פסקי דין על עופר אהרון | פסקי דין על ענת אהרון | פסקי דין על כרמלה דוד | פסקי דין על שחר דוד | פסקי דין על מינהל מקרקעי ישראל ואח' |

1141/09 א     20/03/2013




א 1141/09 עופר אהרון, ענת אהרון נ' כרמלה דוד, שחר דוד, מינהל מקרקעי ישראל ואח'








בית משפט השלום בבית שמש



ת"א 1141-09 אהרון ואח'
נ' דוד ואח'







בפני

כב' השופט
דוד גדעוני


התובעים

1
.
עופר אהרון

2
.
ענת אהרון
באמצעות ב"כ עו"ד יצחק פרייברג


נגד


נתבעים

1.כרמלה דוד
2.שחר דוד
באמצעות ב"כ עו"ד אוהד שני
3.
מינהל מקרקעי ישראל

באמצעות ב"כ עו"ד שמואל קרניאל
4.האגודה השיתופית צפרירים - מושב עובדים




פסק דין


1.
תביעה לסילוק יד.

2.
התובעים והנתבעים 1 ו-2 (להלן: "הנתבעים") הם ברי רשות במשקים סמוכים בצפרירים מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ, הוא הנתבע 4 (להלן גם: "המושב" או "צפרירים"). התובעים השלימו את רכישת זכויותיהם במשק 72 בשנת 2004. הנתבעים הם בעלי זכויות במשק 74 מזה כשלושים שנים. זכויות הצדדים במשקים, וכחברי האגודה השיתופית (המושב), נובעות, בין היתר, מזכויות המושב על פי הסכם משולש בינו לבין מינהל מקרקעי ישראל, הוא הנתבע 3 (להלן גם: "המינהל") והסוכנות היהודית לארץ ישראל.

3.
לטענת התובעים, במועד לא ידוע, קודם למועד שבו רכשו זכויות במִשקם, נטעו הנתבעים מטע זיתים שפולש, בחלקו, לשטח מִשקם של התובעים. שטח הפלישה הנטען יכונה להלן גם: שטח המריבה. בכתב התביעה המתוקן עתרו התובעים לסילוק ידם של הנתבעים משטח המריבה ולהסרת העצים שניטעו בשטח זה.

4.
במסגרת הגנתם העלו הנתבעים שורה של טענות סף. כן העלו טענות לגופם של דברים, ובכלל זה לגופן של זכויות התובעים בשטח המריבה ולמצב הזכויות במושב. המינהל והמושב לא נקטו, בעיקרם של דברים, עמדה לגופו של הסכסוך בין הצדדים.
5.
במסגרת שמיעת הראיות בתיק העידו התובעים והמודד מטעמם, הנתבעת 2 ובנם של הנתבעים, נציגי המינהל, יו"ר ועד המושב, ועד נוסף ששימש בעבר חבר ועד המושב.

6.
בסיום ישיבות ההוכחות בתיק הוצע מתווה אפשרי לפתרון המחלוקת בין הצדדים בהסכמה. משלא נמסרה הודעה בדבר הסכמת הצדדים לפתרון המחלוקת במתווה שהועלה, ניתן

פסק דין
זה.

דיון והכרעה

טענות מקדמיות

7.
הנתבעים טענו כי התביעה התיישנה. התובעים טענו, כי משעסקינן במקרקעין מוסדרים אין לקבל טענת התיישנות וזאת מכח הוראת ס' 159(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), וכי מכל מקום לא הוּכחה חזקה נוגדת.

דין טענת ההתיישנות להידחות.

בענייננו לא חלה הוראת ס' 159(ב) לחוק המקרקעין, באשר אין עסקינן בתביעה לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים
(
ע"א 520/96 חוסין נ' מיר, פ"ד נד(3) 487, 494 (7.8.2000); ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49, 60 (29.6.2003)
)
. נקודת המוצא היא, אם כן, שתביעת התובעים כפופה באורח עקרוני להתיישנות. אולם, גם בהנחה כי תקופת ההתיישנות החלה היא שבע שנים, בהתאם להוראת ס' 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (ת"א (מחוזי י-ם) 3145/01 ברכה נ' מושב אורה, פס' 9 (19.2.2003); תמ"ש (מחוזי ת"א) 78931/98 י.א

נ' ע.א
, פס' 13 (8.6.2006)), הרי שהתביעה בענייננו לא התיישנה.

אמנם, וכפי שהוכח, רכשו התובעים עוד בשנת 1993 זכויות בשלד הבית שנבנה במשק על ידי בעל הזכויות הקודם במשק (להלן: "בעל הזכויות הקודם"). אולם, מהראיות שהובאו עולה כי את הזכויות במשק 72 עצמו – הן הזכויות שהצמיחו את עילת התובענה – רכשו התובעים אך בשנת 2004 (עדות התובע, ש' 3-9, 18-20 בעמ' 24 לפרוטוקול, ש' 9-15 בעמ' 25 לפרוטוקול, וכן ההסכמים מיום 6.9.93 ומיום 28.3.04 שאליהם התייחס התובע ואשר הוגשו לתיק בית המשפט). אף אם נקבל, כי כבר בעת רכישת שלד הבית, או סמוך לאחר מכן, ידעו התובעים כי בכוונתם לרכוש זכויות גם במשק עצמו, או אפילו כי ידעו כבר אז על דבר הפלישה הנטענת (עניין שלא הוכח) או כי צריכים היו לדעת עליה, הרי שעילת התובענה נולדה אך בשנת 2004. רק באותה עת קנו התובעים זכויות במשק שאליו נעשתה הפלישה הנטענת. רק אז, עם רכישת זכויות כאמור, הוקנה לתובעים כוח תביעה מהותי. רק אז התגבשו התנאים המוקדמים החיוניים שמכוחם יכולים היו התובעים להגיש תובענה לבית המשפט שתאפשר להם לזכות בסעד המבוקש על ידם. ממילא רק אז החל מירוץ ההתיישנות (ע"א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רעננה, פ"ד נא(2) 581, 594 (18.2.1997); ע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ, פס' 17-18 (24.5.2010)). מאז ועד למועד הגשת התובענה לא חלפה תקופת ההתיישנות.

למעלה מהצורך, יוּער כי בנסיבות העניין גם לא עלה בידי התובעים להראות כי חזקתם בשטח המריבה, ובכלל זה בתקופה שקדמה לרכישת הזכויות על ידי התובעים, עולה כדי חזקה "נוגדת" כנדרש לשם הנחת תשתית לטענת התיישנות. זאת, משום שלטענת הנתבעים עצמם הם נטעו את מטע הזיתים בשטח בהסכמת בעלי הזכויות בו. לעניין זה טענו הן להסכמת בעל הזכויות הקודם במשק 72 (ס' 8-9 לתצהיר הנתבעת, ס'
14 ו-16 לתצהיר בנם של הנתבעים) הן להסכמתם של המושב והמינהל (ס' 10 נקודה חמישית לתצהיר הנתבעת, ס' 17, נקודה חמישית, לתצהיר בנם של הנתבעים). כך או כך, ואפילו נניח כי ההסכמה הנטענת היתה על דרך של הסכמה בשתיקה, הרי, כעולה מטענת הנתבעים עצמם, יש לראות בהחזקתם בשטח המריבה כהחזקה מכח זכותו של בעל הזכויות במקרקעין, ממילא חסר בה יסוד הקונפליקט והיא אינה יכולה להיחשב כנוגדת (למשל, ע"א 3217/91 פלר נ' יורשי המנוח דב אקסלרוד ז"ל ואח'
, פ"ד מז(2) 281, 285 (1993); וכן נינה זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב(א) 24, 58-59 (1995)).

משכך, דין טענת ההתיישנות להידחות.

בנסיבות העניין גם לא נטען ולא הוכח, כי התקיימו התנאים הנדרשים לשם הכרה בטענת שיהוי, ובכלל זה כי בנסיבות המקרה יש לראות בתובעים כמי שזנחו את זכות התביעה או כי הנתבעים שינו מצבם לרעה בשל התנהגות התובעים (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (2.7.2003)). לפיכך, גם טענה זו אין לקבל.

8.
להשלמת התמונה יצויין, כי לא מצאתי ממש גם ביתר טענות הסף שהועלו על ידי הנתבעים.

אשר לטענת הסמכות העניינית, משעצם השימוש שעושים הנתבעים בשטח המריבה הוא העומד בדרכם של התובעים, משבנסיבות העניין הסעד העיקרי עניינו סילוק יד הנתבעים נוכח השימוש הנטען שהם עושים בשטח המריבה – מסורה הסמכות העניינית לבית משפט זה (רע"א 10889/07 ג'ורג'ורה איליא קנאזע נ' הנזירות הפרנסיסקניות של הלב הטהור של מריה, פס' 10 (4.5.2008); ת"א (מחוזי י-ם) 2162/08 ביסמוט נ' מור (5.1.2009); ע"א (מחוזי י-ם) סאמיה נ' אבו שמסיה (29.6.2010)).

גם הטענה כאילו משלא הוכיחו התובעים זכות בעלות או חכירה במקרקעין לא עומדת להם זכות תביעה, אינה יכולה להתקבל. משהוכח, כי התובעים רכשו זכויות של ברי רשות במשק, הרי שהם זכאים להחזיק בהם ולתבוע סילוק ידו של מי שמחזיק במקרקעין שלא כדין (ראו, למשל, ס' 16 לחוק המקרקעין).

אין לקבל גם את ניסיון הנתבעים להיבנות מהצהרת התובעים במסגרת הסכם רכישת הזכויות במשק, לפיה לא תהיה להם כל טענה בקשר עם מצבו המשפטי או הפיסי של המשק. הצהרה זו עניינה ביחסים שבין התובעים למוכר המשק, ואין בכוחה להועיל לנתבעים בנסיבות העניין.

בנוסף, טענו הנתבעים בסיכומיהם כי הסמכות לדון בסכסוכים כגון דא מסורה, בהתאם לתקנות המושב, לבוררות. טענה זו נדחתה על ידי בית משפט זה (כבוד השופטת ח' מאק קלמנוביץ') בהחלטה מיום 15.11.10. בקשת רשות הערעור עליה נדחתה אף היא (החלטת בית המשפט המחוזי, כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ ברע"א 25393-12-10 מיום 30.1.2011). משכך, לא ראיתי מקום להידרש לדברים שוב, ודי בהפנייה להחלטה ברע"א 25393-12-10 ולטעמיה.

9.
נפנה לדון בטענות הצדדים לגופם של דברים.

הזכויות בשטח המריבה

10.
עיון בטענות מגלה, כי בין הצדדים ניטשה מחלוקת באשר לאופן קביעת הגבולות בין המשקים. התובעים נסמכו בעניין זה על הגבולות שנקבעו במפת תכנית מס' מ.י.837 א' בעוד שהנתבעים טענו שבכל האמור בגבולות המשקים במושב צפרירים מצב הדברים בשטח הוא הקובע.

11.
מהראיות שהובאו בפני
בית המשפט עולה כי בכל האמור בגבולות המשקים יש בנמצא שלוש מפות רלבנטיות: מפת חלוקת המשקים במושב שנעשתה על ידי הסוכנות היהודית לארץ ישראל – מפת הסוכנות; מפת תכנית מס' מ.י.837 א', שטרם הופקדה ושעל בסיס גבולות המשקים בה ערך המודד מטעם התובעים את חוות דעתו; ומפת תכנית מס' מ.י. 571 שהופקדה אך לא אושרה (בכתב ההגנה מטעם המינהל הוסבר כי המינהל, המושב וועדות התכנון פועלים על פי תכנית אחרונה זו, אף שלא אושרה).

12.
כפי שהוכח, בכל האמור בגבולות המשקים הנוגעים לענייננו קיימת זהות בין שלוש המפות, והגבול בין המשקים זהה בכל המפות האמורות (ס' 2.4 לתצהיר אברהם זומר, אחראי מחוזי למחלקת מדידות במינהל, וכן עדותו עמ' 17, ש' 1-9, ש' 20-24 לפרוטוקול).

13.
הפלישה הנטענת נמצאת בסמוך לגבול בין חלקות א' של המשקים הרלבנטיים (עדות זומר, עמ' 17, ש' 7-9, וכן הסימון שסימן על גבי מפת תכנית מס' מ.י.837 א' שהוגשה לבית המשפט).

14.
בכל האמור ברשות הניתנת לחברי המושב – שהם כאמור בעלי זכויות כברי רשות במשקים – הרי שהתמונה הברורה העולה מהראיות היא, כי במושב צפרירים ניתנת הרשות על יסוד גבולות המשקים כפי שנקבעו במפת הסוכנות, ובכל האמור במשקים נושא התובענה, ממילא גם בהתאם לגבולות כפי שנקבעו במפות התכניות הנזכרות, הזהים לגבולות במפת הסוכנות.

גב' רחל אמיר, מנהלת מחלקת עסקאות חקלאיות במינהל, העידה כי המינהל, שהוא נותן הרשות במקרקעין, מתבסס בקביעת הגבולות בין חלקות א' של חברי המושב על מפת הסוכנות וזאת עד להכנת תכנית מאושרת (עמ' 16, ש' 13-14, 20-21 ו- 24-27 לפרוטוקול). כפי שהסבירה, ככל שמדובר בחלקות א', אין למושב זכות להתיר לחבר (בר רשות) פלוני לעשות שימוש בחלקה א' של שכנו (בר רשות) אלמוני (ע' 16, ש' 19 לפרוטוקול).

מר אברהם זומר, אחראי מחוזי למחלקת מדידות במינהל, הסביר אף הוא, שבכל האמור במושב צפרירים, שאין לו תב"ע מאושרת, הרשות הניתנת לבר רשות נעשית בהתייחס לגבולות החלקה כפי שנקבעו "במפת הסוכנות ובמקרה שלנו גם במפות התכניות" שהוצגו (עמ' 17, ש' 28-30 לפרוטוקול).

מר מאיר כהן, יו"ר ועד מושב צפרירים, שהעיד לבקשת הנתבעים, ציין אף הוא בעדותו כי גבולות חלקה א' של חברי המושב נקבעים על פי מפות התב"ע של היישוב (עמ' 19, ש' 4-5 לפרוטוקול) וכי בכל האמור בחלקה א' "החלוקה היא על פי מפות התב"ע והסוכנות ולא על פי החלטת המושב" ( עמ' 19, ש' 10-11 לפרוטוקול). בהמשך, כאשר נשאל אם המושב התיר לנתבעים לשתול עצים במשק התובעים, השיב כי המושב כלל לא נותן היתרים כאמור, היינו – המושב אינו מתיר לבר רשות אחד לעשות שימוש במשקו של בר רשות אחר (עמ' 19, ש' 23-24 לפרוטוקול).

15.
העולה מן המקובץ הוא כי רשותם של התובעים – ברי הרשות במשק 72 – כמו גם רשותם של הנתבעים – ברי הרשות במשק 74 – משתרעת על פני המשקים האמורים, בהתאם לגבולותיהם כפי שנקבעו במפת הסוכנות של המושב, אשר זהים לגבולות שנקבעו במפות התכניות מ.י. 837/א ומ.י. 571. ממילא ברור כי גבולות אלה הם שצריכים לשמש נקודת הייחוס לבחינת טענת הפלישה.

16.
נוכח האמור, ממילא יש לדחות את טענת הנתבעים לפיה משהתכניות האמורות לא אושרו, ומשאין להן "תוקף חוקי", הרי שאין כל משמעות לגבולות שנקבעו בהן ויש לבחון את זכויות הצדדים על פי מצב הדברים "בשטח". טענה זו עומדת בסתירה לתמונה העובדתית שהובאה בפני
בית המשפט. כאמור, מהראיות שהובאו, הן מפי נציגי המינהל הן מפי יו"ר ועד המושב, עולה בבירור שהרשות הניתנת למי שהם ברי רשות במשקים במושב צפרירים, ניתנת בהתאם לגבולות שנקבעו במפת הסוכנות, הזהים, בכל האמור במשקים נושא התובענה, למפות התכניות האמורות. לכך יש להוסיף כי הנתבעים לא הניחו תשתית עובדתית של ממש לטענתם. לעניין זה הובא מטעם הנתבעים לעדות מי שהוא חבר מושב, אשר היה בעבר, בזמנים שלא פורטו, חבר ועד המושב, ואשר העיד על עצמו כי אינו מודד ואינו מהנדס. כל שטען הלה בתצהירו היה כי התכניות במושב נעשו "טלאי על טלאי", מתוך מטרה להתאימן למציאות בשטח, כי לא קיבלו תוקף חוקי וכי "נכון להיום" גבולות המשקים הם על פי המציאות בשטח. הא ותו לא. בטענה סתמית כאמור, שהועלתה ללא שהובאה לה תמיכה ראייתית כלשהי, ושהובאה מפי מי שאינו בר סמכא, לא די. הטענה אף אינה מתיישבת עם טענת הנתבעת ובנה (כפי שתובא להלן) כי ניתנה להם רשות מאת בעל הזכויות הקודם במשק התובעים. מכל מקום, יש להעדיף בעניין זה באופן מובהק את העדויות שנשמעו מפי נציגי המינהל ויו"ר ועד המושב, ושמהן עולה כי גבולות חלקות א' של המשקים במושב צפרירים נקבעו על פי המפות כאמור.

17.
במצב דברים זה, אין בפסק הדין בת"א (שלום י-ם) 20748/99 לנדר נ' חזן (24.2.2005) שעסק אף הוא בסכסוך גבולות במושב צפרירים, כדי להועיל לנתבעים. מבלי להיזקק לפרטי הסכסוך שנדון שם ולקביעות שם בכל האמור ביחס בין הגבולות שנקבעו בתכניות למצב בפועל, ברי כי מדובר בקביעה עובדתית, וכי שומה על בית משפט זה להכריע בתובענה דנן על יסוד התשתית העובדתית שנפרשה בפני
ו, אף אם היא שונה מזו שהובאה בהליך אחר. התשתית שהוצגה בפני
מובילה בענייננו למסקנה שהובאה לעיל. גם באמור בע"א (מחוזי מרכז) 8772-03-09 מלר נ' לסקוב (28.1.2010), ובהחלטה בבקשת רשות הערעור על פסק הדין ברע"א 1722/10 לסקוב נ' מלר (29.6.2010), אין כדי לשנות לענייננו. שם דובר במושב אחר, וכפי שציין בית המשפט העליון, מארג הזכויות במשקים תלוי בישוב הספיציפי ובאופן בו הוסדרו במסגרתו (ס' ה' להחלטה). בנוסף כפי שנקבע שם, האגודה שם הקצתה את השימוש בדרך עליה נסב הסכסוך לשני הצדדים, וזאת בשונה מענייננו בו לא נקט המושב עמדה לגופו של הסכסוך, ויו"ר ועד המושב העיד כי גבולות חלקות א' של המשקים נקבעים על פי המפות, ובניגוד למקרים שנדונו שם לא הובאה בענייננו כל ראייה בדבר היתר שנתן המושב לנתבעים ביחס למשק התובעים.

18.
הנה כי כן, את טענת הפלישה יש לבחון בהתאם לגבולות המשקים כפי שנקבעו במפות האמורות.

19.
לביסוס טענתם כי מטע הזיתים שניטע על ידי הנתבעים פולש, בחלקו, לשטח מִשקם, הביאו התובעים חוות דעת של מר אברהם ארנסטר, מהנדס ומודד מוסמך. חוות הדעת מצביעה על פלישה ברורה כאמור של מטע הזיתים שניטע על ידי הנתבעים למשק 72, הוא משק התובעים.

עמדת הנתבעים ביחס לאמור היתה מתחמקת. הנתבעים בחרו שלא להביא חוות דעת מודד מטעמם. יתרה מזו, שאף שבזמנים שונים הכחישו, באורח סתמי, את הפלישה הנטענת, הרי שבתצהיר הנתבעת ובתצהיר בנם של הנתבעים נטען כי בעל הזכויות הקודם במשק התובעים הסכים כי הנתבעים יעשו שימוש חקלאי במשק והוא נתן להם "רישיון בלתי הדיר" לעניין זה (ס' 8-9 ו- 10, נקודה חמישית, לתצהיר הנתבעת; ס' 14 ו-16 ו- 17, נקודה חמישית, לתצהיר בן הנתבעים). טענה זו בדבר הסכמה שניתנה על ידי בעל הזכויות הקודם במשק התובעים מקפלת בתוכה, למעשה, הודאה כי מטע הזיתים נמצא בחלקו על משק התובעים, שאם לא כן לא ברור לשם מה נדרשים לנתבעים היתר או הסכמה מבעל הזכויות במשק השכן. עדותה של הנתבעת, לרבות בעניין זה, היתה מתחמקת ובלתי מהימנה. בעדותה ניסתה הנתבעת להתחמק מהמסקנה האמורה העולה מן הדברים. אף שהכחישה כי המטע ניטע בחלקו על משק התובעים, לא ידעה להסביר מדוע נדרשה להסכמת בעל הזכויות הקודם אם המטע לא ניטע על משקו (ע' 24, ש' 12-18 לפרוטוקול). גם בנם של הנתבעים, שהעיד כי הדברים אינם ידועים לו מזמן אמת ומכלי ראשון, אלא מפי הוריו, התחמק ממתן תשובות ברורות בכל האמורה בפלישה. כאשר נשאל אם הוא חולק על כך שחלק מעצי הזית נמצאים בשטח השייך לתובעים נמנע ממתן תשובה ברורה והשיב ש"קשה לי לענות על זה" (עמ' 27, ש' 1-2 לפרוטוקול), אף שבמקום אחר התייחס לאותה "רצועת גלישה" (היא למעשה רצועת פלישה), היינו רצועת שטח שבמשק התובעים אליה "גלשו" עצי הזית שנטעו התובעים, והסביר כי אין בידיו מסמכים המעידים על כך ש"רצועת הגלישה" הוקצתה אי פעם לנתבעים (עמ' 26, ש' 7-11 לפרוטוקול).

במצב דברים זה, נוכח חוות דעת המודד מטעם התובעים, ומשמדברי הנתבעים עצמם עולה, למצער, הודאה משתמעת בפלישה לשטח התובעים, המסקנה היא כי עלה בידי התובעים להוכיח את הפלישה הנטענת.

20.
הנתבעים טענו כי אין להסתמך על חוות דעת המודד מטעם התובעים. זאת מן הטעם כי המודד שנתן את חוות הדעת לא נכח בעצמו בשטח והסתמך על מדידות שביצעו אחרים שלא הובאו לעדות. אין בידי לקבל טענה זו. מעדותו של המודד ניתן היה להתרשם ממקצועיותו וממהימנותו. המודד העיד כי המדידות בוצעו על ידי מודדים ממשרדו אשר הם שהיו בשטח (עמ' 30, ש' 13-19 לפרוטוקול). כפי שנפסק, "מדי יום ביומו מסתמכים רופאים, מדענים ומומחים אחרים במהלך עבודתם על תוצאות בדיקות שעורכים עמיתיהם לעבודה, שאת דרך בדיקתם הם מכירים ועליה הם אמונים. אין זו אלא דרך עבודה מתבקשת וסבירה" (ע"פ 566/89 מרציאנו נ' מדינת ישראל פ"ד מ"ו (4) 539, 548, בפסקה 6 לפסק הדין (1.9.1992); ה"פ (מחוזי ת"א) 554/05 זרגרי נ' א.דיגמי יבוא ושיווק בע"מ, בפס' 19 ו-25 (12.1.2006); וכן עת"מ (מחוזי ת"א) 1082/02 קפלן נ' עיריית רמת גן (10.11.2002)). ממילא יש לדחות את הטענה לפיה אין לסמוך על חוות דעת המודד.[1]
לכך יש להוסיף, כי הנתבעים, שמהתנהלותם בדיון ניכר כי ידעו שהמודד שחתם על חוות הדעת לא נכח בעצמו בשטח, בחרו שלא לזמן לעדות את מי שביצע בפועל את המדידות ושלא להביא חוות דעת נגדית מטעמם. גם לכך יש ליתן משקל. בשולי הדברים אוסיף, כי לא מצאתי כי יש בטענות הנתבעים בדבר אי סימונו בנפרד של כל עץ ועץ בשטח הפלישה או בטענות בדבר הבדל, כזה או אחר, בן ימים ספורים בין התאריך המופיע על גבי מפת המדידה ולבין זה המופיע בחוות הדעת, עניינים שהמודד הסבירם בעדותו, כדי לגרוע בנסיבות העניין ממשקלה של חוות הדעת ומתמונת הפלישה העולה ממנה.

21.
תוצאת הדברים היא, כי התובעים הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח, כי מטע הזיתים שנטעו הנתבעים פולש לשטח משקם.

22.
להשלמת התמונה יצוין, כי לאורך ההליך העלו הנתבעים טענות בדבר היתרים כאלה ואחרים שניתנו להם בקשר עם שטח המריבה. פעם טענו כי המינהל הוא שהתיר להם לעשות שימוש בשטח. פעם טענו כי המושב התיר את השימוש, וכאמור לעיל, הנתבעים טענו גם, כי בעל הזכויות הקודם במשק התובעים נתן להם רישיון בלתי הדיר להשתמש במשקו. טענות אלה – על הסתירות הפנימיות שביניהן – נזנחו בסיכומי הנתבעים. גם לגופן אין לקבלן. הן הועלו בעלמא. הנתבעים לא הציגו היתר או אישור כלשהו ממאן דהוא. הם לא הביאו לעדות גורם כלשהו שיעיד על אישור כאמור, ובכלל זה אף לא את בעל הזכויות הקודם במשק התובעים. הנתבעת אף אישרה בעדותה, כי בניגוד לטענתה לא זכור לה כלל שהמינהל נתן לנתבעים אישור כלשהו (עמ' 23, ש' 31 לפרוטוקול). במצב דברים זה קשה ליתן אמון בעדות הנתבעת או בעדות בנה. התמונה המצטיירת היא כי בעל הזכויות הקודם במשק התובעים מעולם לא גר בפועל במשק וכי לא הספיק להקים במשק אלא שלד של מבנה (עדות התובע, עמ' 20, ש' 20-24 לפרוטוקול). הנתבעים נטעו את המטע שפלש אף לשטח המשק הסמוך. לשיטת הנתבעים עצמם הסכים בעל הזכויות הקודם לדברים בשתיקה (עדות הנתבעת, עמ' 24, ש' 3-7 לפרוטוקול). משאין חולק, כי הנתבעים מעולם לא נתנו לבעל הזכויות הקודם תמורה כלשהי עבור השימוש בשטחו (עדות הנתבעת, בעמ' 24, ש' 7-8 לפרוטוקול) הרי שככל שניתן לנתבעים רישיון כלשהו, עסקינן ברישיון שניתן לבטלו בכל עת ושיש לראותו כמבוטל, לכל המאוחר, עם הגשת התביעה (למשל, ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית-כנסת ובית-מדרש החסידים, פ"מ לא(3) 210, 218 (21.6.1977).

23.
בשולי הדברים יצוין, כי לא מצאתי ממש ביתר טענות הנתבעים. אשר לטענה, כי יש לפסול את תצהיר התובע משום שנכללה בו שורה המפנה אל האמור בכתב התביעה המתוקן, הרי שאין בכך כדי לפסול את יתר האמור בתצהיר ומכל מקום אין בכך לשנות לענייננו, באשר מכלול העובדות הנחוצות להוכחת התביעה הובאו ממילא במסגרת העדויות שנשמעו והראיות שהוגשו. גם הטענה, שהועלתה הלכה למעשה לראשונה בסיכומים, כי אין כיום "הסכם חכירה" בתוקף בין המינהל למושב אינה יכולה להועיל לנתבעים בנסיבות העניין. כפי שהוכח, בין המושב מזה והמינהל והסוכנות מזה, נעשה הסכם משולש. נפסק כי

"חזון נפרץ הוא ככל הנראה כי הסכמים מעין אלה נחתמים לתקופה קצובה אך ניתנים לחידוש, ואין בהכרח ציפיה עם חתימתם לסיום ההתקשרות כולה במועד פקיעתם" (ראו: רע"א 9374/09 רמת רזיאל כפר שיתופי של תנועת חירות בית"ר בע"מ נ' בן זקן (28.7.2010
)). מכל מקום, המינהל אישר כי התובעים, כמו הנתבעים, הם ברי רשות, כל אחד במשקו.

סיכום

24.
נוכח כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת. הנתבעים יסלקו ידם ממשק 72 במושב צפרירים, ויסירו ממנו את עצי הזית שנטעו בו, וזאת בתוך 120 ימים.

25.
הנתבעים יישאו בהוצאות התובעים ובשכ"ט עורך דינם בסך 25,000 ₪ (כולל מע"מ). לעניין זה הבאתי בחשבון את היקף העבודה שנדרשה במסגרת התובענה, את מספר הדיונים שהתקיימו כמו גם את התנהלות הנתבעים שהביאה, לעיתים, להתארכות ההתדיינות שלא לצורך (למשל, בכל האמור בישיבה שנקבעה ליום 19.1.12 שירדה לטימיון בשל התנהלות הנתבעים).

26.
המזכירות תמציא את העתק פסק הדין לידי הצדדים

.

ניתן היום,
ט' ניסן תשע"ג, 20 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.








[1]
לשלמות הדברים יצוין, כי סמוך אחרי הדיון בו נשמעה עדות המודד, הגישו התובעים הודעה לפיה לאחר הדיון יצא המודד בעצמו לשטח ומצא כי חוות הדעת תואמת את המצב בשטח. הנתבעים התנגדו להודעה וביקשו להורות על מחיקתה ולחילופין ביקשו להתיר להם חקירה נוספת של המודד. בעקבות זאת הודיעו התובעים כי הם "מושכים" את הודעתם. במצב דברים זה, לא ראיתי להתייחס או ליתן משקל כלשהו להודעה האמורה.







א בית משפט שלום 1141/09 עופר אהרון, ענת אהרון נ' כרמלה דוד, שחר דוד, מינהל מקרקעי ישראל ואח' (פורסם ב-ֽ 20/03/2013)