכותו התפקודית, ובהתחשב במשכורתו של התובע עובר לתאונה, ישולם סך משוערך של 83,815 ש"ח.

עזרת הזולת:

כעקרון, מדובר בפיצוי התובע על הוצאות שהוציא עבור עוזרת בית או טיפול של אחות וכו'.

הפסיקה קבעה, כי סביר להניח שבני משפחתו של הנפגע, יסייעו לו בתקופה בה הוא מוגבל, אך בגין עזרה החורגת מעזרה רגילה שהתובע יכול היה לצפות לה מבני משפחתו זכאי הוא לפיצוי מסויים.

אמנם לא הובאו ראיות המעידות על העזרה הנטענת, אולם מבחינת נסיבות האירוע ותוצאותיו, ודהיינו: ריתוק למיטה למשך שבוע ימים, והליכה מוגבלת באמצעות קביים במשך 3 שבועות נוספים, ינתן הסך של 1,000 ש"ח.

הוצאות:

על פי חוק בריאות ממלכתי, והלכת אלחדד, אין הנתבע צריך לפצות את התובע בגין ראש נזק זה כיוון שהתובע אמור לקבלם מהמל"ל.

לא נראה לי, כי בנסיבות הענין יש מקום לפצות בגין ראש נזק זה.

סה"כ ישולם לתובע ע"י הנתבעת 1, 2, יחד ולחוד, סך של 162,796 ש"ח , ממנו יש לנכות 50% בגין אשם תורם.

באשר לניכוי רעיוני, עקב מענק נכות של המל"ל:

ב"כ התובע, חישב את מענק הנכות, ועל פי נוסחת החישוב אמור המענק לעמוד על סכום משוערך של 42,000 ש"ח.

עם זאת, מבקש ב"כ התובע לעכב את ההפחתה, מאחר שמדובר במענק אשר טרם הוענק לתובע.

ב"כ הנתבעות מנגד, טען כי יש להפחית את הגמלה הרעיונית, אשר על פי חישוביו אמורה לעמוד על סך של 40,000 ש"ח.

לאחר ששקלתי עמדות הצדדים לענין זה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום להפחית את הגמלה הרעיונית בסך של 40,000 ש"ח מסכום פסה"ד.

סופו של דבר, שאני מחייבת הנתבעות ביחד ו/או לחוד לשלם לתובע סך של 41,398 ש"ח, וכן שכ"ט עו"ד בשעור של 20% מסכום זה, אשר ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף ישאו הנתבעות ביחד ו/או לחוד בהוצאות משפט.

ניתן היום כ"ח בתמוז תשנ"ט, 12 ביולי 1999 בפומבי, במעמד עו"ד הישראלי - ב"כ התובע, אשר מתייצב גם בשם הצד שכנגד.
מותר לפרסום מיום 12/07/1999

נ.דסקין, שופטת

רוני / d00310395a.1
1
1
תא 003103/95

בית משפט שלום פתח תקוה
כבוד השופטת נירה דסקין

בפני









א בית משפט שלום 3103/95 אוחיון יהודה נ' פרדס פרי מוצרי הדר בע"מ ,המגן חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 12/07/1999)