פסקי דין על שרון רפאלי |

1994-01/13 עפת     21/02/2013




עפת 1994-01/13 שרון רפאלי נ' מדינת ישראל








בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים



21.2.13

עפ"ת 1994-01-13 רפאלי נ' מדינת ישראל







בפני

כב' השופט
כמאל סעב


המערער

שרון רפאלי


נגד


המשיבה

מדינת ישראל

- ע"י פרקליטות מחוז חיפה - פלילי


למערער טענה עו"ד גב' זילי ולדמן

למשיבה טען עו"ד שגב אדלר


פסק דין


1.
לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחדרה, (להלן: "בית משפט קמא"), אשר ניתן על ידי השופט א.גופמן- (ס.נ), בתיק 3082-06-10.


הכרעת הדין ניתנה ביום 25/06/12 וגזר הדין ניתן ביום 26/11/12.

2.
הערעור מופנה כנגד פסק הדין.

ההליך בבית משפט קמא:

3.
המערער הובא לדין בבית משפט קמא בגין העבירות הבאות:


נהיגה ברכב כשתוקף רישיון הרכב פקע מזה תקופה העולה על 6 חודשים - עבירה לפי סעיף 2 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א- 1961 (להלן: "הפקודה").


נהיגה ברכב ללא ביטוח תקף - עבירה לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל- 1970.


נהיגה בקלות ראש- עבירה לפי סעיף 62 (2) לפקודה.


אי ציות להוראות שוטר במדים - עבירה לפי תקנה 23 (א)(1) לתקנות התעבורה - תשכ"א- 1961 (להלן: "התקנות").

4.
בכתב האישום נטען כי המערער נהג ביום 22/11/09, ברכב שתוקף רישיונו פג ביום 30/11/08, כלומר חלפו למעלה משישה חודשים מיום פקיעת תוקף רישיון הרכב.

בנסיבות נהיגת הרכב, לא היה כיסוי ביטוחי למערער ו/או לאדם אחר לעניין השימוש ברכב.

המערער נסע ברכב ללא אורות והסיע שלושה נוסעים כאשר הרכב: היה ללא דלתות כלל ועיקר, ללא מכסה מנוע, ללא שמשה קדמית וללא מחצית הגג.

5.
שוטר קרא במערכת הכריזה לנוהג הרכב לעצור, אך הנהג לא ציית לקריאת השוטר והמשיך בנסיעה תוך שהוא מנסה להימלט, אם כי בשלב מסוים עצר, נטש את הרכב ונמלט רגלית יחד עם שלושת הנוסעים.

המערער, כפר בעובדות כתב האישום, בית משפט קמא שמע את הראיות, הרשיע אותו בדין והטיל עליו את העונשים הבאים:

-
2,000 ₪ קנס כספי,
-
4 חודשי פסילה בפועל,
-
5 חודשי פסילה על תנאי למשך שנתיים כמפורט בגזר הדין,
-
חודשיים פסילה על תנאי למשך שנתיים כאמור בגזר הדין.

6.
הערעור מופנה כנגד הרשעתו בדין ולחילופין כנגד חומרת הדין.

טענות המערער ביחס להרשעה:

7.
לטענת המערער, הוא רכש את הרכב משכנתו לצורך פירוקו ומכירת חלקיו. הרכב חנה ליד ביתו, אם כי ביום מסויים נגנב, לטענתו. המערער לא פנה למשטרה ולא הגיש תלונה כי על סמך ניסיונו כשוטר מג"ב בעבר, המשטרה אינה נוהגת לקבל תלונה על גניבת רכב ממי שאינו הבעלים הרשום.

8.
עוד טען המערער כי בית משפט קמא התייחס לטענת ההגנה, קרי שהרכב נגנב כאל טענת אליבי, תוך שהוא קובע כי על המערער להביא ראיות בהקשר אליה. אולם לדעת המערער, החובה להפריך את טענת האליבי מוטלת על המשיבה ובענייננו לסתור את טענת המערער שהרכב נגנב ובכך היא לא צלחה.

9.
עוד טען המערער כי בית משפט קמא טעה משהרשיע את המערער על יסוד חזקת הבעלות, תוך שהוא מסתמך על סעיף 27 לפקודה.

10.
באת כוח המערער סבורה כי בית משפט קמא טעה משלא ערך את האבחנה בין עבירות של אחריות קפידה לבין עבירות שלשם גיבושן דרושה מחשבה פלילית.

לשיטת באת כוח המערער קיים ספק ביחס להרשעת נהג בעבירות שיוחסו למערער מכוח חזקת הבעלות.

11.
המערער סבור כי משהרכב נגנב חל עליו הסייג שבסעיף 27ב לפקודה ולכן יש לפטור אותו מכל אחריות וכפועל יוצא מכך, לזכותו בדין.

על המשיבה להוכיח את אשמתו של המערער מעל לכל ספק סביר ולעמוד בנטל ההוכחה.

מטעם המערער העידה בעלת הרכב שמכרה לו אותו ובין היתר מסרה כי עם מכירת הרכב קיבל המערער מפתח לרכב.

12.
לעומת זאת, השוטרים העידו שכאשר תפסו את הרכב, גילו כי הרכב הותנע באמצעות חוטים קרועים. עובדות אלו תומכות בגרסתו של המערער שהרכב נגנב. על כן, יש לקבל את הערעור ולזכות את המערער בדין.

טענות המערער ביחס לעונש:

13.
לחילופין, טען המערער כי העונש שהוטל עליו, בעיקר עונש הפסילה בפועל, אינו עומד בפרופורציה נכונה עם נסיבות העבירה.

14.
עוד נטען כי בשל הוראת הסעיפים 36+37 לפקודה הוטלו עליו 2 סוגי עונשי פסילה מותנים כך שהפיצול ברכיב ענישה זה גורם לכך שכנגדו עומדים 7 חודשי פסילה על תנאי.

היה על בית משפט קמא להסתפק בעונש הפסילה על תנאי ולהימנע מהטלת עונש פסילה בפועל. המערער נוהג מזה שניםרבות, עברו אינו מכביד ולכן היה על בית משפט קמא ליצור איזון ראוי ונכון בין רכיבי הענישה.

טענות המשיבה ביחס להרשעה:

15.
המשיבה ביקשה לדחות את הערעור. הכרעת הדין של בית משפט קמא מבוססת על פי החזקה הקבועה בסעיף 27ב(א) לפקודה המעביר את הנטל לבעל הרכב להוכיח כי בעת ביצוע העבירה, הוא לא נהג ברכב, אלא אדם אחר.

היה על המערער לפנות למשטרה ולהגיש תלונה ומשלא עשה כן אין לו להלין אלא על עצמו.

16.
בעלת הרכב העידה בבית משפט קמא ולא תמכה בגרסתו של המערער שהרכב נגנב. לדבריה, המערער פנה אליה וטען בפני
ה כי "גררו את הרכב". כמובן, אין בעדותה כדי לתמוך בטענת הגניבה כי היא לא מסרה שהמערער פנה אליה בבקשה להגיש תלונה בגין גניבת הרכב ולא סיפרה כי הוא טען בפני
ה שהרכב נגנב.


לכן ביקשה לדחות את הערעור לעניין ההרשעה.

טענות המשיבה ביחס לעונש:

17.
המשיבה סבורה שהעונש שהושת על המערער סביר, מדוד ושקול. המדובר בעבירות חמורות ובעיקר נהיגת רכב במצב המתואר בכתב האישום. סכנה רבה נשקפה מנהיגת רכב במצבו של רכב המערער – ללא דלתות, ללא מכסה מנוע, ללא שמשה קדמית ועם מחצית הגג.

18.
עוד נטען כי העונש סביר והולם הן את נסיבות העבירות והן נסיבותיו של המערער.

דיון והכרעה:

19.
לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בפסק דינו של בית משפט קמא, ההרשעות הקודמות של המערער ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור על שני חלקיו.

דיון בערעור על ההרשעה:

20.
המערער רכש את הרכב משכנתו ואין חולק שהוא הבעלים והמחזיק של רכב זה. מהרכב ככל הנראה נמכרו חלקים מסוימים, זאת בהתאם למצב בו הוא נמצא.

21.
המערער טוען כי הוא לא נהג ברכב. לגישתו, הרכב נגנב ועל כן יש לשאול האם די בטענה זו כדי להסיר מעליו את החזקה שבדין?

22.
המערער לא פנה למשטרה ולא הגיש תלונה על גניבת הרכב בעת הרלוונטית להתרחשות העבירות. עוד ברור שהשכנה שעל שמה רשום הרכב לא הגישה תלונה על גניבת הרכב.

23.
מכלל הראיות עלה כי הרכב היה בחזקת ואף בבעלות המערער בעת ביצוע העבירות, כך שהחזקה שבדין חלה עליו.


ב"כ המערער נקלעה לכלל טעות משטענה כי היה על המשיבה לסתור את טענת מרשה שהרכב נגנב. ראשית כל לא די בטענה סתמית וחסרת כל יסוד ותשתית עובדתית. כאמור, לא די בהעלאת הטענה ועל המערער היה להוכיח ולו בראשית ראיה שאכן הרכב נגנב ובזה הוא לא צלח. במצב דברים זה לא נדרשת המשיבה לסתור טענה שלא הוכחה, על כן, החזקה שבדין ממשיכה לחול ויש להטיל על המערער, כמי שמחזיק ברכב או כבעליו שטרם נרשם ככזה, את האחריות לאשר קורה עם הרכב.

24.
חזקת אחריות בעל הרכב לקורה איתו קבועה בסעיף 27ב(א) לפקודה. הסעיף קובע כדלקמן:


"(א)
נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על פי חיקוק, לפי הענין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן – המחזיק), או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו.


(ב)

הוכיח בעל הרכב למי מסר את החזקה ברכב, תחול החזקה האמורה בסעיף קטן (א) על המחזיק.



(ג)

הוכיח המחזיק כי מסר את החזקה ברכב לאדם אחר, תחול החזקה האמורה בסעיף קטן (א) על אותו אדם."


לפי החזקה הקבועה בסעיף 27ב(א):

"מוחזק בעל רכב כמי שעבר עבירת תעבורה שבוצעה באמצעות רכבו, אלא אם הוכיח מי השתמש ברכב באותה עת או למי מסר את הרכב לשימוש, או אם הוכח כי הרכב נלקח ממנו בלא ידיעתו ובלא הסכמתו
" – ע"פ 1977/05 דוד גולה נגד מדינת ישראל
(ניתן ביום 02/11/06).

כאמור, סעיף 27ב(א) לפקודה מעביר את נטל הראיה לבעל הרכב ובענייננו טענת המערער כי הרכב נגנב ממנו, הינה טענה בעלמא, שאין בה כדי להוות הוכחה כנדרש בסעיף הנ"ל ואין בה כדי לסתור את חזקת הבעלות.

25.
על כן מוטלת על המערער האחריות לעבירות שבוצעו ברכב, כמי שאחראי על הרכב, כל עוד לא עלה בידו להראות כי אדם אחר נהג ברכב ללא הסכמתו וללא ידיעתו.


מכאן, ברי כי המשיבה הוכיחה מעל לכל ספק סביר את העבירות המיוחסות למערער ולכן הרשעתו בדין יציבה ומבוססת על אדנים מוצקים הן עובדתית והן משפטית.

26.
על כן, לא מצאתי מקום להתערב בהכרעת דינו של בימ"ש קמא. המערער לא הראה כי הרכב היה בחזקת אדם אחר וכי טענתו שהרכב נגנב, היא טענה בעלמא שלא הניח לה כל תשתית עובדתית.

27.
עוד יש לומר כי לא מצאתי צורך להידרש לטענת המערער לעניין החלת החזקה שבדין תוך יצירת אבחנה בין עבירות של אחריות קפידה לבין עבירות שדורשות קיומה של מחשבה פלילית. החזקה שבדין מבוססת על ההגיון, השכל הישר וניסיון החיים שככלל הנכס ובענייננו, הרכב, מצוי בידי בעליו וכי אם האחרון טוען אחרת עליו הראיה. המערער לא עמד בדרישה הראשונית והיא הוכחת העובדה שהרכב היה בידי מי שגנב אותו.

28.
בהכרעת הדין ציין בימ"ש קמא כי תלונה למשטרה יכול ותוגש ע"י מי שמחזיק ברכב. גישתו זו מקובלת עליי. עוד יש לומר כי ככלל כל אדם רשאי להגיש תלונה על כל מעשה עבירה. המערער יכול לפנות למשטרה ולמסור תלונה כמי שרכש את הרכב ולכן טענתו המתבססת על נסיונו כשוטר מג"ב, אין לה על מה לסמוך.

המערער יכל להסביר לשוטרים כי הוא רכש את הרכב משכנתו ועל כן וכמי שרכש את הרכב ומחזיק בו מודיע הוא על כך שהרכב נגנב. משלא עשה כן, לא הוכיח כדרוש על פי דין שהרכב נגנב והיה בידי אחרים שלא בהרשאתו והסכמתו, על כן, האחריות לרכב ולמתרחש איתו, תמשיך להיות מוטלת על כתפיו.

29.
על כן, אני דוחה את הערעור לעניין הכרעת הדין והוא הדין לעניין גזר הדין. העונש סביר ושקול ואין בו חריגה קיצונית מרמת הענישה המקובלת במקומותינו במקרים דומים – ראו
ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל
(ניתן ביום 29/1/09), ע"פ 6681/09 אלחטיב נגד מדינת ישראל
(ניתן ביום 13.1.10),

ע"פ 8704/08 הייב נ' מדינת ישראל
(ניתן ביום 23.4.09), עפ"ת (חי') 23021-07-09 מדינת ישראל
נ' חאדר אסוואד (ניתן ביום 24.11.09), ע"פ 7563/08 אבו סביח נ' מדינת ישראל
(ניתן ביום 4/3/09), ע"פ 5236/05 עמאשה נ' מדינת ישראל
(ניתן ביום 4/3/09) וע"פ 9097/05 מדינת ישראל
נ' ורשילובסקי (ניתן ביום 3/7/06).
ע"פ 4594/11 עלא עדס נ' מדינת ישראל
, (ניתן ביום 29.1.13) וע"פ 8589/12 חאלד ביאטרה נ' מדינת ישראל
, (ניתן ביום 28.1.13).

על כן, אני דוחה את הערעור לעניין העונש.

30.
היה וניתן צו עיכוב ביצוע העונש בטל בזה הצו. על המערער לקיים את פסק דינו של בימ"ש קמא כשמניין הזמן מיום מתן פס"ד זה.

31.
המזכירות תשלח לצדדים עותק מ

פסק דין
זה בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום,
יא אדר תשע"ג, 21 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.











עפת בית משפט מחוזי 1994-01/13 שרון רפאלי נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 21/02/2013)