פסקי דין על ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין | פסקי דין על עו"ד אליעד שרגא

2260/12 ברש     15/08/2012




ברש 2260/12 ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין נ' עו"ד אליעד שרגא




החלטה בתיק בר"ש 2260/12



בבית המשפט העליון


בר"ש 2260/12



לפני:

כבוד השופט א' רובינשטיין


המבקשת:
ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין



נ


ג


ד



המשיב:
עו"ד אליעד שרגא


בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר סגל) בעמל"ע 48233-08-11 מיום 15.2.12

בשם המבקשת:
עו"ד שרון רפאלי
בשם המשיב:
עו"ד פרופ' אריאל בנדור
; עו"ד אלעד איזנברג
;

עו"ד דפנה קירו-כהן; עו"ד צרויה לוזון
החלטה


א.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר סגל) בעמל"ע 48233-08-11 מיום 15.2.12, במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עורכי הדין קנת, מירנברג וקורדובה) בבד"א 54/11 מיום 26.7.11. בית הדין הארצי דחה את ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי (עורכי הדין שמעוני, שטסמן וחזן גוהר) בבד"מ 59/10 מיום 11.4.11; בית הדין המחוזי זיכה את המשיב מעבירות של התנהגות בלתי חברית כלפי חבר למקצוע (לפי כלל 26 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 וסעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן
החוק
)), פגיעה בכבוד המקצוע (לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק) והתנהגות שאיננה הולמת את המקצוע (לפי סעיף 61(3) לחוק). עניינה של הפרשה התבטאות המשיב כנגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בקשר לחקירות שנוהלו נגדו, כפי שיפורט.

רקע והליכים

ב.
המשיב הוא עורך דין פרטי, וגם יו"ר עמותת התנועה למען איכות השלטון בישראל, המייצג את התנועה במסגרת חלק מן ההליכים המשפטיים בהן היא מעורבת. ביום 24.2.09, בעקבות ידיעות על מהלך שנקטה לשכתו של ראש הממשלה דאז עו"ד אהוד אולמרט לשם הגדלת שטח הלשכה שתוקצה לו עת יפרוש מתפקידו, התראיין המשיב לתכנית רדיו ואמר:

"האנשים האלה אופטימיים יותר מדי. כי לו היו מעשיים היו דואגים שיגדילו לא את הלשכות העתידיות שלהם אלא את התאים שבו הם יצטרכו לבלות במעשיהו" (כך במקור).

על דברים אלה, שעל אמירתם אין חולק, הגישה המבקשת קובלנה משמעתית כנגד המשיב לבית הדין המשמעתי המחוזי.

בית הדין המשמעתי המחוזי

ג.
המבקשת טענה, כי התבטאות המשיב עולה כדי עבירה משמעתית של התנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע ופוגעת בו בשני היבטים:
הראשון -
סגנונה
של האמירה, שהובעה כנטען בצורה בוטה ושלוחת רסן
; והשני -

תוכנה
של האמירה הסותרת את חזקת החפות, שכן לעת ההיא לא תמו ההליכים הפליליים נגד מר אולמרט, ויתרה מזו - אף טרם הוגש כתב אישום. מנגד טען המשיב, כי הדברים שנאמרו הם בבחינת ביקורת ציבורית לגיטימית, גם אם חריפה ונוקבת.

ד.
בית הדין המשמעתי המחוזי קבע, כי מבחינה עובדתית אין מחלוקת בין הצדדים על עצם האמירה המיוחסת למשיב, והמחלוקת בין הצדדים היא משפטית בעיקרה - האם האמירה עולה כדי עבירה משמעתית. בית הדין זיכה את המשיב מן העבירות המיוחסות לו והטעים, כי מבחינת הדין המשמעתי המגבלות הקיימות על עורך דין הן במישור הסגנוני בלבד; לא יעלה על הדעת, לשיטת בית הדין, כי יהא על עורך דין להגביל עצמו בטענותיו מבחינה מהותית. יתכן, כי במקרים חריגים יהיה מקום להטיל מגבלה תוכנית על עורך דין בשל אמירה שכלל אינה נחוצה והיא פוגענית באופן קיצוני, אולם, כאמור, זהו החריג ולא הכלל. בדבר סגנון האמירה קבע בית הדין המחוזי, כי חרף העובדה שמדובר באמירה בוטה ובלתי מנומסת - אין היא עולה כדי עבירה משמעתית. בית הדין המחוזי הטעים, כי נקבע בעבר שחוסר נימוס אינו בהכרח עבירה משמעתית, ואת הכף יש לאזן בהתאם לנסיבות הקונקרטיות; בנסיבות המקרה, יש להביא בחשבון שמדובר בהתבטאות פוליטית-ציבורית במסגרת מחאה רחבה, אשר חוסה באופן טבעי תחת ההגנה על חופש הביטוי. לבסוף הוסיף בית הדין המחוזי, כי יש לשקלל גם את
המרחק
הרב בין אמירתו של המשיב ובין ליבת עיסוקו בעריכת הדין.

בית הדין המשמעתי הארצי

ה.
בית הדין הארצי דחה את ערעורה של המבקשת והטעים, כי התבטאות המשיב אינה עולה כדי עבירה משמעתית; אין מדובר בדברים שנאמרו במסגרת "הגרעין הקשה" של עיסוקו כעורך דין, ומכאן כי נקודת האיזון בין האיסור המשמעתי וחופש הביטוי, משתנה. הדברים נאמרו על ידי המשיב באופן
כללי
, כך שאין מדובר בהתנהלות מול חבר לשכה במסגרת הליך משפטי. נוכח האמור נקבע, כי האינטרס הציבורי בהגנה על חופש הביטוי גובר. יש לציין, כי בניגוד לבית הדין המחוזי, בחן בית הדין הארצי גם את תוכן הדברים (מעבר לסגנונם), אך לא מצא כי היה בהם כדי לפגוע בחזקת החפות ולהשפיע על בית המשפט שייתכן כי ידון בעתיד במר אולמרט.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ו.
בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשת על פסק דינו של בית הדין הארצי. בית המשפט המחוזי הטעים תחילה, כי ההלכה המושרשת היא, שבשבתו כערכאת ערעור על בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין, יגביל עצמו בית המשפט להתערבות במקרים בהם פסיקות בתי הדין למשמעת סוטות באורח קיצוני מתכליות הענישה המשמעתית ומרף הענישה הראוי. במקרה הנוכחי, כך נקבע, מדובר בגרעין הדין המשמעתי, עליו מופקדים בית הדין המשמעתיים, ומכאן כי התערבותו של בית המשפט לא תבוא בנקל; עוד הוטעם, כי הערכאות הקודמות בחנו באופן יסודי ומעמיק את טענות המבקשת, על השיקולים הרלבנטיים לעניין.

ז.
לגופו של עניין קבע בית המשפט המחוזי, כי יש לבחון את הדברים בהנחה שדברי המשיב כוונו באופן ספציפי כלפי ראש הממשלה דאז אולמרט, וכי הדין המשמעתי עשוי במקרים מסוימים להגביל את
תוכן
אמירתו של עורך דין בנוסף
לסגנונם
. עם זאת, ביחס לתוכן הדברים, קבע בית המשפט, כי במקרה הנוכחי אין האמירה עולה כדי הפרה של חזקת החפות. בדבר סגנון הדברים, קבע בית המשפט, כי מדובר באמירה המצויה בתחום האפור של הדין המשמעתי, ואיננה מגעת בהכרח כדי עבירה משמעתית. בית המשפט חזר על השיקולים המרכזיים לבחינת האמירה, ובהם אופי זיקתה למקצוע עריכת הדין, וקבע כי במכלול הנסיבות אין הצדקה מספקת להתערב בשיקול דעתן של הערכאות הקודמות.

הבקשה

ח.
את אדניה של בקשת רשות ערעור זו סמכה המבקשת על טענות שהועלו לאורך כל ההליכים, קרי טענות בדבר
סגנון
דברי המשיב, בנוסף לטענות בדבר
תוכן הדברים
ופגיעה בחזקת החפות. לשיטת המבקשת, אין הכרח, כי דברי המשיב פגעו בפועל בחזקת החפות, אלא די בעצם ההתבטאות (כעבירה התנהגותית ולא תוצאתית) כדי להקים את עבירת המשמעת. עוד נטען, כי יש לראות את הדברים שאמר המשיב ביחס להליך הפלילי כנגד ראש הממשלה דאז אולמרט, כבעלי זיקה ישירה למקצוע עריכת הדין (בניגוד למחאה "כללית" כנגד המהלך של הרחבת לשכתו של ראש הממשלה). כן נטען, כי יש מקום לתת רשות ערעור כדי לבחון את מידת התערבותה של ערכאה שלישית (בית המשפט המחוזי) בהכרעות נורמטיביות של בתי הדין המשמעתיים - לעניין שבית המשפט המחוזי נדרש לו, והחורג מעניינם הקונקרטי של הצדדים. לשיטת המבקשת, חרף עצמאותם של בתי הדין המשמעתיים, טעה בית המשפט המחוזי בשעה שקבע מידת התערבות מצומצמת ביותר. כמצוות המחוקק בהקניית
זכות
ערעור (להבדיל מרשות ערעור) בגלגול שלישי; רצוי, כך נאמר, כי מערכת משפטית מחוץ ללשכת עורכי הדין תבקר את הכרעות בתי הדין המשמעתיים, כפי שגם, לשיטת המבקשת, מתרחש בפועל בפסיקה. לבסוף הדגישה המבקשת, כי בדומה למקרים אחרים יש להתייחס לאמירה כחלק ממכלול התבטאויות במסגרת השיח הציבורי החורצות דינם של נאשמים (פוטנציאליים) טרם סיום ההליכים המשפטיים - ולכן כאמירה חמורה המצטברת לאמירותיהם של אחרים ופוגעת בחזקת החפות באופן ממשי; וכי יש לקחת בחשבון את תפקידו של עורך הדין כ"קצין בית המשפט" בעת קביעת גבולותיה של האחריות המשמעתית.

תגובת המשיב

ט.
בתגובת המשיב לבקשה (שהוגשה בעקבות ההחלטה מיום 14.5.12) נטען, כי מדובר באמירה צינית בעניין ציבורי מובהק, המבקרת את התנהלות הנוגעים בדבר באופן כללי ובלתי פרסונלי. עוד נטען, כי הדברים נאמרו שלא במסגרת הליך משפטי כלשהו. המשיב טען, כי אין בבקשה הצדקה למתן רשות ערעור (בגלגול רביעי), והיא אינה מצביעה על טעות משפטית מהותית בפסיקת שלוש הערכאות הקודמות.

י.
לגופן של הטענות שהועלו בבקשה נטען, בין היתר, כי האסמכתאות שהובאו ביחס לאיסור האתי העוסק בתוכן אמירות להבדיל מסגנונן, אינן רלבנטיות למקרה דנא, שכן עניין באמירות במסגרת
הליך משפטי
. עוד נטען, כי דברי המשיב נאמרו בכובעו של המשיב כיו"ר תנועה ציבורית, במנותק לחלוטין מכל מסגרת משפטית. בדבר הטענה לפגיעה בחזקת החפות טען המשיב, כי כפי שנקבע בערכאות הקודמות מדובר באמירה סרקסטית, כללית, שאינה פוגעת בחזקה זו. לבסוף נטען, כי הריחוק או הקרבה לגרעין הקשה של המקצוע נקבעים, לפי הפסיקה, בכלים אובייקטיביים הנוגעים לזירה ולאופן בהם נאמרו הדברים; במקרה דנא ברור, כי מדובר באמירה הרחוקה מתפקידו של עורך הדין כ"קצין בית המשפט", ואין הצדקה לפגוע בזכות המשיב לחופש הביטוי בגינה. נוכח האמור, נתבקשו דחיית הבקשה ופסיקת הוצאות על-ידי בית משפט כ"תמרור אזהרה למבקשת מפני שימוש לא ראוי ובלתי לגיטימי בכוח שבידה כנגד ציבור עורכי-הדין".

יא.
המבקשת עתרה לצרף לבקשת לרשות ערעור כראיה שתי כתבות עיתונאיות, שלטענתה מציגות את המשיב כמי שככל שנוגע הדבר לו עצמו מתלונן הוא (במדויק- התנועה שבראשה הוא עומד) במשטרה נגד מי שפירסם דברים קשים נגדו, וההתיחסות היא לעניינים שאינם קשורים בתיק דנא. בתגובת המשיב נטען, בין השאר, כי על פי כלל 64 לכללי לשכת עורכי הדין (סדר הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962, רק לפי בקשת הנאשם, ולא לבקשת הקובל, ניתן לקבל ראיות נוספות.

יב.
לגופם של דברים נטען כי אותה תלונה במשטרה באה בשל מה שראתה התנועה שבראשה עומד המשיב כניסיון להפעיל עליה לחצים לא לגיטימיים. דומני שבמישור הפרוצדורלי יש טעם בתגובה, ומכל מקום נוכח התוצאה אליה הגעתי איני צריך להידרש לעניין זה לגופו.

הכרעה

יג.
לאחר העיון, ולא בלי התלבטות, החלטתי שלא להיעתר לבקשה לרשות ערעור. ראשית, אין היא חורגת מ"כלל המשורה שבמשורה" לעניין התערבות ערעורית בערכאה
רביעית
(בר"ש 1958/09
ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב
(לא פורסם) ופסיקה לא מעטה שחזרה על כך). המבקשת עותרת להביא לפתחו של בית משפט זה סוגיה שיתכן שיש בה עניין במרחב הציבורי, במובן העירוב שבין כובעו של המשיב כעורך דין לכובעו כיו"ר תנועה ציבורית; ויתכן גם פולמוס בשאלה אם הבעת דעה באשר להליך פלילי בשלבי החקירה היא התנהגות בלתי הולמת לעורך דין. חרף הניסיון שובה הלב, חוששני כי לא יצלח הדבר הפעם. המדיניות של הבאת פרשה משמעתית לערכאה רביעית מצמצמת, כאמור, בעליל. אכן, בית המשפט המחוזי ציין, כי גישת הפסיקה היא ליתן תוקף ככל הניתן להכרעותיהם של בתי הדין המשמעתיים (על"ע 9013/05
הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' יורם יהודה
(לא פורסם); 6251/06
הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' דוידוביץ
(לא פורסם)). המבקשת מטעימה את הצורך בפיקוח חיצוני על בתי הדין של הלשכה, ואמנם המחוקק קבע ערעור ברשות לבית המשפט המחוזי, שבידו לבחון כל מקרה לגופו; עליו לכבד מאוד את בתי הדין המשמעתיים - אך נתונה לו, כאמור, גם רשות השינוי. המחוקק אף הותיר פתח לרשות ערעור בבית משפט זה, והשער לא ננעל; ועם זאת אין השער פרוץ, ופתיחתו נעשית באורח מדוד מאוד ובצמצום, והטעם לכך אינו טעון רוב מלים.

יד.
הנימוק המהותי לאי היעתרות לבקשה, לצד המשוכה
הדיונית
שתוארה איננו, כמובן, תוכנם היפה של הדברים שנאמרו. הם מכוערים, בודאי בצאתם מפיו של מי שעומד בראש תנועה לאיכות השלטון שנקיון הפרהסיה הציבורית ואיכות הלשון הננקטת, צריכים להיות נר לרגליה. הדברים נראים כהתחכמות המסר הקליט, כזילות הלשון והתוכן. המשיב מתאר את דבריו כביטוי ציני וסרקסטי, אך עדיין איכות הביטוי כרוכה גם באיכות תוכנו; הדברים נאמרו בשלב שבו טרם הוגש כתב האישום נגד מר אולמרט, והנה כבר "מכינים" לו - מי שתפקידם לבקר אך לא לאסור, וששליחותם צריך שתמומש בהגינות ציבורית - תא בבית הסוהר; לא אכחד כי נמנה אני על הדוגלים במתן מקום נכבד לכבוד האדם במובנו הבסיסי גם בגדרי ביטוי שפתיים, לא על חשבון חופש הביטוי אלא על חשבון הפקרות הביטוי. המשיב - ואינו יחיד בדורו – לא הידר כאן בדברי חכמים "דעלך סני לחברך לא תעביד" (מה שעליך שנוא לחברך לא תעשה - דברי התנא הלל הזקן, בבלי
שבת
ל"א, א') ניתן רק לתמוה מאוד מה היה המשיב, או כל אחד מאתנו, חש אילו דיברו על אודותיו באותה צורה. ואולם, לאמיתה מדובר בהתבטאות שהיא חלק מן הקלות העצומה שבה מתגלגלת הלשון בעידננו בכל אתר (תרתי משמע) ועל גלי אֶתר וצפי, אך לכדי עבירה אינה עולה; ועם כל ההסתייגות ממנה, אינה יוצאת מגדר חופש הביטוי גם אם הוא זילות הביטוי, והכלים השיפוטיים יופעלו כלפיה רק במשורה ונבלעת היא בהמולת המלים.

טו.
גם זאת, המשיב טען כי דבריו היו "כלליים" ולא קשורים במר אולמרט. לא אוכל לקבל טענה זו, ברור לכל מעיין, כי ההקשר שבו נאמרו מורה ומצביע לעברו של מר אולמרט, הוא ולא אחר; וזאת כראש ממשלה, ולא כחבר למקצוע כך גם סבר בית המשפט המחוזי (פסקה 12).

טז.
אומר בנשימה אחת, כי איני רואה את הדברים מהותית במשקפי
סוב יודיצה
, במובן זה שאיני מעלה על הדעת שופט כלשהו בישראל שדעתו היתה מוטה כלפי מר אולמרט מחמת המשפט שיצא מפי המשיב. לפני יובל שנים אמנם הורשעו עורך עיתון ועיתונאי בעבירת
סוב יודיצה
(ע"פ 126/62
דיסנצ'יק נ'

היועץ המשפטי לממשלה
פ"ד יז(1) 169). ואולם, לא באישום
סוב יודיצה
עסקינן, וממילא זרמו – יש מי שיאמר, למרבה הצער – מים רבים בנהר
הסוב יודיצה
וכמעט נשפך הנהר אל אוקינוס המלים ולא נודע כי בא אל קרבו. מכל מקום, הפעלת הדין המשמעתי בכגון דא, בסוג של "הצהרות פופוליטיקה" (על שם תכנית טלויזיה מכבר שכללה ביטויים בוטים הדדיים בין משתתפיה) שעל הגבול, קשה היא - וצדקו הערכאות הקודמות לעניין זה. עם זאת אצרף דעתי לדעתו העקרונית של השופט המלומד בבית המשפט המחוזי (פסקה 18), כי ישנו פתח, אם גם צר, לאפשרות של פגיעה בחזקת החפות כמגבשת עבירה משמעתית; אך אין זה המקרה, ואוסיף לכך שעסקינן בדברים שאינם ב"מסגרת הליבה" של עיסוק בעריכת דין, בהיותם במסגרת ציבורית כללית.

יז.
ברוח זו יש איפוא להתייחס להכרעות בתי הדין המשמעתיים ולהכרעתו של בית המשפט המחוזי. כמו בית המשפט המחוזי, איני סבור שיש לקבל כל עיקר את גישת המשיב כי מחאה מתקבלת ברבים דווקא כאשר היא באה בסגנון בוטה; אין זה כאותה אישיות פוליטית שהכינה לעצמה נאום, וליד חלק מן הדברים נכתב
מן הצד "טיעון חלש, להרים את הקול". אוי לה לחברה שבה כל דצווח גבר.

יח.
אין זו הפעם הראשונה שבה עולים נושאים מעין אלה בפני
בית משפט זה.

פסק דין
מנחה בנושא דנא הוא על"ע 1734/00
הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' עו"ד יורם שפטל
(לא פורסם), בו ניתחה חברתי השופטת (כתארה אז) נאור את ההלכה במקרה של התבטאות בוטה של עורך דין בנסיבות שאינן ליבת עבודתו כעורך דין. באותו מקרה התבטא עו"ד שפטל
בבוטות רבה ביותר נגד גורמים פוליטיים שדעתם הפוכה לדעתו הפוליטית, בית המשפט הטעים (פסקה 27), כי "ככל שאנו מתרחקים מה" גרעין הקשה. של מקצוע עריכת הדין והפעולות הכרוכות בו ובוחנים את אופן ההתבטאות של עורך הדין במישורים אחרים של חייו, כך המשקל היחסי של חופש הביטוי הולך ועולה". הובחן בין התבטאויות הכרוכות בזיקה ישירה למקצוע "בבית המשפט, מול חברו למקצוע או בהקשר לנוטלים חלק בהליך שיפוטי", לבין התבטאות רחוקה מן ההקשר המקצועי, שם "ידו של חופש הביטוי על העליונה" (פסקה 29). אכן, נאמר מפורשות (פסקה 30) "אין אני מציעה לקבוע כי התבטאויות של עורכי דין שלא בזיקה למקצוע לעולם אינן בגדר עבירות משמעת", אלא ההכרעה באה בכל מקרה על פי נסיבות העניין. השופטת שטרסברג כהן ציינה שם, "נראה לי, כי בעיני בן תרבות, סגנון התבטאויותיו של המערער הוא בוטה, גס ומצביע על אטימות לרגישות ולרגשות. עם זאת, אין ההתבטאויות מהוות עבירה, וגם לא עבירה אתית, באשר הן חוסות בצילו של חופש הביטוי, שידו על העליונה בנסיבות כפי אלה שבפני
נו". צוין (בפסקה 19 לפסק דינה של השופטת נאור), כי "מעשה שנעשה על-ידי עורך הדין שלא בהקשר למקצוע יכול כעיקרון להוות עבירת משמעת של התנהגות בלתי הולמת. יש לבחון, עם זאת, על פי נסיבותיו הקונקרטיות של כל עניין ועניין, אם אכן בעבירת משמעת עסקינן"; ראו גם פסקה 22. כל אלה מדברים בעדם.

יט.
קדם לכך על"ע 5/85
הופר נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין
פ"ד מה(2) 590, שם נאמר מפי המשנה לנשיא אלון (במקרה שבתוך ליבת העיסוק השיפוטי): "אשר ללשון ולסגנון, שעל עורך הדין לבור... הדרישה לריסון ולסובלנות אין פירושה כי כל התבטאות החורגת מן הנימוס והאיפוק הרצויים תהוה עבירת משמעת. קיים גם קיים תחום שהוא בבחינת 'לא יום ולא לילה', ביטויים של 'בין השמשות' ואמירות של 'בין הערביים', שאמנם אין הם בגדר הרצוי והראוי, אך עדיין אין הם מגיעים כדי עבירת משמעת". ברוח דברים אלה חוששני כי עלי לאכזב את המבקשת, העותרת לקביעת נורמות ברורות שיצביעו אימתי תהא לפנינו עבירת משמעת בכגון דא. על הדברים להיחתך בכל מקרה לאורם של עקרונות כלליים, ואוסיף בפרפזה על אמרה נודעת של השופט פוטר סטיוארט מבית המשפט העליון של ארה"ב "כשנראה את המקרה הנכון, נדע להבחין בו".

כ.
אודה ולא אבוש, כי ככל שהמדובר בסגנון ההתבטאות, דעתי שלי היא כי "חופש הביטוי אינו מושג ערטילאי נטול גבולות" (רע"א 1001/07
חיר נ' גיל
(לא פורסם) פסקה כ"ט); והרי "המקצוע המשפטי כולל התמודדות מילולית בכתב ובעל פה. זו עלולה... להגיע לכלל התלהמות... לפרהסיה הציבורית הישראלית נטיה להתלהמות. לכך נוספת חובת עורך הדין באשר להתנהגותו, לרבות המילולית, בכתב ובעל פה, לחובתו של מי שאינו עורך דין, לנהוג בדיבורו על פי החוק..." (על"ע 736/04
הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' מזרחי
, פ"ד נ"ח (6)200, 204). בפרשת
חיר נ' גיל
נזדמן לי לציין (בדעת מיעוט), כי מקום שעסקינן בדברי בלע שבאולם בית המשפט "אין להתעלם מהלבנת פניו של הזולת, מעלבונו ומרמיסת כבודו, לא אחת במה שניתן לראותו כרשעות או כזדון..." באותו עניין סברה דעת הרוב, וכך הוכרע - כי הנושא שנדון שם (לשון הרע באולם בית המשפט) מקומו בדין המשמעתי (פסקה 11 להכרעת המשנה לנשיאה ריבלין). אך גם הדין המשמעתי, אף שרקמתו פתוחה, במיוחד בעבירות ה"כלליות" כמו פגיעה בכבוד המקצוע והתנהגות שאינה הולמת, אינו יכול להכיל את הכל.

כא.
לא נוכל לומר איפוא כי ההתבטאות נשוא ענייננו - שכונתה בצדק על-ידי בית המשפט המחוזי (פסקה 22) דברים "צורמים לאוזן, יש אף שיאמרו: סרי טעם המה ומוטב היה אלמלא נאמרו" - היא ב"גרעין הקשה" של עריכת הדין, ומצדיקה הרשעה בעבירת משמעת. לא בכל נושא ובכל עת ניתן לטפל בכלים משפטיים. משהשמיע המשיב את דבריו בכובעו הציבורי שלא בליבת העיסוק במקצוע, חלה ביסודה הלכת
שפטל
. גם אם לא הידר המשיב בכבוד הבריות, לרבות מבוקריו - אולי יתן אל ליבו לעתיד את דברי התנא הלל הזקן - לדרגת עבירת משמעת לא הגיעו הדברים בנסיבות, ומכל מקום לא לכלל התערבות בפסיקת שלוש הערכאות. איני נעתר איפוא לבקשה.


ניתנה היום, כ"ז באב התשע"ב (15.8.2012).



ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

12022600_t03.doc

רח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








ברש בית המשפט העליון 2260/12 ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין נ' עו"ד אליעד שרגא (פורסם ב-ֽ 15/08/2012)