פסקי דין על בנק מזרחי טפחות בע"מ | פסקי דין על קבוצת אינטר אמריקן | פסקי דין על יונה גונן |

15057-12/10 תאמ     30/01/2013




תאמ 15057-12/10 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' קבוצת אינטר אמריקן בע"מ, יונה גונן








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



תא"מ 15057-12-10 בנק מזרחי טפחות בעמ נ' קבוצת אינטר אמריקן בע"מ
ואח'







בפני

כבוד השופט
יעקב שקד


תובע

בנק מזרחי טפחות בע"מ
ע"י עו"ד אחיקם הלוי


נגד


נתבעים

1.קבוצת אינטר אמריקן בע"מ
2.יונה גונן
ע"י עו"ד אריה חגאג



פסק – דין

פתח דבר והליכים קודמים

1.
בפני
י תביעה ע''ס 70,386 ₪, שהגיש התובע, בנק מסחרי, כנגד הנתבעים.

2.
בכתב התביעה נטען כי הנתבעת 2 (להלן – הנתבעת) ערבה בערבות בלתי מוגבלת לחובות הנתבעת 1 (להלן – החברה) לתובע. נטען כי יתרת החוב של החברה לבנק לא שולמה, ומכאן התביעה.

3.
החברה לא התגוננה בפני
התביעה. הנתבעת הגישה בקשת רשות להגן, במסגרתה טענה שלוש טענות:

האחת, כי היא איננה בעלת עניין בחברה, ולכן ערבותה, שכאמור איננה מוגבלת בסכום, בטלה מכוח סעיף 21(ב) לחוק הערבות, התשכ''ז – 1967 (להלן – חוק הערבות).

השניה, כי ביטול מסגרת האשראי בחשבון החברה גרם לקריסתה ולנזקים שונים.

השלישית, כי הבנק מימש שלא כדין 20,000 ₪ מחשבונה הפרטי לכיסוי חלקי של חוב החברה כלפיו.

4.
טרם העברת התיק לטיפולי, התבררה בקשת הנתבעת לביטול

פסק דין
שניתן נגדה בהעדר הגנה. הבקשה נדחתה, תחילה ע"י כב' הרשם, ולאחר מכן ע"י בית משפט השלום בהליך ערעור. סופו של דבר, בערעור שני, פסק הדין בוטל ע"י בית המשפט המחוזי.

יצוין כי במסגרת הדיון בבקשה זו, נחקרה הנתבעת על תצהירה, שהטענות הכלולות בו זהות (למעט כמובן בכל הקשור לסיבה שבעטיה לא הוגשה בקשת רשות להגן)
לטענות התומכות בבקשת רשות להגן. במסגרת החקירה, כאמור, הוגשו לתיק מוצגים שונים.

5.
בדיון בבקשת הרשות להגן הסכימו הצדדים כי החקירה במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין תיחשב כאילו בוצעה בבקשת הרשות להגן, וכך גם לגבי המוצגים שהוגשו.

בהחלטתי מיום 20.11.12 קיבלתי את הבקשה לגבי שתי טענות – הטענה בדבר סעיף 21(ב) לחוק הערבות, קרי הטענה כי הנתבעת איננה בעלת עניין בחברה, והטענה בדבר מימוש הסך של 20,000 ₪. בכל הנוגע לביטול מסגרת האשראי, לא ניתנה רשות להגן.

6.
באותה החלטה נקבע מועד להגשת תצהירים וכן דיון הוכחות.

7.
הנתבעת הודיעה, ימים ספורים לפני דיון ההוכחות, כי היא מבקשת להסתמך על התצהיר שתומך ברשות להגן. התובע לא הגיש תצהיר, והודיע במהלך דיון ההוכחות, כי הוא מבקש להסתמך על ראיות בהליכי ביניים (עמ' 14 לפרוטוקול, ש' 4 – 5).

8.
בתחילת דיון ההוכחות, הן טרם והן לאחר שניתנה כאמור הודעת התובע, כי הוא מבקש להסתמך על ראיות בהליך הביניים, הודיע ב''כ הנתבעת כי הוא מוותר על תצהירה (עמ' 14 לפרוטוקול), והצדדים סיכמו בע''פ.

9.
התובעת חזרה על הסיכומים שהוגשו במסגרת בקשת הרשות להגן, והוסיפה טיעון נוסף כאמור בפרוטוקול. הנתבעת טענה כי התובע לא הוכיח דבר, ולכן יש לדחות את התביעה.




הראיות וגדר המחלוקת

10.
תקנה 168(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ''ד – 1984 (להלן – התקנות), קובעת:

"לא הגיש בעל הדין תצהיר של עד כפי שנדרש על פי תקנה זו או על פי תקנה 143, לא יורשה להביא את העד או להוכיח את העובדה, אלא אם כן שוכנע בית המשפט, על פי בקשת בעל הדין הנתמכת בתצהירו, כי התצהיר לא הוגש מסיבות מוצדקות".

עינינו הרואות, אי הגשת תצהירים אין משמעה דחיית התביעה, או מחיקת ההגנה, לפי העניין, אלא נוצר מצב של חסם ראייתי כלפי בעל הדין שנמנע מהגשת תצהירים.

חסם זה אין פירושו שבעל הדין לא זכאי להסתמך על ראיות אחרות, אשר הוגשו בתיק על פי דין.

11.
כאמור לעיל, ב''כ התובע הודיע בפתח דיון ההוכחות כי הוא מבקש להסתמך על ראיות שהוגשו בהליכי ביניים. זכות זו קבועה בתקנה 246(א) לתקנות, המורה אותנו כך:

"ראיה שהובאה בהליך ביניים רשאי בעל דין להסתמך עליה במהלך הבאת ראיותיו בכל הליך אחר שבתובענה".

ממילא, תצהירי הנתבעת, הן זה שתמך בבקשה לביטול

פסק דין
והן זה שתמך בבקשה לרשות להגן, פרוטוקול החקירה בבקשה לביטול פסק הדין וכן המוצגים שהוגשו באותו הליך, מהווים חלק מחומר הראיות בהליך העיקרי.

12.
טוענת הנתבעת בסיכומיה, כי התובע לא הוכיח דבר ולכן יש לדחות את תביעתו. סבורני יש להבחין בין שאלת ההוכחה לבין גדר המחלוקת.

על מנת לבחון האם יש לקבל את התביעה, שומה עלינו לבחון תחילה את גדר המחלוקת. תקנה 83 לתקנות קובעת כך:

"כל טענת עובדה שלא הוכחשה בכתב הגנה או בכתב תשובה שכנגד במפורש או מכללה, או שלא נאמר עליה כי הם מודים בה, רואים אותה כטענה שמודים בה...".
בסעיף 29 להחלטתי מיום 20.11.12 נקבע, כי תצהירה של המבקשת התומך ברשות להגן, ישמש כתב הגנה, בכפוף לסייג בדבר דחיית הטענה הנוגעת לביטול מסגרת האשראי.

13.
הפוך בה והפוך בה, בבקשת הרשות להגן, כמו גם בתצהיר התומך בה, המהווה כתב הגנה, אין כל הכחשה של חוב החברה לתובע, כמו גם לערבותה של הנתבעת לחוב זה, או כל הכחשה אחרת, זולת שלוש טענות בלבד, שפורטו לעיל.

ממילא, בהתאם לתקנה 83 הנ''ל, יש לראות את כל הטענות שבכתב התביעה כאילו הנתבעת מודה בהן, למעט שלוש הטענות הנ''ל. זהו גדר המחלוקת ואין בלתו.

14.
באספקלריה של האמור לעיל, יש לבחון את הראיות שלפניי.

כלום הוכח שהנתבעת בעלת ענין בחברה?

15.
תחילה, לטענה בדבר סעיף 21(ב) לחוק הערבות, הקובע כך:

"לא נקוב בחוזה הערבות סכום קצוב – פטור ערב יחיד מערבותו".

בסעיף 19 לחוק הערבות מוגדר המונח "ערב יחיד" כהאי לישנא:

"מי שאינו תאגיד, ולמעט בן זוג של החייב או שותפו של החייב, בין בשותפות רשומה ובין בשותפות שאינה רשומה, היה החייב תאגיד, לא ייחשב כערב יחיד גם מי שהוא בעל עניין בתאגיד. לעניין זה, בעל עניין בתאגיד – כהגדרת בעל עניין בתאגיד, בחוק ניירות ערך תשכ''ח – 1968".

16.
נפנה כעת להגדרת המונח בעל עניין בחוק ניירות ערך, התשכ"ח - 1968 (להלן – חוק ניירות ערך):

"מי שמחזיק בחמישה אחוזים או יותר מהון המניות המונפק של התאגיד או מכוח הצבעה בו, מי שרשאי למנות דירקטור אחד או יותר מהדירקטורים של התאגיד או את מנהלו הכללי, מי שמכהן כדירקטור של התאגיד או כמנהלו הכללי, או תאגיד שאדם כאמור מחזיק עשרים וחמישה אחוזים או יותר מהון המניות המונפק שלו, או מכוח ההצבעה בו, או רשאי למנות עשרים וחמישה אחוזים או יותר מהדירקטורים שלו".

17.
פשיטא, השאלה שיש להכריע בה הינה האם בהתאם לראיות שבתיק, שהינן הראיות שהוגשו בהליכי הביניים, הנתבעת עונה להגדרה זו.

18.
בחקירה הנגדית של הנתבעת במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין, מיום 14.11.11, נשאלה הנתבעת כך –

"בואי תסבירי לי איך זה שאדם לוקח חברה שהיא לא שלך ואת פותחת לה חשבון בנק על דעתך?"

והשיבה –

"העביר לי אותה הבן שלי. העברתי אותה מהבן שלי ופתחתי שם כי הבן שלי היה מסוכסך עם גרושתו ואז אני לקחתי את זה" (עמ' 2 לפרוטוקול, ש' 13 – 15).

ועוד נשאלה הנתבעת:

"בכל אופן את אומרת לי שבשלב מסוים החברה עברה לניהולך?"

והשיבה - "כן" (עמ' 3 לפרוטוקול הנ''ל שורות 4-5).

כאשר נשאלה מתי קיבלה את החברה לניהולה, אמרה: "אחרי שהבנק אישר שאני יכולה להתחיל לעבוד ופתחו חשבון ונתנו לי מסגרת (שם, שורה 11).

הנתבעת אף הודתה כי חתמה על פרוטוקול פתיחת חשבון של הנתבעת בבנק (מוצג א, שם, שורה 19).

עוד הודתה כי היא חתומה על נספחים 1, ו-2 לכתב התביעה, כמורשית חתימה בחברה, ואציין כי מדובר בהסכמי פתיחת חשבון (שם, שורות 21-23).

ובהמשך החקירה, נשאלה הנתבעת:
"נכון להיום או למעשה מאז פתיחת החשבון החברה בשליטתך לכל דבר וענין לפי מה שהבנתי", והשיבה חד משמעית – "כן" (עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 3 – 4).

19.
בנוסף השיבה הנתבעת גם כי הייתה בעלת זכות החתימה הבלעדית בחברה, והיא היחידה שהתנהלה מול הבנק (שם, שורות 27-30).

הוצג לנתבעת טופס של הבנק, שבו מוצהר מיהו בעל השליטה בחברה, ומופיע בו שמה של הנתבעת, והיא אישרה שחתמה כיו''ר החברה על טופס זה (ראה עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 29-31 וכן מוצג ד).

עוד אישרה הנתבעת, כי חתמה על פרוטוקול החברה, אשר במסגרתו הוחלט ליטול מהבנק מסגרת אשראי בסך 50,000 ₪ (שם, שורות 26-27 ומוצג ג).

20.
צא ולמד, הנתבעת הודתה חד משמעית כי הבעלות בחברה הועברה אליה מבנה, היא ניהלה את החברה, עמדה בקשר עם הבנק התובע ואישרה בחתימתה במספר מסמכים כי היא בעלת השליטה בחברה וכן יו''ר.

עדות הנתבעת והמסמכים הינם חד משמעיים, ודבריה עולים כדי הודאת בעל דין. אין כל גרסה ממשית מטעם הנתבעת, כעולה מהחקירה הנגדית, שיכולה לסתור דברים אלו.

יוער כי הנתבעת כלל לא טענה בתצהיר שלא ידעה מהו תוכנם של המסמכים עליהם חתמה.

למעלה מהדרוש, מן הראוי להזכיר את ההלכה ולפיה אדם מוחזק כיודע את תוכנו של מסמך עליו הוא חותם. ראה
ע"א 2119/94 לנדאו נ' וין, פ"ד מט(2) 77, בעמ' 84:

"הדין הכללי בקשר לחתימה על חוזה על-ידי מי שאינו יודע קרוא וכתוב - והוא הדין בעיוור או במי שאינו יודע את השפה שבה נכתב החוזה וכיוצא בזה - אומר כדלקמן
:
אדם מוחזק כמי שיודע את תוכנו של מסמך שעליו הוא חותם, ולא תישמע מפיו הטענה שלא כך הם פני הדברים, מן הטעם שאין הוא מסוגל לקרוא את המסמך מסיבה כלשהי. מקורה של חזקה זו בכך שמי שאינו מסוגל לקרוא מסמך נושא בחובה להבטיח שתוכנו של אותו מסמך יובא לידיעתו על-ידי פלוני המהימן עליו, לפני שיחתום עליו; ועל-כן הוא זה הנושא בתוצאות אי-קיומה של החובה."
21.
חשוב לציין גם כי מוצגים ג' ו-ד' מאומתים על ידי עו''ד יעקב רוזנברג, שהבינותי מדברי הנתבעת כי איננו עו''ד של הבנק אלא עו''ד מטעמה (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 20-24).

22.
ממילא, אם הנתבעת הינה בעלת שליטה בחברה, משמע היא מחזיקה יותר מ-5% מהון מניותיה.

זאת, מעבר לעובדה שהנתבעת הודתה שניהלה את החברה, והייתה בעלת זכות חתימה בלעדית, וככזו, ניתן לראות אותה הלכה למעשה כדירקטורית בחברה.

להגדרה הרחבה של בעל ענין, בין אם הוא רשום ברשם החברות ככזה ובין אם לאו, חוק החברות, וכן ע"א (מחוזי ת''א) 2849/99 מל''ב המכללה לסחר בינלאומי בע''מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע''מ:

"מקובלת עליי גישת ב''כ המשיב ולפיה חוק הערבות אינו מפנה למסמכי רשם החברות, כי אם לחוק ני''ע, ולכן נראה כי הכוונה בפירוש המושג בעל עניין, היא למהות התפקיד שמילא מערער 2 במערערת 1, ולא להגדרתו הפורמלית" (סעיף 6 לפסק הדין).

23.
ראיתי להתייחס לדבר מה נוסף, למרות שהצדדים לא התייחסו לסוגיה זו בסיכומיהם. עיון בתיק בית המשפט מגלה כי ביום 8.11.11, ימים ספורים לפני הדיון בבקשה לביטול פסק הדין, הגישה הנתבעת בקשה לצרף לתיק דוח רשם חברות של החברה (שצורף לבקשה).

ממסמך זה עולה כי שמה של הנתבעת נפקד ממנו, הן בבעלות במניות החברה והן כמנהלת, ומי שרשום כבעל מניות ומנהל הוא שי גנון, בנה של הנתבעת (ראה תשובתה בעמ' 5 לפרוטוקול, ש' 5 -6).

בהחלטת כב' הרשם הבכיר כהן מאותו יום, נקבע כי הבקשה תידון בדיון, אך לא מצאתי החלטה המתייחסת לכך. בכל מקרה, המסמך מצוי בתיק והנתבעת אף נשאלה לגביו בחקירתה (ראה עמ'
7 לפרוטוקול, ש' 2 – 4), ואמרה כי שמה לא מופיעה בו. אמנם, המסמך לא סומן או קובל כראיה בהליך הביניים אך לא ראיתי להתעלם ממנו, מיוחד כאשר מדובר בדוח רשם חברות שתוכנו (המילולי כמובן) לא שנוי במחלוקת.

כפי שצויין בפרשת מל"ב שצוטטה לעיל, חוק הערבות אינו מפנה למסמכי רשם החברות אלא לחוק ניירות ערך, המתייחס למהות התפקיד ולא להגדרות פורמליות (ראה הגדרת "בעל ענין" בו לעיל).

זאת ועוד, כבר נפסק כי הרישום ברשם החברות אינו קונסטיטוטיבי אלא דקלרטיבי בלבד (ע"א 7443/08 נועה רייכטר גכט נ' בית חלקה 39 בגוש 6204 בע"מ, סעיף 5 לפסה"ד; ע"א 2140/01 נחמיאס נ' נכסי בני משפחת מושקוביץ, פ"ד נו(6) 481, 487).

ממילא, כאשר הנתבעת מאשרת חד משמעית, מספר פעמים, כי הבעלות בחברה עברה אליה מבנה, כמו גם ניהולה השוטף, ואף חותמת על מסמכים מתאימים לבקשת התובע, המסתמך עליהם, מה לי תוכן הרישום בדוח רשם החברות.

24.
לפיכך, נוכח המסקנה כי הנתבעת הינה בעלת עניין, לא חלה עליה הוראת סעיף 21(ב) לחוק הערבות, וממילא אין היא מופטרת מהחוב של החברה לתובע.

טענת הנתבעת למימוש כספים שלא כדין

25.
נותר לדון איפוא, בטענה השניה של הנתבעת לגבי מימוש שלא כדין בסך 20,000 ₪ מחשבונה הפרטי.

26.
בסעיף 12 לתצהיר נטען שהבנק מימש ניירות ערך וכספי תוכניות חיסכון של הנתבעת ובעלה, בחשבון בנק פרטי המנוהל אצלו, מבלי ליידעם ומבלי שבעלה צד בחובות החברה או ערב לפעולותיה. הנתבעת צירפה כנספח ג' מסמך הנוגע לעניין זה. עיון במסמך זה מלמד כי הוא נושא תאריך 23.10.08, וכן נרשם בו כי מדובר ב"העברה מח-ן לח-ן לפי הוראת לקוח".

27.
בחקירתה הנגדית הוצג לנתבעת הסכם הלוואה ע''ס 20,000 ₪, הנושא תאריך 23.10.08, והיא אישרה שהמסמך חתום על ידה ושמדובר בהלוואה שנלקחה מחשבון הבנק שלה ושל בעלה (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 14-16, מוצג ה).

28.
הנתבעת הודתה בחקירתה, כי חתמה באותו יום בדיוק על כתב קיזוז מיוחד (שם, ש' 17 – 18 ומוצג ו). עיון במסמך זה בו מגלה כי הוא מאפשר לבצע קיזוז כספים של הנתבעת ובעלה כנגד חובם לתובע.

29.
מסמכים אלה מלמדים כי הפעולה של העברת הכספים מחשבון הבנק הפרטי לחשבון החברה, אשר לו ערבה הנתבעת, שבוצעה ביום בו נחתמו כתב הקיזוז והסכם ההלוואה, נעשתה לפי הוראת הנתבעת, ובכל מקרה גם מכוח כתב הקיזוז.

30.
זאת ועוד. העברת הסכום של 20,000 ₪ מחשבונה הפרטי של הנתבעת לחשבון החברה גרמה להפחתת חוב החברה, וממילא, להפחתת החוב הנערב, נשוא תביעה זו.

פשיטא, אפילו אם נגרע מחשבונה הפרטי של הנתבעת סך 20,000 ₪ שלא כדין, והתובע חב לה סכום זה, הרי שכעת החוב הנערב הופחת באותה מידה, וממילא, המדובר ב"משחק שסכומו אפס" ומכאן המסקנה, כי לא נגרם לנתבעת נזק כלשהו כתוצאה מהעברת הכספים.

31.
לפיכך, אין לי אלא לדחות את טענת הנתבעת בהקשר זה.

סוף דבר

32.
בהינתן האמור, התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובע סך 70,386 ₪, בצירוף ריבית כאמור בסעיף 12.2 לכתב התביעה, מיום 1.11.10 ועד ליום התשלום בפועל.

33.
כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע את אגרת המשפט, וכן שכ''ט עו''ד בסך 15,000 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום,
י"ט שבט תשע"ג, 30 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.













תאמ בית משפט שלום 15057-12/10 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' קבוצת אינטר אמריקן בע"מ, יונה גונן (פורסם ב-ֽ 30/01/2013)