פסקי דין על דניאל וקנין | פסקי דין על עיריית חיפה | פסקי דין על מ.ת.א.ר | פסקי דין על דן שאול כרמי |

3286-09/12 עתמ     11/03/2013




עתמ 3286-09/12 דניאל וקנין נ' עיריית חיפה, מ.ת.א.ר בע"מ, דן שאול כרמי








בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים

עת"מ 3286-09-12 וקנין נ' עיריית חיפה
ואח'



11 מרץ 2013




בפני

כבוד השופט א' קיסרי


עותר

דניאל וקנין


נגד


משיבים

1. עיריית חיפה
2. מ.ת.א.ר בע"מ
3. דן שאול כרמי




פסק דין


עתירה מנהלית המכוונת כנגד הליכי גבייה מנהלית שנוקטת המשיבה 1 ("העירייה") כנגד העותר, בגין חובות ארנונה ומים שלפי הטענה הוא חייב בהן. בגדר העתירה ביקש העותר גם סעד הצהרתי שלפיו הוא אינו חייב בחובות המפורטים בדרישת התשלום שנשלחה לו (כמפורט במכתב העירייה מיום 19.1.12 – נספח ז' לעתירה).

טענתו העיקרית של העותר היא שמועד היווצרם של החובות הוא בשנים
1999 ו-2000, ועל רקע זה ועל רקע ההלכה שנקבעה ברע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית (20.6.10) יש לקבוע כי החובות התיישנו ולא ניתן לגבותם.

עוד נטען בעתירה כי מקורו של החוב הוא בהחזקה משותפת של נכס עסקי בתחומי העיר חיפה בידי העותר ואדם אחר (המשיב 3). הנכס הוחזק בידי העותר ושותפו על פי הסכם שכירות מיום 1.6.99 ולאחר זמן קצר, כשהתגלעו חילוקי דעות בין העותר לבין שותפו, עזב העותר את המקום וחדל להיות שותף בעסק ומכאן, כך טענתו, אין הוא חייב בארנונה או בחוב אחר כלשהו לעירייה.

בתשובת העירייה נטען כי העותר מנוע מלטעון התיישנות, שכן היה עליו להעלות את הטענה בהזדמנות הראשונה אשר, לפי הנטען, הייתה בשנת 2005. בקשר לכך טענה העירייה כי מאז שנת 2003 ננקטו נגד העותר הליכי גבייה מנהלית, והיה עליו להעלות את טענת ההתיישנות מיד כאשר הוחל בהליכי גבייה אלו.

עוד נטען כי מקצת העניינים הנטענים בעתירה אינם בסמכותו של בית משפט זה, כי אם בסמכות ייחודית של מנהל הארנונה וועדת הערר, וכן נטען כי בגדר פעולות גבייה שננקטו בשנת 2006 נגד הורי העותר הגיש העותר תצהיר אשר יש לראותו כהודאה בקיום זכותה של העירייה כמשמעות המונח בסעיף 9 לחוק ההתיישנות תשי"ח–1958, וגם מטעם זה אין העותר יכול לטעון להתיישנות.

בדיון המוקדם שהתקיים ביום 14.1.13 הצעתי לעירייה לנקוט בהליכים משפטיים כנגד העותר בערכאה אזרחית מוסמכת, ואת זאת עשיתי על רקע מחלוקת עובדתית הכרוכה בבירור טענת ההתיישנות, מחלוקת שמטבע הדברים קיים קושי לבררה בהליכים בפני
בית משפט זה. העירייה ביקשה שהות לשקול את האפשרות לעשות כן, ולאחר מכן הודיעה כי היא עומדת על זכותה להמשיך ולנקוט בהליכי גבייה מנהלית, והיא אינה מקבלת את ההצעה לנקוט בהליך אזרחי נגד העותר.

יצוין כי בתום הדיון שהתקיים הסכימו הצדדים שאם לא תקבל העירייה את הצעת בית המשפט, יינתן פסק הדין על יסוד כתבי הטענות והטענות שנטענו בדיון.

שקלתי את טענות הצדדים והחלטתי לקבל את העתירה ככל היא מכוונת כנגד הליכי הגבייה המנהלית, ולדחותה ככל שהיא מכוונת ל

פסק דין
הצהרתי שהעותר אינו חייב בחובות הארנונה והמים הנדרשים ממנו.

בעניין האחרון דומני כי העירייה צודקת כשהיא טוענת שעניין החבות אינו בגדר סמכותו של בית משפט זה, ועל העותר לנקוט בדרך הקבועה בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות [ערר על קביעת ארנונה כללית] תשל"ו–1976.

אשר לנקיטת הליכי הגבייה המצב שונה.

עניין הפעלת הליכי גבייה מנהליים לפי פקודת המיסים (גבייה) מוסדר בהנחייה מס' 7.1002 של היועץ המשפטי לממשלה ("הנחיית היועמ"ש") שפורסמה בחודש פברואר 2012 ולפי ההלכה שנפסקה בעניין (רע"א 7028/00
אי.בי.אי ניהול קרנות נאמנות (1978) בע"מ
נ'
אלסינט בע"מ
(14.12.06)) היא חלה גם בענייננו, אף שמדובר בחוב שעל פי הטענה נוצר בשנים 1999–2000.

בסעיף 5 של הנחיית היועמ"ש נאמר כי "על הרשות לפתוח בהליכי גבייה תוך פרק זמן סביר שהוא קצר מתקופת ההתיישנות האמורה (תקופת התיישנות של שבע שנים, א"ק), פרק זמן כאמור מן הראוי שלא יהיה ארוך משלוש שנים" (ההדגשה במקור, א"ק).

בסעיף 6 של הנחיית היועמ"ש נאמר: "לא פתחה הרשות בהליכי גבייה מנהליים במועדים הקבועים בהנחיה זו, ולא התקיימו נסיבות חריגות המצדיקות פתיחה מאוחרת של הליכי גבייה לפי סעיף 5 להנחיה זו, לא תוכל הרשות, ככלל, לגבות מכוח הפקודה" (ההדגשה במקור א"ק), ובהמשך נאמר עוד כי "כל עוד לא חלפה תקופת ההתיישנות לפי דיני ההתיישנות האזרחית, תוכל הרשות לפנות לבית משפט בתביעה אזרחית לגביית החוב".

מתשובת העירייה עולה שהליכי הגבייה המנהלית החלו בחודש ספטמבר 2004 (נספח א' לתשובה). נטען אמנם (בסעיף 48 לתשובה) שהעותר קיבל מכתב התראה בשנת 2003, אלא שלכאורה טענה זו אינה מתיישבת עם הנאמר בנספח א' המפרט את שלבי הטיפול בגביית החוב, ומעבר לכך כנטען באותו מקום בתשובת העירייה, שלבי הטיפול הבאים היו בשנים 2006, 2010, 2011, 2012.

על רקע דברים אלה נראה שלכאורה נפתחו הליכי הגבייה המנהלית לאחר תום המועד הקבוע בהנחיית היועמ"ש, אבל מעבר לכך, וחשוב מזאת, דומה כי העירייה פעלה גם בניגוד לאמור בסעיף 8.1 של הנחיית היועמ"ש ש"על הרשות להמשיך במתווה הנקוב בפקודה, להפעיל את אמצעי הגבייה הקבועים בה במאמץ לגבות את החוב, במרווחי זמן סבירים, והיא אינה יכולה להשתהות ולמשוך את הליכי הגבייה".

על מעמדן המחייב של הנחיות היועץ המשפטי לממשלה ועל כפיפותן של הרשויות המנהליות
להנחיות אלה עמד בית המשפט בע"א 3350/04
מנכ"ל משרד הפנים
נ'
איתנה שנן
(13.6.07),
והתקשיתי לכן להבין את עמדתה של העירייה בעניין הנוכחי. מעבר לכך, טענת ההתיישנות שהעלה העותר כמו גם טענות העירייה בתשובה לטענה זו, וכן טענות שהעלה העותר שעניינן חבותו של מי שהיה שותפו בעסק (נספח י"ב לעתירה), הן טענות המחייבות בירור עובדתי שמסגרת הדיון בבית משפט לעניינים מנהליים אינה מאפשרת לעשותו, וגם מטעם זה היה מקום שהעירייה תנהג בהתאם לסעיף 6 בהנחיית היועמ"ש.

למעלה מן הצורך אוסיף כי מן המסמכים שצורפו לתשובת העירייה מתעורר ספק לגבי תקינותם של הליכי הגבייה המנהלית שננקטו בשנים 2005–2006, על רקע העובדה שהם ננקטו על ידי חברת מלגם שירותים לעיר בע"מ אשר מעמדה לא הוברר די הצורך. כיוון שהעניין אינו מצריך הכרעה – איני מוצא לנכון לקבוע דבר בעניין זה.

סיכומו של דבר, העתירה בעניין נקיטת הליכי גבייה מנהלית נגד העותר מתקבלת, ואילו העתירה ל

פסק דין
המצהיר שהעותר אינו חייב בחובות ארנונה ומים נדחית.

נוכח התוצאה שהגעתי אליה, אין צו להוצאות.


ניתן היום,
כ"ט אדר תשע"ג, 11 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.














עתמ בית משפט לעניינים מנהליים 3286-09/12 דניאל וקנין נ' עיריית חיפה, מ.ת.א.ר בע"מ, דן שאול כרמי (פורסם ב-ֽ 11/03/2013)